מנהיג הבדיעבד המתון | בנימין בראון

 

מנהיגותו השקטה של הרב שטיינמן עשויה להיראות זהה לזו של קודמו, הרב אלישיב, אבל בחינה מעמיקה של יחסו לאתגרי השעה חושפת את ייחודו. על דרכו המפוכחת של המנהיג הליטאי הישיש

ערב חג החנוכה הלך לעולמו הרב אהרן לייב שטיינמן והוא בן 104 שנה. התקשורת החילונית גילתה בו עניין, גם משום שסימל בשנים האחרונות את המתינות החרדית, אך גם בשל צניעותו, פשטות הליכותיו ואישיותו. על אף כוחו החברתי הוא חי בדירה צנועה, עם ריהוט שקיבל מן הסוכנות בעלייתו ארצה. רוב ימיו עסק בלימוד תורה, אך כבר בשלב מוקדם הרבה לעסוק בענייני חינוך, והיה מגדולי התורה הראשונים שהקדיש זמן ומחשבה לבעיות שהחלו להופיע בעולם הישיבות ושאחרים העדיפו לטאטא מתחת לשטיח, ובראשן בעיית הנשירה.

אף על פי שבהשקפתו היה "מתנגד" מובהק, הוא היה אהוב גם על חוגי החסידים. הללו, שטראומת שלטונו של הרב שך מלווה אותם עד היום, שמחו לקבל מנהיג ליטאי הבורח מסכסוכים ומפלגנות, ואף משתף פעולה ברצון עם כמה מאדמו"ריהם. אישיותו ואורחות חייו אף הזכירו לרבים את ה"חפץ חיים", דמות מופת של פשטות וענווה אבהיות – וגם של קונסנזוס כלל-אורתודוקסי.


האיש‭ ‬של‭ "‬האליטות‭ ‬החדשות‭" ‬והאיש‭ ‬של‭ "‬האליטות‭ ‬הישנות‭". ‬הרב‭ ‬שטיינמן‭ ‬והרב‭ ‬אלישיב
צילום‭: ‬מוישימי

צניעות וגמישות

יצירתו התורנית של הרב שטיינמן כוללת בעיקר את ספרו "איילת השחר" על מסכתות בתלמוד ועל התורה. דרך לימודו הייתה צנועה כאישיותו. אף על פי שנולד בבריסק ובנעוריו היה מקורב לר' יצחק זאב סולובייצ'יק, אין כמעט גילויים של חשיבה "בריסקאית" בכתביו, והוא איננו נוטה להמשגה ולהפשטה של הסוגיות והמחלוקות; ואף על פי שבשנותיו הראשונות בארץ היה מקורב מאוד לחזון איש, הוא לא היה "חזונאישניק" בשיוכו הקבוצתי וגם דרך לימודו איננה לחלוטין זו של החזון איש, שכן הוא איננו נוטה להקיף סוגיות מורכבות משלל מקורות בתלמוד. לרוב הוא מעלה שאלה נקודתית, לא תמיד כזו הנוגעת בסוגיות מהותיות, בוחן תשובה או שתיים מאלה שניתנו לה ומעלה את הצעתו שלו. החידושים על פי רוב קצרים, ענייניים וכתובים בלשון בהירה.

מבחינת עולם המושגים שלו ודרך דיונו בסוגיות לא הלכתיות הוא לא הושפע מרוחה של תנועת המוסר הליטאית. עם זאת, ענייני מוסר ומידות תפסו מקום נכבד במחשבתו, וככל הנראה מגמה זו התגברה ככל שהרבה לעסוק בענייני חינוך. מעריציו ראו בו דוגמה ומופת למידות טובות ולאישיות שקטה ומאוזנת. רבים באו להתברך מפיו והביאו את ילדיהם כדי שיברכם, גם משום שראו בו דמות של צדיק, אך גם משום שרצו להראות לילדיהם דמות מרשימה הראויה לחיקוי.

כבר בימי חייו הוציאו את הספר "אורחותיך למדני", הכולל לקט מהנהגותיו ומעצותיו. גם כאן עולים כמה קוויים אופייניים. מבחינת התביעות שמפנה הרב שטיינמן אל עצמו ואל שומעי לקחו אפשר לזהות  שלושה ערכים מרכזיים: לימוד תורה, היחסים שבין אדם לחברו, וחינוך הדור הצעיר. בעניין זה בולטים אצל הרב שטיינמן הרגישות והמבט הרחב. הוא איננו חושב בתבניות נוקשות, אלא ממוקד בפרט ותכונותיו, והוא איננו שוקל את הבעיה רק מצד עצמה אלא גם מצד השלכותיה הפסיכולוגיות, החברתיות ואף הציבוריות.

כך, למשל, נערים שאינם חזקים בלימוד הגמרא הוא המליץ לא אחת לשלוח לישיבות פחות תובעניות כדי ששם יצליחו להתבלט ולרכוש ביטחון, ולא לישיבות חזקות, שבהן הם עלולים ללכת לאיבוד ולהתייאש. מכר שפגשתי השבוע וששירת ברבנות הצבאית סיפר לי כי כאשר עלתה בשעתה סוגיית קבורתם של חיילים לא יהודים פנו אליו כמה מאנשי הרבנות ושאלו בעצתו. המנהיג החרדי, שהיה אז קרוב לשנתו המאה, העיר: "צריך לחשוב גם איך זה ייראה בתקשורת; אם יצא מזה חילול השם – גם  זו בעייה".

הרב שטיינמן היה למנהיג המגזר הליטאי מאז פטירת קודמו, הרב יוסף שלום אלישיב לפני כחמש שנים. ואולם, כבר קודם לכן הוא היה מועמד להנהגה. היה זה באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, אז פרש הרב אלעזר מנחם שך מהנהגת המגזר. הליטאים נכנסו לתקופה של מתח וסקרנות סביב המאבק על ההנהגה, שבו שני האישים המועמדים כלל לא גילו מעורבות ואשר נוהל עבורם על ידי מעריציהם. באותו סיבוב ניצח הרב אלישיב, לא במעט בזכות עסקנים ואנשי תקשורת חרדים חזקים, והרב שטיינמן נותר כעין "כינור שני" בהנהגה. הוא לא היווה אופוזיציה לוחמת, אך ריכז סביבו לא מעט חרדים שהיו ביקורתיים או ממורמרים כלפי דרכה של ההנהגה השלטת.

זכורני שכעבור שנים, כאשר ניתחתי את ההתמודדות הזאת באוזני ידיד, דיברתי עליה כעל אירוע חשוב שראוי לדיון מנקודת מבט מחקרית. "מה בעצם ההבדל?", תהה אותו ידיד, "הרי מדובר בשני רבנים ישישים, שנולדו לפני מלחמת העולם הראשונה. שניהם שייכים לאותו מיליה, שניהם רוצים לראות את העולם החרדי ממשיך עד כמה שאפשר באותה דרך, אף אחד מהם לא נשמע באיזו הצהרה פורצת דרך, אז מה זה צריך לעניין את מי שאינו חרדי?". תחילה עניתי שהרב שטיינמן תמך בנח"ל החרדי בראשית דרכו, אבל ציינתי כי אחר כך חזר בו בלחץ המתקפות נגדו. "אז בשורה התחתונה שניהם אכן אותו הדבר", התעקש ידידי. אבל אני טענתי שיש בכל זאת הבדל מכריע: הרב אלישיב היה האיש של "האליטות הישנות" במגזר הליטאי ואילו הרב שטיינמן היה האיש של "האליטות החדשות". מיד אבהיר מדוע זה אכן הבדל מכריע לדעתי.

החברה החרדית היא חברה שמרנית, השואפת בדרך כלל להמשיך את הסדר הקיים של "חברת הלומדים" עד כמה שאפשר. לכן תהליכי ההיפתחות של הצעירים החרדים הם איטיים מאוד, הדרגתיים מאוד ומהוססים מאוד. התהליכים הללו מתחילים מלמטה, ואין כל ציפייה שההנהגה תוביל אותם. טווח הציפיות אינו בין הנהגה שמתנגדת לתהליכים אלה לבין הנהגה שמקדמת אותם, אלא בין הנהגה שמתנגדת לתהליכים אלה לבין הנהגה ששותקת כלפיהם. דפוס ההנהגה שעיצב המגזר הליטאי בעשורים הראשונים של המדינה היה של הנהגה מאופקת, שבה "גדולי הדור" הסתפקו בהכוונה עקרונית וכללית, נתנו לעסקנים ולציבור הרחב לפעול פחות או יותר על פי דרכם, ויצאו למתקפות נמרצות רק כאשר ראו איום על ערכי היהדות על פי הבנתם.

החזון איש למשל היה תקיף במיוחד בשאלת גיוס הבנות לשירות הלאומי – "גזרת הגיוס" של ראשית ימי המדינה – ובשאלת החינוך החרדי, וכן חינוך ילדי העולים. יורשו, הרב מבריסק, יצא למאבק חריף נגד היכל שלמה, מרכזה של הרבנות הראשית, השיק את המאבק החרדי נגד חפירות בקברים עתיקים, והתנגד לאיחוד עם הציונות הדתית במסגרת "חזית דתית מאוחדת". יורשו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלר, היה אולי המנהיג הפסיבי ביותר בתולדות היהדות החרדית. הוא העדיף ללמוד תורה ולתת עצות וברכות מאשר לעסוק בסוגיות ציבוריות, ושמח להעביר את העיסוק בבעיות אלה, ואת השליטה בכלל, אל מי שכוכבו דרך החל מראשית שנות השבעים – הרב שך.

מימי הנהגתו של הרב שך החל דפוס מנהיגות שונה: הרב שך האמין בכל מאודו כי יש להשליט את "דעת התורה" האמיתית – שלו, כמובן – על כל הציבור, וכל גורם חרדי שגילה סטייה מן "ההשקפה הטהורה" נדון לרדיפה, להוקעה ולסכסוכים קשים. הקו האידיאולוגי שלו היה נוקשה: לימוד התורה בדרך "הישיבות הקדושות" הוא הערך העליון, וכל שאלה צריכה להיות מוכרעת על פי מידת תועלתה או נזקה לערך זה. המדינה היא המשכה של הציונות, ולכן יש להתייחס אליה בהסתייגות, או לכל הפחות בקרירות. הוא ביטא את השקפותיו בנאומים פומביים, למשמעתו סרו עסקנים נמרצים, ולא פחות מכך סייע לו כלי תקשורת חדש שהוקם לשם כך – העיתון "יתד נאמן". אפשר לומר בהכללה גסה כי החזון איש הקדיש את מאבקיו העיקריים לסכנות מצד השלטון החילוני, הרב מבריסק נאבק נגד מה שראה כסכנות מצד הציונות הדתית, ואילו הרב שך הקדיש את עיקר מלחמותיו למה שתפס כסכנות מתוך החברה החרדית פנימה.

גוונים של שתיקה

לאחר שירד הרב שך מן הבמה, חזר דפוס המנהיגות הישן לשרור. גם הרב אלישיב וגם יורשו הרב שטיינמן היו מנהיגים שכמעט לא יצאו למאבקים יזומים בתוך הציבור החרדי. התהליכים בשטח כבר נעו לכיווני היפתחות שלא היו כמותם בציבור החרדי, והם ידעו על כך, לעיתים גם התבטאו נגדם, אך לא התעמתו עם איש ולא יצאו למאבק ציבורי של ממש. תחת שרביטם של שני המנהיגים המשיכו המגמות הקיימות להתפתח באיטיות, בהדרגה ובהיסוס – כדרכה של החברה החרדית – אך ללא הפרעה של ממש מלמעלה.

ואם שני המנהיגים הללו נהגו כך, חזרנו לשאלה: מה באמת היה ההבדל ביניהם? ובכן, כפי שציינתי לעיל, ההבדל היה לגבי זהות האליטות שסביב ה"גדולים". ה"גדולים" עצמם לרוב אינם מנוסים בעסקנות ציבורית ולרוב אינם אוהבים אותה, ומעדיפים לא אחת לחזור אל דף הגמרא שלהם, ולכן חלק גדול מן המהלכים תלוי במעגל הסובב אותם. דווקא משום שה"גדולים" עצמם מוקפים בעסקנים ואנשי מעשה, יש חשיבות לזהותם של אלה, שכן רב כוחם להשפיע על התוצאות. כל השנים ידעו זאת במעורפל, אבל רק בעידן האינטרנט נחשף הציבור החרדי לשיעור עוצמתם של הטכנוקרטים שסביב ה"גדולים".

וכאן מגיעה התשובה: אנשי חצרו של הרב אלישיב היו אנשי האליטה הישנה, מעריצי הרב שך וחסידי "ההשקפה הטהורה", ואילו אנשי הרב שטיינמן היו אנשי "האליטה החדשה", שכללה גם את כל הבלתי-מרוצים והביקורתיים כלפי קו זה. ולא הרי שתיקתם של אלה כהרי שתיקתם של אלה: בעוד שתיקת אנשי הרב אלישיב שידרה "לא נילחם בכל סטייה קטנה, אבל דעו שזה לא בסדר", שתיקת אנשי הרב שטיינמן שידרה "זה לא האידיאל החרדי הנכסף, אבל כל עוד זה בפרופורציה זה בסדר". זהו הבדל גוון, אבל הבדל חשוב. בחברה שבה קשת הלגיטימציה נעה בין ה"לכתחילה" לבין ה"בדיעבד" שתי האליטות לא אמרו שהתמורות טובות "לכתחילה", אבל גוני ה"בדיעבד" שהם שידרו היו במרחקים גדולים על פני הקשת.

כמובן, יש ל"שדרים" הללו גם השלכה מעשית: אנשי הרב אלישיב התאמצו לעצור את התהליכים היכן שיכלו, כל עוד לא היה צריך לשבור את הכלים לשם כך, ואילו אנשי הרב שטיינמן מיעטו בכך, והבהירו ב"שפת הסימנים" החרדית כי לא ירדפו את המתגייסים, את היוצאים לשוק העבודה ואת הפונים ללימודים אקדמיים.

בקיעתו של השבר

אולי בעין לא חרדית עדיין מדובר בהבדלי גוון גרידא, אבל בעין חרדית הבדלי הגוון הללו היו כה מכריעים, שהם היו גורם מרכזי (אך לא יחיד) לפיצול החמור ביותר בתולדות המגזר הליטאי במדינת ישראל. במשך קרוב לשבעים שנה הצליח מגזר זה, על אף חילוקי דעות וסכסוכים, להתאחד סביב "גדול הדור" האחד והעליון. החזון איש, הרב מבריסק, הסטייפלר, הרב שך והרב אלישיב – כולם נהנו מקונסנזוס כלל-ליטאי מקיר לקיר. לאור העובדה שאין בחברה זו מנגנוני בחירה, ממשל ואכיפה, תופעה זו היא כמעט נס סוציולוגי.

אך לעת הזאת השבר נבקע. מקורותיו חוזרים אחורה, אל הסכסוך החריף שהחל להתפתח בישיבת פוניבז' עוד בשנות השמונים, ויש שיאמרו אף רחוק יותר, אל המתחים בין הירושלמים לבני-ברקים באגודת ישראל בראשית ימי המדינה, אך הוא התפרץ רק בראשית כהונתו של הרב שטיינמן. "יתד נאמן", שופר הקו הישן ו"ההשקפה הטהורה", תקע מקלות בגלגלי ההנהגה החדשה, המשיך לקדם את האג'נדה של האליטות הישנות, ועשה זאת על פי דרכו: הבלטה של הרבנים ה"נכונים" וטיפוחם בתארים רוויי הערצה, לצד המעטת קומתם של הרבנים ה"לא נכונים" והצנעתם. היה כאן שילוב של תפיסה אידיאולוגית עם מאבקי כוח אישיים.

אנשי הרב שטיינמן עשו מעשה, ובן לילה העבירו את הבעלות בעיתון לידיים חדשות. הבעלים החדש מינה סגל מקצועי חדש, ואנשי הצוות הישן פנו, מוכים והמומים, להקמת עיתון חדש, מתחרה: "הפלס". הם המליכו עליהם את הרב שמואל אוירבך ונקראו "הפלג הירושלמי" ובקיצור "הפלג". הפיצול הפך למאבק חריף ביותר, שלא נעדרו ממנו ביטויי זלזול וביזוי, במיוחד מצד אנשי "הפלג" כלפי הרב שטיינמן.

והרי לנו צמד פרדוקסים חרדי. פרדוקס מס' 1: דווקא האנשים שהטיפו במשך שנים להכנעה מוחלטת כלפי "דעת התורה" של "גדול הדור" וטענו כי אנו קטנים מכדי לעמוד על "דעת התורה" הטהורה שלו ועלינו לבטל דעתנו מפני דעתו מכול וכול – עמדו כעת בסערה של מאבק חריף נגד "גדול הדור", ובשולי כתיבתם אף אפשר היה למצוא טענות "פלורליסטיות" על כך שלא חייב להיות רק "גדול הדור" אחד, וידוע הכלל "עשה לך רב" וכדומה.

פרדוקס מס' 2: על פי דוקטרינת "דעת תורה" הקלסית לא הציבור הוא זה שעומד על גדלותו של "גדול הדור" אלא גדולי התורה האחרים הם שמכירים בסמכותו. והנה, דווקא הרב אלישיב, מנהיגם של אנשי "ההשקפה הטהורה", נבחר במעורבות חסרת תקדים של עיתונאים ועסקנים (אם כי איש לא חלק על גדלותו התורנית) ואילו הרב שטיינמן זכה מיד לאחר מינויו לגושפנקה של ה"גדול" החרדי המשפיע ביותר בימינו, ר' חיים קנייבסקי, בנו של הסטייפלר. מנגד, הרב אוירבך, לא זכה מעולם לתמיכה שוות משקל לזו. ואולם, כאמור, את אנשי "הפלג" זה לא שכנע, גם כאשר ר' חיים קנייבסקי יצא נגדם במתקפה חריפה ביותר, שאמורה הייתה לבודדם ולנטרלם. הוא לא הצליח בכך, ו"הפלג" ממשיך להשתולל בהפגנות אלימות ובחסימת כבישים, אך חשוב לציין: מדובר במיעוט לא גדול ולא חזק במערך הכוחות החרדי. בניגוד לדימוי הרווח בציבור, הקו המתון הוא הקו השולט כיום במגזר הליטאי.

אהדה לחיילי צה"ל

ומה כעת? המנהיג הבא הוכתר כבר, ואם לא יהיו הפתעות דרמטיות הוא ימשיך להנהיג את הזרם המרכזי של המגזר הליטאי: מדובר ברב ירחמיאל גרשון אדלשטיין (יליד 1923), אחד מראשי ישיבת פוניבז' בבני ברק הצפוי להנהיג את הציבור בקו דומה לזה של הרב שטיינמן המנוח. לצידו יבלטו מן הסתם כמה גדולי תורה אחרים, בהם הרב דב לנדו (יליד 1930), ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, שהתבלט לפני עשות שנים בעמדה נון-קונפורמיסטית כלפי מאבקיו של הרב שך, והרב משה הלל הירש (יליד 1936), אף הוא מראשי ישיבת סלובודקה שהיה מקורב לרב שטיינמן והבולט בחריגותו אליטת גדולי התורה מבחינת מוצאו האמריקני.

אם יהיה בכל זאת שינוי כלשהו, הרי יהיה זה שינוי בגוון, וכנראה לכיוון מתון אף יותר: הרב אדלשטיין, שעשה את שנות ילדותו המוקדמות בברית המועצות הסטליניסטית ובנעוריו גדל ברמת השרון החילונית, ידוע באהדתו לחיילי צה"ל. בחודש שבט תשע"ב הוא אף אמר כי לחיילי צה"ל יש עולם הבא כמו להרוגי לוד, פפוס ולוליינוס, שמסרו את נפשם על הגנת העיר.

יש להדגיש: אין להבין התבטאות זו כהבעת אהדה לגיוס החרדים. הרב אדלשטיין, כמו כל קודמיו ושותפיו להנהגה, מתנגד בתוקף ל"גזרת הגיוס" ומאמין כי כל מי שמעוניין לחבוש את ספסלי הישיבה רשאי לעשות זאת באין מפריע. ואולם, המורכבות של יחס חם לחיילים עם התנגדות ברורה ל"גזרת הגיוס" היא בוודאי גוון שונה מזה שהקרין המגזר הליטאי עד עתה, אף באגפו המתון. אמנם בגופי העמדות לא יחול כנראה שינוי בזמן הקרוב, וההבדל הוא, שוב, רק הבדל גוון – אבל כבר ראינו לעיל שאין לזלזל בהבדלי גוון, במיוחד בחברה החרדית.

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בדצמבר 2017, ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: