בתגובה ל"הר הבית שלנו מפני שאיננו דורכים בו"

מאת תומר פרסיקו, גיליון פרשת ויגש

מבקשים להשיב את השכינה

כותבת אני לא לכותב המאמר ולא לעורכי העיתון, אלא כי אני מצטערת שזה מה שהצלחנו להגיש לפניך, ריבונו של עולם, לרגל עשרה בטבת – היום שבו החל המצור שממנו עוד לא השתחררנו. אך אם יורשה לי לומר, הגלות הזו יותר שייכת לעולם הדיבור והמילים, כי מי כמוך יודע שבעולם היצירה, העשייה והאצילות הרבה זז, הרבה מילאנו את החיסרון. לאט–מהר אנחנו מסירים את מצרי הלב ומצרי הגלות שמונעים מאיתנו לבנות לך בית כאן בעולמנו. להגיד בפה מלא שרצונך רצוננו. שבעולם מבקשי המקום יודעים אנו שיש מקום למקומו של עולם. שיש שכינה בעולם ושיותר מכול חפצנו בה.

באחת הפעמים האחרונות שבהן עליתי להר פתחתי ידי לקבל שפע – מקום שבו עולות כל התפילות גם יורד השפע – וניגש אליי שוטר: "גברת, אני מבקש להתפלל רק בלב!". ואז זה הכה בי: זהו המקום היחיד שבו תפילותיי תמיד בכוונה, המקום שבו חייבים לדייק את הלב, שנדרשים לעמוד כך חשופים לפני ה' ומבקשים שתחול עלינו קדושה.

נדמה לי כי זו הסיבה הפנימית שמשהו זז ביחס להר: בעולם של שפע, של רוחב, של פוסט ושל מודרנה, מבקשת הנשמה לה בית של נצח וממעל מבקש מחולל ההיסטוריה להשיב שכינתו לתוכנו. לפעמים נדמה לי שבוויכוחים על ההר ועל הבית, אם רק נחליף את הנושא הדיון יישמע כאותו דיון מלפני מאה שנה ביחס לשיבה לארץ.

כעת, מבקש ה' מאיתנו בנבואת חגי, שנצרכה לדורות: "העם הזה אמרו לא עת בא עת בית ה' להיבנות (עוד לא הגיע הזמן, קמעא קמעא, לא אכשר דרא) ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב… עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'… ביתי הוא אשר חרב ואתם רצים איש לביתו (ופרסומות על פרסומות על בתים ובנין, ומשבר הדיור ודיור למשתכן), על כן יכלאו השמים מטל והארץ כלאה יבולה (מקור לתיקון למי שכואב את הבצורת)".

אינני מבקשת להיכנס לדיונים ההלכתיים שאכן לעיתים מסתירים תנועת נפש אך גם מדייקים את סיבת הרצון ואת טהרת העלייה, ואכן לא עולה ותיקה אנוכי, אך בארבע השנים שבהן אני זוכה לעלות בעיניי ראיתי את התנועה הביתה, את השיבה, תנועה שמתחילה מלמטה, שבה לא באים מכוח ציווי, הדרכה או החלטות ממשלה אלא כל מי שעולה צריך לברר רצונו, לבחור לעלות ולעמול על כך. והעגלה כבר נוסעת, נותר רק לבחור איזה תפקיד כל אחד רוצה למלא בהצגת ההיסטוריה – וברוך ה' רבים וטובים בוחרים להניע גלגליה.

לסיום, קשה לי שלא להצביע על תחושותיי בקריאת המאמר שבעצם מה שחשוב לכותב הוא לא מה חשב הרב קוק או מהי תפיסת בית מדרש זה, ונעשה שימוש בציטוטים כדי לנסות להשפיע על העגלה הנוסעת, כמו "יודע אני מי היא דמות המופת ואוכיח לכם שאינכם הולכים בדרכה".

כעולה המרגישה ששורשיי יונקים מהוד הקדומים של הראי"ה יודעת אני את מה שהרב ידע וגם בנו הרצי"ה, שיש לתת להיסתוריה לומר את דברה, וכעת הגיע הזמן לשאלת "איפה הר הבית שלנו, איפה בית המקדש שלנו?!".

הנה ימים באים. שנזכה בקרוב ממש.

בלהה דויטש

—————-

חובה כלפי מעלה

בשבת ויגש לא היה לי פנאי לעיין בעיתון. עשיתי עם האיש שלי, הרב יעקב שמעון, שבת של "מגידי מעלה" בירושלים. שבת נפלאה, רצופה שעורי תורה מרתקים ושיח תלמידי חכמים. כל השבת חשבתי על מאמרו של פרסיקו. איך אני מגיבה ליחס הזה שלו אל הקדושה.

התשובה הגיעה אלי ממלווה מלכה שארגן רפי קפלן במוצאי שבת. ערב געגועים לירושלים ולרב קרליבך. והנה הביע באוזנינו ר' שלמה כץ, הזמר שהנעים לנו את הערב בניגוניו ושיריו, רעיון אדיר, שהוא הוא התשובה לפרסיקו ולכל מי שמנסה לטעון שמורא מקדש פירושו לעמוד מרחוק. בשם בעל הטורים הוא הציג שאלה. למה בתפילות של הימים הנוראים אנחנו משתמשים הרבה פעמים במילה "ובכן"? "ובכן צדיקים יראו וישמחו", "ובכן לך תעלה קדושה" ועוד?

המילה "ובכן" כתובה בפעם הראשונה במגילת אסתר: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". מסביר בעל הטורים ור' שלמה קרליבך בעקבותיו: אסתר יודעת שהיא לא במדרגת הקדושה הראויה לבוא לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. בהשאלה היא אומרת את הביטוי על עמידתה לפני המלך אחשוורוש. המילה "ובכן" היא סוג של "אף על פי כן".

גם אנחנו בימים הנוראים יודעים שאין אנו ראויים לבוא בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, אך אנחנו אומרים לו "ובכן". בכל זאת אנחנו באים, כמות שאנחנו. וכך אנחנו עולים להר הבית: נכון, איננו ראויים. אך אנחנו עושים את המקסימום. אנחנו מראים בזאת לריבונו של עולם את אהבתנו אליו ואת ההשתוקקות שלנו לבית משותף לו ולנו. הגיע הזמן.

דומים אנחנו בכך לחתן לכלה שזה עתה נישאו. החתן אמר מתחת לחופה: הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. וכי יעלה על הדעת שבגלל קדושה זו הוא ירחק ממנה? ככל שירחק ממנה יותר כך יראה לה את אהבתו? ההפך הוא הנכון. ככל שהוא אוהב אותה יותר, עליו להביע את אהבתו בקרבתו אליה.

נכון, מקום קדוש. העולים נזהרים לעלות רק במקומות המותרים, לאחר טבילה. תלמידי חכמים גדולים ביררו את הסוגיה. גם למשה רבנו, שנאמר לו "של נעליך מעל רגליך", לא נאמר לעזוב את המקום. אז חלק מאיתנו משילים נעליים ופוסעים יחף וחלק נצמדים להלכה ונועלים נעליים מותרות.

ובכן, מר פרסיקו היקר וכל מי שמנסה להדיר רגלינו בגלל טעמי מורא – אנחנו נוהגים כאסתר המלכה, כמתפללי הימים הנוראים: ובכן נבוא אל המלך.

ככל שנעלה יותר, ככל שהמודעות לחשיבות העלייה תתפוס מקום בשיח ההלכתי והציבורי, גם הלבבות יוכשרו לעלות בטהרה. זו חובתנו כלפי ריבונו של עולם שנתן לנו את ההר הטוב הזה והלבנון וירושלים בניסים גלויים לפני חמישים שנה. ובכן, נבוא אל המלך.

רבקה שמעון

הרבנית רבקה שמעון היא מדריכת כלות וחברת הנהלה בתנועת נשים למען המקדש

—————-

צל חיוור לדבר האמיתי

כל המצוי בדברי ימי עם ישראל יודע שבתקופת בית המקדש עלו והעפילו "הר–הביתה" (כלשונו של אצ"ג) המוני בית ישראל. הם לא ראו בריחוק מהמקום הקדוש "הבעת זיקה" חזקה יותר מאשר ביקור בו. הציווי בחוק התורה מצווה במפורש על כל ישראלי לבוא ולהעפיל אל ההר שלוש פעמים בשנה.

ההימנעות מעלייה להר הבית הולידה מציאות כואבת, שבה הוצא הר הבית לחלוטין מהמודעות של העם, תוך יצירת תחליפים, על אף שידוע "תיאורטית" כי הוא המקום הקדוש ביותר. יעידו העולים, כי ברגע שבו דרכה כף רגלם בהר הבית הכרתם השתנתה, ולפתע נראים התחליפים שהורגלו אליהם כצל חיוור ל"דבר האמיתי". ההכרה הזו משנה לחלוטין את הרגש ואת התקווה מסבילות (פסיביות) יתר לפעילות בריאה ונדרשת.

כמו כן בימינו, כאשר אחרים תפסו בעלות על הר הבית שלא כדין, עלינו ראשית כול להחזיק בו מחדש, לאחר שיצא מתחת ידינו. אין אפשרות כלל להחזיק בו בקניינים פורחים באוויר של "זיקה על ידי ריחוק". כדי לתפוס ולהחזיק במקום ארצי, אי אפשר לנקוט דרכים רוחניות בלבד, אלא יש צורך בהחזקה ממשית, ארצית. הפלפולים הפילוסופיים להצדקת הריחוק אינם מעוגנים במסורותינו כלל, ואינם אלא תירוצים להמשך הרחקת העם מההר והפניית העורף כלפיו. כצורך שעה, וכפי שההיגיון הנורמטיבי האקטואלי מצווה, ניתן גם לטעון כי יש להניח לזמן מוגבל כל סוג של ריחוק, אם הריחוק יביא להכחשת זכויותינו על המקום הקדוש או חלקים ממנו, ובייחוד אלו החשובים ביותר.

“ישראל בלי ההר הוא לא ישראל". קומו ונעלה!

משה שחר

משה שחר הוא סטודנט באוניברסיטה העברית ועובד באבטחה

————

הצגה פשטנית וחדממדית

כבר לפני כמה שנים התריע תומר פרסיקו בעיתון "הארץ" על המגמה בציונות הדתית בשנים האחרונות להפנות עורף למסורת רבת השנים להימנע מעלייה להר הבית ועל האידיאולוגיה הלאומנית המסוכנת המסתתרת מאחורי מגמה זו. לכבוד הצגת משנתו בנידון בפני קוראי "מקור ראשון" רענן פרסיקו את מקורותיו ואת דרך הצגת הדברים, והציב במרכז דבריו את הטיעון שההתעניינות ההולכת וגוברת בעלייה להר הבית משקפת שינוי דרמטי בתפיסה התיאולוגית, מהכרה שקדושת המקום משקפת בעלות א–לוהית בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם" לתפיסת קדושה הכרוכה בבעלות על המקום ובריבונות מדינית.

לדבריו תמורות מדיניות חוללו תמורה אידיאולוגית–פוליטית ורק בעקבותיה פתאום "גילו" רבנים מהציונות הדתית את האפשרות ההלכתית להסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים ולהתיר את העלייה לאזורים מסוימים של ההר.

מאחד מבני הסמכא שעליהם מסתמך פרסיקו, ידידי המנוח הרב מנחם פרומן, ניתן לראות בבירור את מגבלות התזה שלו. הרב מנחם אכן כתב שהתפיסה הרווחת בציונות הדתית שוללת עלייה על ההר וביסס על כך את הצעתו להסדר מדיני שבו יוותרו כל הדתות על ריבונות אנושית על ההר. אך הרב פרומן עצמו עלה להר הבית, התפלל שם והערים על המשטרה כדי לקיים במקום את טקס הקידושין של בנו. הרי שההתייחסות שלו לסוגיה הייתה מורכבת יותר ממה שמתאר פרסיקו, והפרט יעיד על הכלל.

כל השנים היו רבנים חשובים מתוך הציונות הדתית (הרב גורן) והרבנות החרדית (הרב י"מ טיקוצ'ינסקי) שטענו שניתן לעלות לאזורים מסוימים בהר הבית ונאבקו נגד הפסיקה השלילית הגורפת של הרבנות הראשית, ומקורותיהם היו בראש ובראשונה הלכתיים טהורים, תוך כדי סיוע מהממצאים הארכיאולוגיים. גם הזרם המרכזי הרבני שהתנגד לעלייה על ההר הסתמך בראש ובראשונה על מקורות ההלכה, והרעיון התיאולוגי של "יחס הקדושה והכבוד על ידי הרחקה ושלילת קירוב" לא מילא שם תפקיד מרכזי. ספק אם הרצי"ה קוק עצמו דגל בעיקרון תיאולוגי זה, ומכל מקום עדויות מצד עמיתיו ותלמידיו מראות שגישתו לעליה על ההר הייתה פחות חד–משמעית ממה שמציג פרסיקו (ראו: הרב אברהם וסרמן, קומו ונעלה, עמ' 139–130).

ברמה התיאולוגית, הצגת הקדושה והבעלות האנושית כסותרות זו את זו היא פשטנית וחד–ממדית. קדושת ארץ ישראל, לדוגמה, מושתתת על בעלותם של עם ישראל, בין בצורת "כיבוש" (= ריבונות) בין בצורת "חזקה" (= התיישבות לאומית). לדעתו של מו"ר הרי"ד סולובייצ'יק, קדושת הארץ על–ידי "חזקה" בתקופת בית שני התבססה על בעלות עם ישראל על מקום המקדש, שלא פקעה בזמן גלות בבל משום ש"שכינה אינה בטלה", ובעלותו של הקב"ה על מקום המקדש שמרה לעם ישראל נקודת אחיזה של בעלות בליבה של ארץ ישראל.

סיפורה המלא של ההתעניינות ההולכת והגוברת בהר הבית יכלול, בנוסף לדמויות שכבר הוזכרו, גם את הרב יצחק לוי מישיבת הר עציון, שעמל רבות – עוד לפני האינתיפאדה של שנת 2001 – לחבר את היהודים אל ההר במסגרת ההלכה, וזאת מתוך יראת שמים וחינוך ולא ממניעים אידיאולוגיים. הוא גם לא יתעלם מחילול הקודש היומיומי בידי הדחפורים של הוואקף והנערים המשחקים כדורגל. מתוך ראיית המציאות על כל רבדיה יהיה מקום לדיון ראוי על מקומן של התיאולוגיה והאידיאולוגיה הפוליטית בפסיפס זה.

אברהם וולפיש

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתורה שבעל פה במכללות הרצוג ובית וגן

———-

קדושה אינה ריחוק

ראשית, לתזה עצמה, שלפיה קדושה משמעה התרחקות ושלילת בעלות. הקביעה כמובן אינה נכונה. קדושה מחייבת בדרך כלל הגבלות מסוימות, אבל בהחלט לא ריחוק גמור. אפילו לקודש הקודשים נכנסים פעם בשנה. פרסיקו מביא כסיוע לדבריו את עניין ארץ ישראל, אבל הדוגמה הזו מוכיחה את ההיפך מקביעתו: מארץ ישראל לא מתרחקים. אמנם, השהות בה היא, כלשונו–הוא, "בתנאים מסוימים". הפירוש המעשי לכך שהארץ אינה שלנו הוא שנת השמיטה שבה מפסיקים את השימוש בארץ, והיובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן. הריבונות בארץ איננה משתנה בשל כך.

בכלל, לאורך מאמרו פרסיקו מערבב שלושה עניינים שונים: שימוש, בעלות וריבונות לאומית. הוא מביא שורת רבנים מהציונות הדתית שמצדדים לכאורה בקו הזה. הראשון הוא הרב קוק, אלא שהרב ראה את הריחוק כעניין זמני בלבד. בזמן שהמקדש קיים או בשעת טהרה בהחלט מותר ומצווה להיכנס. אם כך, מופרך לטעון שקדושה משמעה ריחוק, שהרי איש לא יטען שבזמן הבית קדושת המקום בטלה.

בנוסף יש לשים לב לכך שהרב קוק, בקטעים שהביא פרסיקו, כלל אינו שולל את הריבונות על ההר. הפרשנות של פרסיקו נשענת אפוא על דברים שאינם כתובים. לאחר מכן הוא מצטט את דברי ר' אברום שפירא: "על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, מפאת הצווי הגדול והעמוק של מורא מקדש… וכשם שקיבלו שכר על הדרישה כן יקבלו שכר על הפרישה"; ומפרש – "הפרישה דווקא היא המקדשת את הר הבית". גם כאן מדובר בפרשנות לדברים שאינם כתובים. הרב כלל לא מתייחס לשאלה מה מקדש את ההר, ובכל מקרה הוא לא מצדד בפרישה דווקא. להיפך: בגלל האיסור ההלכתי הזמני יש לאחוז כרגע בפרישה, בעוד שבזמנים אחרים (ותקינים יותר) יש לדרוש. כידוע, הפתגם על דרישה ופרישה משמעו ששניהם טובים ונכונים. ובנוסף, אין נזכרת כאן מילה על ריבונות.

בהמשך מביא פרסיקו את דברי הרצי"ה בשו"ת קצרצר שנערך איתו בנושא, שבו הגיב להצעה להניף את דגל המדינה על ההר ב"בשם א–לוהינו נדגול" ועל השאלה האם להציב חיילים במקום ענה "קמעא קמעא". פרסיקו מבאר: "הרצי"ה כמובן לא התנגד לריבונות… אולם הר הבית היה עבורו יסוד שונה לחלוטין במציאות, שקדושתו הייחודית דרשה דווקא דחיית כל סממן של ריבונות". אלא שפרסיקו החמיץ קטע שבו הרצי"ה מתייחס בכתב בבהירות לנושא:

"כל החומרה הגדולה ההלכתית של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר–בקודש הזה… והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ–חיי–קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו".

בעוד שפרסיקו שולל בעלות על הקדוש לנו, מוטב שלא יעביר לבעלותו הפרטית את דעותיהם של אנשים שאינם יכולים כבר למחות על השימוש שנעשה בדבריהם.

חנן גרשוני

חנן גרשוני הוא סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה

————-

תפיסה זרה לכל בתי המדרש

ברצוני להודות לד"ר תומר פרסיקו על מאמרו המעניין, שעורר אותי לחשוב על נושא שעד כה דעתי לגביו הייתה לי ברורה מאליה. עם זאת, ברצוני לחלוק עליו לגבי האופן שבו הציג את שתי הדעות העולות במאמרו.

אתחיל במחנה התומך בעלייה להר הבית.

ראשית, לאחר שבמחנה המתנגדים מובאים דבריהם של הראי"ה קוק, בנו הרצי"ה, ר' אברום שפירא וייבדלו לחיים הרב צבי טאו והרב שלמה אבינר, מן הראוי להביא במחנה השני ציטוטים מאת מספר רבנים התומכים בעלייה להר הבית, ולא חסרים כאלו – הרב שלמה גורן, הרב דב ליאור, הרב יעקב מדן והרב יצחק לוי, לשם הדוגמה (בנוסף לרב ישראל אריאל שציטוט חלקי מדבריו נזכר במאמר).

אין לי כל ציפייה מאישי ציבור, חשובים ומוערכים ככל שיהיו, שיתמודדו עם טענות הלכתיות–תורניות, בדיוק כמו שאני מניח שאין לפרסיקו ציפייה מרבנים שיתמודדו עם טיעונים מדיניים. אני מניח שאם המבט היה מתרחב, גם הרטוריקה הייתה משתנה. למיטב זכרוני מלימודיי בישיבת הר עציון, הטיעונים של הרבנים התומכים בעלייה להר אינם פוליטיים גרידא, וכלל לא יהיה נכון להגדיר ש"המניע העמוק של העולים להר הבית כיום" הוא "ריבונות, שליטה" ושרק "עבור האוסרים קדושה היא… מה שיש לטפח כלפיו יחס של יראה וסייג". גם ציטוט התשובה של רוב העונים על הסקר הנזכר במאמר, שלפיה "העלייה להר תהווה תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", איננה מוכיחה שזהו המניע היחיד, ואף לא המניע העמוק, של התמיכה בעלייה להר, אלא שאף זו נקודה משמעותית ביותר מבחינתם.

שנית, הייחוס הבלעדי של עקרון "מורא מקדש" למחנה המתנגדים לעלייה להר הבית, והסרתו באופן מוחלט ממחנה התומכים בעלייה, הוא מטעה. אני בטוח שאם פרסיקו היה שואל את חברת הכנסת ציפי חוטובלי (שדבריה מצוטטים במאמר) האם מאחר שעלינו "לכבוש" את הר הבית ("כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה") הרי שמעתה כל הסייגים הותרו ("הם מאבדים את הקשר האינטימי עם הקדושה על ידי פסיעה גסה לתוכה", כלשונו של ד"ר פרסיקו בהסבירו את דברי הרב טאו), היא הייתה עונה לו שחס ושלום, ושעל כל עולה לברר עם מורי הוראה המתירים את העלייה כיצד מותר לעלות מבלי לפגוע בעיקרון החשוב והמשמעותי הזה.

ב. לגבי מחנה המתנגדים לעלייה להר הבית.

ראשית, הסתירה בין תפיסת המקום כמובדל ומרוחק ובין הצורך "לכבוש" אותו היא מדומה. הרב אבינר כבר כתב שבשל העמדה ההלכתית העקרונית האוסרת לעלות להר, הרי שמדינת ישראל צריכה לסגור אותו באופן מוחלט. אין לך גילוי ריבונות גדול מזה. זוהי בדיוק הנקודה שפרסיקו מייחס כביכול למחנה התומכים בעלייה להר הבית: "שליטה טוטלית בו", הגורמת כביכול ל"פרֵדה מקדושתו". גם לדעת המתנגדים, אם כן, ההר צריך להיות באופן מוחלט בידינו ובריבונותנו, ועם זאת – אין לעלות אליו בנסיבות הקיימות.

שנית, נראה לי שניתן לפקפק בהגדרתו של פרסיקו את מושג הקדושה כדבר שכל זירת התרחשות אנושית הקשורה אליו "מחללת" אותו. בסופו של דבר בהר הבית עמד מקדש, ובמקדש הזה היו "כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם", וגם "ישראל במעמדם"; קבוצה מצומצמת של ישראלים ייצגה את כלל הציבור שבשמו הובאו קרבנות הציבור, כיוון שבעליו של הקרבן צריך להיות ניצב עליו. לא הייתה תפיסה שלפיה מאחר שהמקום קדוש אסור להיכנס אליו באופן מוחלט. היו מגבלות חמורות, אך לא שלילה מוחלטת.

נראה אם כן שבדברי הראי"ה קוק המצוטטים במאמר יש להדגיש את המלים המודגשות להלן: "ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה". ודוק: עכשיו (נכון לזמנו של הראי"ה קוק), ולא באופן מוחלט. וכך גם בדבריו המצוטטים בהמשך: "והכי נמי על ידי מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש". גם המתירים לעלות, כמובן, אינם מתירים עלייה בטומאה.

כללו של דבר, כל הצדדים במחלוקת אוחזים בתפיסת קדושה מסורתית וזהה, שלפיה במקום קדוש יש סייגים חמורים, אך לא מניעה מוחלטת. המחלוקת היא בשאלה אם בנסיבות הקיימות כיום ניתן לשמור בהקפדה על אותם סייגים חמורים. מי שמאמץ "משמעות חדשה לקודש" הוא ד"ר פרסיקו, ויש להדגיש עד כמה תפיסה זו זרה לבתי המדרש על כל ענפיהם ולדורותיהם.

חננאל שפירא

חננאל שפירא הוא סטודנט לתואר שני בארכיאולוגיה ומקרא באוניברסיטה העברית

————

האם הפכנו את הקדושה לכלי? תומר פרסיקו משיב:

יש צורך בהיסטוריה רבה, אמר הנרי ג'יימס, כדי לייצר אפילו כמות קטנה של מסורת, וההיסטוריה של העליה להר הבית בשום אופן איננה רבה. כשיהודה גליק מבקש להתגאות במספרי העולים העכשוויים הוא מזכיר שבתחילת שנות האלפיים העולים נחשבו לתמהונים והרבנים המתירים עליה היו ספורים. פחות מעשרים שנה אחרי כן 75% מבני הציונות הדתית סבורים שיש לעלות להר ומאות רבנים מתירים את העליה. כך נראה מהפך.

במאמרי טענתי שתליית התמורה הדרמטית הזאת בגילויים ארכיאולוגים שלכאורה האירו את עיני הפוסקים אינה טענה שניתן לקחת ברצינות. את המניעים לשינוי במסורת הזאת צריך לחפש במקום אחר. המקום הזה, לטעמי, הוא העצמת היחס הלאומי אל ההר, כלומר תפיסת ההר כמשאב המשמש להעצמת חוזקנו הלאומי וריבונותנו. העצמת הלאומיות יכולה להיות דבר חיובי, אלא שבמקרה הזה היא גוררת שינוי עקרוני בתפיסת הקדושה של ההר.

אני מודה מאוד למגיבים על מאמרי, אשר בהחלט העלו נקודות חשובות. אכן, גישתו של הרצי"ה היתה מורכבת. אכן, הן ריבונות והן לאומיות הן יוסדות חשובים במסורת שלנו. עם זאת, דומני שברור שכל ראשי ישיבת מרכז הרב החזיקו שקדושת הר הבית מחייבת ריחוק. על כניסת הברון רוטשילד להר כתב הראי"ה בצער כי "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים", דהיינו פגימה בקדושת מקום המקדש חמורה יותר מאי–הקמת מיליוני ישובים בארץ ישראל. עד כדי כך.

כיום מבקשים לשנות תפיסה זו. הרב שילת טוען כי "אם יהודים ידירו את רגליהם מן ההר… עלולות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת על כל אחיזתנו בארץ ישראל." הנה שוב: ההר כחלק מהמאבק הלאומי. אני האחרון שיתנגד להתפתחות במסורת. כל שאני אומר הוא שאסור להתעלם מהמחיר שאנחנו משלמים על אותה התפתחות. נדמה לי שזו העת לשקול היטב מהי עבורנו קדושת הר הבית. זו העת להתבונן היטב ולשאול את עצמנו: האם הפכנו את הקדושה לכלי?

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בינואר 2018,ב-גיליון ויחי תשע"ח - 1064, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: