ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף, יוצר שפת האספרנטו, היה יהודי ציוני שפעל למען ההתיישבות היהודית בארץ, וגם הציע אפשרות להקמת מדינה יהודית על גדות המיסיסיפי. מאה שנים לפטירתו

הוא ידע קרוא וכתוב ברוסית בגיל ארבע, ובגיל 14 כבר שלט בשש שפות. לאורך כל ימיו לא חדל מלדאוג ולפעול למען עתיד עמו, בצד עבודתו כרופא עיניים. האיש, ד"ר אליעזר לודוויג (לייזער) זמנהוף, נולד בשנת 1859 ונפטר בשנת 1917, לפני מאה שנים. הוא היה יהודי יליד ביאליסטוק, עיר בגבול המערבי של האימפריה הרוסית, כיום בפולין. אך בזכות דבר אחד ייזכר האיש – יצירת שפת האספרנטו. זמנהוף נכנס להיסטוריה כשביקש ליצור שפה ניטרלית למען קירוב לבבות בין בני אדם דוברי שפות שונות. האהבה לשפות הגיעה לו מבית הוריו, שבו דיברו יידיש ורוסית, ושם הפך להיות בלשן חובב.

ב-27 ביולי 1887 פרסם בוורשה תחת הפסבדונים "ד"ר אספראנטו" את ספר הלימוד הראשון לשפת אספרנטו בשפה הרוסית, ולאחר מכן יצאו ספרים בפולנית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית. פרסום זה נחשב לתאריך לידתה של שפת האספרנטו. בשנת 1879 החל ללמוד רפואת עיניים באוניברסיטת מוסקבה וסיים את לימודיו בוורשה. אז גם החלה פעילותו הציונית כאחד מראשוני המעוררים והפעילים של תנועת חיבת ציון.

מאוחר יותר, לאחר פרסום רעיון האספרנטו, עבר זמנהוף לרעיונות נוספים, והגה את אמונת ה"הלליזם" שהתבססה על רעיון המוסר האנושי שנולד מאמרת הלל הזקן, שלפיה מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זמנהוף גם הפיץ את השקפת עולמו על ההתנהגות ועל יחסי הגומלין בין אדם לאדם ואת גישתו הפילוסופית והדתית המבוססת על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". בקשתו הייתה להעביר את רעיונותיו מתחום היהדות אל התחום האוניברסלי של דת אנושית ניטרלית.

את מהות שפת האספרנטו שיצר תמצת זמנהוף במוטו לספרו, שיצא לאור בשנת 1888: "מי שיודע שפה אחת ודקדוקה, יוכל להתלמד ולדעת את השפה הכללית הזאת במשך איזה ימים, להבין, לכתוב ולדבר בה". בהקדמה לספר כתב: "הרוצה ללמוד את הלשון אין לו צורך בהקדמתי זאת ויוכל לדלג עליה ולהתחיל תיכף ומיד בסדר האלפא ביתא. רק טוב לקרוא את ההקדמה, למען דעת על מה אדני הלשון הוטבעו… אך למותר אחשוב לחקור פה ברחבה על גודל התועלת אשר היתה מביאה לבני אדם שפה אחת אשר היו מסכימים עליה כלם פה אחד, אשר היתה יכולה להיות משותפת לכולם ולא היתה שייכת לאחד מן העמים אשר על פני האדמה" (עמ' 5).

הפתרון‭ ‬חייב‭ ‬להיות‭ "‬הביתה‭", ‬לארץ‭ ‬האבות‭ ‬העתיקה‭. ‬ד‭"‬ר‭ ‬אליעזר‭ ‬זמנהוף‭, ‬1910

התיישבות באמריקה

במאמר בביטאון הרוסי-יהודי "ראזסווייט", ב-26 במרץ 1882 קרא זמנהוף לרכז את המהגרים היהודים בארץ אחת ולהקים מולדת עצמאית לעם היהודי. כמקום מתאים לכך הציע לאתר שטח בארצות הברית שאינו מאוכלס. הוא טען שאין לעמו זכות מוסרית לתבוע התבוללות כפתרון לשאלת היהודים כי לא ייתכן שעם ירצה לחסל את עצמו. הפתרון לבעיית היהודים הוא אפוא בהקמת מרכז להתיישבותם, מקום שבו יעבדו הם את השדות ויבנו את הערים, מקום שבו יהיו הם הרוב, אדוני הארץ, ובו יוכלו לפתח את תרבותם העצמית.

אך היכן יש להקים את המרכז הזה, בארץ ישראל או במקום אחר? זמנהוף ראה קשיים רבים בהשגת ארץ ישראל, שעליה יש לנו זכות מוסרית והיסטורית. תורכיה לא תוותר על ארץ זו שהיא חשובה לה, וגם העמים הנוצריים שיש להם מקומות קדושים בארץ יתנגדו לכך. על כן נוטה זמנהוף יותר לאמריקה. הוא מציע לבחור שטח בקצה ארצות הברית, ולכוון לשם את המהגרים. כשיגיע מספר המתיישבים היהודים לשישים אלף, יוכלו לבקש בהתאם לחוקת ארצות הברית שהארץ תהיה לאחת ממדינות ארצות הברית.

יחד עם זאת, לא ויתר זמנהוף גם על ארץ ישראל, וכך כתב: "אלה התובעים את ארץ ישראל לא יפסידו כלום אם יהיה ברשותנו מקום נוסף בעולם. גם ארץ ישראל לא תאבד לנו. איפכא מסתברא, ההתיישבות בה תהיה הרבה יותר קלה ולא נפסיד מכוחותינו בגלל חלוקתם. אין לנו לפחד ממחסור בבני אדם, יש לנו מספיק אנשים כדי ליישב שתי טריטוריות" (אלכסנדר מנור, חקר עמנו, ד"ר אליעזר זמנהוף כיהודי וכציוני, הוצאת "המכון לחקר עמנו", נובמבר 1987, עמ' 5).

כאן מתגלה הדמיון לעמדתו של הרצל בעניין אוגנדה וארץ ישראל. כשם שהרצל רצה לנסות את תוכנית אוגנדה מבלי לנטוש את ארץ ישראל, כך נהג לפניו גם זמנהוף, שהטיף בעת ובעונה אחת להתיישבות הן באמריקה והן בארץ ישראל. אך כשם שתוכנית אוגנדה של הרצל ספגה התנגדות עזה, כך עוררו גם דברי זמנהוף התנגדות רבה, כמו זו של לילינבלום שקרא בעיתון היידי "יודישעס פאלקס בלאט" שלא לתמוך בהגירה לאמריקה אלא לחזור "הביתה" לארץ ישראל.

זמנהוף השתכנע מדבריהם של התומכים בעלייה לארץ ובהתיישבות בה, ובאחד ממאמריו, "תחת דגל משותף" (1882), כתב שהפתרון חייב להיות "הביתה", לארץ האבות העתיקה. לכן סבר שיש לפעול למען ארץ ישראל, להתחיל בגאולת קרקעות ולייסד "בתי חרושת" וכך להגביר את אחיזתנו בארץ.

אגודות למען היישוב

להצטרפותו של זמנהוף למחנה התומכים ביישוב ארץ ישראל הייתה השפעה רבה על האינטליגנציה היהודית ברוסיה. האגודה שייסד, "שארית ישראל", אגודה של צעירים, רובם סטודנטים, הציבה לה כמטרה לפעול למען עלייה לארץ ישראל. זמנהוף חיבר את תקנות האגודה והפיץ אותן, ערך אספות, גייס חברים וייסד ספרייה המוקדשת לנושאים לאומיים. כמו כן הטיל על חברי האגודה לגייס נדבנים שיתרמו כל חודש לטובת העולים החלוצים. את הכסף היה זמנהוף שולח לרב ד"ר סאלבנדי בגרמניה, שהיה מפרסם את שמות התורמים ואת סכומי התרומות ברשימת תרומות שהופיעה כתוספת לעיתונים יהודיים בגרמנית. הרב סאלמנדי העביר את הכספים לארץ ישראל לפי הוראות האגודה.

על ייסודה של אגודה ראשונה זו של חובבי ציון בוורשה סיפר אליהו זאב הלוי לוין-אפשטיין בספרו "זכרונות" (ת"א, 1932, עמ' 55): "נוסדה בווארשה חברת סטודנטים לתמוך ביישוב א"י, ובראשה עמד הסטודנט ליאון זמנהוף. החברה הזאת נקראה בשם 'חברת גובים' על שום שחבריה היו מחוייבים קודם כל לרכוש מנדבים שישלמו דמי חודש לעזרת החלוצים הבונים את הארץ, ואחרי כן לגבות את דמי החודש מאת המנדבים". "חברת גובים" זו קיבלה לאחר זמן קצר את השם "שארית ישראל".

פעילותו של זמנהוף בקרב הצעירים והסטודנטים השפיעה גם על המבוגרים והם ייסדו את אגודת "חובבי ציון". כאמור, לאחר פרעות 1881 החל זמנהוף לקרוא להכוונת ההגירה היהודית לאמריקה, אך במהרה שינה את דעתו. במכתבו אל קבוצת הביל"ויים הראשונה שעלתה לארץ קרא להם זמנהוף בנובמבר 1883 "להתנחל באתר מסוים… ולהראות לעולם את תוצאות עבודתכם בדמות מושבה לדוגמה" (מנור, חקר עמנו, עמ' 8). ואכן, בחנוכה תרמ"ה הוקמה מושבת הביל"ויים גדרה.

הפרעות ברוסיה שימשו דחיפה מכרעת לייסוד אגודות של חובבי ציון במספר ערים ברוסיה, ללא תלות זו בזו. הן הטיפו לעלייה לארץ ישראל ומתוכן יצאה הקבוצה היחידה באותו זמן שביקשה להגשים הלכה למעשה את החזון, זו שנוסדה על ידי תלמידי בית הספר התיכון והאוניברסיטה בחארקוב בשנת 1882 וקראה לעצמה "ביל"ו" (בית יעקב לכו ונלכה). היא הייתה קבוצת החלוץ הראשונה שסללה את הדרך להגשמה ציונית על ידי עלייה לארץ, ולכן בואה סימל את ראשית העלייה הראשונה.

זהות ציונית ברורה

ציונותו של זמנהוף התבטאה גם בשאר פרסומיו. הוא פרסם פואמות ציוניות ברוסית בעיתון היהודי רוסי "רוסקי ייווריי". נחום סוקולוב אמר שהפואמות של זמנהוף הן הפואמות הציוניות היפות ביותר שקרא אי פעם בשפה הרוסית.

ואולם, יש המערערים על זיקתו הציונית. אחד מהם הוא ד"ר עמנואל אולסוואנגר, איש רוח רב אנפין, משורר, מתרגם, פעיל ציוני ואספרנטיסט (1961-1888). מספר על כך ב"דבר" נ"צ מיימון ב-25 באוקטובר 1948, במדור "בשולי דברים", תחת הכותרת "הכרזה מוצדקת":

כינוס האספרנטו בישראל הכריז שהאידיאל האחד של זמנהוף היה – הקמת המדינה העברית. ב"דבר" מ-16 באוקטובר יוצא ד"ר עמנואל אולסוואנגר נגד אותה הכרזה ומבקש להוכיח שאינה מוצדקת. הוא רוצה למנוע סילוף דמותו של זמנהוף. כוונתו רצויה, אבל חוששני שמתוך כך הוא בא לידי המעטת דמותו.

אין ד"ר אולסוואנגר מעריך כראוי את פעולתו של זמנהוף בראשיתה של חיבת ציון, את התפקיד המרכזי שמילא בתנועה זו. אבל עיקר טעותו – שהוא רואה ביחסו של זמנהוף לתקומת ישראל שתי תקופות בלבד. לאמיתו של דבר היו שלוש: תקופת חיבת ציון, תקופת ביניים ותקופת הציונות.

אמת שבתקופת הביניים פרש זמנהוף מהציונות, אבל בשום פנים לא נעשה מתנגד לה. זיקתו לפתרון הציוני נתרופפה אמנם, מפני שהרגש הלאומי נתרחב אצלו לרגש אוניברסלי, אבל לא הגיע לשלילת הציונות. בתבנית שהציע לא קבע מסמרים. ראיה לכך שם המשנה לחוברתו 'הילליזמוס': ניסיון לפתרון שאלת היהודים. דוק: ניסיון. יפה ראתה ללבו גב' ח. ליכטנשטיין-וייצמן. תיאור נכון וממצה מיחסו לציונות באותה תקופה היא מוסרת לנו בספר זיכרונותיה "בצל קורתנו" (עמ' 125):

היה בלבו יחס ליהודים ולשאלת היהודים. ואף שהייתי צעירה מאוד, ניהל אתי שיחות ארוכות ורציניות על עניני הציונות. הוא לא היה ציוני, אבל הבין לפחות שיש זכות קיום לתנועה הציונית, והתפלא וגם נהנה מביטחוני בצדקת הרעיון הציוני.

אספרנטיסט יהודי גאה

זמנהוף ראה במפעלו-יצירתו את הגשמת האידיאה של היהדות. במכתבו לאספרנטיסט הצרפתי מישו (21.2.1905) הוא מדגיש: "אני הנני יהודי וכל האידיאלים שלי, מקורותיהם, התבגרותי ועקשנותי, תולדות מאבקי התמידיים, הפנימיים והחיצוניים קשורים ללא יכולת הפרדה ביהדותי. אינני מסתיר אף פעם את יהדותי וכל האספרנטיסטים יודעים זאת. בגאווה אני משייך עצמי לאותו עם עתיק-יומין" (מנור, חקר עמנו, עמ' 11).

בשנת 1987 נחוג יובל המאה לקיומה של שפת האספרנטו. יובל זה עבר ללא הדים מיוחדים בישראל, אך צוין בארצות רבות בעולם כולו. דווקא פולין אימצה את זמנהוף והכריזה כי היה "פולני בן דת משה".

ב-19.8.1938 כתב יעקב לשצינסקי בעיתון "הצופה" במאמרו "תולדות ישראל במכתבים" על זמנהוף: "חולם הלשונות לא היה פילולוג בלבד. אחרי הפרעות של שנת 1881 הוציא כרוז לעם ישראל ובו הוא כותב: 'בחרו לכם יהודים חבל ארץ בארצות הברית, שאינן צפופות ביישוב. תכוונו לשם את ההגירה, תצהירו ששם המקום המעולה ליהודים… זהו הפתרון ההולם ביותר, הטבעי והמאושר ביותר לבעיית היהודים. ובכן, עמי, לחיים חדשים! בביתנו שלנו על גדות המיסיסיפי!'". זמנהוף נותר איש נערץ על רבים, והוכתר בשנת 1959 על ידי אונסק"ו כאחד האישים הדגולים בהיסטוריה האנושית.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז