השיר "ניגונים" מאת פניה ברגשטיין מתאר את געגועיה העזים להוריה שנשארו מאחור, ומלמד על יחסה המורכב של החלוצה מקיבוץ גבת אל המסורת שאותה אף פעם לא עזבה

בגן העדן של ילדותי, שהיום אני אורח בו, הייתה אמי מדקלמת לי את שירה של פניה ברגשטיין "בוא אלי פרפר נחמד", כשהיא מלווה את הדקלום בתנועות יד המספרות את סיפור השיר. שיר נוסף שהייתה שרה לי הוא "האוטו שלנו גדול", גם הוא משל ברגשטיין. מן הסתם אמי לא ידעה מי זו פניה ברגשטיין. כשורדת שואה שהייתה בת בית בתרבות ההונגרית היא התקשתה מאוד למצוא את מקומה בתרבות העברית. ובכל זאת, שני השירים הללו שנכתבו בליבה ומליבה של ההתיישבות החלוצית מצאו מסילות עמוקות לליבה וללב כל בני דורה שרידי השואה בעיר.

לימים, משבגרתי, הפכתי לאב ופתחתי בילדותי השנייה, לא הרשיתי לעצמי אף ערב לפסוח על הקריאה לילדים מתוך ספר שיריה של פניה "בוא אלי פרפר נחמד", שירים קצרים בני ארבע שורות. תוך זמן קצר דקלמנו כולנו את כל השירים בעל פה ולא נזקקנו עוד לספר.

ואולם, אף כי שיריה בני ארבע השורות לא ימושו מפי ילדי הגנים עד עצם היום הזה, השיר שהותיר את פניה חקוקה בלבבות היה השיר "ניגונים":

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים, נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת. הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת. כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם. עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

לא אדע מדוע ואיך, אבל לא התוודעתי לשיר זה בילדותי. רק בשנות השלושים לחיי, כשרכשתי תקליט של "שלישיית המעפיל", שמעתי אותו לראשונה בקולה של עירית סונדרס, סולנית הלהקה וידעתי אז חמדת שיר כמוה לא ידעתי. חשתי כיצד הוא שולח פארות בדמי, וידעתי כי מכאן ואילך לא יחדל מלזהור לי בדמע ושחוק. בשנים האחרונות הלכו לעולמם אבי ואמי, ואין כמו "ניגונים" לדייק כל כך בהרגשה שיש לי כלפי הוריי. אין כמו "ניגונים" לתת ביטוי לכאב ולגעגועים, ואין כמו "ניגונים" להפעיל את בלוטת הדמעות שלי.

חסרונם‭ ‬של‭ ‬החגים‭ ‬והשבתות‭ ‬הותיר‭ ‬בפניה‭ ‬חלל‭ ‬רוחני‭. ‬נגה‭ ‬גרינברג‭, ‬מתוך‭ ‬הסדרה‭ "‬רעווא‭ ‬דרעווין‭", ‬2015
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬סטודיו‭ ‬משלך

געגועים לבית אבא

פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בשצ'וצ'ין שבפולין. בנערותה הצטרפה לתנועת "החלוץ" ובגיל 18 הצטרפה להכשרה בצ'רלונה. בשנת 1930 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ גבת. בתקופת ההכשרה נתגלה מום בליבה, מום שהוביל למותה בטרם עת, בגיל 42. את שירה "ניגונים" פרסמה בעיתון "דבר הפועלת" בתחילת שנת 1944 בעיצומה של השואה. בספרו של מוטי זעירא "כמו קול של הלב", המספר את סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי, מלחין השיר, כתב זעירא כי פניה כתבה את "ניגונים" בהשפעתה של ועידת "הקיבוץ המאוחד" שהתקיימה בינואר באותה שנה. פניה השתתפה בוועידה כנציגת קיבוץ גבת, ושם התוודעה יחד עם כל באי הוועידה למוראות השואה, לאחר ששמעה עדויות של ניצולים.

הניגונים שאליהם מתגעגעת פניה, מעבר לגעגוע האישי ל"איכה וזמירות של שבת" בבית אביה, אינם אלא משל לכל אותו עולם יהודי שעזבה כדי להקים כאן בניין חדש, שאף הוא אינו אלא משל לבניין אידיאולוגי חדש. ניגוניהם של אביה ואמה נישאו תמיד בלבבה כגרעינים, אך עתה בתקופת השואה הם "נעורים ושבים" ושוטפים אותה גלים גלים.

בטרם אמשיך להפליג בספינת מילותיה הכואבות של פניה, אחטא לשיר אם לא אעלה כאן את תרומתו המכרעת של דוד זהבי, המלחין הקיבוצניק מנען, בעל נשמת החסיד, שהלחין את השיר הזה למעלה משנה אחרי פרסומו. אפשר שבלעדי הביטוי המוסיקלי הכל כך מדויק שנתן זהבי למילותיה של פניה היה מצהיב השיר בתוך דפי עיתונים ישנים ונשכח כמו אותם מזמורים שכוחים. רק לאחר שהאיר באור זרקורים את מילותיה של פניה התוודענו לעומק הכאב והגעגועים שלה, לעוצמת הקושי להתאושש מהניתוח שותת הדם שעברו החלוצים בזנחם את ניגונו של בית אבא לטובת ערכים של הגשמה וחלוציות הנסמכות על בתי מדרש אחרים.

השואה העמיקה אמנם את תחושת הכאב של פניה אך לא התחילה בה. מסתבר שתחושת הכאב והגעגועים ליוו אותה מהרגע שבו יצאה מבית אביה להכשרה. עם עלייתה לארץ כותבת פניה שיר פרֵדה לאביה בשם "בגלל":

בגלל / בגלל דמעות לא נשפכו / כשידיים רעדו. / ונפרדו / כשלבות דם שתתו – / אל תאשים אותי אבא!

בגלל תקוות אב נכזבו / בגלל קשרי דם שנותקו, / אל תחרוץ / את משפטך.

הן ידעת: / לא ראשונים אנו ולא אחרונים, / בעזבנו כה אבות. / כי זה משפט אשר הוא לנו:

חוב זה ישן, / שלא פרע דורות עלי דורות / לא אביך ולא אבי אביו / ולא זקן זקנך – / לך הבן ופרע אתה

בדם לבך / במערכה / וכי לצו הזה שמעתי / ואלך.

איך תמנע ממני ברכה? / אל צבא אבות מתפללים / על שלום בניהם הבונים / נצטרפת גם אתה אבא

וקבלת את הדין בברכה / שהחיינו.

שלא כחלוצי העלייה השנייה והשלישית, פניה לא מרדה באביה. היא אינה מפנה עורף ליהדות ולא עוזבת בטריקת דלת. לא "שלילת הגלות" במובן של שלילת אורח החיים היהודי היא המניעה אותה. את מניעיה היא מסבירה לאביה תוך שהיא מטיחה למעשה בו ובדורות שקדמו לו את חטא הפסיביות. יש לעם ישראל חוב ישן; החוב לשוב אל ארצו. דורות על גבי דורות לא פרעו את החוב; לא אביה, לא אבי אביו ולא זקן זקנו. "לצו הזה שמעתי ואלך". ואי אפשר שלא להיזכר בביטוי האלמותי של חנה סנש "קול קרא והלכתי". אני בסך הכול עושה את מה שאתה, אבי, והדורות שלפניך הייתם צריכים לעשות. פניה מבקשת את ברכתו של אביה לצעדה, ובסופו של דבר היא אף מקבלת את ברכתו.

רעב רוחני

את הביטוי העז ביותר לחלל הרוחני שמותיר בה חסרונם של החגים והשבתות בבניין הרוחני החדש נותנת פניה בשיר הבא, שיר שיש בו יותר מרמז דק לשיר שיגיע מאוחר יותר, "ניגונים", שיר שרק מעיד עד כמה עמוקים געגועיה לבית אבא:

אין חג ואין יום טוב / החול מה ארוך הוא. / הבית רחק כה.

האור מה מעט / עוד טרם ידענו מחר מה יביא עוד / אך זמר יש לנו, אך זמר בלבד…

אך זמר הבאנו מאבא ואמא / אך הוא יעלנו על סלע וצור /… ושיר על שפתנו / ובשיר זה נחצוב לנו חג ושבת.

לא נעקרנו משורשינו – אומרת פניה – אמנם רק חוט דק של זמר מחבר אותנו אל שורשינו אך ממנו תעלה ותצמח תרבותנו החדשה.

בפרפרזה על מילותיה של נעמי שמר "ובתוך הפרי כל געגועיי" ניתן לומר כי געגועיה של פניה נמצאים בתוך הזמר, בתוך הניגון. געגועים שנגדעו באיבם עם לכתה של פניה בגיל 42. וחבל, עוד מזמור אחד היה לה והנה אבד המזמור לעד.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז