ארכיון רשומות מאת: מערכת 'שבת'
צניחה חופשית מגג העולם / אור יחזקאל הירש
עיון מחודש במדרש באמצעות ביטויים בני זמננו חושף את המניע העמוק לנפילתו של המן. סופו של שיגעון גדלות
בגדים ובוגדים / שלום רוזנברג
האם זכינו למדי צה"ל בזכות הוויתור על הלבוש היהודי המסורתי? מחשבות ביוגרפיות על זהות ומסורת
טהרה וכפרה / מתן גרינגר (לפרשת תצוה)
איור: מנחם הלברשטט
לא תמיד נותנים אנו את הדעת לפסוק האחרון בפרשתנו, המצווה על אהרון 'לכפר' ביום הכיפורים – על המזבח שבמשכן:
וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה
מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי.
הרי יום הכיפורים נועד לכפר על חטאינו, ואם כן – מה 'חטאו' של המזבח? ומה התועלת ב'כפרה' עליו? בדברים הבאים נבקש להבהיר נקודה זו, אך תחילה נקדים לחדד מעט את הבנתנו את מהות החטא ואת השלכותיו.
החטא מוליד לא רק עונש אלא – ואולי עוד קודם לכן – אף טומאה. על אף שאנו מתקשים לעמוד על מהותה של טומאה זו, הרי שעצם נוכחותה מלמדת – שהחטא אינו רק דבר מכעיס את ה׳, אלא גם דבר בעל משמעות שלילית מצד עצמו. גם אילו לה׳ לא היה 'אכפת' מהחטא – עדיין הוא היה נושא ערך שלילי ופוגע, כדברי הרמב"ן בשער הגמול: "ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב 'ונטמאתם בם'… שהוא צריך מירוק מאותו עון, וליקדש וליטהר ממנו".
לאור הבהרה זו, נבקש לתת טעם להבחנה שבתורה בין חובתנו לכפר על חטאינו בכל השנה, ובין חובתנו לכפרה נוספת ביום הכיפורים. בעוד שבימות השנה הכפרה מביאה ל'סליחה', הרי שביום הכיפורים – הכפרה דווקא מביאה לידי 'טהרה'.
בכל מקום של קורבן ל'כפרת' ימות השנה, שבאה רק להשכיח את הכעס – מצינו דווקא לשון 'סליחה': וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ… ְאָשֵׁמוּ…וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן ונִסְלַח לָהֶם"; "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא..וְאָשֵׁם…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"; "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" וכיו"ב.
אך לא כן ביום הכיפורים: בכפרה הבאה לסלק את טומאת החטא, לא מצינו לשון 'סליחה' כלל – אלא רק לשון 'טהרה' בלבד: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ". אכן, לא בכדי נכתבה פרשת הכפרה של יום הכיפורים בספר ויקרא, בינות לפרשות 'מצורע' ו-'קדושים' – העוסקות בדיני טומאה, טהרה, וקדושה. גם כפרת יום הכיפורים בכלל אלה, ואף היא עוסקת בדיני הטומאה שהוליד החטא.
יוצא, אפוא, שהמילה 'כפרה' – נושאת כאן שני מובנים: האחד – 'כפרה' שמכסה על החטא ומעלימה את הכעס עליו, והשני – 'כפרה' שמטהרת מהחטא ומסלקת את טומאתו. על שני מובנים אלה, למדנו מדברי האבן עזרא ורש"י – החולקים בניהם בהבנת התוצאה המיוחלת, מהמנחות שיעקב שלח לעשיו אחיו: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו". האבן עזרא הבין שיעקב רצה למתן את הזעם של עשיו, ולהביא להסתרת הכעס – 'אכפרה: אכסה ואסתיר'. לעומת זאת, רש"י דווקא הבין, שיעקב רצה לסלק לגמרי את כעסו של עשיו – 'אכפרה: לשון קינוח והעברה'.
במהלך ימות השנה, ה'כפרה' שלנו על החטא מבקשת למתן ולמתק את הכעס שהוליד החטא – והיא רק 'מכסה' עליו, בעודו נוכח עדיין בטומאתו. אולם אחת בשנה, אנו נדרשים ל'כפרה' אחרת, המבקשת לסלק לגמרי את טומאת החטא השורה עלינו – ולנקות ו'לטהר' את תולדות החטא, הממשיכות להדהד על סביבותינו.
בתורה קיימת רגישות המיוחדת לטומאת החטא – הנובעת מקדושת משכן ה' בתוך מחנה ישראל: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". נוכחות הטומאה של החטא עומדת בסתירה לבניין המשכן הקדוש – אשר בו ה' השרה שכינתו בקרב המחנה. על כן, התורה מרבה להזהיר אותנו מפני הסכנה הכרוכה בטומאה זו. בשבוע שעבר נדרשנו לסכנה המוחשית שהמיט חטא העגל, עד שמשה נאלץ לנטות את אוהל מועד מחוץ למחנה ישראל. לכן, לאחר בניית המשכן, נצטווינו להתרחק מקרבתו כדי להינצל מהסכנה הבאה מטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".
מכיוון שטומאת החטא היא דבר נוכח וממשי, הרי שסילוקה אף הוא מחייב אותנו לפעולה נוכחת ומוחשית. לדפוס פעולה שכזה, אנו עדים בפסוק האחרון שבפרשתנו ובעבודת יום הכיפורים – שבו נערך הליך ברור של מעין 'ניגוב' וניקוי של טומאת החטא מהמשכן והמחנה. פסוקי כפרת יום הכיפורים, המפורטים לא כאן אלא בחומש ויקרא, מתארים הליך של סילוק הדרגתי, מהמרכז כלפי חוץ – של טומאת החטא. כך, שלאחר שהכהן מסלק מעצמו את הטומאה, הוא פונה בשלב הראשון – לסלק את הטומאה מהקודש בלב המשכן, הכפרת ולפני הכפרת: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השני, הכהן יוצא לאחוריו, ובמהלכו מסלק את טומאת החטא מהמזבח: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יי וְכִפֶּר עָלָיו… וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השלישי, לאחר שהטומאה סולקה מעל המשכן, "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ" – הכהן מעלה את כל חטאי ישראל וטומאתם על ראש השעיר, המסלק אותם אל מחוץ למחנה: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".
קל בעינינו לראות בחטאינו דבר שחלף ואיננו עוד. באמצעות בניית המשכן בפרשתנו, אנו מתוודעים לראשונה לחובת הכפרה – דווקא על המזבח. מושא כפרה זה מלמד אותנו כי למעשינו תולדות מוחשיות על הסובב אותנו. אמנם, האידנא איננו רגישים עוד לצדדיהם המרובים של דיני טומאה וטהרה, אך בפרשתנו אנו מתוודעים לטבעם הנוכח, וממנו נקיש גם לטבעם הנוכח של הטהרה והברכה. אחת בשנה, מתאפשרת התחלה חדשה לגמרי, לאסוף את כל הגרורות, אין ספור, שהולידו חטאי השנה – ולזכות להתקדש במשכן ה' בקרבנו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012
גשר צף על ים המלח / דוד שפרבר
עבודות מוגמרות לצד רישומי הכנה וסקיצות המוצגים בתערוכת "מכבסת המלאכים" מספקים פרשנויות חדשות ליצירותיה השונות של האמנית סיגלית לנדאו. האמנות כברית מלח
משוגעים על מוזיקה / ליטל קפלן
הרכב מוזיקלי יוצא דופן, של יוצרים בעלי פגיעות נפשיות, מגיע לשיאו של תהליך המונחה על ידי האמן חמי רודנר במופע 'שירי שיגעון'. הופעה מחשמלת הקורעת צוהר לעולמם של אנשים סובלים, וגם כמה סטיגמות. סיפור של ניצחון אנושי ואמנות חברתית נוגעת
שנאתם אותנו, ביום מן הימים ישנאו אתכם / ראובן אוריה הכהן
בנאום הגנה-התקפה מסביר המן את הבעייתיות שבהתנהגות מרדכי, ובתפיסות זרעו עד היום. רשות הדיבור לצורר
רב-תרבותיות יהודית / יעקב אריאל
מאז ומעולם ידעה היהדות להבחין בין ערכים חיוביים לשליליים בעימותיה עם תרבויות זרות. כך בימינו, מאבקה של היהדות בתרבות המערבית מתמקד במתירנות המינית ולא בערך השוויון. על הלכה והדרת נשים, משושן ועד בית שמש
שיר שנתן לו מותו | שירים אחרונים של פיצ'י / אלחנן ניר
יהורם בן מאיר – שהכול הכירוהו כפּיצ'י – נפטר לא מכבר. כמעט שנתיים עברו מיום שהלך לבית עולמו. האיש החי הזה, שמת בשנתו הס"ט, לא הניח את העט עת שכב על ערש דווי ומיטתו מונחת בין הכא להתם, וביקש לגעת, למולל מעט מן הרגעים הללו שאין מהם מילים.
אל מול שעון החול ההולך ואוזל ביקש איש הארץ המאיר להביא. האיש שרעה צאן בצעירותו עם חליל רועים, נמשך אחר ניגוני החסידים והולך עם עדריו עד כפר חב"ד, שבבגרותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים את הר גילה ונטה שם אוהלו, שמאוחר יותר היה מראשי מעלֵי יהודי אתיופיה לארץ ותמיד היה משורר ואיש-פלא שהקפיד להלך, כולל בימי שלג, במכנסיים קצרים – ביקש להביא עוד משהו מעצמו אל העולם שכה אהב, להביא משהו מזה העולם אל לבו הרחב כאולם. הוא כתב, חקק וגלף את הרגעים האחרונים בטרם אסיפה והוא בביתו ותחתיו פרושה ונדחקת לה ירושלים, וחלקם כבר נכתבו בבית החולים ותחת השיר ציין את מקומו וזמנו ונפשו – 'הדסה'.
והוא ידע שמותו דוחק על הדלת, צובא על החלונות, פורע כבר את הווילונות הנאים וכבר חייו בגילוי אישי-פואטי נדיר עוברים לו מנגד, במעבר אחרון. והוא, חציו בתחתונים וחציו כבר אצל העליונים; "אדם שירה". לפני למעלה מארבע שנים (גיליון פרשת מקץ, תשס"ח) ערכתי על גבי מוסף זה ראיון איתו. מה הייחוד בשירתך, שאלתי אותו. וזו איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר עבור אדם כותב; משהו כמו לבקש לגעת בגלעין הסוד הפנימי – תגיד לי מי אתה. אבל פיצ'י לא הותיר את השאלה תלויה לה על אחד האורנים בחורשה הסמוכה לרמת רחל, חורשה אהובה שבה טיילנו אז יחד ובה שאלתי אותו. וכך השיב לי:
שירתי משתמשת בנופי הארץ, ומילותיה מתכתבות עם המקורות. מה שחשוב לי בשירה הוא להצליח להפתיע את עצמי. כפי שלאה גולדברג ביקשה לבל יהא יומה הרגל, כך אני מתפלל על שירי, ואני מבקש לקום בכל בוקר עם שיר חדש, ללא מירכאות. שהשיר לא יהפוך למלאכה ושתמיד יישאר בו הריגוש. השירה עבורי היא תפילה, דרכה אני פונה לא-לוהיי.
כאן מובאים כמה שירים מן המסמך הנוגע כל-כך, האינטימי, הבא אל הלב ואינו מניח לו, מהשירים המפתיעים הללו. מהשירים שלו הקרובים לתפילה שקטה, נינוחה, מלאת אדמה ומצויצת בשין השורקת שלו (ולכו אל שירותי המרשתת, ובקשו אותו ביו-טיוב קורא שירה בחיק בטבע, וראו נא תפילה ופנייתו שלו אל העולם, אל א-לוהיו).
ויש משהו מרטיט במתנה הזאת המגיעה ועולה לאחר הליכתו של אדם. בין אם זה מחזור ספון בכתב יד של רמח"ל, מגילת סתרים משל ר' נחמן או מחברת שירים של פיצ'י – משהו בשליחה הזאת מן המתים מצליח לתהות על הגבול הנחרץ והמובן מאליו שבין סוף להתחלה ומותיר את הנפש אל מול הדבר הזה שכבר אינו חיים וכבר איננו מוות. השירים כולם מתוך ספר שיריו 'שירים מחיים רבים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'קשב לשירה'.
אוטובוס בשבת לחשיבה הלכתית / עידו פכטר
"דומה שיש איזושהי הסכמה שבשתיקה בקרב הציבור הדתי בכל התחומים שנוגעים לדת ומדינה – החל מהחרד"לים ועד בית הלל. כולם מעדיפים להתחבא מאחורי אותו סטטוס-קוו שכבר מזמן איננו מקודש ופשוט לשמר את המצב הקיים, שלא יכביד על התפיסה ההלכתית שלנו, שלא יעיק על יחסינו למדינה. שב ואל תעשה עדיף."
מוכרים את הארץ / יואב שורק
כותרת גיליון יום שישי של 'הארץ' מבטאת איבוד עשתונות עיתונאי, ובחירה נטולת הצדקה לעמוד לצד המעלילים על ישראל ומבקשים לחסלה מוסרית.
(נערך סופית בתאריך 26/02/12, בשעה 01:05)
יואב שורק
בגליון סוף השבוע של 'הארץ', במקום כותרת ראשית חדשותית, הופיע מאמר פרי עטו של דוד גרוסמן. אין זה דבר של מה בכך: כל עורך יודע – ובעצם גם כל קורא מרגיש – שמאמר בעמוד הדעות שונה ממאמר בעמוד השער. ומאמר בעמוד השער ביום שישי שונה ממאמר בעמוד השער בימי חול. ומאמר בעמוד השער ביום שישי, שגורם להפוך סדרי עולם ולבוא במקום הכותרות החדשותיות, ולא לצידם – הוא כנראה בבחינת המאמר המכונן של העשור; לא פחות.
ובכן, מה הבשורה של דוד גרוסמן המצדיקה התנהלות עיתונאית פורצת-גבולות שכזו?
מדובר במאמר המגולל סיפור ישן ומזעזע, על השלכת שוהה בלתי חוקי מעזה, חולה, בצד הדרך, מתוך אדישות לחיי אדם והתנשאות של מי שהכח בידיו. הסיפור התרחש ב-2008, וגם גרוסמן עצמו מציין שהוא אינו מייצג "לא את המשטרה, לא את החברה ולא את המדינה".
אז למה בכל זאת הסיפור הישן – והנורא מאד, יש לומר בפה מלא – מגיע לכותרת הראשית? מה גורם לסיפור 'לא מייצג' להפוך לכותרת ראשית ולעשות לכולנו סופשבוע של רגשות אשמה, ולעולם הקורא לקבל תימוכין נוספים לרשעותה של ישראל?
כי למר גרוסמן, המצפון הלאומי, זה מזכיר משהו אחר: לדבריו, אנחנו מי ש'זורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב.'
במילים אחרות, לפי גרוסמן, העם שנוצר איכשהו בדיוק ב-1967, שנהנה עד אז מחיים נפלאים וממדינה ריבונית וחופשית ודמוקרטית, 'הושלך לצידי הדרך' על ידי עם אחר, תאב מלחמה וכיבוש, העיוור למצוקתו של הזולת ורק מחפש איך להשפיל אותו. זה הנראטיב שהסופר הישראלי מפיץ על במה ישראלית, כדי להצטרף לעלילת הדם המתמשכת, השקרית והמרושעת, כנגד מדינת ישראל.
חוסר הדמיון בין המשל והנמשל כל כך גדול, שאי אפשר שלא לראות בדברים עלילה. העובדה שישראל לא מצאה פתרון ראוי לשאלת מעמדם של הערבים שחיים ביו"ש מאז מלחמת ששת הימים, נובעת מהפחד המוצדק שלה משתי האופציות הבסיסיות: מדינה פלשתינית או סיפוח ואזרוח. אפשר להלין על העמדה המתמשכת של חוסר ההכרעה, אבל כולם מודים שההכרעה אינה פשוטה והיא אף מסוכנת. איך זה דומה למעשה הרשע הסתמי והשרירותי של השוטרים בסיפור? ואיך ניתן להשוות את גרימת המוות ברשלנות הזו, למדינה שהשקיעה בעשורים האחרים כל כך הרבה מאמצים, כסף וגם קרבנות, כדי לנסות ולמצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזו?
מאמרו של גרוסמן מקומם, והוא מעמיד אותו בשורה אחת עם מבקשי רעתנו, שמוכנים לעוותא ת המציאות בכדי להוציא את ישראל אשמה. אבל מה גורם ל'הארץ' להעמיד מאמר כזה, נטול הגיון פנימי בסיסי, בשער של גיליון יום השישי, לעיני כל העמים, ותוך מחיקת הכותרות החדשותיות של היום? איזה חידוש יש בעמדה של גרוסמן? איזו בשורה יש בה?
גם דוד גרוסמן וגם 'הארץ' עשו מעשה נבלה. ניצול כוחם הציבורי כדי להצטרך לגרועים שבשונאינו כדי לקדם אג'נדה אופנתית ופסאודו-מוסרית, שהיא נוחה הרבה יותר מאשר לעסוק בבעיות המוסריות האמיתיות: במנהיג הערבי ה'לגיטימי' הטובח בבני עמו, ובצעירים בני ה'עם' שכביכול הושלך לצידי הדרך המכינים בדיוק בשעה שגרוסמן כותב מטענים כדי להרוג איתם ילדים משני הצדדים. זוהי, בעיני, דוגמא מפוארת של מחיקת העיתונות את עצמה לדעת, לטובת הילה של אג'נדה הנגועה עמוקות בשנאה עצמית. אוי לאותה בושה.
גשר לעולם חדש / חיים שלם
ההתחקות אחר גורלם של 'ילדי עליית הנוער' מלמדת פרק מדרמה סוערת בימי טרום המדינה, על הצלחות הקליטה וכישלונותיה ועל היחס לדתיים שביניהם
באו חושך לגרש / ירון אביטוב
בן ישראל השנייה, שהוא קוסם, ובת ישראל הראשונה, חוקרת מוח, מקיימים סיפור אהבה – שהוא מבחן מעבדה תמידי – ברומן בשל ורב-קסם ספרותי
יציאה למסה / רבקה שאול בן צבי
ספרה של המתרגמת מציע עושר של מסות הדנות ביוצרים, יוצרות ויצירות. לצד ניתוחים מבריקים אפשר למצוא בהן עמדות נחרצות כנגד תרבות עכשווית שטוחה ובינונית ובורות לשונית
בולעים סוד / יעל ניצן (רובינשטיין)
דמות מן העבר מפציעה אל תוך חייהם של זוג ומעוררת בחינה מחדש של היחסים המשפחתיים, השקרים והסודות החבויים בהם. התעתוע שבמוקד הרומן פועל גם על הקורא
מגיע לכם כוכב טוב / יעקב עציון
מזל טוב למזל טוב ומזל טוב.כתובה מפררה שבאיטליה, תשרי תקנ"ג
הברכה "מזל טוב" בעברית שלנו הפכה להיות מילת קוד כללית לכל אירוע משמח באשר הוא. לידה, חתונה או בר מצווה, וגם זכייה בפרס, קבלת תפקיד חדש או אפילו שחרור מצה"ל – בכל המקרים הללו הברכה הנפוצה ביותר היא "מזל טוב". אין מזל לישראל, אמרו חכמינו – אבל "מזל טוב" ברוך ה' יש לרוב.
מהו מזל? בתנ"ך מופיע המזל פעם יחידה, ודווקא לא בהקשר טוב. על יאשיהו המלך מסופר בספר מלכים: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה… וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". המזלות האמורים כאן הם כוכבים בולטים או קבוצות כוכבים, שלהם היו עובדי העבודה הזרה מקריבים ומנסכים (ייתכן שמופיעים המזלות פעם נוספת בתנ"ך, במשמע קרוב, תוך חילופי העיצורים ל' ו-ר'. כך נאמר באיוב, בפסוקים המתארים את נפלאות הטבע: "הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם, הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ").
גם בלשון חז"ל פירוש המילה "מזל" היה קבוצת כוכבים, אך אט אט התלווה לו המשמע החדש המוכר לנו, שעניינו גורל וקביעת עתידותיו של האדם, לשבט או לחסד – וזאת על פי התפיסה הרווחת שלפיה בכוחם של הכוכבים והמזלות להשפיע על הזמנים והמאורעות.
במסכת פסחים בגמרא מובאת מחלוקת אסטרונומית בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשאלת סיבוב הכוכבים הנראֶה מכדור הארץ: "חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם – מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון".
המזלות האמורים כאן הם קבוצות הכוכבים (קונסטלציות בלעז) שבשמים, שכבר בימים קדמונים קיבלו שמות לפי צורתם המקורבת (תוך הפעלת דמיון במידה פחותה או יתרה). על פי חכמי ישראל הגלגל (מעין כדור ענק ושקוף שבו משובצים הכוכבים) הוא נייח והמזלות הם המסתובבים (= חוזרים), ואילו על פי חכמי העולם המזלות קבועים בגלגל, והוא עצמו מסתובב ונושא אותם איתו (ומכאן מקור הביטוי "גלגל חוזר בעולם", היינו מסתובב ושב על עקבותיו).
כך או כך, המזל כאן משמעו כפשוטו – קבוצת כוכבים, כדוגמת העקרב או העגלה הנזכרים, הנקראים באותם שמות מימי רבי ועד סדרות הניווט הלילי בימינו אנו.
בקטע אחר מן התלמוד כבר בא המזל במשמעותו המשנית – הנוגעת להשפעה על קורות האדם. כך מובא במסכת שבת: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל… שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה". גויים יחתו, ולא ישראל".
בביטוי "מזל מחכים, מזל מעשיר" המזל הוא עדיין קבוצת הכוכבים – אך בצירוף "אין מזל לישראל" המזל הוא כבר זה המופשט – השפעת הכוכבים על מסילות חייהם של בני האדם.
למרות התפיסה ש"אין מזל לישראל" – שיחק לה מזלה לברכת "מזל טוב", והיא השתגרה בפי המברכים. מובנה המקורי הוא ברכה ליולדת שרגע הלידה יחול בזמן שבו שולט מזל טוב, ולא חלילה כוכב כלשהו שסגולותיו שליליות.
סמך למנהג המקורי ניתן למצוא בספר חסידים, שנכתב באשכנז לפני כ-800 שנה לערך:
אשה שיושבת על המשבר, אם היא בחדר ובני אדם בבית יבקשו עליה רחמים ועל הילד שיולד במזל טוב.
בשלב שני הפכה הברכה מאיחול לפני מעשה לברכה לאחר האירוע המשמח, וכך היא הלכה ואיבדה את קשרה למזלות שבשמים.
מי שיעיין במילון אבן שושן בערך "מזל טוב" ימצא בין השאר את ההסבר הבא: "ברכה מקובלת לבעל שמחה, למי שנולד לו בן או בת, לבאים בברית הנישואין, לזוכה בגורל וכדומה". בסוגריים מוסיף המילונאי הערה מעניינת: "אצל הספרדים – רק לבת!". כלומר, ברכת "מזל טוב" מיוחדת דווקא להולדת בת ולא בן.
אכן, במאמר שפרסם פרופ' יצחק אבישור ברבעון "לשוננו לעם" בשנת תשס"ד הוא מביא דוגמאות לחלוקה ברורה שנהגו בה יהודי עיראק: הברכה "מזל טוב" נאמרה להולדת בנות, ואילו בהולדת בן נקטו המברכים "סימן טוב" דווקא.
כך למשל, במדורי ברכות בעיתון היו מודיעים על הולדת בן בכותרת "סימן טוב", ואילו על הולדת בת – תמיד "מזל טוב". כשהייתה בעיר חתונה היו מברכים בכפליים – "סימן טוב ומזל טוב" – כשהכוונה היא הן לחתן והן לכלה.
לדברי אבישור, לא בכדי נקט מחבר הפיוט המפורסם לברית מילה "יהי שלום בחילנו" את הלשון "בסימן טוב בן בא לנו" – בעוד בשירים לרגל הולדת בת השתמשו הפייטנים בצירוף "במזל טוב" דייקא.
בהתאם לחלוקה זו מציג המחבר גם את העובדה שבקהילות יהודיות במזרח רגיל היה השם "מזל טוב" להינתן לבנות – בעוד בנים נקראו בשם "סימן טוב".
תמיכה בנוהג זה נמצאת גם בשאלה שהופנתה לר' יוסף חיים מבגדד, בעל בן איש חי, בעניין אֵם ששמה מזל טוב, שילדה בת במזל טוב:
כך מובא בשו"ת תורה לשמה, בסימן רסד:
שאלה: אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב, והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב, ב' מילות אלו דוקא ותו לא, ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה גם כן צריכין לומר לה כן. ועמד השואל ושאל בזאת האישה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמור לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או כיון דשם אמו כן אסור דהווי ליה כאילו קוראה בשמה.
בתשובתו מתיר הבן איש חי לבנים לברך את אמם – ולפי תומנו למדנו שאכן הקפידו יהודי עיראק דווקא על ברכה זו בעת הולדת בת.
ברם, נראה שלשונו של אבן-שושן שלפיה "אצל הספרדים – רק לבת!" היא כוללנית מדי, שכן בחלק מקהילות הספרדים לא חילקו בין "מזל טוב" ל"סימן טוב", והכול כשר לברכה. סימן לדבר: בנוסח אחר של הפיוט "יהי שלום בחילנו", שנדפס במחזור ארם צובה בשנת 1527, הנוסח הוא "במזל טוב בן בא לנו", ולא "בסימן טוב" כבנוסח הרגיל והמוכר (שנדפס לראשונה חמש שנים קודם לכן בונציה).
אף החלוקה הנזכרת שבין השמות הפרטיים אינה חתוכה. כיום השם "מזל" – קיצור של "מזל טוב" – אמנם ניתן רק לבנות (אם הוא עדיין ניתן), אך בעבר בנים יכלו להיקרא "מזל טוב" והדבר לא עורר תמיהה.
הנה, כך כתב למשל הרב שמואל בן משה די-מדינה (מהרשד"ם, חי בסלוניקי לפני כ-450 שנה) בתשובה בעניין כתיבת שמות בגט:
"מצינו שמות שאינם משתנים כלל בין זכר לנקבה, כמו שתאמר שמחה שכך אנו קורין לזכר כמו לנקבה… גם מזל טוב מצינו לזכר ולנקבה".
מעניינת בהקשר זה הכתובה שצילומה מובא כאן, ובה מובאים דברי החתן מזל טוב לכלתו מזל טוב ביום חתונתם.
מבלי לבדוק לעומק, ניתן לשער שהחלוקה הנזכרת בין "סימן טוב" לבנים ו"מזל טוב" לבנות נולדה בהשראת הברכה הכפולה שהייתה נאמרת בעת חתונה, ונכתבת בראש הכתובה – "בסימן טוב ובמזל טוב" (רגיל יותר הנוסח הארמי: "בסימנא טבא ובמזלא מעליא"). אולי היו שחילקו את הברכה לשניים, כיוונו ב"סימן" כנגד החתן וב"מזל" כנגד הכלה, וכך נוצרה החלוקה האמורה.
כיום, מכל מקום, כמעט אין שומעים "סימן טוב" – ואילו "מזל טוב" נאמרת בשמחת נישואין, בהולדת בנים ובנות ובשאר שמחות הבאות עלינו לטובה.
————————————————————————————————
מזל שפתיים
מלבד המזל שדיברנו בו, הכוכב שהפך לגורל, מכירה העברית מזל נוסף, הקשור בצורה ישירה יותר לשורש של המילה מַזָּל – נזל.
במגילות קומראן נמצא הביטוי "מזל שפתיים", שעניינו מבע השפתיים, הוצאת הדברים מן המחשבה הנעלמת אל הממש. צירוף זה מופיע מספר פעמים במגילות שונות, בעוד לא נמצא תיעוד למילה "מזל" במשמעותה הרגילה והרווחת.
כשם שהמילים "מַבָּע" ו"הַבָּעָה" נגזרו מן השורש נב"ע, שעניינו המקורי נביעה ויציאה של מי המעיין מבטן האדמה – כך המזל עניינו הזלה והוצאה של דברים מן הנסתר אל הנגלה. וכדברי משה בפתיחת שירת האזינו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי".
נדגים את השימוש במזל-השפתיים בציטוט של אחד הקטעים ב"מגילת ההודיות", המקבצת מזמורים הפותחים כולם במילה "אודך":
"אודכה אלי כי הפלתה עם עפר וביצר חמר הגברתה מודה מודה [= מאוד מאוד]… ותתן בפי הודות ובלשוני תהלה, ומזל שפתי במכון רנה. ואזמרה בחסדיכה ובגבורתכה אשוחחה כול היום תמיד אברכה שמכה ואספרה כבודכה בתוך בני אדם, וברוב טובכה תשתעשע נפשי".
אולי בזכות השימוש הייחודי של קומראן ניתן אפוא למצוא נקודות זכות בברכה "מזל טוב", ולדרוש שאין הכוונה לכוכבים ומזלות, שהרי אין מזל לישראל, אלא במזל שהוא מבע, נביעה והשפעה של טוב.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012
צריך לעזור לזיכרון / רחלי ריף
רעיה הרניק חזתה בשיריה את נפילת בנה במלחמה, ופרסמה אותם לאחר מותו. בראיון לרגל הוצאת מבחר שיריה היא מדברת על שכול, על אמנות, על 'יקיות' המונעת התפרקות ועל ארץ ישראל של פעם וירושלים של היום
משכן בנדבה ובדיוק / מתן גרינגר (לפרשת תרומה)
רצונם של ישראל בהשבת השכינה לתוכם מביא אותם לכונן משכן בנדבת לבם, אך זה האחרון חייב להיות מדויק ולא טבעי וספונטני, בחינת גבול בין עולמות
מה לכם ול"שפת אמת" / רועי הורן
פרויקט הההדרה הגדול של ה"שפת אמת", ספר ההגות העמוק והתוסס של חסידות גור, נערך דווקא על ידי בוגר "מרכז הרב". האדמו"ר הנוכחי נתן הסכמה בעל-פה אך לא בכתב
לשמור על ניצוצות הקדושה / שלום רוזנברג
עיקרון ביהדות הוא שאת הערכים הישנים לא קוברים בהיסטוריה אלא ממשיכים לגדול איתם. יש גם ישן שהוא אסור מן התורה
מועדון סגור / אלעד קפלן
התעלמות רבני "בית הלל" ממורשת יהדות המזרח מעלה חשש כי הארגון יהפוך בית לתפיסה האשכנזית ובכך יבדיל את עצמו מכלל החברה הישראלית
להתבגר עם המשפחה / ליאור אבנרי
עיון מעמיק באגדה על אודות חכמים שסימאו את יצר המין חושף את המחיר שמשלם המתבגר בעקבות הוצאת היצר מחוץ לתא המשפחתי. החזרת ההורים לתמונה עשויה לתקן את המצב
בדידות בשניים / אביה וינברג
השתקת העיסוק במיניות בחברה הדתית גורמת לזוגות רבים להגיע לחתונה לא מוכנים ולצבור מטען של בעיות אחריה. הפתרון טמון בליווי פתוח משלב ההדרכה ועד אחרי הנישואין
מערבה מכאן / יואב שורק
הוגה הדעות שרואה בשואה את תחילתו של עידן תיאולוגי חדש הוא רב אורתודוקסי שמאמין שגם לדרכים יהודיות אחרות יש מקום. בעיני הרב יצחק גרינברג ("ייץ") הנגדת היהדות לתרבות המערב היא טעות אסטרטגית
קירב את כלתו מאוד / אבישר הר שפי
בהגות החסידית האישה נתפסת כמכשול העלול להסיט את הגבר מדבקותו. הסיפור על הקשר בין המגיד ממזריטש לכלתו חושף תמונה שונה, שבמרכזה אישה הזוכה לחזיונות עליונים ומשמשת כאדמו"רית
על צניעות, גורדון ו'בית ישראל' / יואב שורק
בכ"ד שבט חל יום השנה לפטירתו של אהרן דוד גורדון, לפני תשעים שנה בדיוק. בשנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר – ועדיין, פחות מדי – לדמותו ובעיקר להגותו של האיש הזה, שהיה ה'רבי' של בני העלייה השנייה, חוליה מקשרת בין המחויבות והעומק של דורות של יהדות שורשית, לבין חיילי-המהפכה שביקשו לעצב כאן יהודי חדש, מחויב לא פחות אבל במידה רבה קטוע-שורש. הם לא תמיד ירדו לסוף דעתו, ובוודאי שלא חשו הזדהות עם הדתיות שלו, שהתבטאה הן בשפה ובשיח והן בשמירת מצוות (לא תמיד ולא הכל), אבל הם אהבו אותו בעיקר התרפקו עליו, האיש שפתח כאן בחיים חדשים והיה בגיל של הוריהם, ההורים שהושארו מאחור כאשר הצעירים הללו בחרו בחיי יתמות.
אבל, בניגוד לגדולי ישראל הנתפסים כנכסמובהק של המחנה הדתי, גדולי ישראל של התחייה נותרים עזובים במידה רבה. לא עורכים התוועדויות בהסתלקות שלהם, לא כותבים עליהם בעלוני השבת המגזריים (ולטובה תצויין ההתייחסות ליאיר – אברהם שטרן הי"ד – בכמה מן העלונים, אם כי זה נובע בעיקר משיוכו ל'פורשים' ואכמ"ל) וגם הציבור שלכאורה רואה בהם את מוריו שכח מהם זמן קצר אחרי שדאג להנציח אותם בשמות בתי ספר ורחובות. אשר על כן שמחתי כשהוזמנתי להשתתף בערב זכרון לגורדון, שהתקיים במכינת 'בית ישראל' שבקיבוץ העירוני הוותיק בגילה, מכינה שהיא חלוצת הז'אנר של מכינות מעורבות, לנוער דתי וחילוני, שעל פריחתו המבורכת צריך לכתוב בפעם אחרת.
היו דברים יפים על גורדון, שאמר אילון שמיר, מאנשי המכינה. היה לימוד בקבוצות בכתביו. היתה שירה בחבורה, עם גיטרה, והובטחו גם מעגלי ריקוד שאולי גם בוצעו הלכה למעשה אחרי שאני כבר הייתי בדרכי הביתה. היו נוער מהמכינה, והיו מבוגרים מהקהילה המקומית וקצת אחרים ששמעו על הערב, היה כיבוד על שולחנות שמחוץ למעגל הדיבור והיה איחור נינוח וארוך.
אבל מה שבעיקר תפס את מחשבתי, כמי שעבורו היה זה ביקור ראשון במקום, היה הצניעות.
אותה מילה שכבר הפכה כמעט לביטוי גס, מעורר אסוציאציות מיניות, שב וקנה אצלי את מהותו הפנימית והטבעית שכמו נשכחה כבר: התנהלות שאין בה יוהרה ויומרה, שמוותרת על הציפויים הנוצצים לטובת קיום במישור אנושי, ענוותני, מאיר פנים ורך. לא היה בהתכנסות הזו שום דבר ממה שיש כאשר 'מפיקים ארוע': כולם באו בבגדי חולין, הדוברים דיברו בנחת, המעירים להם לא התפרצו ולא התביישו, השירה היתה נעימה ומשתפת, היחד היה כנה ופשוט. אולי הביטוי המובהק לרוח המקום היתה התקרובת, שלא נועדה להרשים אלא להשכיח ממך את הצורך בארוחת ערב: תפוחי אדמה מבושלים שבזקו עליהם פלפל שחור, חומוס, ביצים קשות, קרקרים, גבינה לבנה, ירקות חתוכים, קפה ותה ורוגלך. והרבה אנשים צמאי דעת ושיחה, אבל בוגרים במהותם; יודעים שהתשובות אינן נמצאות באיזו פסגה נישאה, אלא בתבונת הלב, בעין הטובה, באמת הפנימית.
לילה ירושלמי קר בחוץ, ואור וחום באולם הפשוט של המכינה. איכויות שכמו נשכחו בעולם של ריאליטי כמו גם בעולם של מאבקים דתיים ואידיאולוגיים מוחצנים ומוקצנים. והצניעות המהותית הזו כמו מאליה עומדת בסתירה מסויימת לצניעות המדוברת בראש כל חוצות. הארוע היה, כמובן, מעורב, ולא היה עומד בקריטריונים של משמרות הצניעות בנות זמננו. ודווקא משום כך הוא היה כל כך צנוע. כל התכנסות נפרדת מחזקת את האיפיון המגדרי, זה שהוא בעל שורש מיני מובהק; רק התכנסות מעורבת יכולה להעתיק את תשומת הלב לגמרי אל הממד האנושי, אל אותה רוח אדם שאינה זכרית ואינה נקבית.
לאחר דיבורים ולימוד, בפרק השירה, התיישב בחור עם גיטרה וכיפה בוכרית לצידה של בחורה בהירת שיער, ששרה לבדה, בקול נעים וצלול, שיר יפה. היא שרה והוא מלווה, עוקב אחריה במבטו. אינני זוכר מחזה צנוע מזה: היא שרה לפני כולם בלי להתבייש, יודעת שחוננה ביכולת מוזיקלית. אבל גם בלי טיפה של יוהרה, בלי שמץ של גינוני במה; והוא מביט בה ועוקב, מזדהה עם השיר והשירה, מנגן, והכל מלא תום ראשוני ואנושי. נכבשתי.
"אם אין דת – אין יהדות" / יצחק סטרשינסקי
עדויות מפי מכריו של מנהיג לח"י ורסיסים מעיזבונו מלמדים כי היה בעל זיקה עמוקה למסורת ישראל. חזונו איננו מפריד בין דת ללאומיות
ספר הוא כמו ילד בר מצווה / יעקב בר-און
הסופרת צרויה שלו מספרת על ילדותה במשפחת האצולה הספרותית, על מפגשיה עם קהל קוראים אוהד בעולם, ועל המעבר משירה ועריכה אל הטוטאליות של הפרוזה
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.