פרשת הבריאה מציבה שתי אפשרויות: להיצמד לכתובים ולכפור במדע או להאמין במדע ולכפור בכתובים. האם ישנה דרך שלישית?

לכאורה שתי אופציות ברורות, ללא קונפליקטים פנימיים, פתוחות לפנינו כשאנו קוראים בפרשת הבריאה: האחת, גישתם של הכופרים במסר המקראי, בשם ספקולציות הנושאות (לשווא!) את שם המדע. האופציה האחרת היא גישתם של הקנאים או החרדים לפשוטם של הפסוקים, האוטמים את אוזניהם בפני התיאוריות המדעיות.

זוכר אני שלפני שנים לא רבות החרימו קנאים אלה מוצרי חלב שנשאו על מכסיהם תמונות דינוזאורים. זאת מבלי להרגיש שבספרייתם, בסדר נזיקין של המשנה, נדפס באותיות רש"י "דרוש אור החיים" שחיבר אחד מגאוני הדורות, בעל "תפארת ישראל", הגאון המופלא ר' ישראל ליפשיץ, המציג את האפשרות של דרך שלישית. וכך קוראים אנו שם על התקופה הקדם–היסטורית: "וכן מצאו גם 'בריאה אבניית' [מאובנת] שקראוה איגיואנאדאן שגבהה ט"ו רגל וארכה עד צ' רגל. מתוך תכונת אבריה שפטו התוכניים שמאכלה רק חציר היה. ועוד מין חיה אחרת מצאו שקראוה מעגאלאזוירוס… חיה טורפת אוכלת בשר".

אכן, בתווך בין שתי האופציות הקודמות מצויים רבים מאיתנו, אזרחי שני העולמות, לומדי תורה וחניכי העולם המדעי גם יחד, המתמודדים עם החידות שלפנינו: הופעת העולם, החיים, האדם והשפה. האם האמונה מסוגלת להסכים עם תורה האבולוציה? האם המדע מסוגל לשמוע את דבר הא–לוהים הבורא, "שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם"?

התנגשות לא הכרחית

אל הדילמה שלפנינו התייחס הראי"ה קוק באיגרותיו (איגרת קלד, ח"א עמ' קסד):

זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה צריכים אנו בתחילה לאו דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת, הדעות מתגלות.

מגישה זאת נובע ההכרח לקרוא את הטקסט קריאה חדשה בכל פעם, עם התקדמות המדע. באיגרת צא (ח"א עמ' קה) קובע הראי"ה: "והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן". הלוא את הפשט כבר למדנו בגן הילדים! הראי"ה מצטט את המדרש שאליו התייחסו כבר הרמב"ם והרמב"ן (בתי מדרשות תש"ם, א, עמ' רנד): "להגיד כוח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב". פסוקי פרשת הבריאה מכילים בתוכם את המסורת הפנימית של חז"ל, ולא את הפשט של גן הילדים.

אכן, ההתנגשות לא חייבת להתרחש, אלא רק כאשר אנו, אנשי האמונה, קוראים את הטקסט בצורה פשטנית, או כאשר המדענים מעלים ספקולציות לא מבוססות. כשהוא מתבסס על דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ב, מח), עומד הראי"ה על הצורך לתחום תחומים: "כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ד', והאמצעיים, רבים או מועטים, לרבבי–רבבות, הם הכל מעשי ד', שלא חיסר מעולמו כלום". המדע מתייחס לסיבות האמצעיות, לתהליכים הקורים בעולם בפועל, בעוד התורה מתייחסת לסיבה הראשונה שהיא האחרונה – תכלית הבריאה, עד כמה שאנו מסוגלים להבין אותה. ומכאן המפתח לקריאת הטקסטים: "לפעמים אנו אומרים בדרך דילוג 'וַיִּצֶר ה", 'ויעש אֱ–לֹהִים', כמו שאנו אומרים על שלמה (מלכים א ו, א) 'וַיִּבֶן הַבַּיִת לה", ואין אומרים ששלמה ציווה לשרים והשרים להנמוכים מהם, והם להאדריכלים והאדריכלים לאומנים והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עקרי".

השאלה על התהליך

כדי להסביר את הנקודה ארשה לעצמי לספר מעשה שלא היה, שכך היה: מדען צעיר ומבריק הועסק כחוקר באחת מחברות הביטוח החשובות. משימתו הראשונה הייתה קשורה בשרפה חשודה שפרצה במפעל גדול. הצעיר הכין דו"ח מדעי מלא ומפורט על כל הריאקציות הכימיות שגרמו לשרפה. דבר אחד בלבד היה חסר בדו"ח, האם הייתה זאת תאונה או הצתה זדונית. זאת השאלה הגורלית בדיון בשאלות בריאת העולם. תורת ההתפתחות על ממדיה השונים יכולה להיות נכונה – כולה, או כפי שאני חושד רק חלקה – אולם השאלה המכרעת איננה נוגעת למנגנונים הפועלים, אלא לתהליך כולו.

על קיומם של מוטציות, מאבק להישרדות, בררה טבעית וכו' אין אנו מתווכחים. אולם האם המעבר מהמולקולות הראשונות למגוון העצום של חיים שהטבע פורס לפנינו ועד לאדם היה מקרי, או שמא מאחוריו מסתתרת יד מכוונת? לגבי תחום אחר, אמר אלברט איינשטיין שהקב"ה אינו משחק בקוביות. האמנם? נדמה לי שהוא אמנם משחק בקוביות, אך הוא מרמה. הקוביות שלו מוטות. ואולי מעבר למקרה, ולמשתפי הפעולה הדרוויניאנים שלו, התורשה והמוות, נשמע דברו של מי שאמר והיה העולם.

אכן, אסור לנו לדבוק בפשט הכתוב, אך מצד שני אסור לנו ליפול שולל ברשת תיאוריות שאינן אלא ספקולציות, ובלשון הראי"ה:

אין  שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לוודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר א–להינו יקום לעולם, כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט (ישעיהו נד, י).

*

והערה אחרונה: האם הכול בעולמנו הינו תוצאה של מקרה, או אמנם קיימת יד מכוונת? במאמרו על הגותו של רוזנצווייג בספרו "חירות קשה" העמיד לוינס את רעיון הבריאה מול גישתו של היידגר, מורו הגדול, ולדעתי – המתועב. היידגר דיבר על כך שהאדם "זרוק" בעולם, עמדה שהשפיעה על ההגות האקזיסטנציאליסטית. האמונה בבריאת העולם וביצירת האדם מבטאת את העמדה המנוגדת – אין האדם "זרוק". ואם האדם אינו זרוק, אוסיף, יש חובות מוסריות, ויש אף סיכוי למצוא משמעות בחיים!

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח