בזמן שהוא מספר על הפושע הנמלט, הוא שוזר את סיפור עצמו כסופר צעיר ואיש משפחה. דווקא שם מספק מולינה רגעים של התבוננות צלולה על החיים ועל הכתיבה

כצל נטוי

אנטוניו מוניוס מולינה

מספרדית: ליה נירגד

מודן, 2017, 416 עמ'

"התעוררתי מרוב פחד בתודעתו של אחר", כך נפתח הרומן "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינה, מהסופרים הספרדים החשובים של זמננו, מי שזכה בפרס ירושלים ב–2013 ובין היתר ראו אור בעברית ספריו "ירח מלא", "אשרי האיש" ו"ספרד". המשפט הזה הוא לא רק משפט שנשמע פלאי ובעטני בתור פתיחה, מטיח אותך ישירות לתוך משהו חזק ומסתורי בה בעת, אלא גם אחת המנטרות המכוננות של הרומן המשונה, החידתי, המרתק והלא פשוט הזה, שעצם ההגדרה שלו בתור "רומן" גם היא אינה אלמנטרית.

התודעה האחרת היא תודעתו של פושע נמלט, שב–1968 ברח מכלאו באמצעות משאית לחם ובילה ימים ארוכים במנוסה מפני רשויות החוק, ממש כאילו היה צל נטוי המתכופף מפני כל משב רוח אנושי. אלפי סוכני אינטרפול ניהלו אחריו מצוד, והוא העביר את זמנו בין בתי מלון מפוקפקים, במפגש עם דמויות שוליים אקראיות ובצורך התמידי להשיג מעט כסף מזומן, כשהתחושה המקננת היא שבכל רגע זה עלול להיגמר.

אבל יש כאן תודעה נוספת והיא תודעתו של המספר עצמו, המספר את סיפור ראשית ימיו כסופר צעיר המחפש השראה לכתיבה בעיר ליסבון. כך נוצר תמהיל מעניין של כניסה לתודעתו של הפושע הנמלט מצד אחד, ומצד שני – ובשני קולות נפרדים כמובן – הכנסת הקורא לתוך מסע ארס–פואטי בלתי שגרתי. הספר עובר לסירוגין בין שתי דמויותיו – העבריין הנמלט ומולינה עצמו – שאינן נפגשות אלא באמצעות הכתיבה. וזו עוד מנטרה מכוננת לאורך הספר – הכתיבה יוצרת עולמות ומפגשים בלתי הגיוניים לכאורה, כאלו שיכולים להתקיים רק באמצעותה. במובן הזה הכתיבה היא מסתורית ורחבה יותר מהמציאות עצמה. היא מכוננת את העולם, ולא ההיפך.

תודעת‭ ‬המספר‭ ‬כסופר‭ ‬צעיר‭ ‬המחפש‭ ‬השראה‭ ‬לכתיבה‭. ‬אנטוניו‭ ‬מולינה‭, ‬2006
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

פרפר ספרותי

המסע הארס פואטי של מולינה הוא מסע פיוטי ונרחב, שונה מאוד מהמסע של פול אוסטר למשל בסדרת ספריו היומניים. בניגוד לו, מולינה יותר מתאמץ, יותר פילוסופי ויותר עשיר וחד. בנוסף לכך, המסע של מולינה אינו מסע היוצא מתוך האגו שלו בלבד. אין בו כמעט נרקיסיזם שבאופן לא מודע – או מודע, במקרה של אוסטר – בא לנקר את עיני הקורא, אלא יש תחושה עזה כי זהו מסע שנועד להכניס את הקורא לתוכו, ממש לתוך תודעתו שלו, באופן הכן, העירום והטוטאלי ביותר, ולהפיג מעט את הבדידות האינהרנטית של מעשה הכתיבה, בדידות שאף דמות בשר ודם לא יכולה להפיג.

מולינה מודע לאשליה העומדת בבסיס המסע הזה, ובכל זאת דומה כי הוא פותח אלינו מעין חיבוק–על, ומלבד לבטים וייסורים הכרחיים של כותב הוא פורש מניפה הכוללת בתוכה ניתוחים ספרותיים של מיטב יצירות המערב (בולט במיוחד הרגע שבו הוא מתייחס ל"גטסבי הגדול" של סקוט פיצ'גרלד, ובכמה משפטים בודדים הוא מספק קווי מתאר מרשימים לעוצמתה הספרותית של הדמות). ניתוחים שאינם אקדמיים, אלא מעין רפרופים קצרים של פרפר ספרותי, שיחד איתם הוא טווה גם מנעד צר של חייו האישיים, הכוללים נישואים שבלוניים, ילדים שדומה כי נולדים לו כל הזמן, וצרכים מטריאליסטיים בסיסיים. וכן כמיהה עזה לליסבון, עיר שהוא מצליח בתיאוריו להפיח בה חיים וצבעים וקסם ציורי בהשראת פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי הפלאי שבעצם ברא אותה מחדש בכתביו.

בכל זאת, לאורך רגעים רבים בספר יש תחושה עזה של שכשוך במים עומדים, של חוסר ליניאריות בסיסית, כפי שהוא עצמו כותב: "כבר כתבתי מי יודע כמה עמודים של הרומן, ולמעשה עוד לא קרה בו כלום. זה היה מתיש כמו לטפס במעלה דיונה, לשקוע בחול עם כל צעד ולא להגיע לעולם". וזה מעורר שאלות: לאן מולינה מתכנן להגיע ברומן הזה? האם יש לו מטרה? מה מסתתר מאחורי הדיונה הזו? התשובה – עוד ועוד דיונות דומות.

לעתים האבחנות הפיוטיות שלו לופתות את הקורא, מעין רגעים של התבוננות צלולה ומרתקת על החיים ועל הכתיבה:

האמנתי שהמחלה רומנטית מן הבריאות, השכרות מן הפיכחון והבהלה מהשלווה; שכל מה שמשמעותי וזוהר בהכרח קצר מועד כי רק הבינוניות מתמשכת, שהתשוקה אסורה וסמויה והנישואים משעממים, שהיצירתיות כאוטית והעבודה היומיומית וולגרית, שהיופי כולו ערפל ומרחק והקונקרטי משמים, שההזיה היא שפיות והתבונה קור אפל, שהלילה הוא מרד והבוקר כניעה.

אתגור הסיבולת

ואלו בעצם שני הצירים המשמעותיים המחזיקים ולעתים כמעט מפילים את היצירה: השכשוך הדורך במקום ומגע הקסם הכתיבתי של מולינה. מה שקורה בפועל הוא שדווקא הפרקים של מולינה עצמו בגוף ראשון הם המעניינים והחזקים יותר, והוא זה שמחזיק את הפושע ולא ההיפך, כפי שהכתיבה מחזיקה את החיים. עלילותיו של הפושע, המכונה לאורך רוב הספר רמון ג'ורג' סנייד (למרות שזה אינו שמו האמיתי, ויש לו בעצם מספר רב של שמות שאיתם הוא מלהטט), הן שבלוניות, חוזרות על עצמן ונטולות כל עוקץ שעשוי היה להיות חלק מחייו של פושע נמלט.

למרות רגעים של מתח, אין בהם בעצם מתח, והדמות עצמה, למרות המנעד הארוך של חייה, נותרת חידתית, מרוחקת, חסרת עומק רגשי אמיתי, דמות הטובעת בתוך מידעים בלתי נגמרים. אולי מולינה רצה לומר באמצעותה כי כל סיפור הוא צפוי ומובן מאליו, ואלו לא התפניות והמניפולציות שמגדירות אותו אלא דווקא מה שביניהן. והכול כמובן חלק מטקטיקה מודעת, חלק מהמנטרה הראשית המכוננת את היצירה. ואולי הוא רצה להראות שדמות היא לאו דווקא סך כל מצביה הרגשיים, אלא סך כל המידעים שהיא בולעת כמו שואב אבק רובוטי.

התוצאה – מרשימה ככל שתהיה – עדיין מייגעת לפרקים. תודעה של אחר, מתברר, יכולה להיות מקום הבוחן את מערכת העצבים ההיקפית שלך ומאתגר את כושר הסיבולת. לכן אפשר לומר כי הפרקים של מולינה הכותב היו יכולים לעמוד בזכות עצמם, ללא כל צורך באמתלה ספרותית. הוא וגיבורו סנייד נותרים שני אנשים שאין ביניהם קשר ספרותי או ביוגרפי, אין ביניהם דבר מלבד שרירותיות. דומה כי אם לא סנייד זה יכול היה להיות כל דמות אחרת. הסקס–אפיל, שלכאורה יכול היה להיות לפושע בינלאומי מבוקש, מעוקר מתוכנו לכל אורך הדרך. סנייד הוא אולי אחד הפושעים המשעממים ביותר בתולדות הספרות.

קרנבל כותב וקורא

לא הרבה קורה בספר רחב היריעה הזה. הפושע הנמלט ממשיך להתחבא עד סופו הצפוי והבלתי נמנע, והכותב ממשיך לכתוב, אם כי מדי פעם מבליחים רגעים בעלי עוצמה דרמטית – כמו למשל בגידה – אבל המחבר מבליע אותם בתוך השטף הבלתי פוסק של הדברים. הוא לא מעוניין להגיש לקורא נרטיב ארוז ומהודק, כזה המגיע עם קואורדינטות ברורות של עיקר ותפל, עם פיתולים ומהמורות ואפילו הפתעות. לדידו, המעשה הארס פואטי הוא ציפה מונוטונית בתוך האלמנטרי, והוא מנמק זאת לכאורה באהבתו העזה לנגני ג'אז, ולמין אווירה פילם–נוארית, מעין צמצם שהוא פותח וסוגר לכל אורך הספר, במיוחד ברגעים הנפלאים שבהם הוא מטייל בליסבון.

לדידו, הסיפור האמיתי הוא לא התוצאה, אלא בעצם הסיפור שאינו נמצא. מעין אמירה שהוא משתמש בה בהתחלה, ומחיל אותה הלכה למעשה, ובעצם מגדיר מחדש את המונח "סיפור" או "רומן". הגדרה מרעננת, אך לא בהכרח טובה לקוראים. רומן הוא כל מה שיכול להיות רומן. הוא כל מה שהסופר מחליט שהוא רומן. הוא כל מה שהקורא עשוי להחליט שהוא רומן.

מולינה מציב בפנינו את כל הפרטים האפשריים, את האנציקלופדיה הבלתי נגמרת של הטריוויאלי, ואומר לנו – בואו תהיו חלק מהיצירה עצמה, והיצירה עצמה כוללת את כל הביוגרפי, את כל האפשרויות, ובעצם את כל העולם. כל דבר הוא חשוב באותה מידה. כל אובייקט במרחב. כל מחשבה שמטפסת לתוך ראשה הבדיוני של דמות כזו או אחרת. כל סוגריים שאפשר לפתוח – הכול חלק מקרנבל סינרגי בלתי נגמר בין הכותב לקורא. קרנבל שרק לעתים רוקדים בו. ובשאר הזמן? משכשכים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז