מייקר את המציאות | בכל סרלואי

ממיתר החולין

יהודה לייב ויטלזון, עמדה, 69 עמ'

בסיומה של הקריאה בספר הביכורים של יהודה לייב ויטלזון, בסופו של הפרק המתאר את חוויותיו כבן הדור השלישי לשואה, פקדה אותי תחושה נדירה ביותר של הכרה בגדולה; הרגשתי כי זה עתה פגשתי משורר אמת בעצם התהוותו. אין להסיק מכך בהכרח שהמשורר מכוון לגדולה בכתיבתו.

הספר, כמו ספרי ביכורים רבים אחרים, מגיח מעמקי הנפש, ובשונה מאחרים הוא אינו מלווה ביומרה המאפיינת אותם בדרך כלל. בהיפוך למה שנהוג לחשוב, כוחו של משורר אינו מושג באמצעות צעקות, תועפות רגשיות או מהומה ביוגרפית. מלבד במקרים היסטוריים מועטים, הפלא שבשירה מתחוור לעיני הקורא כשהוא חש שלפניו עומד משורר העומד בקנה אחד עם האמנות שהוא מנסה ליצור, כשכל מילה הניגרת מהנפש עומדת בנקיות במבחן האמת.

זהו שילוב נדיר בין רגש לאינטלקט, והתוצאה לעולם אינה נגלית לעיני הקורא במבט חטוף, אלא מאתגרת אותו, כמו בשיר היפה ששורה ממנו מעניקה לספר את שמו: "הַזְּמַן נָסוֹג אֲחוֹרַנִּית, / מַקְדִּים אֶת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת / עַד קְצֵה גְּבוּל מְתִיחַת הַקֶּשֶׁת. // בִּכְנִיסָתָּה אֲנִי מִתְרוֹנֵן מִמֵּיתַר הַחֻלִּין אֶל הֵיכַל שֶׁל קֹדֶשׁ, / מְמַהֵר לְהִדָּהֵם אֵיךְ שְׁעַת קָפֶה סְתָמִית / הוֹפֶכֶת לְרִגְעֵי תִּקוּן עוֹלָם / כְּשֶׁאִשְׁתִּי מַזְרִיחָה זֹהַר שְׂרָפִים / וּמְבָרֶכֶת עַל הַנֶרוֹת".

"ממיתר החולין" הוא יריית חץ ונגינה מעמקי החולין, וכמו הפלא שביומיום מבקש שיהוי וענווה בעצם הקריאה והעיסוק בו. השירים שבו אינם מתמסרים באופן מיידי לקורא בהם ומאפשרים את העונג שבהתחקות ובמאמץ. זהו ספר דתי מאוד בעצם מהותו, לא רק משום העיסוק שלו בתכנים הסובבים את חייו של האדם הדתי, אלא על שום תודעת הפלא העצומה של הכותב מול הקיום, תודעה המתאימה ביותר לזו של עורכו המצוין של הספר, חן יסודות (קליינמן). תודעת הפלא הזו רווחת בכל היומיום המתואר בספר, שאין הוא דרמטי במיוחד, וההתבוננות הענווה בו לפרטיו מעניקה תחושה שמבטו של המשורר מייקר אותו. יכולתו של ויטלזון להפוך את המציאות היומיומית שלו לגדולה מסך מרכיביה בזכות העמקות הדתית והאינטלקטואלית שלו מעניקה לקורא את אותה תחושת פליאה, ענווה ומחויבות העולה מכל שורה של הספר.

כַּדּוּר הָאָרֶץ נוֹדֶדֶת שְׁנָתוֹ בַּלֵּילוֹת, / מִסְתּוֹבֵב בְּמִטָּתוֹ / מֵעִיר אוֹתָנוּ אֶל חַלּוֹנוֹתָיו. / הַיָּרֵחַ שָׁט שָׁם כְּמִרְצֶדֶת, / מַקִּיף אוֹתָנוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. // אַתְּ הִקַּפְת אוֹתִי שֶׁבַע פְּעָמִים / יָפָה כַּלְּבָנָה בְּט"וּ הַחֹדֶשׁ, / עֲנַן הִינוּמָה נוֹצָתִי עַל פָּנַיִךְ / עָצַמְתְּ אֶת זִיֵוךְ רַק בִּשְׁבִילִי. // מֵאָז עָבְרוּ עוֹנוֹת–שָׁנָה רַבּוֹת / וְגִילִּיתִי שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ,/ וְלֹא יַסְפִּיקוּ לִי חַיַּי לְהַקִּיפֵךְ בְּהִלּוּלֵי הוֹשַׁעְנָא / עַל שֶׁכִּסִּית אֶת הַכַּדוּר בִּשְׂמִיכַת הַחַמָּה, / עַל חוּטֵי אוֹר בְּמִטָּתִי, / עַל שֶׁשְׁזַפְתִּינִי מִבֹּהַר אַרְצוֹת הַקֹּר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביוני 2017,ב-אומרת שירה, גיליון קורח תשע"ז- 1037, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: