תזמורת הכלייזמר הישראלית הראשונה מסוגה בעולם מוכיחה שמוזיקת הכלייזמר חיה, צעירה ובועטת. שיחה עם המייסד והמנהל המוזיקלי גרשון לייזרסון, על רוקנרול ביידיש, הדמיון למאבק המזרחי, תפילה לא–לוהים במועדון בתל-אביב, ואיך כל זה קשור לאִגרוּף

"היום, בתנאי מחתרת, בירושלים, נולד הכלייזמר ביג בנד הראשון בעולם!", הכריז גרשון לייזרסון לפני כשלושה חודשים בדף הפייסבוק שלו, והזמין מוזיקאים נוספים שצמאים ל"נגינה שונה, בועטת ומחוספסת, כמו שניגנו ורקדו בכפרים של בלרוס לפני מאות שנים", להצטרף לתזמורת הכלייזמר הישראלית. התזמורת – מיזם ראשון מסוגו בעולם – מונה כיום עשרים נגנים, שמנגנים מוזיקת כלייזמר מסורתית וישראלית מודרנית. הם נפגשים מדי שבוע לחזרות, עומדים בפני הופעות והקלטות, ומחכים להכרה ולתמיכה ממסדית במה שהם מאמינים שמהווה אמירה תרבותית של ממש.

גרשון לייזרסון הוא העומד בראש התזמורת – הוא המייסד, המנצח, המנהל המוזיקלי וכותב העיבודים, וגם מנגן בה בכינור. מאחוריו חברות בלהקות הכלייזמר "אוי דיוויז'ן" ו"גרשון לייזרסון והיידיש בלוז", ושנים של חקר, איסוף והקלטה של מוסיקה יהודית ממזרח אירופה.

"יש בארץ כל מיני סוגי תזמורות שקיבלו הכרה", הוא אומר. "בתוכם תזמורות מערביות קלאסיות וגם תזמורות מזרחיות, כמו התזמורת האנדלוסית ותזמורת ירושלים מזרח ומערב. אבל אין בארץ וגם בעולם תזמורת גדולה ומקצועית שמנגנת מוזיקה מסורתית של יהודי מזרח אירופה. הבנתי שזה חייב לקרות בשלב מסוים, והכי טבעי שזה יקרה פה, בארץ ישראל. שתהיה לנו תזמורת לאומית שמופיעה בארץ ובעולם, שתהיה הדגל של התרבות הזו".

ההופעה הראשונה של תזמורת הכלייזמר הישראלית התקיימה בעין כרם שבירושלים בחול המועד סוכות האחרון. להופעה הגיעו כמאתיים איש, מכל רחבי הארץ ומכל הגילים, שמילאו את המקום בריקודים והצטרפו לשירה ביידיש, ובעיקר הוכיחו את החיבור והצמא הגדול שיש למוזיקה הזו.

טועה מי שחושב שמדובר במוזיקה מיושנת שמנגנים רק קשישים לא עדכניים ממוצא אשכנזי. את התזמורת מרכיבים מוזיקאים צעירים, נשים וגברים ממוצאים שונים, חלקם בעלי רקע במוזיקה הזו וחלקם מגיעים ממוזיקה קלאסית או מז'אנר הג'אז, אבל לכולם אהבה גדולה למוזיקת הכלייזמר. לא מדובר בתזמורת שמתעתדת להופיע רק באולמות קונצרטים מעונבים, אלא בחבורה צעירה שמתכננת להופיע בכיכרות ובשווקים, בפאבים ובפריפריה, בפסטיבלים בארץ ובעולם. או כפי שמנסח זאת לייזרסון – מוזיקת הכלייזמר חיה ובועטת.

"מוזיקת הכלייזמר היא לא נחלת העבר, אלא חיה ופועמת גם היום. המוזיקה שאני כותב ומעבד היא ההמשך הישיר של מוזיקת העם המסורתית ממזרח אירופה ומארץ ישראל, אבל היא נכתבת ומבוצעת כאן ועכשיו, מה שהופך אותה למוזיקת כלייזמר ישראלית מודרנית".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לרקוד, לא מהר מדי

מוזיקת הכלייזמר היא מוזיקת עם שניגנו יהודי מזרח אירופה החל מלפני כאלף שנים, והיא נועדה בעיקר לריקודים בשמחות שנחוגו בקהילה. היא הושפעה מהעמים הסובבים, כמו מהתרבות הרוסית, האוקראינית והפולנית, אבל לפי דברי לייזרסון "השכילה לשמור ולהגדיר את המורשת המוזיקלית העצמית היהודית".

מה מבדיל אותה ממוזיקה רוסית, רומנית או פולנית באותה תקופה?

"מוזיקת הכלייזמר היהודית היא מוזיקה קצבית שמעבירה שמחה ותקווה, אבל יש בה גם עצב מסוים. היהודים באזורים האלו חיו בתנאים לא פשוטים, וזה בא לידי ביטוי במוזיקה. המוזיקה הרוסית, למשל, היא מוזיקה שמחה שמזמינה לרקוד. המוזיקה היהודית מזמינה לרקוד, אבל אומרת – לא מהר מדי. זו מוזיקה שנותנת כבוד למבוגרים. בחתונה רומנית במרכז המעגל רוקדים הצעירים, והזקנים עומדים בצד. בחתונה היהודית מי שעומדים במרכז הם הרב והאבא של הכלה שרוקד איתה את הריקוד המסורתי. יש היררכיה קהילתית. מוזיקת הכלייזמר גם תמיד תשמור על איפוק כלשהו, על גבולות. משהו שם לא יתפרץ עד הסוף".

גם בארץ, מסביר לייזרסון, הייתה קיימת בעבר מסורת מוזיקת כלייזמר. "בעיקר סביב תאריכים מסוימים, כמו למשל ל"ג בעומר במירון. באירופה הכלייזמרים היו מוזיקאים מקצועיים שפעלו בלהקות והרוויחו מזה כסף, זו הייתה העבודה שלהם. בארץ ישראל לא הייתה מסורת של מוזיקה תמורת כסף, ניגנו פה בשביל לנגן". ואז הוא מוסיף ומפתיע – "הכלייזמר המקומי ספג לתוכו השפעות ערביות ודרוזיות. ניגוני מירון, גם מבחינה קצבית וגם מבחינת הקו של המלודיה, מאוד קשורים למסורת המקומית של העמים פה. אלו ניגונים שלא נשמעים אשכנזיים לגמרי, מרגישים בהם את ההשפעה המקומית של המזרח התיכון. הכלייזמר הארץ ישראלי הוא מיקס של מוזיקה ערבית ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה".

אתה אומר שלמוזיקת כלייזמר יש השפעות מזרחיות?

"ודאי. גם למוזיקת הכלייזמר במזרח אירופה היו השפעות בלקניות וצועניות. ידוע שיהודים ניגנו הרבה עם צוענים. רואים את ההשפעות המזרחיות בסולמות, בקצב, במשקלים, וגם באלתור ובפשטות. גם כאן מדובר במוזיקה שנועדה למפגשים חברתיים, לריקודים, לקשר בין בני אדם. השילוב של מוזיקה מזרחית ומוזיקת כלייזמר נראה לי מאוד טבעי".

ההחייאה של המוזיקה המזרח–אירופית קשורה לשיח החזרה לתרבות המזרחית? נראה שיש כאן אותם מניעים של תרבות שהושתקה – כמובן בדרכים שונות – שכעת דורשת לחזור אל הבמה.

"המצב של המוזיקה האשכנזית המסורתית, בוודאי ביידיש, הרבה יותר גרוע מהמצב של המוזיקה המזרחית היום. גם בתקופה שהמוזיקה המזרחית הייתה פחות מקובלת פה, היא נשמרה בתוך הקהילות שלה. הם המשיכו לדבר את השפה ולשמוע את המוזיקה בבית. במקרה של המוזיקה האשכנזית ושפת היידיש, הממסד האשכנזי עצמו רצה לדחוק אותן הצידה. הוא טען שזה גלותי, שצריך לבסס את העברית, להתבייש ביידיש. יבוא יום וגם המוזיקה האשכנזית המסורתית תהיה במעמד גבוה מבחינה תרבותית בארץ, כי גם היא נושאת איתה מטען תרבותי עצום של אלפיים שנים של התפתחות פולקלור עממי, על צליליו, הטקסטים והשפה שלו".

ללייזרסון והתזמורת יש גם אמירה חברתית. "אני לא רוצה שנופיע על במה בגובה שלושה מטרים כשהקהל יושב רחוק והולך לישון. אני רואה את התזמורת הזו עומדת בכיכרות הערים ומזמינה אנשים לבוא ולרקוד, כשלאחר ההופעה נשארים ומדברים ויש איזה הווי של יחד. נוצר קשר, נוצרת קהילה. אני רוצה שהתזמורת תגיע לכל מקום, תקיף את כל האוכלוסיות, תופיע לפני אשכנזים ומזרחים ויהודים וערבים ועשירים ועניים, בפריפריה וביהודה ושומרון, בכל מקום".

"תמיד חיפשתי במוזיקה
את הפן החברתי". גרשון
לייזרסון והיידיש בלוז
בפסטיבל מוזיקה יהודית
בווימאר, גרמניה, 2017
צילום: יוליה קבקובה

הוודסטוק היהודי שלי

גרשון לייזרסון מתגורר כיום בשדה בועז שבגוש עציון, נשוי לאוּרית ואב לשניים. הוא נולד לפני 37 שנים בעיר טבר שבברית המועצות למשפחה ציונית, בימים שבהם אסור היה להראות בציבור כל סממן יהודי. אז עוד קראו לו גרישה. הוריו דיברו על עלייה לארץ ישראל, אביו למד עברית בהיחבא ולימד את בני המשפחה, ובבית נשמעו מוזיקה ישראלית וניגוני קרליבך, בעיקר דרך תחנות רדיו ישראליות שהאב הצליח לקלוט בעזרת אנטנה מאולתרת שבנה. דתיים, מספר לייזרסון, הם לא היו. "הייתה מסורת יהודית סביב חגים מסוימים, אבל הכול היה מאוד ממודר ואסור. אני זוכר שהיינו הולכים ברחוב ומזהים מרחוק יהודי, אסור היה לדבר על זה. היה צריך לקרוא ספר אנטי ישראלי כדי להבין מה קורה בישראל".

אל היידיש הוא התחבר כבר בילדותו, כשמצא ספר לימוד יידיש באחד ממדפי הספרים הצדדיים בבית. "אבא שלי לא התעסק בזה, הוא רצה ללמוד רק עברית, אבל אני בתור ילד דווקא מאוד התעניינתי. הייתי לוקח את הספר, מדפדף וקורא בו, עד שבגיל שמונה היה לי ידע בסיסי ביידיש. כבר אז הייתה לי משיכה לשפה הזו".

בגיל 6 התחיל בשיעורי כינור. "מהרגע הראשון אהבתי מוזיקה ואהבתי להופיע. זה היה מאוד טבעי לי. התעסקתי במוזיקה קלאסית, למרות שבבית שמענו הרבה קרליבך ושירים ישראליים. אני זוכר במיוחד את צביקה פיק. יש לי חלום לעשות איתו משהו", הוא צוחק. "'תזמורת הכלייזמר הישראלית מארחת את צביקה פיק' – נראה לי שזה יהיה להיט".

בשנות 1990, כשהיה בן 11, קיבלה משפחת לייזרסון אישור עלייה לארץ, והתיישבה בקיבוץ הדתי בארות יצחק. שם התקרבה המשפחה לדת, ולייזרסון, שבינתיים קיבל את השם גרשון, התחיל ללמוד בבית ספר דתי. לאחר שלוש שנים עברה המשפחה ליישוב קדומים. "המגורים בקיבוץ היו תקופה מדהימה, אבל להורים שלי לא התאים להיות קיבוצניקים", הוא מסביר.

הוא המשיך ללמוד כינור וקיבל השכלה מוזיקלית קלאסית. בגיל 17 כבר ידע שהוא רוצה להקדיש את חייו למוזיקה. "ידעתי שאני רוצה לעסוק באמנות, להקדיש לזה את החיים שלי. המוזיקה בשבילי הייתה אור. רציתי לחיות בספירות אחרות, בתוך המוזיקה. זו הייתה דרך להתנתק מהיומיום ולהיות במקום גבוה. כבר אז היה לי רגש מאוד דתי כלפי מוזיקה".

לאחר שירות צבאי בלהקת הרבנות הצבאית, שם רכש בעיקר ניסיון בימתי, התקבל ללימודים באקדמיה למוזיקה בתל אביב. "זה היה בשבילי כמו להיכנס לבית מקדש. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לשם. בכניסה לאולם הקונצרטים עמד עוגב ענק, וכולם מסביב היו מוזיקאים. זה הדהים אותי".

אבל דווקא שם לייזרסון הבין שהוא צריך לשנות כיוון. "במקביל ללימודים, שהיו קלאסיים לחלוטין, התחלתי לנגן עם תזמורות כמו הסימפונית אשדוד ותזמורת האופרה הישראלית של ראשון לציון. אבל משהו לא הסתדר לי".

מה קרה שם?

"תמיד חיפשתי במוזיקה את הפן החברתי, התקשורתי. מוזיקה זו שפה שאמורה לקשר בין אנשים. זה לא מידע שרץ על המסך ויושבים ומסתכלים בו, חייבת להיות אינטראקציה. אבל כשהגעתי לאקדמיה למוזיקה, הרגשתי קור אימים. למשל כשעבדנו על חומרים לקונצרטים. נקרענו בעבודה קשה, ניגנו את הקונצרט, הוא נגמר, ותוך שניות כולם התנדפו משם. גם הקהל וגם הנגנים. לא הרגשתי חדוות יצירה. בשביל מה לנגן בתזמורת, בשביל להשמיע בפעם המאה את הסימפוניה הארבעים של מוצרט?

"אני זוכר שהייתי עד לשיחה בין שני נגנים בתזמורת. אחד אמר לשני 'אתה עובד מחר?', השני ענה 'אני עובד, ואתה?'. בשבילם זו הייתה רק עבודה. ואז החלטתי שאני צריך לשנות כיוון בצורה דרסטית. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי – אני הולך להתעסק במוזיקת כלייזמר. למה? לא יודע. תמיד הייתה לי משיכה למוזיקת עם, והרגשתי שזה הולך לקרות. הקמתי להקת כלייזמר בשם 'ניגון פשוט', והתחלנו לנגן ביחד. אלו היו חבר'ה מהאקדמיה, ואני זוכר שהתאמנו שם ומורה מהלימודים פתחה את הדלת ואמרה ברוסית – מה אתם עושים? וטרקה את הדלת חזק. בשביל קלאסיקנים זו לא מוזיקה. אחד הכנרים שניגן איתי התחבא מאחורי הפסנתר כדי שלא תראה שזה הוא", הוא צוחק.

באחת ההופעות נכח מפיק אמריקאי, שהזמין את לייזרסון לפסטיבל מוזיקת כלייזמר ענק במונטריאול, קנדה. את החוויה הוא מתאר כ"וודסטוק היהודי שלי". "זו הייתה סצנה אחרת. היו שם מוזיקאים מכל העולם. יהודים ולא יהודים. היפים, שחורים, לבנים, מאירופה, מארה"ב. פתאום נחשפתי למוזיקה הזו מהפן אחר שלה. ההתייחסות אליה הייתה כמו לפולק, כמו שמתייחסים למוזיקה שחורה או אירית. כשתזמורת ענקית ניגנה על שפת האגם ליד היער וריקודים סוערים פרצו לתוך השקיעה, הכול נצבע בצבעים יפים ורכים, וידעתי שזו המדיטציה הטובה והעוצמתית בעולם. החלטתי שאני חייב לעשות את זה פה, בארץ".

בפסטיבל הוא הכיר את המוזיקאי אסף תלמודי, ויחד הקימו את להקת "אוי דיוויז'ן", שפועלת כבר עשר שנים ומנגנת מוזיקת כלייזמר מסורתית בהגשה עכשווית. הלהקה הפכה ללהיט בקרב מביני דבר והופיעה במועדונים, באירועים ממלכתיים ובפסטיבלים בארץ ובעולם. לאחרונה, לרגל חגיגות העשור, שבה להופיע.

את ההרכב "גרשון לייזרסון והיידיש בלוז" הקים לייזרסון לפני כשנתיים, מתוך רצון להפוך את השפה המוזיקלית של הכלייזמר לשפה עדכנית ועכשווית, ובעצם לנגן רוקנרול ביידיש. "אנחנו מנגנים במועדונים ובפאבים ואנשים שבאים לשם מאוד מופתעים מהערבוב הזה", הוא מספר. "אנחנו קושרים את העבר להווה הישראלי. המילים ביידיש רלוונטיות גם היום. טקסטים עממיים לצד שירי משוררים ידיים מספרים על אהבה, התמכרות, תקווה, מוות ותשוקה. המוזיקה חדשה – את הכלים המסורתיים מחליפים גיטרות חשמליות, תופים ואפקטים אלקטרוניים. ועדיין, ניתן להרגיש את ההשפעה של המוסיקה העתיקה גם בתוך הביצועים המודרניים שלנו".

לדבר בשפת הרוחות

מאז שהחל לעסוק בתחום הוא חוקר את המוזיקה היהודית המסורתית של מזרח אירופה, אוסף תווים והקלטות ישנות, נובר בספרים. כיום הוא לומד לתואר שני בספרות יידיש באוניברסיטה העברית, ונראה שיקדיש לנושא זה את עבודת התיזה שלו. "לא התחלתי להתעסק בזה מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אהבה לדבר", הוא מסביר. "אבל ככל שהתעמקתי היה בי רצון לחפש ולמצוא דברים ברי ערך מבחינה מוזיקלית. בהתחלה שרתי את השירים הרגילים, שאפשר למצוא בספרים, בהקלטות ובדיסקים. אחר כך רציתי למצוא את החומרים שנעלמו, שאף אחד לא מכיר. מצאתי כמה ספרים מאוד נדירים עם תווים של מנגינות נשכחות, נפגשתי עם חוקרים שמצאו הקלטות ישנות מתחילת המאה ה–20, ישבתי בספריות ברחבי העולם, ופגשתי אנשים שבמסורת המשפחתית שלהם נשתמרו שירים עתיקים".

לנגן מוזיקת כלייזמר זה דבר אחד. אבל במשך השנים התחלת לשיר ביידיש. מאיפה זה הגיע?

"אי אפשר להתעסק בנושא בלי לדעת יידיש. הרגשתי שכדי לחקור את המוזיקה הזו באופן שלם ומגובש אני חייב להבין את השפה, שהיא חלק משמעותי מהתרבות הזו. התחלתי ללמוד לבד, ובהמשך לקחתי קורסים באוניברסיטה. היום אני קורא הרבה ביידיש, ותמיד מוצא מישהו שאני יכול לדבר איתו. מבחינתי זו שפה בינלאומית. מלבד עברית היא מזכירה את השפה הגרמנית ואת השפות הסלאביות. כשאני מופיע בגרמניה, באוסטריה או בהולנד, הקהל מבין כמעט הכול, צוחק למשמע הבדיחות בשירים, למשל".

יש עתיד ליידיש?

"יש חזרה לשפה הזו ברמת ההתעניינות והלימוד. יש המון אנשים בכל העולם שלומדים יידיש, יש מחלקה בכל אוניברסיטה. האם היידיש תחזור להיות שפה כמו שהייתה פעם, כשדיברו בה מיליוני בני אדם? לא, כבר אין הרבה אנשים שמדברים ביידיש. אבל כשפה של לימוד וכתחום באקדמיה – ברור שיש לה עתיד. הרבה ספרים וטקסטים נכתבו בשפה הזו, זהו אוצר תרבותי. אבל כשאני שר ביידיש, אני לא שר לאנשים שמדברים בשפה הזו, אני שר דווקא לאלו שאינם מדברים בה".

ספר על התהליך של כתיבת מוזיקה לטקסט ביידיש.

"אני מחבר מוזיקה לטקסטים עממיים וגם לטקסטים של משוררים. קודם כול אני מחפש מילים שנוגעות בי. משהו שיוצא מהקונצנזוס של הטקסטים המסורתיים, שגורם לי להרים גבה ולהגיד וואלה, זה מקורי, או נורא מצחיק או מאוד סוריאליסטי. אני גם אוהב טקסטים עם חיבור אקטואלי לימינו.

"אחר כך אני מתחיל בחיפוש המנגינה. אני אוהב שיש בה את הממד הפולקי העתיק, אבל גם את הפן העכשווי. אנחנו חיים בישראל של המאה ה–21, ואני רוצה שהמוזיקה הזו תדבר בשפה של היום ולא של המאה ה–19. אני חושב איך האנשים שכתבו את הדברים האלו אז היו מדברים בשפה הזו היום. זה מאוד מרגש אותי, כי אני שר ומרגיש שזה המשך טבעי של מה שהיה אז. אני מדבר את האנשים האלו שנעלמו, את התרבות העתיקה הזו, אבל מדבר אותה כעת, עכשיו.

"הסופר היידי–אמריקאי יצחק בשביס זינגר היה אומר שהוא כותב ומדבר בשפת הרוחות. אני לא מרגיש שאני מדבר בשפת הרוחות כשאני כותב מוזיקה לטקסטים ביידיש. באחת ההופעות שלנו בגרמניה הופענו בבית כנסת עתיק שהפך למוזיאון. בתחילת ההופעה הזמנתי את כל רוחות היהודים שביקרו ורקדו בבית הכנסת הזה בשמחות בעבר להצטרף אלינו. הקהל היה המום בהתחלה, אבל אחרי כמה דקות האנשים הקפואים האלו קפצו ורקדו איתנו בכל כוחם. אז הייתי אומר שאני שר שירים שהרוחות שרות, אבל בכאן ובעכשיו, לא בעבר הרחוק".

לייזרסון מספר גם על התנגדויות לשימוש ביידיש. "באחת ההופעות כאן בארץ, שהייתה מאוד מוצלחת ומלאה בצעירים שרקדו והריעו, צעקה לעברי אישה – "אנחנו לא בגלות, אל תשיר ביידיש!". לא עניתי והמשכתי בהופעה. עכשיו אני רוצה לענות לה: עליתי מהגלות לארץ ישראל, אני עומד על הבמה מוקף במוזיקאים ישראלים צעירים מוכשרים, ושר רוקנרול ביידיש, שפה שהיא חלק מהתרבות היהודית. זה הכי ישראלי שיש".

אבל מוזיקת הכלייזמר לא מושמעת ומבוצעת על–ידי יהודים בלבד. כיום, מסתבר, היא מוזיקה פופולרית בעולם כולו. "מוזיקת כלייזמר נתפסת בעולם היום כפולקלור, ולא כמוזיקה יהודית דווקא", מסביר לייזרסון. "יש אליה חיבור גדול וקהל עצום. הייתי בקיץ במשך שבועיים בגרמניה, הופעתי והעברתי סדנאות, ואנשים הגיעו מכל רחבי המדינה והתעניינו בכנות, שרו ורקדו איתנו. בכל העולם מחפשים את החיבור והחום, את הביחד של המוזיקה הזו. זו מוזיקה שמדברת בגובה העיניים. לא משנה מאיפה האדם מגיע ומה הרקע התרבותי או הדתי שלו, הוא יכול להיות שם, להתחבר".

מהפסד לניצחון

לגרשון לייזרסון יש תחביב לא שגרתי במיוחד – פעם בשבוע, כבר 12 שנים, שהוא מתאגרף במועדון אגרוף בירושלים. להקת "אוי דיוויז'ן", הוא מספר לי, הופיעה שם פעם בערב קרבות אגרוף, והוא עצמו נלחם כשמוזיקת הכלייזמר של ההרכב מתנגנת ברקע.

מה הקשר בין אגרוף למוזיקה?

"יש דווקא חיבור מאוד חזק ביניהם. קודם כול, הזירה והבמה מאוד דומות. בשתיהן מתמודדים עם משהו בלתי צפוי. כשאני עולה לזירה אני לא יודע מה הולך לקרות בקרב. אני צריך להיות דינמי, לראות את הסיטואציה שנוצרת מולי, ליזום. כך על הבמה. לא משנה כמה הופעתי וכמה ניסיון יש לי, אני עולה מול קהל שאני לא מכיר ולא באמת יודע מה הולך לקרות. יש כל הזמן דו שיח עם הקהל, צריך להרגיש מה מדבר אליהם ומה לא. וגם כשקשה, וקורה שקשה על הבמה, צריך לדעת להמשיך. אולי לשנות זווית, אולי להסתכל על הדברים אחרת, אבל להמשיך. עד הסוף. כמו בזירה".

בשנה שעברה כמעט פרש מהאגרוף, אבל הודעה שקיבל שכנעה אותו להישאר. "היה לי קרב קשה. הפסדתי וחטפתי מכה חזקה, ואמרתי לעצמי שזהו, אני מסיים עם האגרוף. הלכתי לחדר ההלבשה, הוצאתי את הפלאפון, וראיתי הודעה מגוראן ברגוביץ', אחד המלחינים הבלקניים הדגולים, שבה כתב שהוא מזמין אותי להופיע כסולן כינור של קונצ'רטו כלייזמר שהוא כתב, עם התזמורות הכי גדולות של אירופה. הוא אמר שהוא מחפש כנר שמנגן מוזיקת כלייזמר דווקא, לא קלאסית, כי כאלה יש לו המון.

"מאז היו לי חמישה קונצרטים כסולן עם התזמורת הפילהרמונית של בריסל, של ליון ושל בודפשט. מצאתי את עצמי עומד בקדמת הבימה מול 6,000 איש בקהל, עם תזמורת ענקית ומנצח, ומנגן מוזיקת כלייזמר של מלחין דגול. זה היה מפחיד ומדהים. קיבלתי את ההודעה הזו דווקא אחרי הפסד בקרב, וזה היה מאוד סימבולי. מההפסד הגיע ניצחון. אני עדיין הולך למועדון האגרוף".

נראה שמוזיקת הכלייזמר בשבילך היא חוויה רוחנית, דתית ממש.

"לחלוטין. לכל אדם יש דרך אחרת להתפלל. כשאני מופיע, שר ומנגן את המוזיקה הזו, אני מרגיש שזו התפילה שלי. גם כשאני עומד במועדון בתל אביב ושר ביידיש שיר לא דתי, או מנגן עם התזמורת ניגון מסוים, אני מרגיש שככה אני מדבר לא–לוהים. זו הדרך שלי להתפלל".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח