התקרית עם אשת פוטיפר מתוארת ארבע פעמים במקרא. עיון בגרסאות השונות מלמד על הדרך הפתלתלה שבה ניסתה האישה לגלגל אל יוסף את האשמה

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית לט, יא–יב)

ארבע פעמים חוזר הכתוב על תיאור המפגש שבין יוסף לגבירתו. החזרה במקרא לעולם מגוונת וההבדלים שבין הגרסאות השונות מלמדים על נקודת המבט השונה לאותו אירוע. בתחילה מספר הכתוב את שאירע, בהמשך מספרת אשת פוטיפר לאנשי ביתה את גרסתה, ולבסוף היא מספרת לבעלה פעמיים את שהתרחש.

האשמה בבעל

בפנייתה אל אנשי ביתה רוצה אשת פוטיפר להפוך אותם לעדים בעל כורחם לאירוע שלא התרחש. באמצעים רטוריים שונים היא יוצרת גרסה חדשה לסיפור: "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (יד–טו). בדבריה, יוסף איננו עבד אלא איש. בכך היא מפרידה בינו ובין שאר העבדים ומציגה את יוסף כמי שבא לצחק בכולנו. הוא לא בא הביתה "לעשות מלאכתו" אלא "לשכב עמי". את הבגד לא היא תפסה, אלא הוא פשט כדי לשכב עימה, ובבריחתו השאיר אותו אצלה. ובעוד שבסיפור המעשה קודמת בריחת יוסף לצעקתה ולקריאתה אל אנשי הבית, בגרסתה החדשה היא מקדימה את צעקתה לבריחתו, שכן צעקת האישה היא העדות לניקיון כפיה (ראו דברים כב, כד) ובריחתו (לפני המעשה) – עדות לאשמתו.

אולם לא את הגרסה שיצרה למען משרתיה היא מספרת לבעלה, אלא גרסה שלישית: "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה" (טז–יח). את ההאשמה במה שאירע היא מטיחה בבעלה (כפי שעשתה גם בפני עבדיה), שהביא את העבד העברי אל ביתם. קריאת דבריה מעלה את האפשרות שהיא טוענת שבעלה הביא את העבד כדי שזה יצחק בה, אולם הקורא הנבון מבין שכוונתה לומר: "בא אלי לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו" (רש"י).

אלא שניסוח הדברים בצורה דו–משמעית מגדיל את אחריותו של בעלה (וממילא גם את חובתו לתקן), ורומז כי מה שאירע צפוי היה מראש, כבר מעת שהובא העבד אל ביתם. בדבריה יוסף חוזר להיות עבד, ובכך גדלה אשמתו. את הביטוי "לשכב עמי" היא מחליפה בביטוי "לצחק בי" העדין יותר, כדי להרחיק את האפשרות שזממו עלה בידו. את תיאור המנוסה היא מכווצת ובמקום "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", כלומר, נס מהחדר בריצה, התלבש ורק אחר כך יצא החוצה, היא מספרת: "וַיָּנָס הַחוּצָה", נס אל מחוץ לבית בלי בגדו, מה שמלמד על בהלתו הגדולה, המאשרת את כוונתו הזדונית.

איור: מנחם הלברשטט

ערפול מכוון

כשפוטיפר אינו מגיב לדברים, חוזרת אשתו ומספרת שוב: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ" (יט). רק אז מגיב פוטיפר: "וַיִּחַר אַפּוֹ". חמש פעמים מופיע השורש דב"ר בדבריה של אשת פוטיפר אל בעלה, מה שמרמז לריבוי הדברים שהצטרכה לומר כדי לשכנע את בעלה. ייתכן שהדבר רמוז בשינוי הפועל מ"וַתֹּאמֶר לָהֶם" (לאנשי ביתה) ל"וַתְּדַבֵּר אֵלָיו". אמירה היא חד פעמית ואילו הדיבור יכול לציין פעולה חוזרת, כמו בפסוק "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (י). או כדברי דלילה אל שמשון: "וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת" (שופטים טז, טז). המדרש (ורש"י בעקבותיו) רואה בגרסה הרביעית "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ" המחשה של מה שאירע: "בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה". כבר הרמב"ן הסתייג מפרשנות זו (פס' יט), אולם היא נתמכת על ידי ההשוואה שבין אשת פוטיפר לדלילה. גם על דלילה פירשו חז"ל שהכניעה את שמשון בעלה בשעת מעשה (ילקו"ש, שופטים, רמז ע).

נשוב אל הפשט. בדבריה האחרונים אשת פוטיפר חדה וממוקדת בעלבונה האישי: "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ". האצבע המאשימה כלפי בעלה נעלמה וגם התיאור המפורט (שיכול להעלות תהיות ולהחשיד) צומצם לשתי מילים "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כאילו אין היא מסוגלת לחזור שוב על מה שאירע. דווקא הערפול מחריף את חומרת המעשה, שהרי הוא מותיר לדמיון לפרש אילו דברים עשה לה. הביטוי "עָשָׂה לִי" מתאר את האישה חסרת האונים מול העבד שפגע בה (ולכן היא משמיטה את תגובתה למעשיו) ומול בעלה השותק, שאינו תובע את עלבונה מידי עבדו. הפיכת המעשה לדברים שבינה ובין בעלה והחזרה עליו בכל יום (כדלילה) הם שהביאו לתגובתו של פוטיפר: "וַיִּחַר אַפּוֹ", אולי על אשתו (אברבנאל).

עדות לכך שפוטיפר אינו מאמין לאשתו מצאו המפרשים בעונש שהטיל על יוסף. עבד שחוטא באשת אדונו דינו מיתה, ואילו יוסף נענש רק במאסר. הא כיצד? ראב"ע (יט) פירש: "ויחר אפו. ואף על פי כן לא הרגו, כי בספק היה הדבר אצלו" (וכן אברבנאל וספורנו ועוד, וראה רמב"ן לפס' יט).

מדוע לא האמין פוטיפר לאשתו? אולי מפני שהכיר את אשתו טוב מאיתנו. ואולי בזכות ברכת ה' ששרתה ברכושו מאז הגיע יוסף לביתו (ה). אבל שני אלה לא מנעו ממנו להיות כפוי טובה כלפי עבדו הנאמן ולהשליכו לבית הסוהר.

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תוכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח