נגילה ונשמחה בך | רננה רביצקי פילזר

 

צירופן של חגיגות שמיני עצרת ושמחת תורה ליום אחד מציף את המתח שבין שתי תפיסות עולם מתחרות שהתפתחו בעם ישראל. על ההתגלות הישירה מול התורה הכתובה

בארץ ישראל, שלא כבתפוצות, חברו להם יחד לבלי הפרד שני חגים עצמאיים ואוחדו במעשה אורג ליום אחד: מן העבר האחד – שמיני עצרת, החג המקראי, החותם את ימי הסוכות, ומן העבר האחר – שמחתה של תורה, שחודשה בימי הגאונים, ומציינת את פתיחתו של סבב קריאה חדש בתורה. מבט רעיוני בתכנים המרכזיים אשר ביקשו חכמים לייחס לכל אחד משני החגים ולהעמיד במוקדו של יום מגלה מתח תיאולוגי בין שתי תפיסות עולם ובין שני מודלים דתיים מתחרים: העמדת התורה ולימודה במוקד העבודה הדתית ומנגד – העמדת הא–ל והיחסים הקרובים עמו במרכזה של התודעה.

ספר התורה עומד במרכז. שמחת תורה בבית הכנסת בלגהורן (ליבורנו), איטליה, סולומון הארט, 1850

הקב"ה כגלגל חמישי

בשמחת תורה עומדת התורה במרכז. לא רק דבר ה' שבתורה, אלא הספר הפיזי, שאותו חובקים ונושקים, עמו רוקדים ובו קוראים. האם יש לזהות בין התורה לנותנה ולהניח כי העמדת התורה במרכז כמוה כהעמדת הא–ל בתווך? מקורות חז"ליים רבים מציבים את התורה כישות עצמאית, אשר לה חיים משל עצמה והיא עומדת לעיתים אל מול הקב"ה ואף כביכול בתחרות עמו. אדגים זאת בשני מדרשים:

בשמות רבה (תרומה, לג) עוסק הדרשן בפירוש הפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב). מה פירוש "ויקחו לי"? ומדוע מודגש כינוי השייכות? על כך עונה הדרשן:

יש לך מקח שמי שמְכָרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה".

התורה נמשלת במדרש ל"לקח", לסחורה, "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד, ב), והיא נמכרת לקונה, הוא עם ישראל, והופכת לקניינו. בדרך העולם, מעביר המוכר את הסחורה לקונה וזו ניתקת ממנו ומוטלת בחיקו של הרוכש ההולך לדרכו. אלא שלא כך התורה, על פי המדרש, שבה נמכר כביכול גם הסוחר, הוא הקב"ה, יחד עם סחורתו. על כן מודגשת מילת השייכות "לי", "ויקחו לי", במשמעות של "ויקחו אותי". חתימת הפסוק במשלי: "תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ", מתפרשת על פי היגיון זה לא כדרישה מעם ישראל לנאמנות לתורה, אלא כתיאור דבקותו של הא–ל בתורתו, גם לאחר מסירתה לעם ישראל.

הדברים אינם נהירים דיים, ועל כן ממשיל הדרשן משל, הממחיש את הרעיון:

משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".

יחסי הקב"ה ועַם ישראל, אשר נדמו עד עתה כיחסי מקח וממכר בשווקים, מקבלים תפנית ומוסברים במשל באמצעות מטפורה הורית. עולם הדימויים החדש כולל דילמות של הורים לילדים מתבגרים, המתקשים לשחרר אותם מחסותם ומאחריותם ומבקשים להמשיך להגן עליהם ולשהות עמם גם לאחר שבגרו ופרחו מהקן. לכאורה זהו משל פשוט, הממחיש את אהבת הקב"ה לתורה ומדגיש כי הקב"ה והתורה הם עסקת חבילה. אך דומה שהמשל מזמן רובד קריאה נוסף – תיאולוגי, נועז, השואל שאלה קשה וסבוכה על היחסים בין הקב"ה והתורה. ברובד המטפורי, פתרונו של המלך נראה מקורי ומוצלח, אולם ברובד הריאלי נדמית התמונה פחות טבעית ופחות בריאה. היינו מצפים מן המלך לכבד את מערכת היחסים החדשה של בתו, לשחררה משליטתו ולאפשר לה להתחיל בחייה החדשים בברכת אב ובליווי ואהבה ממרחק. אולם לא כך נוהג המלך.

הקוראים המיומנים בלימוד התורה ומוסר הנביאים מצפים למצוא את הקב"ה ותורתו בעבר האחד של המתרס ואת עם ישראל הנזוף מן העבר השני, נקרא לסדר. והנה, מתערבבים הקלפים ומתחלפים המקומות: מן העבר האחד ניצבת התורה בצוותא עם עַם ישראל, באינטימיות וקרבה, ומן הצד השני הקב"ה, המחפש את מקומו, כמעט מיותר, כביכול גלגל חמישי בעגלה. זוהי אמירה נועזת של חכמים, התוהים על מקומו של הקב"ה בעולם לאחר מתן התורה והכלים לפרשנותה, ולאחר חורבן הבית, בהיעדרה של התגלות ישירה.

ניצחון התורה

מדרש אחר, המופיע באיכה רבה (פתיחתא ב), מתווה מהלך דומה:

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז, יא) "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.

הפסוק המקורי בירמיהו נוזף בעם ישראל על פשעיהם: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי… וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ", ומתאר את הקב"ה והתורה בתקבולת, כמושאי הנטישה הפושעת של עם ישראל. אך ר' הונא ור' ירמיה בוחרים לקרוא את הפסוק אחרת ולהנגיד בין הקב"ה לבין תורתו. לכאורה ישנה בחירה מצערת בין שתי דרכים: בין "אותי עזבו" לבין "תורתי עזבו", והבחירה הנכונה, כפי שמציבים אותה האמוראים בפי הקב"ה בלית בררה, היא "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". גם פה נוצר מתח בין הקב"ה ותורתו, ועל פי רצונו והכוונתו של הקב"ה התורה מנצחת, שכן בה זורח אור גדול, שיחזיר את העם למוטב.

דא עקא, שהמדרש אינו מסתיים בנימה זו וחוסר הנוחות שאנו מרגישים בקריאת הדברים מורגש גם על ידי עורך המדרש, המביא את דברי רב הונא, בהמשך לדברי ר' ירמיה:

רב הונא אמר: למד תורה אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!

לדבריו, ניצחון התורה הוא תחילתו של תהליך דיאלקטי. "שלא לשמה" הוא לימוד התורה שלא על מנת להתקרב לקב"ה, מבלי בקשת נוכחותו בלימוד. "לשמה" הוא הלימוד הנכון, המצליח לשזור מחדש את הקב"ה לתוך התורה, גם בעולם שלאחר ההתגלות הישירה, שלאחר החורבן. רב הונא מחזיר את קוראי המדרש לנקודת המוצא – הקב"ה ותורתו אחוזים זה בזה ועצם הבחירה בתורה תביא בהכרח לבחירה מחודשת בקב"ה.

אלא שגם עתה לא תם הוויכוח, וכמטוטלת מחזיר עורך המדרש את המוקד אל התורה הכתובה, באמצעות דבריו של ר' יהושע בן לוי, כאשר גם הפעם מושמים הדברים בפי הקב"ה בסיני, כמשקפים את רצונו שלו:

אמר ר' יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

שמחת תורה אינו חג מקראי, אלא פרי יצירתם של חכמים. יש גורסים כי גובש בבבל, כציון חגיגי של סיום מחזור הקריאה בתורה בכל שנה, כמנהגנו כיום; ויש גורסים כי מקורו בארץ ישראל, כהמשך למנהג ההקהל, שהתקיים אחת לשבע שנים בסוכות. בשמחת תורה ניצחה לכאורה התורה והיא מועמדת במרכז הבמה, הן באופן מוחשי ומעשי והן באופן רעיוני.

אינטימיות עם הבורא

אלא שכאמור בפתח דברינו, בניגוד למתחולל בחוץ לארץ, בארץ ישראל חברו שני החגים ליום אחד והם מתערבלים ומתערבבים זה בזה. חג שמחת התורה אינו ניצב לבדו בזירה הרעיונית, ותכניו אינם בלעדיים בהשפעתם על התודעה הדתית. יום שמחת תורה הוא–הוא יום שמיני עצרת, החג המקראי.

שמיני עצרת אינו מתרכז בתורה ונתינתה – לא בטקסט הכתוב, לא בספר, לא בלימוד ובלומדים, אלא דווקא בקשר עם הקב"ה עצמו. על שמיני עצרת נדרש הפסוק בשיר השירים (א, ד): "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ". שיר השירים הוא שיר האוהבים, שיר האהבה והערגה, אלא שעל פי האלגוריה המסורתית הזוג האוהב, הדוד והרעיה, הינם הקב"ה ועם ישראל ולא כפי שראינו עד כה, עַם ישראל והתורה. התורה כאן אינה גלגל נוסף בעגלת האוהבים, אלא כלולה ומוכלת בנוכחות הא–ל עצמו.

כך נדרש הפסוק בשיר השירים רבה:

רבי אבין פתח: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוחאם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש: נגילה ונשמחה בךבהקב"ה, בךבישועתך, בךבתורתך, בךביראתך, … בךבכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה.

דרשת ר' אבין נשענת על שני פסוקים מקבילים: הפסוק הנזכר משיר השירים, הגורס: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", ופסוק מתהילים, המוכר מנוסח ההלל, הגורס: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (קיח, כד). הדרשן מציב את השניים זה כנגד זה, על מנת לשאול לזהותו של מושא השמחה בשמיני עצרת – האם זהו יום החג או הקב"ה?! הדרשה מעלה אפשרות, רק על מנת לדחותה: האמנם יש מי שעומד אל מול הקב"ה ונמצא בתחרות עמו? כמובן שלא. השמחה אינה אלא בקב"ה עצמו. כל שאר האפשרויות – הישועה, התורה, היראה, אותיות הכתב – אינן עומדות בפני עצמן, אלא הן השלכות של הקשר עם הקב"ה, הן מעשי הא–ל, ועל כן לו יש להודות עליהן ובו להתרכז.

רעיון זה מתפתח במדרשים מאוחרים, העוסקים באינטימיות המיוחדת שבין הקב"ה ובין עמו האופפת את החג. קשר מיוחד זה מתואר בפסיקתא רבתי, בהנגדה לאווירת חג הסוכות (א, ד):

"ביום השמיני" – אמר הקב"ה לישראל: בני, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנות של אומות העולם ועכשיו אני ואתם נשמח יום אחד. איני מטריח עליכם הרבה, אלא פר אחד איל אחד. כיון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

סוכות הוא חג אוניברסלי, המציין את האסיף החקלאי ואשר בו מוקרבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. עַם ישראל חוגג יחד עם אומות העולם, משולב בהן וחולק בקב"ה עם האנושות כולה. אולם בסופו של החג, עם שוך המהומה, מכיר הקב"ה בצורך של עַמו ואף מבטא צורך משלו להקדיש רגע נוסף, שקט ואינטימי, לשמחת חג פרטית של עַם ישראל עם אלוהיו. יום אחד נוסף, עוד רגע של חסד, מעין "אסרו חג" מוקדם, שבו תשומת הלב הא–לוהית נתונה כולה לעם ישראל.

*

שמיני עצרת, שכמעט אין לו אופי וייחוד במקרא, וצביונו אינו מובהק גם בנוהגי התפילה בארץ ישראל כיום, מתפרש במדרשים כרגע של שיא, כחג המייצג את האינטימיות עם הקב"ה ואת הקשר הישיר של השמחה ההדדית של הקב"ה ועַמו זה בזה. בשמיני עצרת מנצחת מערכת היחסים הישירה עם הקב"ה כל מתווך וכל מגשר ואין בו כל רישום או השפעה מנכרת של החורבן והפסקת הנבואה.

ייתכן שהשילוב הארץ ישראלי בין שמחת תורה ושמיני עצרת מבטא ומחצין את המתח התיאולוגי ואת האיזון העדין שבין עליונות הא–ל לעליונותה של התורה; בין עדיפות ההתגלות הישירה לבין יתרונה של התורה הכתובה, הנושאת עמה פרשנות אנושית. לשני הרעיונות ניתן מקום של כבוד, עבור שניהם נקבעו חגים ייחודיים, שניהם מייצגים ערכים מרכזיים וראויים. ביום החג המשולב הזה, החותם את חגי תשרי, אנו נדרשים לנוע כמטוטלת מצד לצד – לבטא את אהבת התורה ושמחתה בהקפות ובהשלמת המעגל של קריאת התורה; ולייצג את הקשר הישיר לקדוש ברוך הוא, באמצעות תפילת הרגל ושטיחת בקשותינו לשנת מטר וברכה.

רננה רביצקי פילזר היא ראשת בית המדרש במדרשיית הרטמן לבנות, חוקרת ומרצה במכון הרטמן, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן וממובילות קהילת שירה חדשה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: