רופאה נעלמת בדבלין ומותירה כתם דם. לפתרון התעלומה מתגייס הפתולוג קוורק, גיבור הסדרה הבלשית. מותחנים חלשים בהיבט המתח אך מרתקים בכתיבה על יחסי משפחה וחברות

המפתח שמתחת לאבן

בנג'מין בלאק

מאנגלית: סמדר מילוא

עם עובד, 2017, 344 עמ'

אייפריל לטימר, רופאה צעירה העובדת בבית חולים בדבלין, נעלמת. פיבי, בתו של גיבור הספר הפתולוג קוורק, היא חברה קרובה של אייפריל, והיא מודאגת מהיעלמותה הפתאומית. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה של צעירים, וחבריה של אייפריל מנסים לפענח את התעלומה. פיבי מזעיקה את קוורק והוא מתערה בחבורה הצעירה, הכוללת גם סטודנט לרפואה מניגריה, שחקנית תיאטרון מפתה ועיתונאי המזכיר מכרסם קטן. קוורק מגייס למשימה את קצין המשטרה הוותיק האקט, שעימו שיתף פעולה בעבר.

אייפריל היא בת למשפחה אירית נשואת פנים. אביה היה מגיבורי המהפכה האירית. דודה הוא שר הבריאות של אירלנד. אחיה הוא רופא ידוע. היא עצמה, פרועה והרפתקנית, נדחתה על ידי משפחתה, וכשהיא נעלמת מנסה המשפחה למנוע את החקירה בכל האמצעים העומדים לרשותה, מחשש למבוכה או לשערורייה שיפגעו במוניטין של המשפחה ובמעמדה.

אין כמעט מהלכי בילוש בספר. למעשה, הממצא היחיד שהמשטרה מצליחה לחשוף הוא שארית כתם דם שנמצא בדירתה של אייפריל למרות שמישהו ניסה לנקותו. העלילה הבלשית אינה מתפתחת והפתרון המצמרר של התעלומה נמסר לפתע כווידוי הזוי ולא בהכרח אמין של אחת הדמויות.

האווירה‭ ‬הכבדה‭ ‬של‭ ‬העיר‭ ‬מחפה‭ ‬על‭ ‬תשוקות‭ ‬עזות‭, ‬גזענות‭ ‬בוטה‭, ‬תחושת‭ ‬כוח‭ ‬והתנשאות‭. ‬דבלין‭, ‬1955
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מתייסר ומתענג

בנג'מין בלאק הוא שם העט של הסופר האירי הגדול ג'ון בנוויל. בשם בלאק הוא משתמש לכתיבת ספרי פשע או מתח. "המפתח שמתחת לאבן" הוא השלישי בסדרת מותחני הפשע שגיבורם הוא הפתולוג קוורק, המתרחשים בדבלין של שנות החמישים. קדמו לו "שגיאות קטנות" ו"ברבור הכסף" שראו אור אף הם בהוצאת עם עובד. "המפתח שמתחת לאבן" פורסם במקור ב–2010. בינתיים נוספו עוד ארבעה ספרים לסדרה, כך שאנחנו באיחור אופנתי קל, אבל מכיוון שהעלילות מתרחשות ממילא במחצית המאה הקודמת, באמת לא חייבים למהר.

תוך שימוש בשם העט בלאק כתב בנוויל ספרי מתח מעבר לסדרה שבה מככב קוורק. הוא כתב גם את הספר The Lemur; The Black–Eyed Blonde, רומן בלשי שגיבורו הוא פיליפ מרלו, הבלש המפורסם של ריימונד צ'נדלר, שזכה לתחייה מחודשת, תוך חיקוי סגנוני מושלם, בזכות עטו של בלאק; ואת Wolf on a String.

מדוע בחר בנוויל להשתמש דווקא בשם עט לכתיבת ספרי פשע ומתח? הוא עצמו אמר באחד הראיונות שז'אנר ספרי הבלש נחות בעיניו. האם כדי לא לפגוע ביוקרתו כסופר "רציני" בחר בשם עט? אך אם הז'אנר נחות, למה לכתוב בו בכלל? נאמר על בנוויל שכשהוא כותב בשמו האמיתי הוא מתייסר, וכשהוא כותב בשם בלאק הוא נהנה; נאמר שבתור בנוויל הוא אמן הסגנון המוקפד ובתור בלאק הוא מחוספס ומהיר. האמת, קראתי כמה וכמה ראיונות עם בנוויל והגעתי למסקנה שעדיף לקרוא את ספריו מאשר את דבריו.

בעיניי, ז'אנר ספרי הבלש אינו נחות כלל וכלל, ובמסגרתו נכתבו ספרים שהם ספרות במיטבה. וכדי להוסיף תהייה אציין שהספר "המוקצה", העוסק בפרשת ריגול ובגידה בצמרת הבריטית (הספר מבוסס על פרשת בגידתו האמיתית של מי שהיה איש האם–איי–5 ויועץ בית המלוכה הבריטי, אנתוני בלאנט), פורסם על ידי בנוויל דווקא בשמו האמיתי, והוא בעיניי אחד מספרי הריגול הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.

אהבה וקנאה

מותחניו של בלאק אינם זולים או נחותים בשום אופן, אך באופן אירוני הם חלשים דווקא בהיבט של טוויית עלילת הפשע ופיענוחה. גיבור הסדרה הוא כאמור הדוקטור לפתולוגיה קוורק, מקצוע רפואי הפוגש את הפשע במקרים הקיצוניים ביותר שלו – מקרי הרצח. קוורק הוא דמות מורכבת, אפלה ומיוסרת. כמו בלשים רבים אחרים (ג'ון רבוס של איאן רנקין או קורט וואלנדר של הנינג מנקל) גם קוורק הוא אלכוהוליסט. בתחילת "המפתח שמתחת לאבן" הוא משתחרר ממוסד גמילה, וחוזר מהר מאוד לממש את התמכרותו. "יש משהו מיוחד, אמר בלבו, בדרך שהאור נאגר בתוך בקבוק ויסקי, בדרך שהוא זוהר שם, חום–צהבהב וסמיך – בשום מקום אחר אין הוא נאגר וזוהר ככה; משהו כמעט פולחני" (עמ' 204).

לקוורק יש בעיות קשות עם אינטימיות, הן עם בתו, שאותה גידלו כבתם אחיו ואשתו, והן עם הנשים בחייו. הוא גס ואלים לפעמים ורגיש ופגיע עד עמקי נשמתו. הוא משתמש רק בשם משפחתו, ואנו הקוראים איננו יודעים מהו שמו הפרטי, למעט הטענה שיש משהו מגוחך או מצחיק בשם. בכך מרכין בלאק את ראשו בפני הבלש הנפלא מורס, יציר כפיו של קולין דקסטר, שגם אותו הכרנו רק בשם משפחתו, עד ששמו הפרטי נחשף לרגע במעלה סדרת הספרים על אודותיו.

חולשתה של העלילה הבלשית ב"המפתח שמתחת לאבן" אינה אומרת שהספר אינו מרתק. ההפך הוא הנכון. זה ספר העוסק לעומק, בצורה אפלה לעיתים, ביחסים בתוך המשפחה. לא רק במשפחת לטימר (משפחתה של אייפריל), אלא גם ואולי בעיקר במשפחתו של קוורק. "להיות שייך למשפחה כמו שלי", אומר אחיה של אייפריל לקוורק, "זה כמו להיות חבר בחברה סודית – לא, בשבט סודי, שמסכים לכל מה שנדרש ממנו על ידי שכירי החרב והמיסיונרים הפולשים אבל בסתר עדיין דבק בדרכיו שלו, במנהגיו שלו, באלים שלו – בייחוד באלים שלו. בחוץ, בעולם, אנחנו נראים כמו כולם, מדברים כמו כולם, אנחנו יכולים להיות כמו כולם – כלומר אנחנו משתלבים. אבל בינינו לבין עצמנו אנחנו זן נפרד. אני חושב שזה בגלל שאנחנו עסוקים לגמרי בעצמנו – כלומר זה בזה" (עמ' 204).

הספר עוסק גם בחברות בין צעירים, במה שאנחנו יודעים על הקרובים לנו ובמה שנעלם מעינינו. באהבה ובקרבה בין חברים, המלווה בקנאה ובתחרות. מעל לכול, עוסק הספר בדבלין של שנות החמישים, באווירה הכבדה של העיר המחפה על אנרגיות ותשוקות עזות, בגזענות הבוטה של החברה האירית בשנים ההן, בתחושת הכוח וההתנשאות של המעמד העשיר והשליט ובצל הכבד שמטילים גיבורי מלחמת העצמאות האירית גם שנים ארוכות לאחר מותם.

האכזר בירחים

התרגום של סמדר מילוא מקצועי ורהוט. ובכל זאת אני מבקש להעלות כמה תהיות בנושא זה. שמו המקורי של הספר הוא Elegy for April. תרגומו המילולי הוא "אלגיה לאפריל", או, אם תרצו, "שיר–אבל לאפריל". שמו המקורי של הספר מכניס את הקוראים מייד לאווירה הכבדה שלו ולתחושת האסון המלווה את רומן הפשע האפל הזה לכל אורכו. אני מוצא בו גם רמז קודר נוסף. אפריל הוא "האכזר בירחים", כדברי המשורר ת.ס. אליוט. הוא משתנה, חמקמק ולא צפוי, כמו דמותה של האישה הצעירה שנעלמה. לא ברור לי למה שמו המקורי של הספר ננטש בתרגום, ומה הרווחנו מהשם העברי שהוענק לו.

תהייה נוספת נוגעת לשם האישה שנעלמה. אכן, האופן שבו מבטאים אותו באנגלית הוא אייפריל. אבל בעברית מבטאים את השם אחרת – אפריל. הבחירה באייפריל לגיטימית, אבל לטעמי אפריל מדויק יותר ובעיקר נכון יותר בהקשר הכולל של הרומן. וביקורת נוספת, עקרונית פחות ומעט נוקדנית, יש להודות, על תרגום שמו של הפארק Boston Commom. בספר הוא מופיע כ"פארק קומון". נכון יותר להשתמש בשם המקורי "בוסטון קומון", ולכל הפחות "קומון פארק", כפי שאנחנו קוראים למשל לפארק הגדול של מנהטן "סנטרל פארק" ולא "פארק סנטרל". עטיפות הספר במהדורות שיצאו בחו"ל הרבה יותר מסתוריות וקודרות מהעטיפה שבחרה עם עובד, שלטעמי היא סתמית למדי.

"המפתח שמתחת לאבן" מציג כתיבה מעמיקה ומלוטשת, שנכנסת לנשמה, גם אם העלילה הבלשית לוקה בחסר. אני כבר מחכה לספרים הבאים בסדרה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז