אסירי עולם | אליהו שפיצר

 

"מי שאינו רואה מחזה זה, אינו יודע זוועות מהן. ומי שרואה זוועות אלה אינו שוכחן לעולם". עדותו היחידה של ניצול השואה הרב ד"ר אליהו שפיצר לרגל יום הקדיש הכללי

אסירי מחנות הריכוז – ככל בני אדם יושבי חושך וצלמוות – אינם משתחררים לעולם. אין קץ לסבלותיהם ואין מרפא לפצעיהם. הם נשארים כבולים בעבותות הסיוט כל ימי חייהם. אסירי עולם הם בנפשם. הזמן מטשטש אמנם את התמונות, אך אינו מחסל את המחשבה. התמונות המתרחקות מן העין מצטרפות לגנזי הנסתרות של הנפש.

במקום הראייה באספקלריה מאירה באים הרהורים שבלב המעסיקים את בעליהם בשעתם הפנויה – בשכבם ובקומם ובלכתם בדרך – מתישים את כוחם ומקצרים את חייהם. אין אלה אותם הרהורים רגילים המסתיימים בראיית חלומות חולפים. המדובר הוא כאן בהרהורים שהראייה קדמה להם ושאינם אלא זיכרונות ומחשבות מן המציאות האכזרית של התקופה. הרהורים אלה פצעי נפש הם, קרעים שבלב שלעולם אינם מתאחים.

איור: נעמה להב

חותך קצבה לכל אסיריו

עוזבים את קרונות הרכבת ומסתדרים בשורה. קצין ס"ס עומד באמצע המגרש ואנו עוברים לפניו. עינו הנוצצת מאש השנאה בוחנת כל אחד מאיתנו וידו האכזרית מצביעה ומכוונת את הנבחנים לצד ימין אם לצד שמאל. העומדים בצד שמאל, זקנים וחולים, נוסעים במכונית. מבוקשם ניתן להם ביד נדיבה. כעבור מספר ימים, יודעים אנו את פשר הדבר. האסירים הוותיקים מסבירים לנו כי המיון שעל המגרש אינו אלא חריצת גזר דין. הרוצח מעביר קרבנותיו תחת שבטו וחותך קצבה לכל אסיריו. הוא פוסק מי יחיה ומי ימות. השורות הארוכות שבצד שמאל צועדות אלי מרומים דרך ארובות המשרפות. זהו "הפתרון הסופי" של הרייך השלישי. אנו מסרבים להאמין ושואלים בתמימות: הייתכן כדבר הזה? האם מן השמים נגזרה הגזרה? זוהי השאלה הנצחית!

אנו נושאים בעול השעבוד – כל אחד במקום העבודה שלו. אני וידידי הרב ד"ר קליין ז"ל עובדים בסנדלרייה. באחד הערבים מכריזים על מסדר מיוחד. יושבי המחנה נערכים למסדר על המגרש המואר ועומדים דום. מובא נער המואשם בניסיון בריחה ומעמידים אותו ליד הגרדום העומד בצד המגרש. מפקד המחנה מצווה עלינו להפנות את מבטנו לכיוון הגרדום. המפקד הראשי, האוברשטורמבנפיהרר, מצביע על הנער וצועק לעבר משרתיו – "העלוהו! חיש מהר! אין זמן".

הקאפו הראשי, יהודי הונגרי, משמש תליין ומבצע את הפעולה ללא היסוס. אבי הנער עומד בשורה ומסתכל. מפקד המחנה מצווה עליו לגשת ולהוריד את גופת בנו. האב מטפל בבנו טיפול של חסד אחרון ואנו חוזרים למקומות שלנו. בלילה הזה, ליל שבת, ובלילות רבים הבאים אחריו, אין המחזה נעלם מנגד עינינו. התליין היהודי, הסדיזם הגרמני, האב והבן האומללים אינם נשכחים לעולם.

ראש השנה ויום הכיפורים מוצאים אותנו במחנה זה. אחרי העבודה מתכנסים אנו בחשאי לתפילה בציבור, כשליד הדלתות הסגורות עומדים השומרים שלנו. אין מחזור, אין שופר ואין טלית. יש רק דמעות ותפילות שבלב. שליח הציבור, החזן המנוסה של קהילת סומבור, יעקב שפסר ז"ל, מתפלל בקול דממה דקה ובסלסולים קורעי לב. הוא מתפלל מתוך הזיכרון שלו והציבור מתפלל עימו בחרדת קודש ובבכי חרישי.

בליל "כל נדרי" נואם אני במסגרת התפילה שבציבור. דבריי, דברים של קבלת הדין הם. אני נוגע בבעיה האקטואלית של גנבת מזון איש מרעהו ובהקשר הזה מביא אני את המחלוקת שבין בן פטורא ור' עקיבא: "שנים שהלכו בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים – ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב" (בבא מציעא סב ע"א). הוויכוח הוא אם "מוטב שישתו שניהם וימותו" או "חייך קודמים לחיי חברך", ואני מגיע למסקנה שלגבי מצבנו אנו אין כל ויכוח והכול מודים שאין אסיר רשאי לקחת את פת חברו כדי להאריך את חייו על חשבון חיי חברו. אני מסיים בדברי ברכה ועידוד ובתפילה לשלום כולנו.

ביום הכיפורים אין אנו נוגעים באוכל והגרמנים אינם מבינים כיצד אנו, היהודים הרעבים, מסוגלים לעשות כן. אנו מתפללים בדרכנו לעבודה ובשובנו אל המחנה. אנו צועדים בשורות סגורות כשהחזן עומד באמצע. הוא אומר את התפילות בקול רם ואנו עונים אחריו. ציבור של אסירי עולם מדבר עם א-לוהיו ומגיע אל השאלה שנשאלה כבר בתקופת הרוגי מלכות: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?

משוחררים מן הגרמנים, לא מן המגפה

אנו צועדים מהנובר אהלם לברגן-בלזן והימים ימי הפסח של שנת תש"ה. זהו פסח ללא חמץ וללא מצה, פסח שכולו מרור. אנו מצטרפים למחנה המפורסם של בלזן. כאן שולט מלאך המוות שלטון בלי מצרים. אנו פונים כה וכה ורואים רק מתים או נידונים למוות. אחד הממונים מקבל אותנו ב"דברי עידוד" ומכריז: "מכאן יוצאים רק יחידי סגולה – בעלי מזל ובעלי כוח נפשי על-אנושי". מזון ומים אין במקום הזה. יש רק טיפוס וכינים בכל המחנה.

מצווים עלינו לגרור את אלפי הגוויות המתפוררות המפוזרות ברחבי המחנה ולהשליכן לבורות הנחפרים בקצב מהיר מחוץ למחנה. שניים-שניים לגוויה והשיירה נעה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. מי שאינו רואה מחזה זה אינו יודע זוועות מהן, ומי שרואה זוועות אלה אינו שוכחן לעולם.

יושבי המחנה בבלזן מרגישים כי שעת ההכרעה מתקרבת. אור וחושך, תקווה וייאוש משמשים אצלנו בערבוביה בימים אלה. הצבא הבריטי כובש את השטח וקורא דרור לכל יושבי מחנה בלזן. אנו משוחררים עתה מן הגרמנים, אך לא מן המגפה.

בנייני המחנה הצבאי הגרמני לשעבר משמשים לנו עתה מקומות מגורים חדשים וכאן מתחילה ההתארגנות. אנו מתארגנים לחיי מחנה תקינים, לעזרת אחים ולאיחוד משפחות. כאן מתקיימת התפילה הראשונה בציבור. יושבי המחנה מתכנסים בחג השבועות על המגרש המרכזי בראשות הרבנים הצבאיים. אומרים תפילת יזכור וההמון פורץ בבכי. הצעקות מסתערות על שערי השמים וים של דמעות מצטבר על פני ציבור המתפללים.

אני יושב כחודשיים במחנה זה ומקדיש את זמני לצורכי ציבור. אני מצטרף למשרדו של הרב הצבאי הנמצא בבניין המפקדה ועוזר לו בכוחותיי הדלים בכל השטחים שהוא מטפל בהם. על אף הבדלי ההשקפות שבינינו, לפנינו מטרה אחת משותפת: לפעול לטובת שארית הפליטה. אנו מכינים רשימות של יהודים הנמצאים במחנות משוחררים אחרים, כדי להקל בדרך זו על חיפוש קרובים ועל תהליך איחוד משפחות. אנו מנחמים אבלים ומעודדים יהודים מרי נפש. הרב הצבאי מצליח לפעמים להשיג ממתקים וסיגריות ואנו מחלקים אותם בין הפונים אלינו. המחפשים את בוראם ומבקשים חידוש של חיי הדת והמסורת מקבלים סידורי תפילה צבאיים ומזוזות סמליות. אין לנו תשמישי קדושה אחרים בימים אלה.

ממשיכים עדיין בהבאת הקרבנות לקבר ישראל ובציון הקברים, קברי אחים, במצבות עשויות עץ בצורת מגן דוד ויושבי המחנות כבר מתחילים לרקום את חלום העתיד ולבנות חיים על הריסות העבר. הניצנים הראשונים נראים במחנה. זוגות מופיעים במשרדו של הרב הצבאי ומבקשים להתחתן כדת משה וישראל. מאות אחים מובאים עדיין לקבורה מדי יום ביומו והנה מעמידים חופה לזוג צעיר ומבקשים ממני להשתתף בסידור הקידושין. מתחילים בתפילת "אל מלא רחמים" ומסיימים בשירה בצוותא: "זינגטשע אללע יידעלעך…", ואני עומד ותוהה, מאזין ומקשיב, ומחפש מקורו של כוח נפשי זה.

אני עוזב את ברגן בלזן עם הטרנספורט היוגוסלבי כשברכות החברים והשותפים לגורל מלוות אותי. אנו נפרדים בלחיצות ידיים, במבטים ודמעות המדברים בעדם, ואנו מאמינים בשעה זו כי כל הדרכים מובילות לארץ האבות.

קח גם את חיי

שרידי הקהילה חוזרים לעירם וגם אני ביניהם. אני מנסה לארגן מחדש את חיי הדת והמסורת ואיני מצליח. הכופרים משתלטים על הקהילה היהודית. אני מתקשר עם הארגון המתאים ומחפש מועמדים לעלייה. התפילות של ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות מתקיימות בבית הכנסת הקטן. אני נואם, מעודד ומנחם. המתפללים עולים לתורה ומברכים. אחד מהם, יהודי דתי לשעבר, מסרב לברך ולוחש באוזני: "אדוני הרב! אינני פונה עוד לה' אשר לקח את אשתי ואת ילדיי. רק עוד בקשה אחת יש לי אליו: שייקח גם את חיי".

ברגע זה מהרהר אני שוב בגורלנו, בגורל הכלל ובגורל הפרט. הקרובים מתרחקים והרחוקים מתקרבים. זוהי אחת החידות הסתומות של תקופת השואה. ולמה הדבר דומה? לפרה האדומה המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. ברם, אם הפרה האדומה חוקה היא שאין להרהר אחריה, הרי גם השואה גזרה היא שאין בכוחנו לערער עליה ולהרהר אחריה. אני אוסף את המועמדים לעלייה ואנו נוסעים לאיטליה, בדרכנו לישראל. מכאן אני שולח מכתב פרדה לקהילת סומבור וממשיך בדרכי – בדרכו של אסיר עולם.

אסירי מחנות הריכוז מתרחקים במרוצת הזמן מן התמונות, אך לא מן ההרהורים. ההרהורים אינם זיכרונות העבר בלבד. הם פונים גם אל העתיד מתוך ראיית הנולד. הרהוריהם של אסירי עולם פירושם בכייה לדורות ובתוכנם כלול הצו: זכור! דברי ימי השואה האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם! הרהורים רגילים שבלב שייכים לרשות היחיד. הרהוריהם של אסירי עולם יוצאים מן הכלל. נחלת רבים הם וגורל האומה משתקף בהם. הרהורים אלה מורכבים מזיכרונות של אבל ומרעיונות של נחמה. ראיית גיא ההרגה כרוכה באמונה בתחיית העצמות היבשות. כי הרי כך אמרו חז"ל: "המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס ע"ב).

——————————————

מסומבור לירושלים

הרב ד"ר אליהו הלוי שפיצר (1911–1978) למד רבנות בבית המדרש לרבנים בברלין בשנות השלושים. ערב השואה שימש רב צעיר בעיר סומבור שביוגוסלביה (כיום בסרביה). באביב של שנת תש"ד, מוצאי חג הפסח, הוא נשלח עם קהילתו ומשפחתו לאושוויץ. משם  חזר לבדו ללא אשתו, הוריו וששת אחיו ומשפחותיהם. בכוחות עילאיים הוא קיבץ והעלה ארצה שרידים שניצלו וארגן אניית מעפילים באיטליה שקרא לה "ארבע חירויות".

נחוש לבנות את חייו מחדש, ביקש את ידה של מרים לבית שפסר (אף היא אוד מוצל מאש) עוד בהיותם באיטליה. ברור היה לו שאת ביתם יקימו בירושלים, עיר הקודש והמקדש, שהרי הוא נצר משבט לוי. מספר שעות לפני מותו, ביום העצמאות השלושים למדינת ישראל, בסעודת החג שנהג מדי שנה לערוך בחגיגיות רבה, הוא הכריז בהתרגשות שמדינת ישראל בהיותה בת שלושים יצאה מגדר "נפל" והיא "בת קיימא"!

עצוּר ושתקן היה בכל הקשור לשואה. מכל כתביו, שאותם עורך בנו בימים אלה, המאמר שלפנינו הוא היחיד שבו סיפר את שעבר עליו. אולם יותר נורא משיש בו הוא מה שאין בו. עד יומו האחרון אסיר עולם היה בתוך זיכרונותיו שאותם לא סיפר אף לא לבניו אחריו.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בדצמבר 2017, ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: