מיהו סופר? | אריאל הורוביץ

 

אם בעבר סופרים נדרשו לעבוד עם הוצאת ספרים כדי להגיע אל הציבור, כיום יותר ויותר מהם מנצלים את רשת הפייסבוק כדי לפרסם את סיפוריהם ברבים. האם זו התקדמות מבורכת או שמא פגיעה חמורה בספרות? והאם כל מי שמפרסם סיפורים ברשת ראוי להיקרא סופר?

לפני חמש שנים החל רן אפלברג לפרסם סיפורים בפייסבוק. אפלברג, תסריטאי ובמאי בעברו, העלה לרשת החברתית סיפורים קצרים – בין 600 ל–1,200 מילה אורכם – במגוון רחב של נושאים. הסיפורים הפכו ויראליים וזכו לאהדת הקהל, שעודד את אפלברג לכתוב עוד ועוד ובשלב מסוים גם לפרסם את הסיפורים בספר. בעזרת מימון המונים פרסם אפלברג את ספרו הראשון, "חלומות על אהבה", ולאחרונה ראה אור ספרו השני, "לחבק לך את הלב".

אפלברג הוא לא היחיד: הוא משתייך לקבוצה הולכת וגדלה של סופרי רשת – כותבים וכותבות שמפרסמים סיפורים ברשתות החברתיות, על פי רוב סיפורים קצרים, מרגשים וקלילים, שאותם קוראים בשקיקה אלפי עוקבים. חשוב לציין: אין הכוונה לסופרים שכבר פרסמו ספרים בהוצאות מוכרות ומפעילים חשבון פייסבוק במקביל, אלא בסופרים – בהם מרסל מוסרי, אלמוג בר וברק פלדמן – שהפכו לכוכבים ספרותיים במדיום האינטרנטי. רוב הכתיבה שלהם מתפרסמת ברשתות החברתיות, וזוכה ללייקים, לתגובות ולשיתופים. הפעילות השוטפת של סופרי הרשת היא בפייסבוק; רק לאחר מכן מנסים חלקם לתרגם את ההצלחה האינטרנטית ולפרסם ספר – על פי רוב בהוצאה פרטית ובעזרת מימון המונים.

כך קרה שלאחר מאות שנים שבהן מסלולו של סופר מתחיל היה פחות או יותר קבוע – פרסום סיפורים בכתבי עת ובעיתונים, הוצאה של רומן ראשון תחת חסותם של עורך ומו"ל – תופעת סופרי הרשת קוראת תיגר על המסלול הזה, ומציעה לו אלטרנטיבה: ספרות שאיננה עוברת דרך המסננת של הוצאות הספרים, העורכים והחנויות, ויחסים בלתי אמצעיים, לא מתווכים, בין הסופר לבין קהילת הקוראים שלו. אך יותר מכך, תופעת סופרי הרשת מעלה את השאלה מיהו סופר כיום: האם כל אדם שמפרסם סיפורים בפייסבוק וזוכה לאלפי לייקים נחשב לסופר, או שההגדרה הזו עדיין שמורה ליוצרים שמפרסמים את ספריהם בהוצאות מוכרות ושספריהם נמכרים בחנויות? כיצד מתייחס הממסד הספרותי בישראל – מבקרי הספרות, הפרסים הספרותיים, טבלאות רבי המכר – לסופרי הרשת, ומה חושבים עליה סופרים ועורכים ותיקים?

איור: נעמה להב

לא צריך תו איכות

"עד שספרות הרשת נולדה", אומר אפלברג, "הסופרים שהכרנו היו סופרים שישבו בבית, בניתוק מוחלט מהקהל, וכתבו ספרים שנועדו בעיקר למיליה שלומד ספרות באוניברסיטה ולעוד שניים וחצי מבקרים. הספרות איבדה קהל, והפכה לאליטיסטית ולמצומצמת יותר. ספרות הפייסבוק העצימה את המגע המיידי עם הקוראים, וממילא, ברגע שסופר מתקשר עם קהל שרואה בסופר מוקד חשוב בחיים שלו, לסופר עצמו יש פידבק. הוא לא הופך להיות ממורמר, עצבני וכועס, כמו הרבה סופרים שננעלו במגדל השן. אתה מיד מקבל תגובות – מה הקוראים אהבו ומה לא, מה נגע בהם ומה לא. אתה מרגיש את הקהל שלך, שזה דבר שבעצם אף פעם לא קרה בספרות. סופר יכול לפרסם ספר ולא יהיה לו מושג מה חושבים עליו, והנה כאן יש חיבור מיידי. בשלב מסוים הבנתי שהקהל רוצה שאני אכתוב, והם יקראו אותי, והאחריות היצירתית היא שלי. מלכתחילה הקוראים שלי ביקשו: תהיה יצירתי, תכתוב מה שמעניין אותך, אנחנו איתך".

אפלברג מספר ששערי הממסד הספרותי בישראל עדיין נעולים בפני סופרי הרשת. "הממסד לא פתוח לתופעה הזו", הוא אומר. "כשאני התחלתי לכתוב, ספרות רשת נחשבה לביזיון. אף אחד לא התייחס אלינו. אף מבקר בעיתון לא אמר על אחד מאיתנו שהוא 'הקול החדש של הספרות הישראלית'; לא ישבו עורכים ואמרו: זה מדהים. היינו אאוטסיידרים. רק כשהסיפורים שלי הפכו ויראליים קיבלתי פניות מהוצאות ספרים שהציעו לי לפרסם אצלן, אבל הרגשתי שזה מלאכותי. לפני עשור שלחתי כתב יד להוצאות והתעלמו מקיומי, אז עכשיו אני אפרסם אצלן כי התחלתי להצליח? אז אמנם אין לנו לגיטימציה, אבל יש לנו קהל. אני מרגיש שהיום הבוז כלפי סופרי רשת נחלש, גם מכיוון שיש ברשת לא מעט כותבים מוכשרים, וגם כי לבוז זה טיפשי. ברור לי שיש סופרים שלא יוכלו לשרוד ברשת, ויהיה חבל אם הם ייעלמו מהמפה, ומצד שני, הרשת מציעה משהו חזק, אחר. אנשים פתאום חוזרים לקרוא".

אחת הטענות כנגד ספרות רשת היא שבז'אנר הזה אין עורכים, לקטורים, מו"לים מנגנון שלם של אנשים בעלי השכלה ספרותית, ניסיון וחוש ביקורתי. כקורא, אני יודע שספר שיצא בהוצאה מסוימת עבר את העין הבוחנת של הדמויות האלה, קיבל את תו האיכות שלהן.

"אבל מי קבע שחייבים את תווי האיכות האלה? אז מה אם יש לקטור? מה הלקטור יודע? אני לא מרגיש חלק מהמשחק הזה, של ספרות איכותית או לא איכותית. על פי סגנון הכתיבה שלי אני לא נחשב לסופר איכותי, ואין לי שום בעיה עם זה, כי אני בעצמי לא צורך ספרות שנחשבת 'איכותית'. חשוב לי לרגש אנשים, לגעת בהם. פחות חשוב לי שמבקר ספרות או לקטור יתלהב ממה שכתבתי".

במהלך השיחה מציין אפלברג פרט משפחתי מעניין: דוד של סבא שלו הוא לא אחר מאשר חתן פרס נובל, הסופר ש"י עגנון. "עגנון קיבל כסף מהוצאת שוקן כדי לכתוב", אומר אפלברג. "היום, מלבד ארבעה או חמישה סופרים בישראל, אין סופרים שמתפרנסים מכתיבה. סופרי הרשת מחזירים גם את הפונקציה הזו לקדמת הבמה: יש להם אופציה להתפרנס מהספרים שלהם. היחידים בעולם הספרות שמתפרנסים היום מהכתיבה שלהם הם הסופרים שבצמרת וסופרי הרשת. אנחנו משמרים את התחום הזה כתחום שאפשר להתפרנס ממנו, וגם זה לא דבר של מה בכך".

רן אפלברג. צילום‭: ‬אור‭ ‬סביריד

לא כל אחד סופר

נוית בראל, משוררת ועורכת ספרי המקור בהוצאת ידיעות ספרים, מתנגדת נחרצות לתופעת ספרות הרשת. "צריך להבחין בין ספרות לבין מה שהוא לא ספרות", היא אומרת. "רוב הספרות שאני קוראת כרוכה בין שתי כריכות, וראתה אור בהוצאות ספרים בתיווכם של אנשים שהם בעלי השכלה וכישורים לייצר את הדבר הזה שנקרא ספרות. האם כל אדם שמחבר כמה משפטים, מצרף אותם לפסקאות ומפרסם ברשתות החברתיות ייקרא סופר? אני לא מדברת על סופרים מוכשרים ונבונים שמפרסמים ברשתות החברתיות קטעים מתוך רומנים בכתובים. אני מדברת על כך שלא כל מי שיש לו כישרון ביטוי בכתב ומפרסם את הדברים שלו יכול להיחשב סופר".

הפרסום בהוצאת ספרים הוא בעינייך חלק מהותי מההגדרה של ספרות?

"כן. ואסביר מדוע. כעורכת שמקבלת מאות כתבי יד, אני רואה כמה קל לחבר צבר של מילים שנראה כמו ספר או מתחפש לכתב יד לספר, בשעה שהוא אינו ספר. המקצוע שלי, שבו אני מתמחה, הוא לדעת לשפוט מהו כתב יד ראוי לדפוס ומהו כתב יד שאיננו ראוי לדפוס. ספרות היא שדה, היא רב–מערכת, שפועלים בתוכה סוכנים ואנשי מקצוע, והיא מתקיימת כדי לנפק ספרות ראויה. אם כל אחד שמחבר כמה משפטים הופך לסופר, אנחנו שומטים את הקרקע מתחת לרגליים של המעשה הזה שנקרא הוצאת ספרים.

"הספרות אמורה להעמיד היררכיה בין מה שהיא מקבלת לתוכה לבין מה שהיא מוקיעה מתוכה. הרשת היא מדיום פרוץ, פתוח, שלוח רסן, שהמודוס ויוונדי שלו לא קשור לספרות, ואולי אפילו מנוגד לה. הסיפוק שסופר שואב מקוראיו איננו סיפוק מיידי. סופר מתבצר בבדידותו במשך חודשים ולעיתים שנים עד שהוא מוציא מתחת ידו את הטקסט שהוא רוצה לשתף עם העולם. הוא לא מחבר פסקה כלאחר יד ומקבל משוב מיידי. לא זו הדרך של הספרות".

אבל גם סופרים ידועים וותיקים מפרסמים סיפורים בעיתונות ובכתבי עת, שהם מדיומים זמינים ומהירים יותר, ומקבלים תגובות מיידיות מקוראים.

"נכון, אבל גם קוראי העיתונים יודעים שלעיתון שהם קוראים יש עורכים שאמונים על מקצועם, שבחרו את הסיפור המסוים, שמקיימים דיאלוג עם הכותב, ובעיקר – שמטפחים את הסופר לשם העשרתה של התרבות העברית, ולא מסיבה אחרת. הסיבות לפרסום ברשתות החברתיות הן אחרות מן הסיבות הספרותיות המקובלות: אנשים רוצים להישמע, לתפוס נתח בחלל, לקבל תשומת לב. אלה לא מטרות ספרותיות, אלה לא מטרות יצירתיות.

"תחשוב, לשם השוואה, שכל אדם שאוהב מוסיקה לא היה צריך לעמול קשה בשיעורים על כלי נגינה ולהתמקצע במוזיקה, אלא יכול היה פשוט לפרסם את המוסיקה שלו, את הצלילים הללו שהוא מפיק, ואנשים היו מוזמנים להאזין לזה. האם היינו קוראים לזה מוזיקה? ואם מישהו שלא יודע להשתמש בגוף שלו ולהביע את עצמו באמצעות אבריו היה מצלם את עצמו רוקד ומשגר את זה לכל צופה, האם היינו קוראים לזה מחול? למה כשמדובר בלשון, או בשימוש בשפה, אנחנו כל כך קלי דעת? אל לנו להיות קלי דעת ביחס לספרות".

נוית בראל. צילום: שני גרשי

דברים ברוח זו אומרת גם המשוררת והסופרת נורית זרחי. "אני לא ממליצה לתלמידים שלי לפרסם סיפורים בפייסבוק", היא אומרת. "הביקורות בפייסבוק הן לא שקולות, הן לא מספיק ישרות, הן לא מכוונות נכון את הכותב. זו טעות בעיניי לפרסם שם יצירות ספרות. אבל זה בסופו של דבר עניין אינדיבידואלי, ויכול מאוד להיות שאני טועה ודווקא צריך לפרסם שם, אבל אני בספק".

לדברי זרחי, "הספרות תמיד הייתה קשורה למה שמתרחש בעולם. הדגש בשנים האחרונות הוא על המדיומים הדיגיטליים, וזה משפיע גם על אופן הריכוז שלנו, על היכולת שלנו לשקוע בספרות קלאסית, ברומנים עבי כרס. זה שינה בצורה דרמטית את מהות הספרות – לא רק את מקומה, אלא גם את האופן שלה. צריך לזכור שהמציאות שבה יש הרבה אנשים שקוראים ספרות היא מציאות של חמש מאות שנה. זהו מצב יחסית חדש בהיסטוריה של התרבות, ולכן לא מפליא אם הוא ידעך או ייעלם בעידן הטכנולוגי שלנו. אני חושבת שלמכשיר הזה שנקרא פייסבוק יש כוח עצום, והוא עלול גם לנצח. אולי בעתיד יהיה שם אחר למה שאנחנו קוראים לו 'ספרות'. אני לא יודעת. בשורה התחתונה, קשה בפייסבוק להגיע לעומק. זה מדיום שדורש קומוניקציה מהירה וישירה, ויש לכך מחירים".

נגישות על חשבון האיכות

ישנם גם יוצרים שמשלבים בין כתיבה בפייסבוק לבין פרסום בבמות ספרותיות ובהוצאות ספרים. כזו היא המשוררת והסופרת רחל פרץ, שספר שיריה "כיפה אדומה; רק תני לו אויב" ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק ב–2015. פרץ, שזכתה בפרס הליקון למשוררים בתחילת דרכם, מחזיקה חשבון פייסבוק פעיל והיא מפרסמת בו שירים.

"יחסית, אני ממעטת לפרסם שירים בפייסבוק", אומרת פרץ. "הסיבה לכך היא שהערך המוסף היחיד לפרסום כזה הוא עצם הפרסום, הנחה של טקסטים בפרהסיה, זה הכול. בפרסום בספר, בכתב עת, או אפילו בבלוג, השיר עומד כשלעצמו, כמעשה עצמאי, כאירוע מובחן שמבקש מהקורא לעצור, לחרוג, לשנות את איכות הקשב. בפייסבוק, לעומת זאת, השיר יהיה חלק מרצף הנוכחות היומיומי שלי, שכולל בעיקר שיתופים של טקסטים של אנשים אחרים, של גופים שונים, ומצד הקוראים – השיר התורן שלי נמצא על רצף מעורבב לגמרי של סוגי דיבור שמופיעים בעמוד שלהם. בפייסבוק, השירה מופיעה לראשונה במרחב של 'דיבורים', כביכול בלי חציצה בינה לבין תלונה מקומית, נאום פוליטי, איחולי מזל טוב ותמונות של הילדים. שירה בפייסבוק היא מעשה יומיומי, נפוץ, שלא עובר דרך שומרי הסף המסורתיים שעמדו בינה לבין פרסום. שיר בפייסבוק צריך להיות 'ואוו', מזעזע, מטלטל, אפילו וולגרי, כדי לייצר סביבו עניין של ממש.

"דווקא בגלל הזילות הזו, יש משהו מפתה בפרסום בפייסבוק, שהוא סוג של אקט דווקאי כלפי הממסד הספרותי. אבל המחיר הוא פיחות עצמי מסוים: כל אחד יכול לפרסם, ואין שום תנאי קבלה למועדון. אני מקבלת תגובות על השירים שלי בפייסבוק, אבל אין להן שום השפעה על הכתיבה שלי. בכל פעם שאני מפרסמת שיר אני מרגישה נקיפת לב. ועדיין אני עושה את זה לפעמים, גם בשביל עצמי, כמעשה של היפרדות".

את מאמינה שיכולה לצמוח ספרות איכותית ברשתות החברתיות?

"העובדה הפשוטה היא שצומחת ספרות ברשתות החברתיות. יש לה קוראים. לגבי האיכות, התשובה מורכבת. הרבה מאוד מהשירים שאני קוראת בפייסבוק, השירים שלא ייצאו מגבולות הפייסבוק, הם שירים פשוטים מאוד, הם מנסחים ברמות שונות של אסתטיקה אמיתות ידועות, משותפות, ולרוב נטולים כמעט לחלוטין זיקה לעולמות תרבותיים מגוונים. מדובר לא פעם בסטטוסים קצוצי שורות, או בשירי נעורים, כשלא תמיד הכותבים הם אכן בני נעורים. ומצד שני, עובדה היא שרוב בני האדם שחיים היום בישראל, ואולי גם מחוצה לה, אינם 'בני תרבות' במובן הישן. המטען התרבותי שלהם מצומצם, הזיקה שלהם לשפה היא פונקציונלית, אלמנטרית, וכל מורכבות או סאבטקסט נתפסים אצלם כמעשה מגונה ומיותר, או 'חפירה'. באופן טבעי, הם לא היו קוראים שירה בספר. והנה עכשיו הם חשופים לשירה בעמוד הבית שלהם".

אפשר לטעון שספרות איכותית יותר תצמח דווקא מתוך הוצאות הספרים, שמקיימות מנגנון של סינון ועריכה.

"אני חושבת שספרים שרואים אור בהוצאות הם רק אחד הפורמטים של ספרות: תוצר של עולם היררכי, עם שומרי סף, שנדמה לי שהולך ומתייתר. המוסדות שמתחזקים ספרים כעילית תרבותית עדיין קיימים, ועדיין חזקים יחסית – הוצאות, עורכים, מבקרים, כתבי עת, מחלקות לספרות באקדמיה – אבל יש להם חלופות זמינות, קלות, שמכרסמות בהם כל הזמן. עכשיו נולדים שומרי סף חדשים: האלגוריתמים של פייסבוק, הצנזורים עלומי השם וחסרי הפנים שמוחקים עמודים, חוסמים כותבים, מענישים בהשעיות. האלגוריתמים של גוגל, שמקדמים 'תכנים' תמורת כסף, מוחקים אחרים או דוחקים לדפים שאיש כמעט לא ידפדף עד אליהם, שמשתפים פעולה עם דיקטטורות וממשלות. השאלה הגדולה היא מה מגדיר ספרות: האם שומרי הסף הם שמגדירים אותה? האם הקוראים – או היעדרם – מגדירים אותה? האם איכות היא בכלל דבר מדיד? האם היא אבסולוטית? אלו שאלות ששאלו תמיד, אבל תמיד בחסות מערכות ממוסדות, יציבות, חזקות מאוד. היום המערכות הללו מתפוררות, והשאלות הופכות לשאלות הישרדות ממש".

מעשה קר וקשוח

"אין ספק שההילה המייחדת את הספר התעמעמה בשנים האחרונות", אומר ד"ר עודד וולקשטיין, מתרגם ומסאי, עורך ספרות המקור בהוצאת "כתר", "למרות שרוב הסופרים, כשהם נדחקים לפינה, יודו שהם מעדיפים להוציא ספר במתכונת הישנה והמוכרת. אני לא רוצה להיחשד בשמרנות, אבל אני חושב שצריך להציב סימן שאלה סביב סוג הביטוי שספרות הרשת מעודדת, ובכך אני כולל גם את הספרים שיוצאים במימון עצמי ועוקפים את המערך המו"לי ואת אמצעי הסינון שלו.

"בהכללה גסה, ספרות הרשת מתאפיינת בכתיבה אישית, תקשורתית מאוד, מיידית, וידויית, חווייתית, שבמרכזה עומד הסובייקט המתבטא, האני על חוויותיו האישיות, הזהותיות. הרמה יכולה להשתנות מהקשר להקשר, אך זו כתיבה שיש בה ממד תקשורתי מאוד, והדגש שלה הוא שיתופי, וידויי, מחבב ומתחבב. בעיניי, ספרות טובה היא עניין קשוח וקר, משהו שנולד מן המעבדה האכזרית של הלב החלול, בדיוק ההפך מהספונטניות של הרשת. התהליכים האלה של שיהוי, של אינקובציה, של המתנה, של הקשיה והצרנה של החומרים, לא יכולים להתמצות בפרץ האובססיבי של הפייסבוק".

וכאמור, אין תיווך בין הסופר לבין הקוראים. אין אנשי ביניים שתפקידם לעבוד על הטקסט, לערוך אותו.

"נכון. המערכת המתווכת נעלמת. אבל יש גם צדדים חיוביים בספרות הרשת. משהו בכתיבה הפייסבוקית משקף את חוויית החיים שלנו כיום באופן שהרבה מהספרים שיוצאים בהוצאות הוותיקות עדיין לא תופסים. גם העולם המו"לי המסורתי צריך לפתוח את עצמו לצורות חדשות של ספרות. לא מעט הוצאות עדיין תולות את יהבן על הרומן כצורה הבלעדית והסחירה ביותר של הפרוזה, בשעה שניסיונות מעניינים פורצים לאחרונה את המסגרת הזו של הרומן, שבמקרים רבים היא מנוונת, עייפה, רחוקה מחוויית החיים שלנו. חוויית החיים של הפרט כיום מבוזרת, מוצפת, יש עודף מידע, והכתיבה בפייסבוק קולטת את זה – היא מבוזרת, עצבנית, תזזיתית. הטכנולוגיה משנה את פני ההבעה, ולוכדת משהו שלא מצא את צורתו הבשלה והמוגמרת במערכי המו"לות וההפצה המוסדרים. אבל זה מעניין בעיקר ברמה של הצורה, ולאו דווקא ברמה של התוכן".

מה לגבי הקשר הבלתיאמצעי בין הכותב לבין הקהל שלו? ספרות הרשת מציעה קשר כזה, שאין לו מקבילה בספרות הממסדית יותר.

"נכון, ואולי טוב שכך. לתפיסתי, ספרות היא דבר שכמעט אי אפשר לחבב אותו בקריאה ראשונה. אי אפשר לעשות לייק לספרות. אבל חשוב מכך: התחושה שלי היא שכולם היום כותבים כי אי אפשר אחרת, והסיטואציה הטכנולוגית מחייבת את כולם להפוך למחברים, ולא נותר מי שיקרא. האמנות העתיקה–חדשה של הקריאה הצמודה הולכת וגוועת, בין השאר כי היא מבוססת על הפרדה מסוימת בין הטקסט לבין המחבר, ואילו בפייסבוק, הטקסט נתפס כשלוחה של המחבר, של הדמות הפייסבוקית. המצב הזה כמעט לא נותן לספרות לחיות. הספרות עומדת בזכות מרחק מסוים מהמחבר, וסיפורי הפייסבוק הופכים את הספרות לסימפטום של הדמות הספרותית שכותבת את הסיפורים.

"אנשים טועים לחשוב שספרות יכולה להיות מין ערֵמה אותנטית של חתיכות חיים קרועות ומהבילות, וזה בעייתי", מוסיף וולקשטיין. "אנשים התרגלו לחשוב שהצגה אותנטית וכנה של החיים שלהם מספיקה כדי לזכות אותם במחיאות כפיים מקהל מתמוגג. בעיניי, יש מעשה שהספרות עושה בחיים, והוא מעשה קשה, קר, מעשה של שיהוי והמתנה, ואילו מה שנמצא בפייסבוק הוא מעין ריבוי מסחרר של לידות, בלי שום אינקובציה. יש כאן המון פגים שיש להם חיים של רגע, כי זה כל מה שדרוש – הם מתים ברגע שבו הלייק מתפוגג מעליהם, ותהליכים של השהיה והמתנה נעלמים – לא רק בקרב הקוראים, אלא גם כסגולה פנימית של הכותב. הכותב כותב כדי להתבטא, להשתחרר, לפרוק, ולכל המניעים התרפויטיים האלה אין דבר וחצי דבר עם הספרות".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בנובמבר 2017,ב-גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: