שירת התאומים הרצל ובלפור חקק, המפרסמים את שיריהם בעת ובעונה אחת ובמתכונת אחת, היא שירה שמחברת דורות ויצירות עבר למציאות המשתנה. אלטרנטיבה לשירה שדופה

שחרית לנצח

הרצל חקק

צור אות, 2016, 322 עמ'

רשות לתיקון עולם

בלפור חקק

צור אות, 2016, 320 עמ'

מאז שניסו רבני בבל ופייטניה במאה התשע–עשרה ובראשית המאה העשרים להשתלב בספרות העברית, שפרחה בכתבי העת של ארץ ישראל ואירופה, הורגש הפער בין שירת המזרח של ארצות האסלאם לבין השירה באירופה בשפה העברית.

פייטני המזרח, ובראשם פייטני יהדות בבל, שמרו על קשר הדוק עם התנ"ך ועם שירת ספרד בימי הביניים. השירה שלהם ינקה מהמורשת הדתית, מסמליה, מערכיה, מהערגה לציון, גם כשכתבו שירה חילונית. היה ברור לכול שיש חשיבות למסורת במזרח, והיא נמשכת, ויש בה כוח שמעניק חיות חדשה לשירה החדשה. השירה אינה עלה נידף ברוח, אלא עלה שמחובר לענפים ולשורשים.

היטב הורגש השוני בַּכיוון: באירופה ובארץ ישראל המגמה הייתה חיפוש דרכי הבעה חדשות בסגנון, בצורה ובמוטיבים – בדומה למהפכה הספרותית הרומנטית האירופית. המבט היה תמיד לאירופה. המרד נגד המסורת בלט בעיקר בחוגי המשכילים החילונים. כשניסו משכילי בבל להשתלב ולפרסם את יצירותיהם בעיתונות העברית החדשה, הם נדחו בטענה שזו שירה שמרנית מעלה גרה, ואין בה אותה רוח חדשה. עוד טענו כנגדם שחסרה בכתיבתם השאיפה לשינוי, לתיקון חברתי, למרד בחברה השמרנית.

מן העֵבֶר השני – השירה שנבעה מן המזרח רצתה להמשיך את התפארת של שירת ספרד, לזכות בסגולתה המופלאה כשירה ששואבת מן המקורות. התחושה הייתה שהשירה החילונית, שהתנתקה מן היהדות, הייתה שדופה מדי, רזה מדי.

שירתם של הרצל ובלפור חקק היא שירה מיוחדת בנוף הספרות העברית בכלל, לא רק משום היותם תאומים זהים שמפרסמים את שיריהם בעת ובעונה אחת, במתכונת אחת ובמוטיבים הדנים באלמנטים אוטו–ביוגרפיים ובאוריינטציה מזרחית במשמעותה החיובית. שירתם ממלאת את הלב, והיא עשירה מאוד ומושכת, שכן היא מחוברת לזמן היהודי ולזמן הספרותי, לערכי המזרח המוארים. הם מתכתבים ומשוחחים עם השפה העברית לדורותיה וכן עם משוררים עברים בדור של ישראל המתחדשת. מי שעוקב אחר שירתם רואה שאינם מתפתים לכתוב כמו המשוררים סביבם. הם עקביים בכתיבה שורשית, לעיתים מליצית, לעיתים נבואית, שירה שמחוברת למקורות.

משפחה ומורשת

במשך שנים רבות אני עוקב אחר שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק. הקִרְבה של שיריהם למקורות העברית ורבדיה, למסורת השירה העברית בימי הביניים, היכולת המופלאה הזו להתמלא מבארות קדומים – משכה את תשומת לבי. כאשר פרסמו את שיריהם על הפְּרעות שקרו ליהודי עיראק ב–1941 הייתי מוקסם מן התיאור הפיוטי השברירי של הטרגדיה שפקדה את משפחתם, מן היכולת שלהם לברוא סביב משפחתם מיתולוגיה טרגית: שני האחים של אמם נרצחו בפרעות בחג השבועות תש"א. סבם, יצחק חבשה, היה יהודי מאמין וכמעט איבד את האמונה כאשר נרצחו בניו הבכורים. זו הייתה טרגדיה של אמונה שבורה, ורק כאשר ילדה אמם שני תאומים, שבע שנים לאחר מות האחים, הבקיע אור. ואז באו חכמים לאבי הבנים ואמרו לו: "קיבלתם שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמים".

יש קו אופי נוסף המייחד את שירתם: בשירתם לאורך השנים יש התכתבות עם המקרא, עם המדרשים, עם המיסטיקה היהודית, עם פייטני ימי הביניים – ומפליא עד כמה הם מקפידים על דו שיח מתמיד עם טקסטים ספרותיים מן המאה האחרונה: ביאליק, אצ"ג, דבורה בארון, רחל, טשרניחובסקי, ברנר ועוד. ההתחברות לזמן באמצעות המילים והפסוקים הופכת להיות דרמה מילולית ורעיונית.

התאומים יונקים את הכתובים ומתחברים אליהם מחדש תוך הישענות על המקור עצמו מחד גיסא, ומאידך גיסא הם מפגינים יכולת מופלאה לדבר עם היצירה הקודמת, עם יוצרים שקדמו להם, לשורר שירה חדשה באמצעות העברית המיוחדת שלהם. ההתכתבות הזו של האחים נותנת סיכוי לפריחה תרבותית אמיתית. העברית חיה ובועטת, ואינה שוכחת לרגע את מקורות יניקתה.

האחים בלפור והרצל חקק צילום: יוסי אלוני

השחרית הנצחית

בספר "שחרית לנצח" אנו רואים עד כמה המשורר הרצל חקק מתחבר לקדושה של השפה העברית, הוא מתפלל בה וחש בכל רגע שהוא כותב בשפה הא–לוהית. כך הוא כותב בספרו החדש בשיר שנקרא "קדושה מבעד לשכבות": "מִלְחָמָה לָהּ מֵאָז הַבְּרִיאָה. / הֵן הָיְתָה בְּקֶדֶם הַפְּלִיאָה. וְהִיא / מִבֶּטֶן הַיְּקוּם וְהִיא שְׁמֵימִית. / שָׁכְחוּ שֶׁהִיא הַשָּׂפָה הָאֱ–לֹהִית" (עמ' 152).

גם כאשר רוצה הרצל חקק לשורר את אגדת שכונת ילדותו, הוא משתמש בניבים מתוך שירת ימי הביניים. כך בפרק "שפת סתרים, שפת הציפורים" מתוך מחזור השירים הגדול שלו "המסע לשחר החיים". פרק שירי זה מסתיים במילים: "רָחַשׁ הַשָּׁעוֹן כְּאִילוּ הָיוּ / לוֹ כְּנָפַיִם. מַשַּׁק סוֹדוֹת נִסְתָּרִים / שֹׁרֶשׁ שְׁאוֹנִים וְרַעְיוֹנִים. וְאָנוּ / לְהָבִין רָצִינוּ. לְצַיֵּץ סוֹד צִפֳּרִים" (עמ' 30).

והלב מתרחב לנוכח מילים עבריות מפיוט עתיק של שלמה אבן גבירול ששבות לחיים: "נֶפֶשׁ אֲשֶׁר עָלוּ שְׁאוֹנֶיהָ / אָנָה תְשַׁלַּח רַעֲיוֹנֶיהָ?".

המשורר מעבד מחדש את הקשר בין רעיון לשָׁאון, ומיטיב להוליך ההֶמיה הזו אל סוד הזמן, וכמה נפלא לראות כיצד הוא חש את הקשר בין המילים, כיצד נוצר מתח בין השאון לבין השעון. בשירתו של הרצל אנו מרגישים את הגעגוע לשפה העברית בגדולתה, לכוח שלה לחלום חלומות.

בשירו של בלפור חקק, "פרשת דרכים על ההר" (זריחה בין הזמנים, עמ' 84), הוא מנסה לאפיין את המתח בין הדורות באמצעות מוטיב העקידה: "בּוֹא אוֹמֵר לִי סָבִי/ וְהוּא בָּא מֵאוּר…./ בּוֹא אֶל אַחַד הֶהָרִים / אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶּיךָ". והפואנטה הופכת את העקדה לתהליך של הפנמת ערכֵי הדור הקודם:

"יָמִים עַל יָמִים בַּחֲלוֹם / נֶעֱקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹ, עַל הַהָר / אַךְ בְּפָרָשַׁת הַדְּרָכִים / שַׁבְתִּי לִשְׂדוֹתַי, אַחֵר, נִשְׁבָּר".

בשירתם אפשר לחוש את משבר הזהות שעובר על הלשון העברית. כך כותב בלפור חקק בספר שיריו החדש, בשירו "ממגדל בבל להרי ירושלים": "אָבִי לִמְּדַנִי אָלֶף בֵּית / מֵאָלֶף וְעַד תָּיו / זָרַע יוֹם יוֹם אוֹתִיּוֹת / זָרַע וחָרַשׁ / וְקַמְתִּי מֵחָדָשׁ / עִיר וּמִקְדָּשׁ" (עמ' 131).

לפנינו שירה המחוברת בכל נימֶיה לזיכרון היהודי. יש תחושה היום בשירה העברית, בדומה למה שהתחולל בשירה הערבית המודרנית בעקבות השפעת הגלובליזציה התרבותית בעולם, שהשִכחה עלולה למחוק כל קשר בין העברית המתחדשת ובין היצירה היהודית מן הדורות הקודמים. שירתם של התאומים חקק מאתגרת מאוד, והיא בולטת מאוד בזיקותיה הרבות לנדבכי התרבות היהודית מן הדורות הקודמים. אולי לעיתים עולה חשש שזיקה כה חזקה לעבר יש בה להפוך לרועץ בדור של שירה שהתקדש בה הדגם של "שירה רזה". שירה שהיא לעתים פוסט מודרנית, כתיבה המתנכרת לא פעם למקורות בגלוי.

שירתם של האחים מתחברת לתפילות ולפיוטים, ואחד מגיבורי הפיוט שנפשם נקשרה בנפשו הוא אמנון ממגנצא. כך הרצל, במחזור שירים בספרו החדש (עמ' 227–228):

"כָּל נִדְרֵי. קֹול תִּשְׁרֵי / אֹמֶר מַר יַבִּיעַ. הֵיכָן הַתֹּם / מִבְּרִית כְּרוּתָה יַפְצִיעַ. תְּפִלַּת לֵב / שֶׁלֹּא הִסֵּס. הֵיכָן / הַנֵּס. נִשְׁמָתוֹ נִפְצְעָה בִּתְמִימוּת / הַבֹּקֶר. אֵיכָה / יְתַנֶּה תֹּקֶף".

גם לבלפור שיר על אמנון ממגנצא: "ונתנה תוקף בשער ברנדנבורג" (עמ' 190):

"בָּא אַמְנוֹן מִמַּגֶּנְצָא לְשַׁעַר בְּרַנְדֵנְבּוּרְג / לְדַבֵּר עִם שַׂר עֲמָלֵק וּצְבָאָיו / שָׂרֵי הָאֶס אֶס: /

לָדַעַת כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן / מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי שׁוֹכֵב עַכְשָׁיו בַּכִּבְשָׁן וּמִי גּוֹסֵס. /

הוּא צוֹעֵק כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם / הוּא לוֹחֵשׁ כִּי נִמְשְׁלוּ כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר".

בשיר זה יש ערבוב זמנים: אמנון ממגנצא יוצא מקברו להגן על אמו הנטבחת בידי הנאצים, והוא בא לתַנות תוקֶף סבלה, סבלם של בני עמה.

התכתבות עם דמויות

נפעמתי מאוד משירי האחים המוקדשים לזַמרות הערביות. הם מנסים להבין את ההתחברות הרוחנית של האמהות והסבתות שלהם לזמרות נערצות בעולם הערבי, כלילה מוראד, פיירוז, אום כולת'ום והרקדנית נגואה פואד, וכן לשיריו של פאריד אל אטראש. בלפור כותב בספרו החדש על הסגידה לאום כולת'ום, על הדרך המאגית שבה היא מכשפת את חיי מעריציה בכל מקום.

שירים רבים של האחים מתכתבים עם הספרות העברית, עם משוררים מדור התקומה. ההתכתבות עם דמותה של אסתרליין עגנון בשירו של בלפור חקק "אגדת אשת הסופר" היא מרגשת. השיר בנוי על אגדת רב רחומי (כתובות סב ע"ב). הרב התרחק מזוגתו ולא בא אליה כדי ללמוד תורה הרחק על הגג, ונפל אל מותו כשהגג התרסק. בשיר על אסתרליין יש היפוך:

"מִלִּים כּוֹתֵב עָלַיִךְ הָא וְדָא / כּוֹתֵב עָלַיִךְ הָאַגָּדָּה / וְאַתְּ נוֹפֶלֶת מִמִַּדְרֵגָתֵךְ. /

הַסּוֹפֵר כּוֹתֵב עַל גַּגּוֹ בִּרְנָנָה / וְאֵינוֹ נוֹפֵל מִגַּגּוֹ / עוֹכֵר שְׁאֵר וְעוֹנָה" (רשות לתיקון עולם, עמ' 138).

מחקר מיוחד עוד ייכתב על שיריהם המתכתבים עם משוררי דור הגאולה הציונית. ויש גם שירים שמתכתבים בצורה נוגעת ללב עם משוררים וסופרים שצמחו במזרח. יש בשירתם דיאלוג עם יהודה בורלא, עם יצחק שמי, עם שושנה שבבו.

נשמות המשוררים התאומים מתחברות גם לדמויות אנושיות לכל אורך ההיסטוריה היהודית. כך תמצאו שירים על דונה גרציה, על דון יצחק אברבנאל, על הפייטן שלמה אלקבץ, על אלעזר הקליר ועוד.

אנו הצופים בבימה הרוחשת משתאים לנוכח הַקשר החי בין הדורות. כתיבתם המרתקת של התאומים מוכיחה שיש מקום לשירה לא רזה. יש רטט שפועם בנו מול שירה כה מרגשת, כתיבה שיוצרת שירה שהיא חוליה בשרשרת הדורות, שמחבֶּרת בין העבר לבין ההווה והעתיד.

המשוררים יוצרים מגילה ספרותית פואטית, היונקת מאלמנטים אוטו–ביוגרפיים ומשורשי המסורת הפיוטית העברית מאז ימי התנ"ך. זו שירה עברית שורשית גדושה בעיבוי היסטורי ותרבותי יהודי, ורחוקה מהרזון המודרני היונק מהתרבות האירופית הניהיליסטית והאינדיבידואלית המשקפת את האבסורד של קיום אנושי שאיבד את האמונה הדתית. הם אינם מאמינים ביכולתה של השירה המודרנית להבין את החיים והיקום ממשקפת מלוטשת שרואה רק אופק צונן ושכלתני, רק מתוך מבט על ההתפתחות המדעית והפילוסופיה החילונית.

שירת התאומים נובעת מתהומות נפש, מקֶשר רוחני בין דורות. נפשם צמאה לדורות שחלפו, לערכים שפרנסו דורות. ומתוך אותן בארות רוויות סודות והיסטוריה בוקעת שירה שכל כולה חיוניות חדשה.

שמואל מורה הוא פרופסור אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל במזרחנות

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז