בכל פגישותיו האחרונות עם יוסף מדבר יעקב על ארץ ישראל. נראה שמטרתו איננה רק להצדיק את העברת הבכורה אליו אלא אף ללמד אותו מה תפקידו כבכור

קצת לפני ששער היציאה ממצרים נסגר ואפלת העבדות יורדת ומכסה את בני בניו, חוזר יעקב אבינו אל ארץ מולדתו בדבריו לבניו, בזיכרונותיו ולבסוף בקבורתו. שלוש פעמים נפגש יעקב עם יוסף בנו לפני מותו ובכולן הוא מדבר על ארץ ישראל. פגישתם הראשונה עוסקת בקבורתו של יעקב. מקריאת בקשתו של יעקב נראה שיותר משהוא מבקש להיקבר בארץ, הוא מבקש לא להיקבר במצרים: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי (=כשאשכב עם אבותיי, "שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה" [רש"י]) וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (מז, כט–ל).

איור: מנחם הלברשטט

גם אם יתמהמה

בפגישתו השלישית עם יוסף ואחיו, יחזור יעקב ויצווה את האחים כולם: "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי" (מט, כט). אל ציווי זה יקדים את ברכותיו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים [=כשתשובו לארץ ישראל]" (מט, א). בברכותיו הוא עוסק בהסדרת חיי השבטים לאחר שיחזרו לארץ ישראל. בדבריו הוא קובע נחלות, סדרי הנהגה ועוד.

בפגישתם השנייה מעביר יעקב את הבכורה מראובן ליוסף, וקובע שיוסף יקבל שני חלקים בארץ כבכור: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (מח, ה).

אל העברת הבכורה מסמיך יעקב זיכרון שני אירועים שהתרחשו בחזרתו מחרן אל בית אביו. הראשון נועד לנמק את זכותו להעברת הירושה: "אֵ–ל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם (מח, ג–ד). הרשב"ם רואה בהבטחת הארץ ליעקב את הזכות להעברת הבכורה: "מאחר שנתן לי הקב"ה את ארץ כנען, הרי ברשותי לעשותך בכור ליטול פי שני שבטים" (מח, ה). ואילו רש"י רואה בהבטחת הזרע הנוסף מתנה שאותה מעביר יעקב ליוסף: "בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים… ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך" (מח, ד).

האירוע השני שיעקב מזכיר התרחש מספר שעות לאחר הבטחת ה' שיפרה וירבה: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (מח, ז). מדוע מזכיר יעקב את פטירת רחל במקום זה?

רד"ק מסכם את הפירוש המקובל וכותב: "המאמר הזה הוא להתנצל אל יוסף מה שלא קבר אמו במערה כמו שקבר לאה, והוא צווה לו שישאהו ויקברהו במערה. אמר לו שלא פשע בזה כי מתה בדרך" (מח, ז). אולם אם כדבריו, היה צריך יעקב להזכיר את פטירת רחל וקבורתה בדרך במפגשם הראשון, שבו נדונה קבורת יעקב לצד לאה, ולא במפגש השני. נלך אפוא בעקבות רס"ג (הובא בראב"ע מח, ד) המפרש כי הזכרת מות רחל באה להסביר מדוע לא התקיימה ברכת ה', שהבטיח ליעקב זרע נוסף שעות ספורות טרם פטירת אשתו: "שאמר לי השם: הנני מפרך. ובן לא נולד לי, רק מתה רחל".

מות רחל (ואולי גם מעשה ראובן ובלהה) סתמו את הגולל על הבטחת ה'. וכיצד תתקיים? במשך עשרות שנים נשא יעקב חידה זו בליבו, עד שפגש את יוסף ושני בניו והבין: "כי בעבור בניך הנולדים לך, אמר [ה' את הבטחתו]" (ראב"ע, שם). הזכרת מות רחל, הסותרת את הבטחת ה' ("הִנְנִי מַפְרְךָ"), לא נועדה רק להסביר את העברת הבכורה אלא גם ללמד את יוסף את תפקידו כבכור, המוביל את המשפחה לאחר חיי אביו: פעמים שהבטחת ה' אינה מובנת לאדם ויש שקיומה מתמהמה, ואף על פי כן יש לדבוק בה וסופה להתקיים. אמונה מצריכה סבלנות עיקשת אל מול מציאות סרבנית.

סוד הגאולה

בהמשך פגישתם מפקיד יעקב ביד בנו את סוד הגאולה: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ–לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (מח, כא). אין–ספור תלאות וקשיים יעברו בני ישראל עד שתתגשם הבטחה זו. המציאות הקשה במצרים והעבדות הקודרת יפתו לחשוב כי הבטחת ה' על השיבה לארץ ישראל כבר לא תוכל להתגשם. אולם על יוסף לדעת כי אף על פי שתתמהמה, סופה להתקיים. תפקידו הראשון של יוסף כבכור הוא בהנחלת אמונה זו לאחיו ולבניהם.

יוסף לא שכח את שליחותו זו עד יומו האחרון (נ, כג–כו):

וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת וֵא–לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ–לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

המסך ירד. כשיעלה שוב, תהיה המציאות אחרת לגמרי ותקוות הגאולה רחוקה מתמיד. אבל חוט אחד יקשור אותה למערכה הקודמת. בלשונו של יוסף יגאל משה את העם: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' אֱ–לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ–לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (שמות ג, טז). "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד, לא).

אנו מודים לרב ד"ר אוריאל טויטו שליווה אותנו בעיוניו הדייקניים ומאירי העיניים בספר בראשית, ומקדמים בברכה את הרבנית שורלה רוזן, מנהלת תוכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן ירושלים ומשיבה הלכתית באתר כיפה, שתלווה אותנו לאורך ספר שמות

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח