כשהאדם חש קשר ישיר ופרטי עם העליונים הדבר יכול להוציא את הטוב ביותר שבנשמתו, אך גם להביא אותו לגרימת עוולות קשות. על המסר המכונן שבמעשה העקדה לאור הפסיכולוגיה וסיפורו של אדיפוס

סיפור עקדת יצחק נחשב כאות ומופת להתמסרות המוחלטת לדבר הא–לוהים. אולם העקדה מעלה גם קשיים רוחניים, אתיים וחינוכיים כבירים. מחד גיסא לא מובן איך דרש ה' מאברהם את הקרבת בנו תוך כדי פגיעה בקדושת החיים, שהיא ערך מרכזי בתורה ובמוסר האנושי. מאידך גיסא אין זה ברור כיצד אברהם, איש החסד, הסכים לבצע פשע שכזה בלי מילה של התנגדות. הפרשנים הקלאסיים מדגישים שהיה מדובר בניסיון גרידא, לטובת אברהם (הרמב"ן) או לטובתנו (רמב"ם), ועדיין יש לתהות לגבי ההיגיון של ציווי א–לוהי בלתי מוסרי בעליל לשם העמדה במבחן את נאמנותו של המאמין.

בהשראת פרשנותו של הרב קוק לעקדה ומאמרו של הפסיכולוג היהודי–אמריקאי קלמן קפלן משנת 2002 (“Jizchak versus Oedipus“, בכתב–העת  Journal of the American Academy of Psychoanalysis), ברצוני לטעון שבאמצעות סיפור העקדה התורה מבקשת להמחיש בפנינו תהליך של הבשלה דתית, המערבת סובלימציה (עידון) של דחפים נפשיים–אדיפליים מחד גיסא ודתיים–פגאניים מאידך גיסא, תהליך שהינו פרדיגמטי לדרכה של תורה ממעמד סיני ועד לעצם היום הזה. המסר התורני הזה מתבהר ביתר שאת כשבוחנים את ייחודו של הסיפור המקראי של העקדה לאור המיתוס היווני העתיק של אדיפוס המלך.

תקיעת השופר מעניקה
קול לזעקתו החרישית
של יצחק. משה קסטל,
עקדת יצחק, 1947

הקבלה למיתוס היווני

נזכיר בתמציתיות את סיפורו של אדיפוס. המלך לאיוס נועץ באורקל מדלפי ומתבשר שהילד שייוולד לו יהרוג אותו ויתחתן עם יוקסטה אשתו. כדי למנוע את רוע הגזרה המלך נותן את היילוד לאחד מעוזריו עם הפקודה להורגו. האחרון נמנע מההרג, דוקר את עקביו של הילד ומוסר אותו לרועה צאן, המביאו למלך קורינט ולאשתו, והם מגדלים את אדיפוס ("בעל כף הרגל הנפוחה") כילד שלהם. בשלב מסוים אדיפוס פונה גם הוא לאורקל של דלפי ומתבשר לתדהמתו גם הוא שהוא עתיד להרוג את אביו ולשאת את אמו לאישה. כתוצאה מכך הוא בורח מהאנשים שאותם הוא חושב כהוריו.

אלא שהטרגדיה לא ניתנת לעצירה: במריבה על צומת דרכים הוא הורג את לאיוס, בלי לדעת שהוא אביו הביולוגי. לאחר מכן הוא פותר את חידותיה של הספינקס (יצור שהוא חצי אריה וחצי אדם) שהטילה טרור על תושבי תבאי, וזאת קופצת למותה. כאות תודה הוא מקבל את המלוכה על העיר ומתחתן עם המלכה יוקסטה שהתאלמנה לא מכבר – אמו. שנים אחר כך נודע, בין היתר דרך תשאול חוזר של האורקל מדלפי, מה שבאמת אירע. בתגובה אמו של אדיפוס מתאבדת, ואדיפוס מעקר את שתי עיניו ויוצא לגלות.

המיתוס של אדיפוס פורש על ידי זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, כאלגוריה לתחרות האוניברסלית בין בנים ואבות, מצב שעלול ליצור את מה שכינה "תסביך אדיפוס" – תסבוכת רגשית של הבן, שאוהב את אביו אך מקנא בו בתור מתחרה על האם האהובה – המלווה בקשיים נוירוטיים שונים. בהתאם לתפיסתו הכללית פרויד העמיד את הממד המיני במרכז פרשנותו, אולם פסיכואנליטיקאים אחריו (כגון Hans Loewald או Ernest Becker) הדגישו היבטים קיומיים ונרקיסיסטים של הדרמה הנפשית האדיפלית. כל הורה נאלץ להתמודד עם העובדה שבמוקדם או מאוחר ילדיו יתפסו את מקומו, ועל כל ילד להתמודד עם העובדה שהוריו יצרו אותו ועם רגשות האשמה הכרוכים ברגשותיו המורכבים כלפיהם.

מספר נקודות דמיון עולות בהשוואה בין המיתוס של אדיפוס לבין סיפור העקדה. שני הסיפורים מתחילים בהתערבות מעוררת תמיהה – הנבואה של האורקל מכאן ודבר הא–ל אל אברהם מנגד. בשני המקרים ההתערבות כמעט מובילה לשפיכות דמם של הבנים. בהמשך הבנים מפתחים סוג של עיוורון. רוב חייו אדיפוס "עיוור" לסימנים המצביעים על מה שאירע, ולבסוף הוא מעוור את עצמו כאקט של ענישה עצמית. על יצחק לעומת זאת נאמר שבזקנתו כהו עיניו (בראשית כז, א), והמדרש (מצוטט ברש"י שם) רואה בטראומת העקדה את הסיבת לעיוורון. כמו כן, שתי האימהות מתות בעקבות הגילוי של מה שאירע. אמו של אדיפוס תולה את עצמה, ומותה של שרה, המסופר בתורה בסמיכות לסיפור העקדה, מקושר על ידי חז"ל באופן סיבתי למה שאירע (ראו רש"י שם כג ב, ובמדרש רבה).

יתרה מכך, בשני הסיפורים מותו של בעל חיים מביא לפריצת דרך: בזכות ניצחונו על הספינקס (שקופצת למותה) אדיפוס ממונה למלך, והאיל מוקרב כקרבן במקומו של יצחק. בשני המקרים אנו עדים לקונפליקטים קשים בדור הבא: בניו של אדיפוס, אטאוקלס ופוליניקס, נלחמים זה בזה עד מוות, ואילו הקונפליקטים בין ישמעאל ויצחק מובילים להגלייתו של הראשון. די בציון נקודות דמיון אלה כדי לבסס את הטענה בדבר קשר תמטי בין סיפור העקדה לבין המיתוס של אדיפוס. בעקבות כך סביר להניח שדווקא ההבדלים, המשמעותיים לא פחות, מלמדים על בשורה תורנית ייחודית המשמשת גם כמשקל–נגד למיתוס היווני.

בין "מלאך" ל"מלאכה"

ההבדל העיקרי בין הסיפורים נעוץ כמובן בכך שבעקדה שום הרג לא יוצא אל הפועל, ולכן גם התוצאות עבור כל בני המשפחה המעורבים פחות חמורות. מבחינה קיומית ודתית יש לשים לב להבדלים המכריעים בין פעולת האורקל לבין התערבותו של הא–ל במקרא. לאורך המיתוס האורקל חוזר שלוש פעמים על הנבואות ההרסניות, ובכך המעורבים נדחפים למיצוי גורלם הטרגי. מנגד, מלשון המקרא נראה שהא–ל משנה את דעתו, ולבסוף התערבותו של ה' היא המונעת את הריגתו של יצחק. מאותו הרגע גלוי וידוע שא–לוהי ישראל לא חפץ בקרבנות אדם, ואף מתעב אותם, כפי שהתורה מרבה להדגיש בהמשך.

יש גם לשים לב לחילוף כינויי הא–ל בסיפור העקדה. כשאברהם מצוּוה להעלות את בנו לעולה המצווה מכוּנה א–לוהים, אך כשהמעשה נמנע מצוין שם הוי"ה. על פי פרק א' של ספר בראשית, ידוע שהשם א–לוהים מציין את הא–ל בתפקיד הבורא, בעוד שם הוי"ה מציין את הדרך הנשגבת ביותר של התגלות הא–ל לאדם. האם ייתכן שהציווי בהתחלת סיפור העקדה מבטא דרגת נבואה נמוכה יחסית, הקרובה לחוויה הדתית הפגאנית שהייתה נפוצה בסביבתו של אברהם?

הרמב"ם מדגיש לאורך ספרו "מורה הנבוכים" את מלחמת התורה כנגד הריטואלים הפרועים והאכזריים של עובדי האלילים, ואף על פי כן נראה שהתורה מיחסת ערך מסוים לחוויה הדתית הפגאנית. כך עולה מדבריו של הרב קוק בקשר לעקדה: "אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך וכהנה, היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעוֹמק לבב האדם, שהעניין הא–להי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב – כאין נגדו" (אגרות הראי"ה ב, ירושלים תשכ"ב, עמ' מג). התורה אינה מבטלת את האקסטזה הפגאנית משורשה, אלא דורשת למתנה ולהתאימה לאתיקה המקראית, הנמצאת, אליבא דרב קוק, בהלימה עם התבונה והחוש המוסרי הטבעי של האדם.

דומה שהמפתח להבנת עומק המסר של העקדה טמון בעובדה שבציווי ההתחלתי הא–לוהים מדבר אל אברהם באופן ישיר, בעוד בסופו של סיפור מלאך ה' הוא שמונע מאברהם לבצע את הרג בנו. לטעמי, הביטוי "מלאך ה'" אינו מציין דרגה פחותה של נבואה, אלא בא להצביע על הסכנות שבהתגלות הבלתי אמצעית. כשאדם חש שהא–לוהות מתקשרת איתו באופן ישיר הדבר ממלא אותו במוטיבציה עצומה ויכול להוציא את הטוב והנשגב ביותר שבנשמתו. במעמד הר סיני ההתגלות הניבה את השגת עשרת הדיברות, שהיא לב האתיקה המקראית, אך תודעת הקשר הישיר עלולה לעורר באדם ודאות גמורה לגבי רצון ה', ולעורר בו מחויבות לממשו בכל מחיר וללא רסן. לא פעם מצב עניינים זה מביא לעוולות קשות, כגון רצח של אנשים חפים מפשע.

חוויה דתית בשלה היא דווקא זו של "מלאך ה'", המבטאת את המודעות בדבר התהום הבלתי ניתנת לביטול בין האדם לבין הא–לוהים. כפי שמלמד חלום יעקב המפורסם, מלאכי הא–לוהים הנעים על הסולם שבין האדם לבין הא–ל מגשרים על הפער בלי לבטלו: יעקב עצמו לא עולה על הסולם השמיימה.

בעקבות ספר הזוהר, בעל השפת אמת מרבה לקשר בין ה"מלאך" ל"מלאכה" הנעשית בידי האדם בימי החול, בשעה שהקשר עם הא–ל פחות עוצמתי מאשר בשבת. המלאכים מייצגים תחום ביניים בין האדם לבין הא–ל, ובכך הם קשורים ל"מרחב המעבר" או "המרחב הפוטנציאלי" שתואר על ידי הפסיכואנליטיקאי החשוב דונלד ויניקוט. מרחב נפשי זה מתפתח כאשר הילד לומד לשאת מרחק בינו לבין אמו. במרחב שנוצר על ידי ההיפרדות מתפתחת האפשרות למשחק וליצירתיות, ובהמשך לשימוש בסמלים. יכולות אלה אינן מתקיימות במצב של קרבה סימביוטית עם האם. במרחב הפוטנציאלי האדם הבוגר חי בזיקה עם האמא ובהתאמה עם הא–לוהות, תוך כדי ויתור על ההתמזגות והוודאות הפונדמנטליסטית. חיי התרבות והדת מתקיימים במרחב הפוטנציאלי ומפצים על החסר, בלי לבטל את תודעת הפער.

קולה של האתיקה

איך מלאכי ה', הממלאים את התהום הקיימת בינינו לבין האמת הא–לוהית המוחלטת, באים לידי ביטוי בחיינו? באמצעות הסגולות האנושיות הנשגבות ביותר, "המידות הטובות שה' נטע בתוכנו" ("שפת אמת"), כגון התבונה והחוש המוסרי הטבעי. בעם ישראל סגולות אלה מהוות את התשתית של התורה שבעל פה, שתפקידה למתן את המסרים הטוטאליים של התורה שבכתב ולהביאם לידי ביטוי מיטבי בתוך החיים הממשיים. אין זה פלא שמאז כישלון המרד בעקבות חורבן הבית השני ועד לעצם היום הזה, דרכו של עם ישראל לא הייתה רדיקלית. מלאך ה' המונע מאברהם את ההרג של בנו החף מפשע מייצג את האתיקה, הפרגמטיזם והסובלימציה. קולו הישיר של א–לוהים יכול להישמע לנו דיאוניזי (סוער) או אפוליני (שכלתני), אולם אלה מלאכי ה' המנחים אותנו אל דרך המלך שבין הקצוות של אובדן דרך אקסטטי וריחוק אינטלקטואלי מנוכר.

בניגוד לאדיפוס, אברהם איננו משמש כלי משחק חסר אונים בידי האלים או, בהתאמה, בידי כוחותיו הנפשיים הלא מודעים. העקדה ממחישה את כוח הסובלימציה ברמה הפסיכולוגית והרוחנית כאחד. בחיים תורניים, התחרות בין הורים לבין ילדים עוברת תהליך של מיתון ומוצאת את פתרונה במצוות החינוך המוטלת על ההורים ובמצוות כיבוד אב ואם המוטלת על צאצאיהם. במוכנותו לקשר מכבד ודיאלוגי, אברהם עונה ב"הנני" לא רק לאביו שבשמים (בראשית כב, א) אלא גם לבנו עלי אדמות (שם, ז). היחס האדיפלי הכפול של אברהם כלפי שמיא וכלפי בנו מוצא את פתרונו במעשה הסובלימטיבי של הקרבת האיל. או אז, ובשונה מלאיוס ואדיפוס, אברהם ויצחק הולכים "יחדיו" בכל דרכיהם (שם ו, ח, וראה רש"י). התורה מכירה את נטייתנו להסתבך ביצרים, חרדות ואשמות – כל התנ"ך עוסק בכך – אך היא מעלה אותנו מעל כוחם הדטרמיניסטי.

שופרו של האיל הינו סמל נהדר לרוחניות האינטגרטיבית התורנית. מחד, השופר מזכיר את עוצמתו של "השור שנגח", שאותה עלינו לתעל אל הטוב, בלי לסרסה. השופר הוא גם סמל לכך שעל האדם לעמוד זקוף מול בוראו, כשותף בוגר לדיאלוג, כדוגמת זעקתו של אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (שם יח, כה). במיתוס היווני, האלים מענישים את פרומתאוס על תעוזתו שבגנבת האש, שאותה הם לא חפצו לחלוק עם בני האדם. מנגד, א–לוהי ישראל אינו מקנא באדם, ואף מעודד את שאיפתו הפרומתאית: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (שם א, כח). ולבסוף, נראה גם שתקיעת השופר מעניקה קול לזעקתו החרישית של יצחק בעת עקדתו על המזבח, ומזכירה לנו את חובתנו לשמור על שלומם וכבודם של ילדינו בבואנו לחנכם לערכים דתיים ואחרים.

לאיוס ואדיפוס מנסים להתנגד להחלטת האלים, אך לבסוף נכנעים לתכתיבם האכזרי. למרות מאמציהם העצומים הם לא יכולים להימלט מהרשת הדטרמיניסטית שהאלים (ובהתאמה – הגנים, הסביבה והפסיכו–דינמיקה) טוו סביבם. לעומת זאת, אברהם ויצחק מבקשים לציית לציווי הא–לוהי, אך לבסוף מתוודעים לטובו של הא–ל, שרצונו תואם את הערכים האנושיים של צדק, מוסר ואהבה. מול גורלו הטראגי של אדיפוס מעמידה התורה אתוס דינמי של הבשלה רוחנית ובשורה אופטימית של כבוד האדם, שאותם התורה שבעל פה אמונה לשמר ולקדם.

גבי שטרנגר הוא פסיכולוג קליני, מחבר הספרים "מסע אל החירות: ליל הסדר כתהליך צמיחה אישי – קבלה, חסידות, פסיכואנליזה" (כרמל, 2004) ו"רוחניות יהודית" (בשפה הגרמנית, הוצאת "מורשה", בזל, 2016)

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח