הברית והלימוד היחף | יובל שרלו

 

במבט ראשון, לימוד התורה בבית המדרש ולימוד התורה החילוני מדברים בשתי שפות שאין לגשר ביניהן. אך אט אט מתברר שהגבולות אינם מוחלטים, ושהמפגש בין העולמות יכול לצפון בתוכו ברכה רבה

 

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע (ירושלמי תענית)

"תיקון ליל שבועות" לא התקיים בבתי הכנסת בלבד, ואף לא בבתי המדרש, בישיבות ובמוסדות לבנות. קשה למנות את מספר האירועים שיוצריהם כינו אותם בשם זה, וקשת המופעים הקשורים בשם זה רחבה כמעט כרוחב כל התרבות הישראלית. משמעותו המקורית של התיקון – קריאת פסקאות מהתורה שבכתב ושבעל פה – הומרה לעולם שנראה בעיני חלק מאיתנו כזיוף נורא וחילול הקודש, ולחלק אחר כפריחה יהודית וכעושר רוחני.

תלמוד תורה הוא מפגש המתרחש בשני הטפחים שבאמצע. מפגש זה מתרחש סביב התורה, שראשיתה בהתגלות א–לוהית מן השמים, אליה התווספו במשך הדורות אלפי ענפים של התורה שבעל פה, ואחריתה בדקדוקי סופרים, בתקנות ובגזרות. למפגש הזה בא כל אדם, על אופיו ורמתו האינטלקטואלית, התפעלותו הרגשית ומידותיו, התקופה שבה הוא חי והחברה שעמה הוא בא במגע. הדרמה הגדולה מתרחשת בשני הטפחים שבאמצע, ויש בה משהו שכולם שווים בו, שכן התורה הנלמדת עוצבה במשך הדורות כתורה בעלת מאפיינים מוסכמים, אך בחיבור שונה לכל לומד, שכן כל אחד מאיתנו שונה. הדרמה הגדולה מתחוללת בשעה שלומד התורה מאמין במהותה של התורה בדיוק כפי שכתוב בה – "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם"; בד בבד, מאמינה התורה באדם, והיא נלמדת בכלים אנושיים, ולעתים ריבונו של עולם אף אומר "ניצחוני בני".

הגדרה מהותית זו של תלמוד תורה באה לידי ביטוי בברכת התורה המיוחדת, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ראשית, ברכה זו מעצימה את ההכרה כי לפני הלימוד – יש לברך, ובברכה זו לקבוע את מהותו של הלימוד. חז"ל ראו בלימוד תורה ללא ברכה, כלומר: ללא הכרזה שהיא ניתנה על ידי ריבונו של עולם לעם ישראל, סיבה לאובדן הארץ. היא זו שהופכת את הלימוד מאסור למותר, בשל העובדה שהיא זו שמגדירה מהי התורה ומה מקורה. בלעדיה, מברכי ברכות התורה רואים בכל לימוד אחֵר לימוד פסול, שראוי לבוז.

גם לימוד "חילוני" הוא לימוד, אולם הוא שונה בשלושת המרכיבים של המפגש, ומבוסס על תפיסה שונה לחלוטין. ראשית, הוא פותח את שעריו לכולם, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. לא זו בלבד, אלא שאין הוא בוחן את אמונתו של הלומד או של המלמד, או את רמת המחויבות המעשית שלהם למצוות או לכל דבר אחר. הוא לא מביט לצניעות הלבוש או לעומק הקעקוע, כמו גם אל כל גורם חיצוני תדמיתי אחר. יתר על כך, הוא מכניס ללימוד כל דבר שניתן ללמוד אותו: משה רבנו ואחד העם, רבי שמעון בר יוחאי ונעמי שמר, מגילת העצמאות ודברי קהלת בן דוד – הכול ראוי ללימוד, לעיון ולחקר. הדרמה הזו גם מתחוללת כאחד מגילויי החיים: בד בבד עם אמנות ותרבות, עם ספורט ועסקים, עם טיול וצפייה – ישנו גם לימוד, המתרחש בצורה פתוחה ויחפה לחלוטין. מרחב הלימוד נקי מכפיפות למסורת, חופשי להצבת דברי ביקורת, אינו מחויב בדבר ואין בו כל תנאי המעצב את הלימוד בצורה מסוימת.

ככל‭ ‬המפגשים‭, ‬יש‭ ‬בהם‭ ‬מן‭ ‬הדבש‭ ‬ומן‭ ‬העוקץ‭, ‬מן‭ ‬התבן‭ ‬ומן‭ ‬הבר‭. ‬לומדים‭ ‬תורה
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

שלילה לא מוחלטת

את שתי העמדות האלה לא ניתן לכנס למקום אחד, ומדובר בשלילה הדדית. לומדי התורה המברכים ברכות התורה אינם מכירים בלימוד זה כלל ועיקר, ואינם מייחסים לו חלק מדברי המשנה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מדובר לדעתם בסילוף המונח תלמוד תורה, במעילה בקודש הקודשים של נשמת העם היהודי, ובחקיינות עלובה, שגם אינה מטפסת לפסגות ולו רק בגלל דברים מקדמיים: העובדה שאין בה התמסרות לתלמוד, והעובדה שהלימוד נותר בעולם האינטלקטואלי ואינו מתורגם למחויבות מעשית. מאידך גיסא, רואים הלומדים מן העבר השני את עולם התורה כלמידה מגויסת, העוסקת בפלפולי סרק, תקועה בשנות היווצרותה ללא התייחסות ראויה לקצב השינויים המתרחש בעולם, גזענית ומדירה, מתנשאת ואטומה.

מבט עוין כפול זה גורם לכך שאין מגע של ממש בין שתי דרכי הלימוד – עולם לימוד התורה המחויב אינו מכניס לתוכו שמץ מהדברים הנלמדים מחוצה לו, ואילו עולם הלימוד החופשי אינו רואה פסול בהבאה של מה שנלמד בעולם התורה המחויב, אולם זו נעשית ללא מתן מעמד מיוחד או התייחסות שונה, אלא כאחד מהמצעים המאפשרים הרחבת הדעת והעלאת הרוח. הנתק הוא אפוא נתק מוחלט.

האם טוב לנו בכך? כדרכן של שאלות אלו – תלוי את מי שואלים. נראה כי לצורך גיבוש זהות עצמית והעמדת התורה בקדושתה העליונה – הגבול והחומה בין שתי דרכי הלימוד משרתים מאוד את שתיהן. לומדי התורה מבססים דרך פסילת הדרך האחרת את הזהות העמוקה שלהם, את האינטימיות המיוחדת של תלמוד התורה, את הקשר לשלשלת הדורות ולגדולי האומה ואת המחויבות העמוקה, הנובעת גם מההבחנה שבין הקודש ובין החול, בין הנאמן ובין הכופר.

לא זו בלבד, אלא שהאמונה המתוקה כי יום יבוא והאומה כולה תבוא לבקש את תורת האמת מאלה שהיו נאמנים לה לאורך הדרך כולה, ועסקו בהתכוננות ליום הזה, מזינה באופן מתמיד את ההבדלה ואת הניתוק.

גם עולם הלימוד החילוני מתברך בשלב הראשון מחומות אלה, שכן הן מאפשרות לו לפתוח את שעריו אל כל הלומדים, להביא את כל הטקסטים הקיימים ולחולל את מה שהוא רוצה בו ללא מגבלה וללא כבילות לכללים כלשהם. וכששני צדדים נותרים מבוצרים בדרכם, ואף מתברכים מכך ומרגישים שהדבר משרת את עולמם – דומה שדבר לא ישתנה, וטוב שכך.

האמנם? התשובה החיובית לשאלה זו נותרת בעיניי על כנה, אולם מוחלטותה ובלעדיותה מחייבות בחינה מחודשת. בחינה זו נובעת בראש ובראשונה מהמשרעת הגדולה שקיימת בין "הלימוד הישיבתי" ובין זה ה"חילוני". אט אט אנו מתרגלים לכך כי יש יותר משתי אפשרויות. לא כל הספון בחדרי בית המדרש אטום למתרחש בחוץ, ולא כל מי שאינו בא בשעריו הוא "חילוני". רמות הזיקה לתורה שהיא "מורשה קהילת יעקב" אינן ניתנות לעיצוב על ידי הקצוות בלבד. לא זו בלבד, אלא שהסקרנות במוקדים השונים והאפשרויות החדשות שנפתחו עם פרוץ רשת האינטרנט הפכו את המחסומים והכבלים לפחות רלוונטיים.

פחד הביעותים מפני רשת האינטרנט בחברות סגורות אינו נובע רק מתהומות הנפילות הקיימות בה ובשפע, אלא גם מהצדדים המאירים העצומים של תלמוד תורה עשיר מאוד הקיים ברשת, הפתוחים בפני כל מי שרק מבקש זאת, ומוצא שגם מחוץ לבית המדרש שלו מתחוללים דברים, וחלק מהם מעניינים יותר, מעצימים יותר ומרוממים יותר מאשר מה שהוא מכיר. יש הדורשים לגנאי, ורואים בכך איום על המסורת והנאמנות; יש הדורשים לשבח, ורואים כאן בסיס לרענון מתמיד של ההתחדשות בתורה.

כל עולם תרבותי מגוון החורג מהבועה שבתוכה חי האדם – גם מעשיר אותו וגם מערער אותו; כל מגע עם מרחבים שהוא לא הכיר בארבע האמות שבהן הוא שרוי – גם מעצים וגם מסכן. עוצמת כוחו של הלימוד ה"יחף" אינה חריגה, ואף המפגש עִמה מחולל שתי תנועות מנוגדות. הוא פוגע פגיעה חמורה באמונה העמוקה בקדושת התורה ולומדיה, ובד בבד מאפשר לחשוף דברים שלא שמעתם אוזן מעולם; הוא מרחיק את האדם מקריאה מתמדת להתעלות אל הדמויות המופלאות שחוללו את התורה שבכתב ושבעל פה, אך גם מאפשר לקשור אותן בתוך עולמו של האדם. האם הבחירה החד משמעית בשאלה באיזה עולם חי כל אדם היא מוחלטת, ואין דרך נוספת המפגישה את הלימודים השונים מבלי לפגוע בעצמיותם?

מפגש במעגלים

דימויה של התורה לאירוסין – "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" – מאפשר בין השאר גם לעצב מפתח לדרכי לימוד התורה. המודל הקיים בחיי הזוגיות פותח אפשרויות גם לתחומים אחרים. בחיי המשפחה ישנו מרחב אינטימי, שבו זר לא קרב אל הקודש ואין מקום להכניס לתוכו מהחוץ. אולם חייו של האדם בעולם המשפחתי אינם מתקיימים רק בקודש הקודשים שלו: ישנה משפחה מורחבת, חברים, קהילת עסקים, ומרחב גדול יותר של אנשים שעמם הוא בא במגע, ברמות חשופות יותר ובהקשרים פתוחים יותר. סביב העולם הזוגי הפנימי נוצרים מעגלים רחבים יותר של מגע עם העולם, שאינו עומד בסתירה עם הקודש והמחויבות המוחלטת של הברית הזוגית שבגרעין היסודי של המשפחה.

בית המדרש התורני הוא קודש קודשים. הוא אינו מניח לזרים להיכנס לתוכו. הוא אינו מאפשר לשפות אחרות, למקורות שלא צמחו מתוך הקודש, להוות בסיס לדיון. לאורך הדורות נוצרו חיסונים פנימיים אשר משמשים מנגנון הגנה מפני מה שנראה כווירוסים הרסניים. פעמים רבות ביארתי כי לתוך בית המדרש אמורים להיכנס ספרים שיסודם באמונה בתורה מן השמים ובדרכי ההתגלות והדיון של התורה שבעל פה בלבד. מתיחת קו זו היא מהותו של בית המדרש. היא בונה תנועה גדולה של לימוד מתוך עמדה נפשית זו, והיא שמרחיקה מעצם טבעה את מה שאינו ראוי.

אולם ספרים שנעצרו בשערי בית המדרש האינטימי אינם הופכים לחומר שרֵפה, או לחמץ שחובה לבערו לחלוטין. גם אנשים שאינם נאמנים לברית אינם פסולים ללימוד משותף. יש מרחב גדול מחוץ לבית המדרש, ושם יכולים להתחולל, כמו במבנה החברתי של האדם, מפגשים עם כיוונים רבים ומגוונים. שם מתרחשים גם דברים נפלאים, הנובעים ממפגש בין עולמות. הוא לא קל לצדדים המעורבים בו, שכן הם אינם פוגשים את המוכר והקדוש בעיניהם, כי אם דווקא את ה"אחר", ואת המבט השונה לחלוטין. המפגש נעשה בצל פחדים רבים, שלא יהיה נכון להתעלם מהם: חילול הקודש הנעשה על ידי הצד ה"אחר"; אבדן המחויבות, כתוצאה מיצירתו של ספק פנימי, הנובע מקשת האפשרויות השונות; מתן לגיטימציה למה שנראה בעיני האדם כזקוק ללגיטימציה וממתין לה, אך אינו ראוי לקבלה; ועוד ועוד.

ואז מתרחשים מפגשים. וככל המפגשים, יש בהם מן הדבש ומן העוקץ, מן התבן ומן הבר. ואז גם ניתן להביט על מה שיכול להיווצר דווקא כשאין הם מפגשי עימות וקרע, מאבק כוחני וכמיהת הכרתה, כי אם הכרה בשוני ובהבדלים, רצון שלא לפגוע אך להישאר דבק באמת, נכונות לבחון כל דבר – האם ראוי להביא אותו אל הבית פנימה, ועושר גדול של רוח. לא זו בלבד, אלא שזה גם אחד השערים המאפשרים להביא את הבשורה של התורה אל מי שנפשו אינה מסתפקת באלטרנטיבה התרבותית הכללית, אך גם לא באופי של דברי התורה הנאמרים בהמון. ומתוך כך אפשר שנמצא שהתורה אינה רק מפלגת ומבדילה בין קודש וחול ובין שומר הברית למי שאינו רואה עצמו מחויב בה, אלא היא גם קושרת ומעצימה, ושבה בדרכה המיוחדת להיות מונחת לפני בני ישראל כולם.

זו גם אפשרות ההזנה ההדדית שיכולה להתרחש בין מקומות שונים, ואולי ביום מן הימים להחיות את האפשרות ששוב תהיה התורה הבסיס המשותף שסביבו יתרקם עם ישראל, ובארצו ובמדינתו יממש את כל האוצר הגדול הטמון במפגש המופלא שמתרחש בלימוד התורה.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2017, ב-גיליון קורח תשע"ז- 1037 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: