עלו אל ההר | יצחק שילת

 

אם יהודים ידירו את רגליהם מן ההר, תהיה זו הבעת אדישות כלפי המקום הקדוש בעולם לעם היהודי והפקרתו לנוכרים. העלייה אל ההר בטהרה, בדרכי שלום אך בגאון דתי ולאומי, היא צו השעה

צירוף המילים קדושה ומלכות מוכר לנו מברכת "ישתבח" הנאמרת בכל בוקר, אך מקורו באבני השיתין של התורה, בהצהרה הא–לוהית שקדמה למתן תורה, ושהגדירה את ייעודה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ו). לאמור: ייעודכם הוא להיות עם קדוש, אבל לא עם מפוזר ומפורד בין העמים, אלא ממלכה. מהי ממלכת כוהנים? עם היושב בארצו ומכונן בה מדינה, שתהיה אור ומופת לגויים. ישראל באומות ככוהנים בעם, נושאי שם ה', עובדים אותו ומודיעים את דרכיו. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא).

המוטיב הזה מופיע כמעט באותן המילים בהלל שאנו אומרים בכל חג ומועד: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". בצאת ישראל ממצרים, בעלותו על במת ההיסטוריה כעם, הוכרז ייעודו: להיות עם קדוש לה', ולהקים ממשלה שתהיה ממשלתו של ה'. להקים את "מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד" (אורות הקודש לראי"ה).

רבותינו במכילתא הדגישו את מעמדה המיוחד של הצהרת הכוונות הזאת שהקדים הקב"ה למתן תורה: "כה תאמר – שלא תפחות ולא תוסיף. כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, ותגד לבני ישראל – אלו האנשים (נשים תחילה. נשים יוצרות את העם)". ושוב: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – שלא תפחות ולא תוסיף". החשש הוא שמא נפחות, שמא נחשוב שדי לו לאדם לשבת וללמוד תורה בכולל בברוקלין או באנטוורפן, שעבודת ה' היא עבודתו של היחיד; או שמא נוסיף, שמא נחשוב שתפקידנו לעסוק ב"קירוב" הגויים ובגיורם. קא משמע לן שתפקידנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לא פחות ולא יותר. כאשר נהיה כאלה, הגויים כבר יבואו אלינו, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א–להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הדסה וולמן, ללא כותרת,
2016 . מתוך התערוכה
"אינסומניה", המוצגת בבית
האמנים, רח' שמואל הנגיד
12 ירושלים

אין דיכוטומיה

כאן מגיעים אנו אל הר ה', הר בית א–לוהי יעקב. במאמרו מנתח תומר פרסיקו את התמורה שחלה ביחסה של הציונות הדתית אל הר הבית. לדעתו הדיונים ההלכתיים מסביב לכניסה להר הבית אינם אלא כיסוי ומסווה ל"תמורה תיאולוגית בעצם מושג הקדושה". המשמעות העמוקה של השינוי היא מעבר מתפיסת המקום הקדוש כמקום שבו הריבונות היא רק של הא–ל, שאין בו מקום לריבונות אנושית ואת זיקתנו אליו אנו מביעים ברתיעה, בריחוק וביראת כבוד – אל תפיסתו כמקום השייך לנו במובן של בעלות וריבונות, למקום שדורכים עליו ובכך קונים בו חזקה, תפיסה שיש בה משום חילון, ואפילו חילול, של הקודש. את ההשקפה הראשונה, המסורתית, הוא מייחס לראי"ה קוק, לבנו הרצי"ה ולממשיכי דרכם, ואת השנייה, החדשה, בעיקר לפוליטיקאים ולציבור הציוני–דתי הרחב.

הדיכוטומיה הזאת בטעות יסודה. קדושת המקום אכן יסודה בקדושתו של הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", "ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם", אבל החלתה במציאות החיים של עם ה' נעשתה על ידי דוד מלך ישראל, אשר קנה את גורן ארנן היבוסי, ולא הסכים לקבל אותו במתנה ובוויתור: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא". ו"בראות דויד כי ענהו ה' בגורן ארנן היבוסי… ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא–להים" (דברי הימים א כא). הקדושה, שאכן מחייבת יראת כבוד ורתיעה, זהירות והתבטלות, ובאחת: עמידה לפני ה', אינה סותרת את הצורך בבעלות וריבונות ממשית. איננו חיים בגן עדן, אלא בעולם אשר בו הנחיל עליון גויים, הפריד בני אדם לממלכות, הציב גבולות עמים, וגם לנו, חבל נחלתו, הועיד מקום ממשי על כדור הארץ, וציווה לאברהם אבינו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".

גם מקום המקדש הוא מקום פיסי, שעם כל רוממותו וקדושתו הוא צריך להיות שייך לנו, שייכות של קניין וריבונות. את הבית לה' בנה מלך ישראל על הר שנקנה בכסף מלא, ובשיפולי ההר נבנה בית המלך, סמל הממלכה הישראלית, יסוד כיסא ה' בעולם.

כידוע, גם את ריבונותנו על ירושלים יש הרוצים לשלול, בטענה שהיא "קדושה לשלוש הדתות". ואנחנו, והישרים שבאומות העולם, אומרים: ירושלים היא גם עיר הקודש וגם בירתנו הנצחית, וסמל ריבונותנו המחודשת. הנביא אומר שכאשר הגויים יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות (שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ולכן צריכים כל העמים לשלוח משלחות לירושלים לעמוד על קורבנם), תהיה מאיתם הכרה שלמה בריבונות ישראל על ההר ועל ירושלים, והם ישתחוו לְמלך ה', כלומר למלך שיעמיד ה' (זכריה יד, טז, ראו אבן עזרא שם).

מה שהרב גורן אומר

מכאן ליחס אל הר הבית בימינו. תומר פרסיקו הוא איש צעיר ומשכיל, שנולד אחרי מלחמת ששת הימים, והוא יודע על יחסו של הרצי"ה אל הר הבית ממה שהוא קרא. אבל אני הייתי שם כאשר זה קרה.

שבת אחרי תום מלחמת ששת הימים, ואני תלמיד בישיבת מרכז הרב, ניגשתי אל רבנו הרצי"ה אל מקום תפילתו אצל ארון הקודש, ושאלתי: הרב, הר הבית בידינו, מה הלאה? מה עם בניין בית המקדש? ענה לי: יש סדר למצוות. קודם מלכות, אחר כך מקדש (רמב"ם ראש הלכות מלכים). עוד לא גמרנו להקים את מלכות ישראל. יש עוד הרבה מה לעשות ולבסס את הממלכתיות בישראל.

ומלבד זאת: העם מוכן עכשיו לבניין בית המקדש? העם יודע את הערך של בית המקדש? בית המקדש אינו עניין פרטי, מצווה פרטית, של יחידים, הוא מצווה של כלל ישראל, וכלל ישראל עדיין רחוק מהרצון לבנות את בית המקדש. יש צורך בהרבה רוממות רוח, בהרבה תשובה, לפני שנגיע לבניין בית המקדש. ועוד הוסיף ואמר: אפשר לקחת בולדוזר ולהרוס את מה שיש שם, ומה יקרה עם יהודים בארצות העולם? עם שפיכות דם של יהודים? צריך אחריות.

רבנו הרצי"ה היה ראש ישיבה ומחנך, והוא גדל בבית של רב (כן, הראי"ה היה רב בפועל של כלל ישראל, לא רק הוגה דעות ומקובל החי בעולמות עליונים). רב הוא אדם שיודע לשקול דברים על פי ההלכה, בזהירות, בתבונה ובאחריות. כאשר צעירים נלהבים רצו לגשת לבניין בית המקדש, הרצי"ה ידע "להרגיע" אותם, מתוך שיקולים של אמונה והלכה, קריאת המציאות ותחושת אחריות. הוא עמד בראש המאבק על ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל, אבל ידע גם לעצור כאשר הבחין בזילות כלפי הממשלה והממלכתיות, או כאשר הבין שאין היתכנות למטרה מסוימת.

בעניין העלייה להר הבית – הוא הצטרף מיד אחרי ששת הימים לכרוז שקרא להימנע מכניסה לשטח ההר, שהרי עניין המקומות המותרים לא היה אז בתודעה כלל, לא היה מי שעסק בזה ופרסם את זה, והיה חשש ברור שהנכנסים להר ייכנסו למקום שאסור באיסור חמור להיכנס אליו כל עוד כולנו טמאי מתים. אבל כאשר הרב גורן, אשר חקר את נושא הר הבית וגבולותיו, היה לרב ראשי לישראל, והוא נהג להיכנס אחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית, נשאל על כך הרצי"ה, וענה: תעשו מה שהרב גורן אומר.

לומר שלרצי"ה לא הייתה חשובה הריבונות הישראלית על הר הבית זה פשוט לא לדעת את העובדות. הוא חזר אינספור פעמים על כך שההר בשליטתנו ובריבונותנו, ו"הכניסה של הגויים לשם היא ברשות צבאנו וממשלתנו". ובאשר לראי"ה – הוא עמד בתוקף על משמר מקום המקדש, ואיסור הכניסה אליו בטומאה, וכתב על כך קונטרס הלכתי גדול. אלה היו דבריו שם, שציטט תומר: "על ידי מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש, הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו" (הדברים נכתבו אחרי שיהודים נכבדים נכנסו אל מקום המקדש עצמו, מאי ידיעת ההלכה).

הראי"ה מדגיש שהרתיעה מן הקודש היא "בהיותנו טמאים", לא מפני שעצם המושג של מקום קדוש מחייב הינזרות ממנו ואיסור כניסה אליו. "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי" נאמר ל"קציני סדום, עם עמורה", למי שחייהם רחוקים מקדושה וטהרה והם באים אל הקודש ברגל גסה. לאלה המיטהרים כדין ועולים לחזות בנועם ה' נאמרו בתנ"ך רק שבחים. אין ספק שהראי"ה היה מחזיק בכל עוז בריבונות יהודית על הר הבית אילו הייתה מזדמנת בימיו, כשם שנלחם כארי על זכותנו על הכותל המערבי בזמן שלטון המנדט.

השלכות על האחיזה בארץ

השיקול האמוני וההלכתי וקריאת המציאות מחייבים כיום לעמוד על משמר הר הבית. אם יהודים ידירו את רגליהם מן ההר, תהיה זו הבעת אדישות כלפי המקום הקדוש בעולם לעם היהודי, והפקרתו לנוכרים, ועלולות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת על כל אחיזתנו בארץ ישראל, היונקת את קדושתה מן המקום ההוא וממי ששיכן שמו שם. העלייה אל ההר בטהרה, לפי כל גדרי ההלכה, בהימנעות מפרובוקציות, בדרכי שלום אך בגאון דתי ולאומי – היא צו השעה.

בשולי הדברים עליי להוסיף כי לעניות דעתי, שפורסמה כבר ברבים, מן הראוי ללכת רק במסלול הדרומי, ובמערב עד שער השלשלת, כדי לצאת מכל ספק, וכך נוהגת ישיבת מעלה אדומים.

הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2018, ב-גיליון ויחי תשע"ח - 1064 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: