ארבע שנים בלבד התקיימה הישיבה הגבוהה "מקור חיים", שייסדו הרבנים שטיינזלץ, שג"ר ופרומן בשנות השמונים, אך את השפעתה ניתן לחוש עד היום. בשיחה עם תלמידי הישיבה דאז הם חוזרים אל הימים שבהם היו שותפים לזריעת הרוח החסידית בעולם הישיבות הציוני, וגם מספרים על בקשת האותנטיות הקיצונית ועל אווירת הכבדות שאפיינו את הישיבה

בשלהי שנת הלימודים תשמ"ד הופצה בכמה ישיבות תיכוניות ברחבי הארץ חוברת דקה, שבחזיתה נכתב בפשטות: "ישיבה גבוהה, ירושלים". בפנים החוברת סופר על ישיבה גבוהה חדשה שתיפתח בירושלים באלול הקרוב, ותשלב כולל של תלמידים בוגרים לצד תלמידים צעירים יותר. "מטרותיה של הישיבה", נכתב שם, "להביא לקידום משמעותי של תלמידיה, בידיעת התורה ובתוכן ההוויה האישית–רוחנית שלהם". תוכנית הלימודים כללה לימוד גמרא בעיון; גמרא "בבקיאות מקיפה"; תנ"ך, משנה והלכה; מדרשים, מחשבה ומוסר. על החתום: הרב עדיין שטיינזלץ, ראש הישיבה, והרב שג"ר – ר"מ.

המשפטים הצנועים הללו היו יריית הפתיחה למוסד שהתקיים במשך ארבע שנים בלבד, והצליח לאחד סביבו באופן נדיר את שלוש הדמויות החשובות ביותר בשיח החסידי של הציונות הדתית: הרב עדין שטיינזלץ, הרב שג"ר והרב מנחם פרומן. הישיבה הגבוהה "מקור חיים", שכונתה בפי כול "שפע", הייתה באמצע שנות השמונים ישיבה יחידה במינה בנוף הציוני–דתי, כזו ששנותיה המעטות עומדות בסתירה להשפעה הרחבה שלה על עולם הישיבות הדתי–לאומי בשנים שלאחר מכן. תקופת הישיבה היא גם פרק לא מוכר בתולדותיהם של הרבנים שטיינזלץ, שג"ר ופרומן, שלאחר סגירתה פנו לדרכים עצמאיות.

מפרספקטיבה של שלושים שנה, סיפורה של הישיבה הזו הוא סיפור על רגע הולדתה של בשורה רוחנית חדשה בציונות הדתית, שלימים הייתה נחלתם של רבים. במובן הזה, הישיבה הגבוהה "מקור חיים" הייתה מעין מעבדה שבה נזרעו הזרעים לתודעה דתית ורוחנית שהבשילה לאחר מכן, בצורה מפותחת יותר ובשלל וריאציות. אך זהו גם סיפור על מוסד תורני שניסה להתקיים במתח רוחני גבוה, בהנהגתן של שלוש דמויות מקוריות ולא–שגרתיות – וגם על כישלונו של המוסד הזה, ככל הנראה בגלל הסיבות האלו ממש.

‭"‬הם‭ ‬היו‭ ‬למדנים‭ ‬גדולים‭ ‬וגם‭ ‬מורים‭ ‬לחסידות‭. ‬זה‭ ‬היה‭ ‬מהפכני‭". ‬הרב‭ ‬עדין‭ ‬שטיינזלץ‭ ‬והרב‭ ‬שג‭"‬ר‭ ‬בישיבת‭ ‬מקור‭ ‬חיים‭, ‬תשמ‭"‬ד
צילומים‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

אווירה של פריצת דרך

בשנת 1982 נקרא הרב שג"ר, אז בן 33 בלבד, לעמוד בראשות ישיבת הכותל למשך שנה אחת, במקומו של הרב ישעיהו הדרי, שיצא לשנת שבתון. כעבור שנה, עם שובו של הרב הדרי לתפקיד ראשות הישיבה ובעקבות התגבשותה של חבורת תלמידים סביב הרב שג"ר – תלמידים שילוו אותו לאורך כל חייו – הוא עזב את ישיבת הכותל. באותה תקופה הכיר הרב שג"ר את הרב עדין שטיינזלץ: אז בן 47, רב מוכר יחסית בציבוריות הישראלית, שעמל באותן שנים על פירושו לתלמוד הבבלי. שני הרבנים גילו לא מעט מכנים משותפים ביניהם, ועד מהרה עלה הרעיון להקים ישיבה חדשה.

הישיבה נקראה "מקור חיים" על שם הרחוב והשכונה הירושלמית שבהם שכנה. שמה הלא–רשמי של הישיבה היה "שפע", כשמו של מרכז ללימודי יהדות שייסד הרב שטיינזלץ כמה שנים קודם לכן ברחוב הלני המלכה. בהמשך הצטרף לצוות הישיבה הרב מנחם פרומן, שאותו הכיר הרב שג"ר כאשר היה ר"מ בישיבת הכותל והרב פרומן היה ר"מ בישיבת עטרת כוהנים הסמוכה. תלמידי הישיבה הפכו את "שפע" לנוטריקון של שמות שלושת הרבנים הדומיננטיים: שג"ר, פרומן ועדין.

את הישיבה ניהל מאיר רבי, מקורבו של הרב שטיינזלץ, ובצוות הישיבה המקורי לימדו דמויות כגון הרב שבתי רפפורט, הרב גרשון קיציס והרב עודד כי טוב. בהמשך לימדו בה גם הרב יעקב מדן, המשורר פרופ' אדמיאל קוסמן, פרופ' דוד הנשקה והרב משה סתיו. מראשיתה, הורכבה הישיבה – שמנתה כמה עשרות תלמידים בלבד – משלוש קבוצות מרכזיות: תלמידים צעירים שגויסו מישיבות תיכוניות ברחבי הארץ; קבוצה דומיננטית של אברכים, תלמידיו של הרב שג"ר, מישיבת הכותל, לצד תלמידים מישיבות כמו שעלבים וכרם ביבנה; וקבוצה של חוזרים בתשובה שהיו מקורבים לרב שטיינזלץ.

סדר היום של הישיבה דמה במידה רבה לזה של ישיבות אחרות באותם ימים: לימוד גמרא בעיון, לימוד גמרא בבקיאות ולימודי מחשבה ואמונה. בוגרי הישיבה מספרים על האופי הייחודי שלה שהתבטא בעיקר בדמויותיהם של הרבנים המלמדים בה, אך גם בתחומי הלימוד: דגש על חסידות, וגם על לימוד ירושלמי ומדרשי הלכה, דיסציפלינות שהיו מחוץ לתחום בישיבות באותם ימים.

"הייתה אווירה מאוד חזקה של פריצת דרך", אומר הרב והפסיכולוג יצחק מנדלבאום, שהיה מן האברכים שעברו עם הרב שג"ר מישיבת הכותל לישיבה החדשה. "הבחורים שהגיעו לישיבה חיפשו משהו חדש, רציני, לא ניו–אייג'י, לימוד עם קבלות. בישיבות אחרות, נהגו בעיקר לצטט מקורות, ללמד את ה'אמיתות' הבסיסיות שכל בחור ישיבה צריך לדעת, במיוחד בתחום המחשבה. במקור חיים, לעומת זאת, הייתה תחושה שהדברים חיים, נוגעים ברוח או בנפש. העולם שהרב שג"ר הביא היה אחר לגמרי מבחינת השילוב בין הדברים לבין הממשות – הדברים לא סתם מצוטטים מן הספר, אלא נולדים מחדש תוך כדי שאומרים אותם, ויש להם פוטנציאל טרנספורמטיבי מאוד מפותח. הרעיון היה לא רק לחזור על דברי הקודמים, אלא לצקת אותם לשפה שלנו".

הרב‭ ‬דוב‭ ‬זינגר‭: ‬גם‭ ‬הרב‭ ‬שג‭"‬ר‭, ‬גם‭ ‬הרב‭ ‬שטיינזלץ‭ ‬וגם‭ ‬הרב‭ ‬פרומן‭ ‬נטועים‭ ‬בחסידות‭ ‬במובן‭ ‬העמוק‭ ‬שלה‭, ‬בדבקות‭ ‬בקב‭"‬ה‭ ‬ובאורח‭ ‬חיים‭ ‬מאוד‭ ‬תובעני‭, ‬אבל‭ ‬זה‭ ‬אף‭ ‬פעם‭ ‬לא‭ ‬גרר‭ ‬סוג‭ ‬של‭ "‬חניוקיות‭", ‬אלא‭ ‬התבטא‭ ‬בחופש‭ ‬עצום

מעבר לתיוג המגזרי

הרב בני קלמנזון הצטרף גם הוא לכולל של הישיבה החדשה, לצד חבריו מישיבת הכותל. "הייתה בישיבה פתיחות, אפשרות ללמוד על הכול, לדבר על הכול", הוא אומר. "אנחנו רגילים לעולם פוסטמודרני, שבו כל אחד אומר מה שהוא רוצה, אבל באותם ימים הרעיון של 'לחשוב לבד', או המחשבה שאפשר לא לציית בצורה אוטומטית לקונבנציות הקלאסיות, היו חריגים. הציונות הדתית הקלאסית התאפיינה או בשילוב נוסח כרם ביבנה, שבו הר"מים הם חרדים ויש ניסיון להוסיף מרכיב ציוני ולחכות ללגיטימציה מהעולם החרדי, או בישיבות מבית מדרשו של הרצי"ה קוק, בעלות אידיאולוגיה מאוד ברורה, כללית, טוטאלית. קולו של האינדיבידואל, הקול החסידי, הרגשי, הפנימי – לא נשמע. השפה שמדברת על החיבור האישי לדברים הייתה אז זרה לחלוטין".

בוגר אחר של הישיבה מספר על שבירת החיץ בין לימוד הגמרא לבין העיסוק בחסידות. "ברוב הישיבות באותה תקופה היה רב שלימד גמרא, ורב אחר שלימד חסידות. הייתה הפרדה ברורה בין התחומים. במקור חיים, לעומת זאת, אותם רבנים שלימדו גמרא לימדו גם חסידות. הרב שטיינזלץ, הרב שג"ר והרב פרומן עסקו בשני התחומים, והיו למדנים גדולים וגם מורים לחסידות. זה היה מהפכני".

"בשנת תשמ"ה, אין ישיבה שסדר היום שלה איננו קונבנציונלי", אומר הרב שמואל ריינר, ראש ישיבת מעלה גלבוע, שהיה ר"מ בישיבה הגבוהה. "לישיבה הגיעו בחורים שהיה ברור להם שבסדר בוקר לומדים גמרא בעיון, אבל יש גם לימודי חסידות. באותם ימים, לימודי החסידות בעולם הישיבות הסתכמו בשפת אמת ובספרי ר' צדוק הכהן מלובלין. הרב שג"ר, הרב פרומן והרב שטיינזלץ לימדו חסידות הרבה מעבר למה שהיה מקובל אז.

"הייתה שם גם פתיחות אינטלקטואלית יוצאת דופן. אני זוכר שכשהרב שטיינזלץ ראיין אותי לתפקיד, סיפרתי לו שאני מתעניין בספרות. הוא שאל: 'למה שלא תלַמד ספרות בישיבה?', ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה. לא היה דבר כזה באף ישיבה. לכולם עד אז היה ברור לגמרי מה לומדים בישיבה ומה לא, וכאן היה משהו אחר. מרכז הרב הייתה אז בשיאה – הרב צבי יהודה נפטר רק שלוש שנים קודם לכן – וחוץ ממרכז הרב לא היו אז אלטרנטיבות למי שרצה ללמוד בישיבה גבוהה שאיננה חרדית. נוצרה קואליציה מעניינת בין הרב שטיינזלץ והרב שג"ר, שהם מצד אחד לא חרדים ויש להם ביקורת נוקבת על העולם החרדי, אבל הם גם לא תלמידי מרכז הרב. מוסד כמו מקור חיים הציב אלטרנטיבה משמעותית".

גם את הזיהוי המקובל בין סגירות מחשבתית לבין עוצמה דתית ביקשה הישיבה לאתגר. "בשיח הציבורי שלנו, מי שהוא פתוח נחשב בדרך כלל לפחות דתי, ומי שיותר דתי הוא סגור מבחינה מחשבתית", אומר הרב דוב זינגר, גם הוא מן האברכים שלמדו עם הרב שג"ר בישיבת הכותל ועברו איתו לישיבה החדשה. "גם הרב שג"ר, גם הרב שטיינזלץ וגם הרב פרומן נטועים מצד אחד בחסידות במובן העמוק שלה, בדבקות בקב"ה ובאורח חיים מאוד תובעני, אבל מצד שני זה אף פעם לא גרר סוג של 'חניוקיות', אלא התבטא בחופש עצום. זה נכון גם בקשר למערכות היחסים עם הרבנים – תמיד היה משהו ישיר, פתוח, לא מתנשא – וגם ביחס ללימוד: אפשר לדבר על הכול, הקושיות הן במקומן ולא מפחדים מהן, אפשר להיחשף לספרות ולפילוסופיה. זה היה כיוון מאוד מיוחד, שהוליד עוצמה וחופש בקרב התלמידים".

לעומת זאת, הרב שמואל אריאל, שלמד במחזור הראשון של הישיבה, מבחין בין השכבה הבוגרת בישיבה לבין השכבה הצעירה. "היה גרעין של אברכים שהגיעו עם הרב שג"ר מישיבת הכותל, והיינו אנחנו, שיעור א'", הוא מספר. "בשכבה הבוגרת למדו לא מעט אנשים שבאו עם חיבוטי נפש ועסקו בדיונים תיאולוגיים מורכבים, ולפעמים זה השרה אווירה של כבדות ואפילו דיכאון בבית המדרש. בשכבה שלנו, לעומת זאת, הייתה אווירה צעירה ותוססת. ההבחנה בין השכבות השונות השליכה גם על הקשר עם הרב שג"ר. בודדים מהשיעור שלי העזו לגשת לרב שג"ר ולפתח אתו שיחת נפש. מאוד הערכנו את השיעורים שלו, אבל הרגשנו יראת כבוד שיצרה דיסטנס בינינו לבינו".

גם הסופר והעורך יהושע גרינברג, שלמד בישיבה במשך שנה, מספר על היחסים המורכבים עם הרב שג"ר. "הרב שג"ר היה האדם הראשון שהכרתי שדיבר עם הרבה אמת, ובהיגיון עמוק", הוא אומר. "הוא היה למדן, בקיא גדול בחסידות, אדם שיודע לקבל ביקורת. אין ספק שדמותו הייתה הדומיננטית ביותר בישיבה, ולאט לאט נוצר מעין מעמד סביבו. בארוחות צהריים התלמידים התאגדו סביב הרב שג"ר, והתחיל להיווצר מין חוג פנימי של תלמידי הרב שג"ר, שבו אתה נחשב יותר או פחות לפי הקרבה אליו או המרחק ממנו".

הרב, בלי "מורנו ורבנו"

האווירה הכבדה שהורגשה בשכבה הבוגרת של הישיבה, לצד תובענותו הרוחנית של הרב שג"ר, הקשו על הישיבה למשוך תלמידים צעירים, בוגרי ישיבות תיכוניות. "הרב שג"ר היה כמו הרבי מקוצק", אומר הרב בני קלמנזון. "הדרישה שלו מעצמו ומאחרים הייתה גבוהה מאוד, ותמיד הרגשת שאתה לא מספיק. אני זוכר שבפורים לא הצלחתי להתקרב אליו. פורים בישיבה הרגיש לי כמו תשעה באב – כולם חשו שהם לא מספיק טובים. האווירה הייתה דיכאונית, וזה מזין את עצמו".

שנה וחצי לאחר שהישיבה קמה, התבקש הרב פרומן לעזוב את הישיבה. בדיעבד היו אלו הסדקים הראשונים שבישרו את סגירתה בהמשך. תלמידי הישיבה לא ראו בעין יפה את פיטוריו של הרב פרומן. "התלמידים לא השלימו עם המצב", מספר הרב שמואל אריאל. "עשינו מעין מחאה. פעם בשבוע הרב פרומן היה מעביר לנו שיעור בבית כנסת סמוך, וכולנו היינו קמים והולכים לשם כדי לשמוע אותו. המסר היה שאנחנו לא מוכנים לוותר על הנוכחות שלו".

בסוף זמן קיץ של שנת תשמ"ח, ארבע שנים אחרי שנוסדה, עזב גם הרב שג"ר את הישיבה, והיא התרוקנה מתלמידיה ונסגרה. הדעות בדבר סגירת הישיבה חלוקות, אך הדעה הרווחת היא שבין הדמויות המובילות במקום התגלעו מתחים. משה כהן, אחד מבוגרי הישיבה שמקורב עד היום לרב שטיינזלץ, מייחס את המתחים הללו להשפעתם של תלמידים ו"עסקנים", כהגדרתו.

"בין רבנים בדרך כלל אין מתיחויות – זה קשור בעיקר לתלמידים", הוא אומר, ומספר: "חודש אחרי שהגעתי לישיבה, התבקשתי להיות גבאי בראש השנה. העליתי את הרבנים לתורה לפי סדר, אבל עשיתי טעות מאוד חמורה: כשהעליתי את הרב שטיינזלץ לתורה אמרתי 'מורנו ורבנו', וכשהעליתי לתורה את הרב שג"ר הסתפקתי ב'הרב'. לא ידעתי שאני עושה משהו שלא ייעשה – מבחינה רשמית, הרב שטיינזלץ הוגדר כראש ישיבה והרב שג"ר הוגדר כר"מ. למחרת התברר לי שאחד התלמידים בכולל נפגע עד עמקי נשמתו, וכך העניין התפוצץ ונוצרה מהומה. לא חשבתי שדברים שוליים כאלה יתגלו כמשמעותיים כל כך. ברגע שנכנסו לכאן עניינים של אגו, זה הלך והידרדר ואי אפשר היה להמשיך הלאה".

"אפשר לומר שהשידוך לא עלה יפה", אומר הרב יצחק מנדלבאום. "לאנשים גדולים, רחבים ויצירתיים כל כך קשה לרקוד יחד – כל אחד רוקד בכיוון אחר, גם אם בהתחלה זה נראה מבטיח. זה לא ניכר על פני השטח, אבל הרגישו שזה לא עובד. אחרי הרבה שנים ניסיתי לחדש את הקשר בין הרב שטיינזלץ והרב שג"ר, אבל שניהם חשו שזה לא יצליח".

חבורת סוד

הרב קלמנזון מצביע על הבדלים עמוקים בין הרב שג"ר לרב שטיינזלץ, שהביאו בסופו של דבר לפירוק החבילה. "אני חושב שהרב שטיינזלץ הרגיש שהחברה הדתית החזקה יותר, המרכזית יותר, הקובעת יותר – היא החברה החרדית", הוא אומר. "זאת למרות שהייתה לו הרבה ביקורת עליה. בשיחות שניהל איתי, בענווה ובפתיחות לא רגילה, טענתי מולו שיש לו רגשי נחיתות כלפי החרדים. הוא מאוד אמביוולנטי ביחס לחברה הדתית–לאומית, והוא מבטא את האמביוולנטיות הזו כל הזמן.

"הרב שטיינזלץ רצה לחבר בין העולמות השונים באמצעות חסידות חב"ד ומסריה, ליצור דמות שהיא שילוב של הטוב שבחברה החרדית והטוב שבחברה הדתית–לאומית, אבל זה לא הצליח. הרב שג"ר, לעומתו, שהטראומות המכוננות של חייו הן השואה ומלחמת יום הכיפורים, ראה את עצמו כציוני. בגדלותם הם לא עשו מזה עניין, אבל בעיני חלק מן התלמידים ההבדל הזה יצר קונפליקט.

"גם האינדיבידואליזם של הישיבה פגע בה. מאברך בכולל מצופה שישתתף בתוכניות לימודיות, שיהיה פעיל בישיבה, אבל בפועל היו מעט אנשים ששמרו על מסגרת ישיבתית נורמטיבית. לא כל מי שיש לו שאר רוח וחיפוש אמת יכול ללמוד בישיבה רגילה. למדו בישיבה הזו הרבה מאוד בעלי נפש גבוהה שחיפשו באמת את הקב"ה, אבל לא הצליחו למצוא אותו דווקא בסוגיה שהם למדו, ודווקא בזמן סדרי הלימוד. כל הגורמים הללו יחד היו בעוכרי הישיבה".

"הרב שטיינזלץ רצה אופי מסוים לישיבה", אומר הרב שמואל אריאל. "הוא היה ראש הישיבה, אך בפועל היה עסוק במפעל הגדול של הפירוש לתלמוד. הדמויות הדומיננטיות בישיבה היו הרב שג"ר והרב פרומן, והרב שטיינזלץ הרגיש שהישיבה לא הולכת לכיוון שהוא רצה, שהיא לא מגשימה את החזון שלו. באופן אישי, הצטערתי מאוד כשהמקום נסגר. הייתה תחושה שאי–אפשר סתם כך ללמוד בישיבה 'רגילה'. הרגשנו כמו מין חבורת סוד שיש לה משהו שאין בשום מקום אחר. הייתה כאן כמובן גם יוהרה, אך היה בזה גם יסוד אמיתי. חשנו שיהיה לנו קשה למצוא את מקומנו במוסדות אחרים".

בסיס למוסדות ההמשך

לאחר שהישיבה נסגרה, נעשו כמה ניסיונות להקים אותה מחדש: קבוצה של תלמידים נשארה במשך שנה במבנה ברחוב מקור חיים ולמדה בכוחות עצמה; ארבע שנים לאחר מכן, קבוצה של בוגרי הישיבה הקימה את הישיבה בבת עין, שראתה את עצמה כגלגול של המוסד הירושלמי. רבים מסכימים כי רוחה של הישיבה הגבוהה מקור חיים השפיעה השפעה דרמטית על הציונות הדתית, והייתה הגורם המרכזי לדומיננטיות של העיסוק בחסידות בישיבות הציוניות–דתיות בשנים שלאחר מכן – עיסוק שהוא כיום מובן מאליו בכל ישיבת הסדר, והפך לנפוץ ולמרכזי ברבות מהן.

"כשהישיבה התפרקה, יצאו ממנה כמה מוסדות, לטווח הקרוב ולטווח הקצר", אומר הרב שמואל ריינר. "בזכות הישיבה הזו קמה ישיבת עתניאל, אחר כך קמה גם בת עין, ואחר כך הישיבות תקוע ושיח. העניין הזה לא שקע ונעלם, למרות שהישיבה עצמה נסגרה. ולמרות זאת, אני חושב שישיבה כמו מקור חיים לא יכולה באמת להתקיים היום. למדו בה לא מעט אנשים שלא היו יכולים למצוא היום את מקומם בישיבות הרגילות. היה שם מרחב משוחרר שחושב מחוץ לקופסה, תלמידים עם תשוקה דתית שעוברת דרך חופש אמיתי. קשה למצוא מוסדות כאלה".

"מבחינה עובדתית, השילוב של לימודי חסידות עם לימוד ביקורתי ונוקב לא היה קיים קודם לכן בציבור הדתי", אומר הרב שמואל אריאל. "השאלות הקיומיות, הניסיון לדבר לא רק בשם האידיאולוגיה אלא גם בשם האדם והפנימיות שלו – כל אלה הם חידוש של הישיבה. היום זה בהחלט לא חריג".

"הישיבה הקדימה את זמנה", אומר משה כהן. "אין לי ספק שהיא סללה דרך למוסדות אחרים. כשאנחנו למדנו בישיבה, הסתכלו עלינו כעל הזויים. היום, לעומת זאת, הדברים שייחדו את הישיבה נחשבים לחלק מהקונצנזוס. לא זו בלבד שקמו עוד מוסדות, אלא שחל שינוי באווירה הכללית של הציבור הדתי".

כמה מבוגרי הישיבה, שהקימו עם השנים מוסדות תורניים משל עצמם, מספרים שלצד ההשראה שקיבלו מן הישיבה הגבוהה, היו גם לקחים שהפיקו מכישלונה של הישיבה ושביקשו להטמיע במוסדות החדשים. הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל שקמה ב–1987 ככולל אברכים והתבססה על בוגרי הישיבה הגבוהה מקור חיים, מדבר על שילוב בין אידיאלים וחיבור לכלל לבין עיסוק בנפש ובעולם הפנימי.

"בעיניי, כאברך וכתלמיד, גם הרב שג"ר וגם הרב שטיינזלץ מחקו כמעט לחלוטין את האידיאלים הקלאסיים של הציונות הדתית מספר המסרים החינוכי שלהם", הוא אומר. "תנועות הנוער והאידיאלים של ציונות, מדינה וחברה – אידיאלים שעליהם גדלתי – כמעט לא נחשבו אל מול בניית הנפש, הרוח והנשמה. התחושה שלי הייתה שכאשר לוקחים את האדם ומוחקים את האידיאלים שמחוצה לו, ומשאירים אותו רק לחפור בתוך עצמו, נוצר בסופו של דבר אדם קצת מסורס. אני החלטתי שאני רוצה לשלב בין שני אנשים שאני מעריץ – בין מורי הרב שג"ר לבין הרב חיים דרוקמן, בין חברה לבין אדם. הישיבה הייתה המקום הכי עמוק שהכרתי, אבל החלטתי לצאת לדרך עצמאית, להקים ישיבה 'לא רצינית', ישיבה שאפשר לחייך בה, גם אם לא הגעתי לתכלית הראויה.

"לא עזבתי מתוך תחושה שאני יותר צודק, אלא בגלל הקושי לשרוד אל מול העבודה העוצמתית והסיזיפית של הרב שג"ר והרב שטיינזלץ. הלימודים עם הרב שג"ר גרמו ללא מעט תלמידים לעסוק בחצי הכוס הריקה שלהם, ואילו אני הרגשתי שאני רוצה עולם יותר יציב, נעים ורגוע, עולם 'בעלבתי'. ובדיעבד, אף שהישיבה נסגרה, הדרך שלה הצליחה. היא תרמה תרומה אדירה לרוח היהודית וחוללה מפנה בעולם התורה, אבל היו בה גם דברים שאפשר היה לעשות אותם אחרת".

הדרך השלישית

"כשהקמנו את הישיבה התיכונית, הדגשנו את החשיבות של החבורה, את הצוות שפועל יחד בראש ובראשונה כחבורה רוחנית", אומר הרב דוב זינגר ביחס לישיבה התיכונית מקור חיים. "הקשרים שלנו אחד עם השני היו חזקים, והם לא היו מכווני מטרה – הם היו לשם שמים, ומתוך כך צמחה הישיבה. בישיבה הגבוהה זה לא קרה. הצד של קרבת הצוות, עבודת הצוות והעבודה כחבורה לא היה השלב הראשון, וזה דבר מרכזי שאני מאמין בו. זה לא שולל את ההשפעה העצומה של הישיבה הגבוהה על הציונות הדתית. בין ישיבות הגוש לישיבות מרכז הרב, מקור חיים שרטטה את הדרך השלישית, שהצליחה להשתרש".

עבור הרב שטיינזלץ, הרב שג"ר והרב פרומן, ארבע השנים של מקור חיים היו תחנה מוקדמת יחסית במסע רוחני ארוך. עם סגירת הישיבה פנו שלושתם לדרכים שונות: הרב שטיינזלץ המשיך בביסוס מפעל הפרשנות לתלמוד, וב–1988 – חודשים ספורים לפני שהישיבה נסגרה – זכה בהכרה ציבורית רחבה כאשר קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות. הישיבה התיכונית מקור חיים שהקים פועלת עד היום בכפר עציון, ומנציחה בשמה את הישיבה הגבוהה שקדמה לה. ב–1999 הוקמה הישיבה הגבוהה בתקוע בנשיאותו, וב–2006 הקים את מרכז שטיינזלץ בנחלאות.

הרב פרומן, מצדו, החל ללמד בישיבת עתניאל, ובמקביל החל לפעול בתחום הדיאלוג הבין–דתי והסכסוך הישראלי–פלשתיני. הרב שג"ר פנה ללמד בבית המדרש מעלה ולאחר מכן בבית מורשה, עד שב–1996 הקים יחד עם הרב יאיר דרייפוס את ישיבת שיח, שבראשה עמד עד מותו ב–2007. שלושת הרבנים נותרו בידידות רחוקה, אך לא הוסיפו לשתף פעולה תחת מסגרת אחת.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז