פתיחתו של ספר בראשית, בעלת הארומה המיתית, הרתיעה רבים. ניתוח מחודש של הפרקים, המזמין לדיון מנעד רחב של פרשנים, משיב אותם לעולמם הדתי והרוחני של הלומדים

בראשית – סיפורן של התחלות

יונתן גרוסמן

תבונות וידיעות ספרים, תשע"ז, 399 עמ'

המחקר המדעי של המקרא מתעלם דרך כלל, ובאופן מודע, מן המשמעות העולה מן המקרא.   סוגיית המשמעות נתפסת כתלויה בהשקפת החוקר, אמביוולנטית, שרירותית, חמקמקה ובעיקר  חורגת מן ה"מנדט" של המחקר המדעי, המתמקד בטקסט המונח לפנינו כנתינתו. לא זוהי דרכו של המחבר דנן בספרו החמישי "בראשית – סיפורן של התחלות", העוסק בפרקים א–יא בספר בראשית. לדידו, הניתוח הספרותי של סיפורי הראשית משרת את המשמעות העולה מהם, ובלשונו של המחבר בפתח–דבר: "…גם ספר שמוקדש לניתוח ספרותי של סיפורים אלו אינו יכול להימנע מלעסוק בשאלות של תיאולוגיה ושל פסיכולוגיה, של חווית הקיום ושל החוויה הדתית" (עמ' 9). משום כך, כתיבתו של המחבר בכללותה תתקבל, בלי כל ספק, על ליבם של אוהבי פשט. חוקרי מקרא מובהקים, ייתכן, יבקרו חלקים ממנו.

המחבר, פרופ' יונתן גרוסמן, הינו חוקר מובהק של הסיפור המקראי וכתיבתו מפולשת לכתיבה המחקרית הענפה בתחום זה, כמו גם לחקר המקרא בכללותו. הרשימה הביבליוגרפית אשר בסוף הספר, רובה לועזית, היא עשירה, מעודכנת ומרשימה בהיקפה. יחד עם זאת כתיבתו של המחבר איננה מיועדת לחוקרים בלבד.

בין כך ובין כך, השילוב האמור, של אקדמיה וישיבה, של עיון פשט עדכני ללא פשרות יחד עם משמעות רוחנית רלוונטית, נדיר הוא במחוזותינו. אנו מוצפים בשפע ספרים המחזיקים עיונים מקראיים האוצרים בתוכם דברי תורה יפים, אולם מחבריהם נעדרים גישה למדע המקרא במיטבו. העדר זה משפיע, בלי כל ספק, על איכות חידושיהם ועל אמיתותם. וכבר לימדנו הרב ברויאר המנוח, בלשונו המושחזת, כי חידושים יפים אינם נכונים, וחידושים נכונים אינם יפים. דומני שבספר שלפנינו חידושים נכונים ויפים. אולם כמובן, כדרכה של תורה, אפשר לדון בדבריו ולהעיר על חלקם.

שרית אייזנמן, ללא שם, 2016 . מתוך התערוכה Languages of Art שתוצג מה 12.11- במבנה 14 , מתחם התחנה, נווה צדק, תל- אביב

קריאה צמודה בשכרות נח

בפרקי הספר גופם מפליא המחבר לעשות בקריאותיו ובניתוחיו הספרותיים, גם בפרקים שנדמה שכבר נאמר עליהם הכול. לא אוכל לסקור כאן את כל הפרקים ואתייחס רק לארבעה מהם. הפרק העוסק בסיפור הבריאה הראשון עושה צדק עם מכלול החלוקות הספרותיות האפשריות בו: חלוקה לפי מאמרים, חלוקה לפי ימים, חלוקה הנסמכת על הפועל "לברוא". המחבר מנהל דיון פרשני מעמיק במסגרת כל חלוקה ולא מניח דבר גדול או דבר קטון שאינו נדרש לו, כגון: מיזוג חיות המים ועופות השמים באותו מאמר; החתימה "כי טוב" והעדרה; מלאכת ההבדלה ; בריאה על ידי "עשייה" לצד בריאה על ידי דיבור ועוד ועוד. ברכה לעצמם קובעת בריאת המאורות ושאלת מעמדם הזוכה כאן לטיפול מרתק (עמ' 69-63).

הפרק השני, העוסק בסיפור גן עדן, נסמך על מאמר שפרסם המחבר בכתב העת "בית מקרא". סיפור גן עדן מעורר קושי בתפיסת מבנהו וממילא בפענוח משמעותו. מה היחס בין סיפור הבריאה (השני) ובין סיפור החטא והעונש שלאחריו? גרוסמן מציע כאן הצעה חדשה למבנה הסיפור ודבריו נאים ומתקבלים.

בפרק על המבול מציג המחבר את הגישות השונות לסיפור. לפי גישה אחת יש לפצל את הסיפור לשני סיפורים שונים וזו הדרך להסביר את הכפילויות והסתירות הקיימות בו. גישה פרשנית שנייה דווקא מעמידה על ההרמוניה ועל המבנה המשוכלל של הסיפור. המחבר לא מכריע ביניהן: "לפנינו אכן תיאור כפול של המבול – כהמשך לסיפור הבריאה הכפול – בעל דגשים שונים ומגמה שונה, אולם תיאור כפול זה מאורגן כסיפור רצוף ומלוכד" (עמ' 184). הוא תוהה במה זכה דווקא סיפור המבול ששני התיאורים מוזגו בו לסיפור אחד. התהייה הזו נשארת תלויה ועומדת ולא הצלחתי להבין כיצד הדיון שאחריה אמור לפוגג אותה. מכל מקום, בהמשך דבריו (עמ' 189)  מציע המחבר הקבלה מאלפת בין סיפור הבריאה הראשון ובין תיאור חידוש העולם לאחר המבול וממנו הוא גוזר את מהותו ותפקידו של האדם בעולם החדש שלאחר המבול.

לא רק הפרקים הידועים זוכים בספר לטיפול מדוקדק ויסודי. גם יחידה העשויה להיראות שולית למדי, כמו שכרות נח (ט, יח–כט), זוכה לניתוח ספרותי מעמיק מן המסד ועד הטפחות: תיחום היחידה, זיקתה לסביבתה הספרותית, קריאה צמודה בפסוקיה, מקבילות בינה ובין פרשיות אחרות בחטיבת פרקי הראשית, והמשמעות (הגדולה) שיש לה בעיני המחבר בתוך מכלול פרקי הראשית.

זיקות קלושות למזרח הקדום

דיוניו הפרשניים של המחבר, לאורך כל הספר, הם עשירים, מגוונים ומרתקים. לשיחה המתמשכת על פסוקי המקרא המתפרשים מזמין המחבר פרשנים וחוקרי מקרא, אך לא די לו בהם. כך לדוגמה, בנספח לפרק על מגדל בבל דן גרוסמן בתפיסת הלאומיות המודרנית והוא מצטט מדבריהם של ג'ון לוק, רוסו, אדם סמית', ארנסט רנאן, הרדר ופיכטה. לדיון על קין והבל הוא מזמין לשיחה את לוינס ופרק המבוא לספר נפתח בציטוט מן האר"י הקדוש. הדיונים העשירים הללו מלמדים על רוחב דעתו של המחבר אך גם על תפיסתו, שעליה עמדנו כבר, כי מיצוי מלוא משמעותם של הפרקים המתפרשים לא יכול להיסמך על הפילולוגיה לבדה.

פרקי הספר – אשר משום מה אינם ממוספרים אלא רק נקובי שמות, אולי כדי לא לבלבל עם מספור הפרקים המקראי – עוקבים אחר היחידות הספרותיות המרכיבות את חטיבת הפרקים בראשית א–יא. לדעת המחבר מדובר באחת עשרה יחידות, ובפרק המבוא לספר הוא קובע אותן בתוך מבנה חטיבת הפרקים כולה (עמ' 23). במבנה המוצע הוא מהלך בעקבות המבנה הספרותי המשכנע של רנדסבורג ווולש, אולם הוא מכניס בו תיקונים לאור השגות שונות שיש לו עליו. לדעתי, המבנה אשר מציע המחבר עצמו מעורר קושי אחד משמעותי עד מאוד: הוא מונה את אותה יחידה (ט, יח–כט) כשני רכיבים שונים במבנה: סעיפים ב–ג במערכה השנייה. בהמשך, בהתייחס לרכיבים אחרים במבנה, המחבר עצמו מעיר כי המבנה המוצע הוא אפשרי ולא הכרחי: "רכיבים ד–ה במבנה אינם מופרדים בהכרח… עם זאת, הרוצה לחלק ביניהם רשאי גם הוא וכך נהגתי לעיל". אכן, קשה להקים מבנה ספרותי יציב במקרא ולעיתים עדיף להסתפק בהנחת  פיגומים בלבד, ולא לחתור למבנה קבע.

וכמה הערות נוספות הנוגעות למבוא לספר. סעיף אחד בפרק המבוא עוסק בשאלה האם בפרקים א–יא לגיטימית קריאה סמלית, המפקיעה מן הסיפורים את הקונקרטיות הריאלית שלהם (עמ' 13–20). הדיון הזה הוא חשוב מאוד, אולם הוא לדעתי דל וחסר רוחב יריעה מתודולוגי. דברי המחבר לוקים בעמימות ואינם מוגדרים כדבעי, אף שיש להודות כי הנושא עצמו חמקמק למדי. כמו כן בין המצדדים בקריאה אלגורית, סמלנית, חסר היה לי אזכורו של הרמב"ם אשר מדבריו המפורשים במורה הנבוכים עולה כי לדידו אדם, חווה והנחש אינם דמויות ריאליות אלא כוחות בנפש האדם, וכל אירועי גן עדן הם סמלים לאירועים המתרחשים בממלכת הנפש.

סעיף נוסף במבוא הוא "בין סיפורי הראשית לסיפורי המזרח הקדום". הפרקים הנדונים בספר, שנכון יהיה להגדירם "פרה–היסטוריה אוניברסלית", משופעים במקבילות לספרות המזרח הקדום, ומשום כך הדיון בסעיף זה נראה לי חשוב וחיוני. מכלל דבריו של המחבר בסעיף זה עולה כי הוא ממעיט עד מאוד בתרומתן ובחשיבותן של המקבילות מן המזרח הקדום לפרשנות המוצעת בספרו. זו עמדה לגיטימית, ודאי בספר הנכתב על ידי חוקר הסיפור המקראי שגישתו ספרותית מובהקת. אולם כמדומה שהוא אינו מחזיק בה בעקביות.

לאורך הספר חוזר ומסתייע המחבר במקבילות רבות מן המזרח הקדום. לדוגמה: הסמליות הספרותית של המספר 6 (עמ' 54); קין והבל (עמ' 127–128); דור הפלגה (עמ' 281–287). בהערת שוליים (עמ' 300, הערה 47) מבקש המחבר למתן מעט את המתח בין דבריו במבוא ובין גוף הספר: "על הזיקות שבכל זאת קיימות בין סיפור דור הפלגה למזרח הקדום ראו להלן, בניתוח הסיפור". רוצה לומר: על אף שאפיינתי את הזיקות לסיפור דור הפלגה כ"קלושות ממש" (עמ' 32), הרי סוף סוף הן "בכל זאת קיימות" ואין להתעלם מהן ולפיכך יידונו בניתוח הסיפור.

מחשב מסלול מחדש

אדגיש כי אין בהערותיי אלו כדי למעט בחשיבותו של הספר. אין ספק שהוא תרומה של ממש לאוהבי פשט. לומדיו ישמחו בו וירוו נחת. תורת המחבר מאירת עיניים ומשמחת לב.

הרב יהודה עמיטל נהג לומר כי את התורה הוא מתחיל להבין רק מפרק י"ב, עם עלייתו של אברהם אבינו על במת ההיסטוריה. "בכל מה שכתוב עד שם אין לי שום מושג". דבריו אלו, גם אם נאמרו בבדיחות מסוימת, משקפים מעין רתיעה הקיימת אצל שלומי אמוני ישראל מן הארומה המיתית האופפת את פרקי הפתיחה של התורה. הפרה–היסטוריה הזאת מעט מבלבלת. בלי אבות האומה, בלי ירושת הארץ, בלי ייעוד לאומי – אנה אנו באים? הסיבות שבגינן נרתעו בני ברית מפרקי הראשית הן אלו שקירבו את אלו שאינם בני ברית אליהם.

הספר שלפנינו מקרב, שלא לומר משיב, את פרקי הראשית הללו לעולמם הדתי והרוחני של הלומדים, ומבקש לפענח את בשורתם ליהודי בן דורנו. לדעת גרוסמן, חופש הבחירה האנושי הוא גולת הכותרת של החטיבה: "יש בכוחו של האדם להכריע ולפעול כראות עיניו, ואף א–לוהים ייאלץ לשנות את מסלולו של העולם עקב כך" (עמ' 10).

הרב ד"ר עדיאל כהן הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום ומרצה לתנ"ך במכללות להוראה. ספרו על מסורות הבריאה בספרי איוב, משלי ותהילים עתיד לראות אור בהוצאת רסלינג

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח