בעוד ספרים מתורגמים נמכרים באלפי עותקים, ספרות המקור הישראלית הולכת ונעלמת מרשימות רבי המכר. האם זהו סימן להידרדרות הספרות או שהאשמה מונחת לפתח הוצאות הספרים? עורכים, מבקרים ומו"לים מדברים על משבר הספרות בארץ

בשבוע הספר האחרון פגש הסופר רון דהן, מנכ"ל אתר "אינדיבוק" לספרות עצמאית, איש שיווק בכיר באחת מהוצאות הספרים הגדולות. "הספרות הישראלית במשבר", אמר הבכיר לדהן. "אנשים כבר לא קונים ספרות מקור, בטח לא כמו בעבר". עיון ברשימות רבי המכר שמתפרסמות בעיתונים מלמד שההצהרה הזו לא רחוקה מן המציאות: בשנת תשע"ז כבשו את הרשימות, בתחום הסיפורת, שלושה ספרים ישראליים עיקריים – "גינת בר" של מאיר שלו, "ערות" של תמר מור–סלע ו"סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן, שחזר לטבלה בעקבות זכייתו בפרס מאן בוקר. ספרים אחרים שיצאו השנה, חלקם מאת סופרים ישראלים ותיקים שזהו ספרם החמישי או השישי, לא העפילו לטבלה – בעוד ספרים מתורגמים, חלקם פרי עטם של סופרים די עלומים, נקנו בעותקים רבים.

האם הספרות הישראלית אכן במשבר? האם הקורא הישראלי איבד אמון בספרות המקור? "ספרות מקור לא נמכרת", אומר דהן. "מי שאומר אחרת – משקר. יש שלושה–ארבעה סופרים שממשיכים למכור בהמונים, וכל השאר מדשדשים. סופר מהשורה השנייה של עולם הספרות מוכר כמה אלפי עותקים; אצל אחרים מדובר בכמה מאות, ואני מדבר על סופרים מוכרים ומוערכים, שזכו בפרסים ופועלים בזירה כבר שניים או שלושה עשורים. הקהל מצביע ברגליים. המצב בספרות מתורגמת, לעומת זאת, הרבה יותר טוב. אבל בכל מה שקשור לספרות מקור צעירה וחדשה, או כזו שלא מגיעה מתוך המיינסטרים – אין על מה לדבר. בשוק ספרים קפיטליסטי וליברלי, לספרות ישראלית אין מקום. היא בעצם טפיל של הספרות המתורגמת".

איור: נעמה להב

נרטיב לעוס לעייפה

מיה סלע, מבקרת ספרות ב"הארץ" ומגישת תוכנית הספרות "מה שכרוך" ב"כאן תרבות", מאששת את דבריו של דהן, ומגבה אותם בנתונים: בבדיקה שערכה עם אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, חשף שומר את נתוני המכירות של הרשת הגדולה. לדבריו, שלושים אחוזים מן המכירות של צומת ספרים הם ספרי פרוזה. שאר המכירות הן ספרי ילדים, ספרי בישול, ספרי עיון ועוד. שלושים האחוזים הללו מתחלקים לעשרה אחוזים של ספרות מקור, ועשרים אחוזים של ספרות מתורגמת.

"הנתונים האלה הפתיעו אותי, כי בטבלת רבי המכר מככבים גרוסמן ושלו, ועכשיו גם 'ערות'", אומרת סלע, "אבל אני כן שומעת מהרבה אנשים שהם מעדיפים לקרוא ספרות מתורגמת. זה מה שאנשים רוצים לקרוא, ולא בכדי מוציאים כאן כל הרבה ספרות מחו"ל. אפשר כמובן לטעון שמכיוון שאפשר לתרגם את המיטב מכל העולם מה שמתפרסם כאן בתרגום הוא כנראה הטוב ביותר, אבל זה לאו דווקא נכון: גם בספרות המתורגמת יש נפילות, ומעבר לכך: יש כאן ניתוק מסוים מהתרבות הישראלית. אנשים לא מגלים עניין בתרבות של עצמם, וזה מעציב".

מדוע הפנה הקורא הישראלי עורף לספרות הישראלית? "זו שאלה שצריך להפנות להוצאות הספרים", אומר רון דהן. "אני משער שקל יותר לצאת למסע יחסי ציבור שמבוסס על רב מכר מחו"ל מאשר להשקיע בסופר ישראלי צעיר כמו שצריך, ולשווק את הספר שלו כמוצר אטרקטיבי לקנייה. כמו שסרטים אמריקניים שוברי קופות מצליחים יותר מאשר קולנוע ישראלי. במציאות של שוק שצריך לספק שורות תחתונות, פשוט יותר לייבא רב מכר מחו"ל, לרשום על הכריכה 'ספר השנה של הניו יורק טיימס' ולשווק את זה".

אבל מעבר לשיטת השיווק של ההוצאות – אולי משהו בספרות הישראלית עצמה הפך למעייף, למשעמם, לחוזר על עצמו?

"כן ולא. אני רואה את הספרות הישראלית כספרות של מרכז ושוליים. המרכז מייצר שוב ושוב את אותו נרטיב לעוס לעייפה של כיבוש–שואה–מעברה–ירושלים–תל אביב, ספרות שהיא לכאורה יותר כבדה ויותר קשה לקריאה בגלל הנושאים שבהם היא עוסקת, ומצד שני – זו ספרות מאוד מתחנפת, מאוד מיינסטרימית. יש, לעומתה, ספרות שוליים עצמאית, שיוצאת בהוצאות הקטנות, אבל אין לה סיכוי להגיע לקורא, כי היא לא בתוך השוק הזה. פרוזה מעניינת באמת, שקצת יותר מאתגרת את הקורא, בכלל לא מגיעה אליו. מה שמגיע אליו זה בדרך כלל הספרים הרגילים שקצת מחקים את האופן שבו כותבים בחו"ל, או ספרים שחוללו שערורייה כמו 'גדר חיה' של דורית רביניאן, או ספרים שזכו בהצלחה בינלאומית כמו 'סוס אחד נכנס לבר'. הצרכן הישראלי פחות מחובר לספרות מקור בין היתר בגלל שהוא לא מקבל את המבחר הנכון".

אריק גלסנר, מבקר ספרות ב"ידיעות אחרונות" שספרו "מדוע איני כותב" ראה אור לאחרונה, מציע סיבה אחרת לירידה במכירות של ספרות ישראלית. "ציבור הקוראים העולמי מצטמצם, והספרות הטובה הופכת בחלקה להיות עניין של מכורים לדבר, או של אנשים שלא יכולים בלעדיה", הוא אומר. "אנשים מחפשים יצירות שיש להן תהודה בינלאומית, כי הם רוצים להרגיש חלק מקהילה שקוראת. קהילת הקוראים הישראלית, כמו קהילות הלאום האחרות, מצטמקת, ואנשים קוראים את ספריה של אלנה פרנטה כדי לחוש מעין תחושת שייכות לקהילת קוראים בינלאומית. זה מין כפר גלובלי, קהילה גלובלית, של קריאה, שנוצר משום שבכפרים הלא–גלובליים, המקומיים, שיעור הקוראים יורד, ואין הרגשה של קהילה קוראת.

"מעבר לכך, ייתכן שיש בעיה בספרות הישראלית עצמה. הספרות הישראלית העכשווית לא מצליחה לטעמי למצוא שביל זהב בין ספרות מתוחכמת לבין ספרות נגישה. אנשים שמחפשים ספרות סוחפת אבל מתוחכמת לא מוצאים אותה. הם נתקלים או בספרות זולה, או בספרות שהיא קשה מדי לעיכול. צרויה שלו ודויד גרוסמן הם דוגמה לסופרים טובים מצד אחד ונגישים מצד שני, אבל בדורות הצעירים – סופרים שמתחת לגיל 50 – כמעט עוד לא קם סופר שמצליח להיות גם מתוחכם וגם לספר סיפור סוחף ומהנה. אולי הספרות הישראלית הצעירה פשוט לא מצליחה לעשות את זה".

דור הולך ומצטמק

מיה סלע סבורה שחלק מהסיבות לירידה במכירות של ספרות מקור קשורה בצורך של הקוראים באסקפיזם, ובחוויית קריאה שמתרחקת מן הכאן והעכשיו. "הרבה אנשים רוצים הזרה, הם לא רוצים לקרוא עוד פעם על הבעיות שלנו", היא אומרת. "כשאני קוראת על משהו שמתרחש בשוודיה, זה לא שייך אליי, ואני לא מזהה בזה זיוף. הביקורת שלנו על ספרות ישראלית חריפה יותר, כי אנחנו מזהים כל זיוף. סופר יכול לכתוב על סיטואציה של חייל במחסום, והקורא יגיד לעצמו: רגע, גם אני הייתי חייל במחסום, וזה ממש לא ככה. אבל מעבר לשאלת הזיוף, הרבה ישראלים פשוט לא רוצים להתעסק בעצמם ובבעיות שלהם. הספרות מבחינתם היא רק מכשיר אסקפיסטי, לא מכשיר לדיון, למחשבה, לשאלת שאלות.

"צריך להתייחס גם לאופן שבו הוצאות הספרים בארץ מתנהלות. ראיינתי פעם מו"ל אמריקני, והוא הסביר לי שכשהוא מחתים סופר צעיר על חוזה, הוא לא מצפה שהספר הראשון שלו יהיה רב מכר. הוא כבר חושב על הספר החמישי שלו. בארצות הברית, עבודה עם סופר צעיר היא ריצה לטווח ארוך. בישראל, לעומת זאת, לא רצים איתך לשום טווח. אף הוצאה לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב על הספר החמישי; להוציא ספר ביכורים זה נס בפני עצמו. זה מרוץ בודד שאין בו שום תמיכה כלכלית ומקצועית, במובן הישן של עורך שמלווה אותך שנים. כל המסורת הזו נעלמה, ולכן קשה לטפח כאן סופרים ישראלים צעירים שייצרו ספרות משמעותית, עם תמיכה כלכלית ועם גב של הוצאה".

משה רון, עורך בכיר בהוצאת "עם עובד", אומר שהדיון בטעמו ובהעדפותיו של הקורא הישראלי צריך לקחת בחשבון את התפרקות המושג "הקורא הישראלי". "הדבר הבולט ביותר במציאות שלנו הוא התפרקות של החברה הישראלית למגזרים תרבותיים שונים", אומר רון, מתרגם ועורך ספרות ותיק, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. "קשה מאוד לדבר על 'הקורא הישראלי'. קהל הקוראים של הספרות האיכותית – הקהל החילוני, המבוגר, העירוני – הולך ומצטמק, ולא נכנס דור חדש של קוראים, כיוון שמערכת החינוך מייצרת אנשים צעירים עם רמה נמוכה יותר של אוריינות. לצעירים חילונים ואפילו דתיים לאומים קשה לקרוא היום סופרים כמו ס' יזהר או עגנון, ואילו חלקים אחרים של האוכלוסייה בישראל, בין אם מדובר במגזר הערבי או במגזר החרדי, לא מתעניינים בסיפורת ישראלית. כל הגורמים האלה יחד – חילופי האליטות, דעיכת היכולות האורייניות וההתפרקות של החברה הישראלית – מכתיבים שינויים.

"בכל מה שקשור לעיצוב ספרים ולניסיון למכור אותם, אני יכול לומר שהכול נעשה יותר קשה", ממשיך רון, "הרבה יותר קשה היום להביא לידיעת הציבור שכן מעוניין בספרות שיצא ספר מסוים שעשוי לעניין קורא זה או אחר. נניח שגיליתי סופר צעיר שאני חושב שראוי להיכנס לקאנון – מה אני, כעורך בהוצאת עם עובד, יכול לעשות כדי להביא אותו לידיעת הקוראים? פרסומות עולות הון תועפות, וביקורת הספרות בעיתונות נמצאת במצב לא טוב, בלשון המעטה. אבל כל זה נכון לא רק לגבי ספרות מקור, אלא גם לגבי ספרות מתורגמת. די קשה לאזרח כאן שמות חדשים מספרות העולם.

"לי היה מזל, או שכל, כשעליתי בשלב מוקדם על סופר אמריקני בשם פול אוסטר. כשהספר הראשון שלו הגיע הייתי בטוח שלא יהיה לזה קהל, אבל הוא הצליח. דבר דומה קרה עם ג'ונתן פראנזן, ולאחרונה עם דיוויד פוסטר וואלאס בספריית פועלים. אבל לא תמיד זה קורה. לפני כמה חודשים הוצאנו ספר שאני מאוד האמנתי בו, 'בלילה נלך סחור סחור' מאת סופר פרואני–אמריקני בשם דניאל אלרקון, והוא כמעט לא עורר תשומת לב. המצב בספרות מתורגמת הוא לא הרבה יותר טוב. כל השוק נמצא בבעיה".

כותבים כי אין בררה

רון מטיל ספק ביכולת להשפיע יותר מדי על הטעם של הקורא הישראלי, ולהטות את הכף בחזרה לעבר ספרות המקור. "בסופו של דבר, הטעם של הקורא יקבע", הוא אומר. "משהו בתוכנה שמוטמעת בראש של כולנו בתעשייה הזו מפעיל אוטומטית את השיקול של מה יתאים לקוראים, אבל אי אפשר להיעשות עבד לזה לגמרי. הטלוויזיה עושה את זה בלי עכבות, אבל אני לא מאמין שספרות ישראלית צריכה לאמץ העדר סטנדרטים, כמו בתוכניות ריאליטי. מצד שני, כתיבה על נושאים ישראליים בלשון גבוהה וארכאית ודאי נראית לא לעניין. הכתיבה צריכה לאמץ את השינויים שחלים בעברית. אני חושב שכך תצליח הספרות הישראלית לקרב את עצמה יותר לקוראים. אבל בסופו של דבר ספרים ימשיכו להיכתב כאן, וגם לראות אור. העשייה הספרותית בישראל היא מקרה מובהק של פרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. אנשים כותבים כי הם צריכים לכתוב, כי אין להם הרבה בררה אחרת, והם יכתבו גם אם התנאים הכלכליים לא יהיו טובים, וגם אם הקהל לא יסתער על הספרים בהמוניו".

תמונה שונה מציג דניאל דולינגר, סמנכ"ל השיווק של הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. "בענף הספרים מדברים על מסלול מעגלי, מחזורי: יש כמה שנים שבהן מוכרים יותר תרגום, ואז יש כמה שנים של מקור", הוא אומר. "ככלל, אני לא מרגיש שיש בעיה עם המכירות של ספרות המקור. כשיש ספר טוב הקהל קונה אותו, ובטבלת רבי המכר התמהיל יהיה בדרך כלל חצי מקור וחצי תרגום, או 60–40 לטובת התרגום. אבל גם אם יש בעיה כזו, אני יכול לומר שהיא לא משפיעה על השיקולים של ההוצאה. לנו, כהוצאה גדולה שמוציאה הרבה מאוד ספרים, יש יכולת לייצר מגוון מאוד רחב של קולות מקומיים, ואנחנו בפירוש שמים דגש על ספרות המקור. ההוצאה נחשבת מסחרית מאוד, אבל המוטיבציה המרכזית שלנו היא להוציא ספרות מקור. אנחנו רואים בזה שליחות, וקמים בבוקר בחרדת קודש להוציא לאור ספרות מקורית מאוד מגוונת. בסופו של דבר זה גם מוכיח את עצמו, ויש לא מעט ספרים ישראליים שקולעים לטעם של הקורא הישראלי המגוון".

ובכל זאת, יש נתונים שמצביעים על כך שהקוראים מעדיפים ספרות מתורגמת על פני ספרות מקור. האם אתם לא חושבים פעמיים לפני שאתם מחליטים לפרסם ספר ביכורים של סופר ישראלי אנונימי?

"אני יכול להגיד לך שאפילו בתקופה הקשה של חוק הספרים, שבה קשה היה להכיר לציבור הישראלי שמות חדשים כי אנשים העדיפו ללכת על בטוח – אפילו אז לא עמדה בפנינו הדילמה אם להוציא ספרות מקור או לא. לא נאמרו משפטים כמו 'נשנה את התמהיל ונפרסם יותר ספרות מתורגמת', משום שכשיש כתב יד שאנחנו מאמינים בו, אנחנו מסתערים עליו, וזה הימור, כמו כל דבר.

"צריך לזכור שבשונה מטלוויזיה, שזו מדורת שבט שבה מכתיבים לך במה לצפות, ספר הוא דבר מאוד אינדיבידואלי, וההצלחה שלו בשוק תלויה בגורמים משתנים. ספר כמו 'סיפורה של שפחה' של מרגרט אטווד יכול להעלות אבק על המדפים, ואז פתאום יש סדרה שמבוססת על הספר והוא הופך להיות רב–מכר. ייתכן שאנחנו נמצאים בתקופה שבה מעדיפים יותר ספרות מתורגמת, אבל אני מאמין שהמאזן ישתנה, ושאפשר עדיין לקלוע לטעם של הקורא הישראלי. בניגוד למה שחושבים, לישראלים לא נמאס לקרוא על עצמם ואת עצמם, והם לא מחפשים דווקא את האסקפיזם. אם ספר ישראלי יוצר סביבו באזז, אנשים יקנו אותו. הם לא ילכו לחנות ויגידו: 'אה, זה ישראלי, אז נוותר'. זה לא עובד כך".

קולות חדשים בשוק

רון דהן סבור שהמצב אינו בלתי הפיך, ושאפשר בהחלט לקדם את ספרות המקור בישראל. "זה תלוי בכולנו", הוא אומר. "יש מה לעשות – לשים יותר דגש על הספרות הזו, לתת תמריצים, מטעם המדינה אם צריך, או מטעם ההוצאות, וזה כמובן עניין של תיווך ושל עיתונות. מדורי הספרות בעיתונים נתקעו במין עמדה אליטיסטית; זה לא מגיע לנער, לתיכון. אנחנו נמצאים בצומת חשוב. שני עשורים אחרי המפץ של אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, אחרי שממה שבה קיבלנו ספרות מאוד פושרת ומאוד ענייה מבחינה תחבירית – דברים מתחילים להשתנות, ואנחנו שומעים קולות קצת יותר נועזים, יותר חדשים, שפחות מתעניינים בנרטיב הישראלי הרשמי שכולנו טחנו, אלא חוזרים לשפה, לתחביר, ליסודות הבסיסיים. אני בטוח שיש היום קולות ספרותיים חשובים שלא נשמעים מספיק, וצריך למצוא את הדרך לתווך אותם".

"אני לא בטוחה שאפשר לשנות את המצב", אומרת מיה סלע. "אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שבו הכול הפך להיות בעצם שאלה כלכלית, ואני לא רואה את המצב הקפיטליסטי משתנה. הוצאות הספרים נמצאות במצב שבו הן מנסות להרוויח כסף כדי להתקיים ולשרוד, ולכן מקצצים בשכר של עורכים ושל מתרגמים ושל מביאים לדפוס. אני חושבת שהספרות הישראלית פשוט לא חשובה מספיק בעיני הרבה אנשים, אבל יש כאן מצב של ביצה ותרנגולת: אם הקהל היה קונה, ההוצאות היו מרוויחות יותר והיה יותר ביקוש לספרות ישראלית – אבל הקהל לא קונה, אז ההוצאות נענות לתכתיבים של הקהל. זה מעגל".

"אני מוטרד מכך שישראלים קונים פחות ופחות ספרות מקור. זה מעציב", אומר אריק גלסנר. "אני רוצה שתהיה תרבות עברית חזקה, ואני מאמין שסופר ישראלי יכול לדון במצב הישראלי ברזולוציה שאף מדיום אחר לא יכול לה. איך מתמודדים עם זה? אני חושב שצריך לעודד מיומנויות קריאה אצל צעירים ובני נוער. כמרצה בפני סטודנטים אני פוגש הרבה תלמידים שאינם מיומנים בהתמודדות עם קריאה באופן כללי. יש לקונה אדירה במערכת החינוך בהכשרה של קריאת טקסטים, ואני מדבר על דברים בסיסיים כמו הגייה נכונה וכתיב תקני. אני לא חושב שצריך לחנך אנשים לקרוא ספרים. כל אחד צריך לעשות את תפקידו: הסופרים צריכים להמשיך לכתוב ספרים טובים, ומערכת החינוך צריכה להכשיר דור שיודע לקרוא, כי המיומנות הזו נשחקת. מה שהייתי רוצה הוא שאנשים מעצמם יחשבו שקורים דברים מעניינים בספרות, שספרות היא דבר ששווה להשקיע בו זמן. ממילא, במצב כזה גם הספרות הישראלית תפרח".

בשבוע הבא: סופרי הפייסבוק – על הספרות שמחוץ להוצאות המסורתיות

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח