בין המנהרות לצוללות | יונתן דה שליט

 

מחבלי חמאס וחיזבאללה חודרים לשטח ישראל ומשתלטים על יישוביה. כל האזור עט על ישראל בחולשתה, ורק צוות של צוללת גרעינית אחת יכול להושיע. רומן מלחמה מדאיג

הכריש

מישקה בן–דוד

תכלת, 2017, 438 עמ'

"הכריש" מתואר על ידי מחברו, מישקה בן–דוד, כ"רומן מלחמה עתידני ובדיוני". בדיוני, אבל מצמרר דווקא משום שהוא ריאליסטי כל כך, משכנע בפרטיו ומציג בפנינו תרחיש מחריד ומעורר חלחלה. בן–דוד מצליח לשכנע אותנו שהוא יכול לקרות, שהוא ממש מעבר לפינה.

העלילה אמנם מתרחשת בעתיד, אבל העתיד הוא שנת 2022, רק בעוד חמש שנים. זה קרוב מספיק בכדי שלא נוכל לדחוק את זוועות הספר בתירוץ שמדובר בפנטזיה שמתרחשת במאה הבאה. חמש שנים הן שום דבר לעומת הקטסטרופה המתוארת לפרטי פרטיה, והקרבה הזו תורמת לחוסר הנשימה הלופת את חזהו של הקורא.

"הכריש" הוא אכן בדיוני, מכיון שאינו מתבסס על עובדות הידועות לסופר באופן אישי, אלא רק על מידע המופיע באינטרנט. מדהים לראות כמה מידע יש בתווך הזה, וגם אם הוא לא מדויק, וגם אם דמיונו של הסופר עבד שעות נוספות רבות – האופן שבו הוא מופיע בספר יוצר מציאות ספרותית אותנטית ומשכנעת לחלוטין.

התנכרות בינלאומית לישראל

הספר נפתח בסדרה של אירועים ביטחוניים. לוחמי חמאס פורצים ממנהרה, כובשים את אחד מיישובי עוטף עזה וטובחים בתושבים. במקביל, עשרות אלפי עזתים חוצים את הגבול לכיוון צפון ומתקדמים לכיוון אשקלון. חוליות של לוחמים חמושים מסתתרים בקרבם וזורעים מוות עם התקדמותם. בצפון מתחיל חיזבאללה להפעיל את כוח האש האדיר שברשותו ולגרום להרס כבד באזורים נרחבים. גם חיזבאללה חפר מנהרות שחצו את הגבול לישראל ולוחמיו משתלטים על יישובים לאורך גבול הצפון ורוצחים את אנשיהם.

בכל מקום כוחות צה"ל, משטרה ואזרחים מגיבים לאירועים, נלחמים בגבורה, אבל המחיר שישראל משלמת כבד והלחימה איטית וקשה. האירועים מניעים גם את תושבי הארץ הערבים לנסות את מזלם. לא כולם משתתפים במתרחש, ויש כאלה שמנסים למנוע את האסון המתקרב, אבל יותר ויותר נכנסים לשכונות יהודיות וליישובים יהודיים ופוגעים בכל מי שנקרה בדרכם. רבים מהפורעים מופתעים מהקלות המדהימה שבה הם יכולים להתקדם לתוך השכונות ולעשות בהן כרצונם.

ככל שישראל סופגת יותר נפגעים וככל שנגרם יותר הרס, כך מצטרפים גורמים נוספים למתקפה עליה. במצרים שולטים שוב האחים המוסלמים וכוחות מצריים פולשים מסיני לכיוון הנגב. כוחות סוריים מנצלים את רידוד הכוחות הישראלי ופולשים מצפון מזרח. רוסיה, שיש לה כוחות גדולים בזירה, מנסה לכפות על חיל האוויר הישראלי להישאר בבסיסיו, וכשישראל תוקפת בעוצמה את לבנון, מוחקת רבעים שלמים בביירות ופוגעת אנושות בתשתיות המדינתיות, מתחילה רוסיה לעשות שימוש מאסיבי בטילי שיוט שפוגעים קשות בבסיסי חיל האוויר ומונעים מהמטוסים להמריא.

בוושינגטון יש ממשל עוין לישראל, ובעקבות ההרס שממיטה ישראל באמצעות מטוסים ופצצות אמריקאיים, מטילה ארצות הברית אמברגו על ישראל. תוך זמן קצר נקלעת ישראל, שנלחמת בארבע או בחמש חזיתות, למחסור כואב ודרמטי בטילי יירוט של מערכות ההגנה האווירית, בתחמושת ובאמצעי לחימה נוספים. ישראל מתוחה עד קצה כוחותיה, נלחמת בגבורה, פוגעת באויביה, אך לא מצליחה לעצור את הירי המסיבי, ההרס, ההרג והכיבוש האיטי של שטחה.

הסופר משכנע אותנו
שהתרחיש המחריד נמצא
ממש מעבר לפינה. פיצוץ
מנהרה ברצועת עזה, 2014
צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש 90

תוצאות מו"מ לשלום

וכל זה קורה, אולי לא במפתיע, דווקא לקראת סופו של משא ומתן על הסדר שלום כולל בין ישראל ושכנותיה, כולל הפלשתינים. ההסדר מגלם ויתורים ישראליים גדולים מאוד, אך טמונה בו גם תקווה גדולה. אפשר לתאר לפיכך את התסכול הנורא של מנהיגי המדינה שוויתרו על כל כך הרבה וקיבלו בתמורה את התוקפנות הרצחנית של מתנגדי ההסכם.

בים הצפוני, בואך האוקיאנוס האטלנטי, מפליגה ה"כריש", צוללת ישראלית חדשה שנבנתה בגרמניה ויוצאת לדרכה מהמספנה בקיל. הצוללת חמושה בטילים גרעיניים היכולים לגרום להרס אדיר. החדשות הקשות מהארץ מגיעות אל אנשי הצוללת, ומפקדה אל"מ ירון גל נדרש לקבל החלטות בעלות משמעויות אסטרטגיות הרות גורל. בגלל הלחימה הקשה ובגלל שרוסיה ניתקה את יכולתה של ישראל לתקשר עם העולם, אל"מ גל לא יכול לקבל הנחיות ממפקדת חיל הים, מהמטה הכללי או מהדרג המדיני ועליו לפעול בבדידות מחרידה על פי פקודה מפורטת הטמונה בכספת הצוללת. אבל הפקודה לא מכסה את כל מה שהמציאות יצרה, ולגל אין ברֵרה אלא לפעול על פי הפרשנות שלו לפקודה, ולהיעזר בדיאלוג שהוא מנהל עם צוות הקצינים הכפופים לו ובהערכת המצב שהוא מגבש על סמך רסיסי מידע שמגיעים אל הכלי החשאי שבפיקודו.

במובנים רבים, "הכריש" מזכיר את ספריו עבי הכרס של תום קלנסי. ספרי מלחמה עמוסים לעייפה בפרטים מקצועיים, בנתונים טכניים, במהלכים טקטיים, ובאין סוף שמות וכינויים של יחידות, בעלי תפקידים, סוגי נשק וכיוצא באלה. אבל באמצעות הגודש ורוחב היריעה המאפיינים את ספרו בן–דוד מצליח ליצור אמינות ושכנוע. ובניגוד לספריו של קלנסי, הוא מצליח לעשות גם דבר הרבה יותר חשוב – הוא גורם לנו להזדהות אישית ורגשית עם המתרחש. שכן רוב הקוראים אם לא כולם יזהו את היישובים והשכונות המוזכרים בספר, יכירו את היחידות הצבאיות, ידעו מה זה אף–35 ומהו טנק מרכבה 4. ההיכרות הקרובה של הקוראים עם הגיאוגרפיה של ישראל ועם צה"ל ומג"ב וכיפת ברזל והקריה בתל אביב וואדי ערה ומפרץ חיפה והיישובים בשומרון – כל אלה מחברים אותם להתרחשויות המזעזעות והופכים אותן בעבורם למשהו אישי.

לצד תיאוריו המפורטים – הנקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה – בן–דוד מצליח לשלב בספר סיפורים אישיים באמצעות המברקים ששולחות המשפחות ליקיריהן המשרתים בצוללת. כדי להקל על הנתק המוחלט הכרוך בצלילות ארוכות וחשאיות, יצר חיל הים מנגנון שבו המשפחות שולחות למטה מברקים קצרים המועברים בשידור מוצפן לצוללת. לדוגמה:

אני שומעת את הדי הפיצוצים מהמפרץ… כביש 4 שלמרגלותינו מלא כוחות צבא בדרכם לצפון… ביקרתי את ההורים שלך. אמא מחזיקה מעמד יפה, אבל אבא שלך שבור… אנחנו לא יודעים אם כשתקבל את המברק הזה עוד נהיה בין החיים… השכונות הרחוקות ננטשו ונכבשו. הקיבוץ עוד קיים, למרות שחוליות של חיזבאלונים ואיראנים מסתובבות לנו בשדות וצולפות לבתים… הארובות בתחנת הכוח של חדרה התמוטטו… דני הקטן ואני כבר לא בירושלים.

זמן מה החזקתי מעמד גם כשהיו קריאות של ערבים ברחוב, אבל משפחה אחרי משפחה בבניין שלנו עזבו. אז בסוף גם אני ארזתי שתי מזוודות – זה מה שנכנס בטווינגו – העברתי את הכסא של דני קדימה וזרקתי אחורה את הצעצועים והשמיכות. עברנו בשכונות שרופות ובבתים שהקירות שלהם מחורצים בכדורים – והגענו לאחותי בכרמי יוסף… את הדאגה לגורלנו שלנו הסר מלבך. הדאגה לגורל המדינה זה כבר סיפור אחר, שגדול עליי, מקווה שאתם עוסקים בזה…

וה"כריש", במסע הירואי הגובל לעתים בטירוף, נלחמת על חיי מדינת ישראל בנחישות, בפראות, בהקרבה ובייסורי נפש. הסיטואציה הקיצונית יוצרת מטבע הדברים דינמיקה מרתקת בין אנשי הצוות. במצב האפוקליפטי הזה לא נראה מוזר או מפתיע שהפקודה העוסקת בתהליך המורכב של ירי נשק גרעיני מסתיימת במילים: "שמע ישראל ה' א–לוהינו, ה' אחד".

אפשר כמובן להתווכח עם בן–דוד ועם תרחיש האימים שהוא מתאר, אבל זה כוחה של ספרות: בן–דוד יצר מציאות אפשרית ומשכנעת, דמויות מעוררות הזדהות ועולם מורכב רווי בסיפורים של אנשים הפועלים בתנאים קיצוניים. במקום להתעמת עם הכתוב נכון יותר להניח שזה אכן יכול לקרות. וחובה גם לשאול: האם יש משהו שאפשר לעשות כדי לעולם לא להגיע למצב הזה, שבו לא יכולים להיות מנצחים.

אם מבחנו של ספר הוא בכוח המשיכה שהוא מפעיל על קוראיו, בהלך הרוח ובמצב הרוח שהוא יוצר, בכך שקשה להשתחרר מהרושם הקשה והקודר שהוא משרה, בכך שהוא מלווה אותך הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו, הרי "הכריש" עובר אותו בהצלחה מסחררת ומעוררת חלחלה. מישקה בן–דוד עשה בספר זה מעשה ספרותי מעורר מחשבה, גדול ונועז.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2017,ב-גיליון מקץ תשע"ח - 1062, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: