התגלות בשני קולות | אברהם ורות וולפיש  

 

החזרה על מאורעות מעמד הר סיני נועדה להחיות את המעמד בקרב העם, ולהאיר נקודות עמומות שלא היו ברורות בו. שמיעת קול ה' בין ספר שמות לבין ספר דברים

את המסרים שמבקש משה להעביר לעם ערב הכניסה לארץ ממשיך משה לחפש באירועים שהתרחשו לפני שנות דור, סמוך ליציאת מצרים. אם בפרשת דברים הזכיר משה את חטא המרגלים, וממנו למד את הצורך למלא, ללא מורא, את הצו הא–לוהי לרשת את הארץ, במרכז פרשתנו הוא מציב את מעמד הר סיני, ודרכו הוא מבהיר נקודות ומסרים שאינם ברורים בסיפור האירוע בספר שמות. נתמקד כאן בחילופי הדברים בין משה והעם במעמד זה, ונבחן את דרך התייחסותו של משה לדו–שיח זה בפרשתנו.

איור: מנחם הלברשטט

שמיעה כחוויה

בספר שמות (כ, טו–יז) מסופר:

וְכָלהָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּֽעַמְדוּ מֵֽרָחֹֽק.

וַיֹּֽאמְרוּ אֶלמֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמֽוּת.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַֽעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָֽאוּ.

קיים ערפול רב הן לגבי בקשת העם הן לגבי תשובתו של משה. הפחד מהרעמים ("הקולות)", מהברקים ("הלפידים") ומההר העָשֵן מובן למדיי, אך לא ברור באיזה שלב תבעו ממשה לשמוע דרכו את המצוות ולא במישרין מפי הגבורה – האם היה זה לפני שמיעת עשרת הדיברות, אחר סיומם או שמא באמצעם? נוסף לכך, תשובתו של משה מתייחסת למטרת ההתגלות הישירה – לעורר יראת שמים ולמנוע חטאים בעתיד – אבל איננה מבהירה אם בקשת העם התקבלה: האם השגת המטרות הללו מחייבת את העם להמשיך לשמוע במישרין את קול ה', או שמא מכאן ואילך ה' ידבר איתם בתיווכו של משה? כמו כן, קשה להבין את המונח "לנסות אתכם" – על איזה "ניסיון" מדובר?

בפרשתנו משה מבהיר את הנקודות העמומות, עם הטעמות המאירות את האירוע מזווית חדשה. מעמד הר סיני מסופר כאן מתוך מאמץ להפוך אותו מאירוע מן העבר הרחוק למציאות חיה וחווייתית, על מנת שהחוויה הגדולה הזאת תועבר גם לדורות הבאים ותשמש זרז לדבוק בה' ובתורתו: "לְמַעַן תִּֽחְיוּ וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת–הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ–לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶֽם" (דברים ד, א). משה מדגיש את ייחודו של האירוע באופן הבא (ד, לג–לו):

הֲשָׁמַֽע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּֽחִיאוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִיםוּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶֽיךָ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִֽיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ.

על–מנת להבליט את גודל האירוע משה משתמש בשני מוטיבים שראינו בספר שמות, בדו–שיח שבינו לבין העם: שמיעת קול ה' במישרין והשורש "נסה". דברי משה בספר שמות, "לבעבור נסות אתכם", מקבלים כאן פירוש: ה' "נסה" (מלשון "נס" – רש"י) את העם "במסות", הנחיל להם חוויה מיוחדת של התרוממות מעל לשגרה ולטבע. בנוסף, משה מבהיר באופן חד–משמעי: העם אכן שמע לא רק את "הקולות", אלא אף את קול ה', ישר מפי הגבורה.

שני צדדים בשמיעה

משה ממשיך ומציג את הדו–שיח (ה, כא–כג):

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּֽייְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶתהָֽאָדָם וָחָֽי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹֽאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָֽתְנוּ. כִּי מִי כָלבָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּֽחִי.

בתיאור הזה מהדהדים דברי ההקדמה של משה (ד, לג–לו) – העם אכן התרגש מכך ששמע במישרין את קול ה' ונותר בחיים. אבל אותה לשון משמשת לו כטיעון נגדי: ליד ההתרגשות קיים פחד קיומי, המושרש לא ב"קולות" בלבד אלא אף ב"קול", בעצם שמיעת הקול הא–לוהי, החורג מכוח קליטתו של כל בשר. בהמשך ה' "שומע לקול העם" (ה, כה) באהדה ("היטיבו כל אשר דברו" – שם) ונענה לבקשתם: מכאן ואילך יישמע דבר ה' לעם דרך משה.

ואולם יש מרבותינו הקולטים בדברי משה גם נימה ביקורתית: "וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?" (רש"י לפסוק כד). דברי רש"י תואמים את דבריו של התנא ר' נחמיה במדרש על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" (ילקוט שמוני שיר השירים רמז תתקפא):

בשעה ששמעו ישראל בסיני לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם, וכיון שאמרו דבר אתה עמנו חזר יצר הרע למקומו. חזרו אצל משה ואמרו לו משה רבנו הלואי יגלה פעם שניה, הלואי ישקני מנשיקות פיהו כמות שהיהאמר להם אין זו עכשו [אלא] לעתיד לבא.

לשמיעת הקול הא–לוהי יש שני צדדים, המנוגדים זה לזה. מצד אחד, המגע הישיר עם הקול הא–לוהי מרומם את הנפש ומשאיר עליה חותם בל יימחק, שניתן להנציחו ולהעבירו לדורי דורות. מאידך "ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵ–ל קַנָּֽא" (ד, כד), וההתקרבות אליו מעוררת חרדה. משה מלמד ששמיעת "קול א–להים חיים מדבר מתוך האש" היא מקור חיים, אך מאידך גיסא ה' משבח את יראת העם שמא "תאכלנו האש הגדולה הזאת". משה מצהיר "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ–לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּֽוֹם" (ד, ד), אך חכמי המדרש תהו: "וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש" (ספרי דברים, פיסקה מט).

מזמן המקרא ועד ימינו אנחנו מתלבטים בין שתי הפנים של ההתקרבות אל ה' ושמיעת קולו. יש הנמשכים בעבותות של אהבה אל עבר "ישקני מנשיקות פיהו" ויש היראים מגשת אל הקודש ומתמסרים לשמיעת קול ה' הכתוב בספרי הקודש והנמסר מפי נביאינו וחכמינו. שניהם כאחד ממשיכים את הקשר החי עם א–לוהים חיים ומעניקים לנו את החיים.

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באוגוסט 2017, ב-גיליון ואתחנן תשע"ז - 1043 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודה על הפוסט , כותב הפוסט תוהה , על איזה ניסיון מדובר ? הרי ברור שמדובר , ברמה המושגית , במכלול המצוות והחוקים , המפורטים היטב , לפני ואחרי הציטוט . יתירה מזו , הרי בפרק ל"ב ( שמות ) הם עומדים בניסיון האולטימטיבי , שהמחבר המקראי כמובן צופה אותו , ולא עומדים בו . והרי זהו הפרק המספר את סיפור עגל הזהב . ולמה ניסיון אולטימטיבי ? אם כך , לא רק ברמה המהותית ( איסור עשיית פסל , מסיכה וכדומה צלמים ) אלא : שכך האלוהים אל משה באותו המעמד :

    וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.

    אם כך , יותר מברור הדבר . לגבי דידו של האלוהים , עסקינן בניסיון או בעמידה בניסיון אולטימטיבי , עד אשר , חושב הוא להשמיד העם ממש . מדרשים אלו המובאים , חסרי אחיזה פשוט !!

    תודה

  2. רק לחדד הדברים מתגובתי לעי"ל :

    הדיבר הראשון , בפרק כ' , יסודו באיסור עשיית פסל , תמונה , צלם וכדומה , ועבודה של אלוהים אחרים . זהו מהות הניסיון . בפועל , המעמד הישרה יראה על העם . הניסיון יסודו בבחינה , האם היראה המושרית על העם , כתוצאה מן המעמד המעורר אימים , יחזיק בפועל , ולאיזה פרק זמן . כאשר משה בושש לרדת מן ההר ( פרק ל"ב ) היראה התפוגגה , והם " חגגו " עם עגל זהב , כמו במפגיע , בבוטות , ביחס לדיבר הראשון , והחשוב ביותר ביהדות . זוהי המהות של הניסיון ( מבחינת תוכן ) והאופן ,פשוט מגולם באינטרוול או מירווח הזמן , שבו היראה מהמראות והקולות דעכו , וגרמו לעם לפרוק עול . את הניסיון לא צלחו כמובן , מכאן זעמו של האל .

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: