חוזה המדינה | ירון אביטוב

 

אוהבי המדינה מכל מגזריה מיואשים ממצבה ומתאגדים להקמתה מחדש במקום אחר. דיסטופיה המכוונת לעתיד הקרוב מאוד ומציעה דמויות ותובנות מעניינות בכתיבה שבין פרוזה לעריכת חוזים

פלא פה נס

גדעון אביטל–אפשטיין

כרמל, 2017, 383 עמ'

עטרה, תלמידת אולפנה דתית, וגיא, אח שכול, שניהם ממשפחות המכונות מלח הארץ, מחללים ומזמרים "מה יפים הלילות בכנען" על אדמות הפלפונס ביוון, לשם הם עוקרים על מנת ליישב בהן את מדינת "ישראל החדשה". עטרה וגיא הם חלק מגיבורי ברומן "פלא פה נס" של גדעון אביטל–אפשטיין, רומן דיסטופי שממשיך את המגמה הרווחת כעת בספרות העברית שמייצרת כבר ז'אנר חדש בפני עצמו: רומנים עתידניים העוסקים בישראל או בציונות אלטרנטיבית, ולעתים מדובר באפוקליפסות פוסט ציוניות המנבאות את קץ המדינה, תוך שהם מרמזים בקריצה על האקטואליה כפי שהם מפרשים אותה (בנושא זה עסק לאחרונה מאמרו של אריאל שנבל במוסף זה, גיליון פרשת נשא).

מדובר בתופעה הראויה למחקר תרבותי, סוציולוגי ואף פוליטי. מבחינה ספרותית, כמה מהספרים האלה אף מתכתבים ביניהם בכמה מוטיבים בולטים, כך שלא תמיד הרעיונות המובעים בהם נראים לגמרי מקוריים. וכל זאת, לעומת "הדרך לעין חרוד", ספרו של עמוס קינן, שראה אור, כמה מקרי, ב–1984, והיה למעשה הספר שניבא את הגל הזה ואולי המוצלח מכולם בסוגה הזו.

הסופרים העבריים לוקחים כולם את "אלטנוילד" של הרצל כמעין מודל ישיר או עקיף ועושים לו פרפרזה, איש–איש בדרכו ובסגנונו, וכל אחד מהם ממקם את הציונות החדשה באזור אחר של העולם. ב"נוילנד" ממקם אשכול נבו את החלום הציוני בחווה נידחת בארגנטינה, באדמות שרכש בשעתו הברון הירש. ברומן "הרצל אמר" מחזיר יואב אבני את הציונות לאוגנדה; ב"אישראל" עוסקת נאוה סמל בתוכניתו של הדיפלומט היהודי מרדכי מנואל נוח להקים בסוף המאה התשע–עשרה מדינה יהודית בשם אררט באי גרנד איילנד הסמוך לניו–יורק; ב"2023" מבריח יגאל סרנה בסירה אב ובתו מחופי ארץ ישראל לאי שבו הם ירגישו בטוחים יותר; ב"כתר זמני" ממקם יהונתן גפן את חיזוי העתיד האפוקליפטי בתוך גבולות ישראל של ימינו; בעוד ש"פלא פה נס", הרומן החדש של גדעון אביטל–אפשטיין, מציע את הפלפונס היווני כארץ המובטחת של הציונות החדשה, כאשר בדרך נבדקות אופציות נוספות, בין השאר באוסטרליה ובקזחסטן.

את הדיסטופיה שלו בונה אביטל–אפשטיין על חומרי מציאות לכאורה וכל זאת על מנת לשוות לספר יותר אמינות. אין הוא מרחיק עדות למציאות הזויה אלא למציאות שהיא לכאורה מעבר לפינה, הנשמעת לעתים כאילו נלקחה בחלקה מהכרוניקות העיתונאיות. סיפורו מתחיל בשלהי 2018 או תחילת 2019 ונמשך עד שנת 2030, כך שגם מבחינת לוחות הזמנים מדובר בעתיד הנראה לעין. גישה זו משחקת לטובת הספר אך גם לרעתו. מחד גיסא היא מקנה לקורא את התחושה המדומה שהוא קורא ספר כמעט תיעודי ולא ספר פרוזה, תחושה המתחזקת בעזרת לא מעט מסמכים מפוברקים, מזכרים וחוזים המצורפים לספר; ומאידך גיסא היא מקהה את עוקצו ויוצרת מיש–מש בין אקטואליות לעתידנות.

לתחושתי, אביטל–אפשטיין לא עיבד עד הסוף את הדיסטופיה לפרוזה נטו, ויצר מעין תמהיל בין סוגות שונות של כתיבה – מניסוח מסמכים וחוזים ועד פרוזה צלולה שבחלקה בהחלט מעידה על כישרון ספרותי ושנינות לשונית.

לגשת‭ ‬לפרויקט‭ ‬הציוני‭ ‬מכיוון‭ ‬אחר‭. ‬גן‭ ‬יבנה‭ ‬בצילום‭ ‬של‭ ‬אביר‭ ‬סולטן‭. ‬התמונה‭ ‬הוצגה‭ ‬בתערוכה‭ "‬רגע‭ ‬ישראלי‭" ‬בתחנות‭ ‬הרכבת‭ ‬ברחבי‭ ‬הארץ

האקזיט הגדול

עלילת הספר נעה בין הלאומי לאישי, והוא היה יכול להיות מוצלח יותר לטעמי אילו התמקד בסיפור האישי של גיבוריו על רקע תהפוכות התקופה, ולא עסק בעיקר באירועים והותיר את גיבוריו קצת ברקע.

ישראל מתכוננת למערכת בחירות שמתקיימת בחודש מאי 2019. אח–אב להב, להטוטן טלוויזיה ורב מג, הוא זה שנבחר כראש הממשלה. לאחר הבחירות נקלעת ישראל למלחמת לבנון השלישית וזו גובה כאלף הרוגים. "מלחמות הן תופעת טבע בישראל. כמו הוריקן בארצות הברית… הכלל הוא מלחמה כל עשור. כל כמה שנים צריך מלחמה. כמו לצבוע את הבית, לקנות מקרר, לריב עם החותנת" (עמ' 80).

הניצחון במלחמה אינו מונע הידרדרות במצב המשק ובמצב הביטחון. יהודים וערבים נעים בדרכים רק בשיירות וקרבנות טרור משני הצדדים מובאים מדי יום לקבורה. לחץ אמריקני מאיץ חתימת הסכם שלום עם הפלשתינים אבל הוא לא זוכה לאישור במשאל עם, והדבר גורר בחירות חדשות שבסיומן עולה לשלטון ראש ממשלה חדש, והפעם אריאל–שרון אליעש החרדי. אליעש מקדם את האג'נדה של מדינת הלכה בעזרת חקיקה דתית. מחתרת רדיקלית כובשת את משרדי השב"כ, בית המשפט העליון מוצת ואת מקומו תופס מוסד הסנהדרין שממלא את הוואקום שנוצר. המפלגות הערבית מוצאות מחוץ לחוק, התקשורת נרדפת, הפיגועים רודפים זה אחר זה, שיעור הירידה מהארץ גבוה, והשלטון המרכזי למעשה מתרופף.

בשנת 2023 קמה תנועת מחאה של ישראלים, המתרעמים על המצב ומתגעגעים לציונות של פעם. תנועת "אקסודוס" מנסה לכאורה להחיות את הציונות האמיתית האבודה של הרצל, אבל מייצרת פוסט ציונות בשם "ישראל החדשה". נורית די–נור, הוגת הרעיון וההרצליאנית של התנועה, באה אף היא מתחום התקשורת כמו הרצל המקורי.

די–נור טוענת ש"ישראלי מחובר לישראליות שלו כמו שברווזון כרוך אחרי דמות אם ראשונה שהוא נתקל בה… אם נמצא פטנט שיאפשר לנו לשאת את הישראליות לאן שנבחר… זה יהיה האקזיט הגדול של המאה ה–21… צריך לגשת לפרויקט הציוני מכיוון אחר… לנסות מההתחלה, כמו אחרי כישלון בטסט הראשון… מי לא ניגש אף פעם ל'מועד ב'" (עמ' 237–238).

"אקסודוס" צוברת כוח ונרשמים אליה ישראלים רבים. התנועה יוזמת אקזיט ציוני חדש מחוץ לגבולות ארץ ישראל והמקום שנבחר הוא הפלפונס ביוון. הבחירה בפלפונס מגובה בהסכמים בינלאומיים ובמעורבות פעילה של ממשלת גרמניה, שמסכימה לשמוט את חובותיה הכבדים של יוון, וכל זאת בתמורה למתן אוטונומיה בשטח חצי האי היווני ל"ישראל החדשה". הישראלים החדשים מתפללים, אם בכלל, לשנה הבאה בפטראס הבנויה, ובהדרגה נשלמות ההכנות לכינונה של המדינה החדשה, לקראת הגירתם של ישראלים רבים לשם.

ובינתיים, חברי "אקסודוס" נרדפים עד חורמה וארגונים שונים קוראים לדון אותם למאסר. מבקריהם מכנים אותם "חבורת מתייוונים אומללה ומסוכנת – סכין בגב האומה" (עמ' 241). מסע הנידוי רק מגביר את כוחה של התנועה וחבריה טוענים שהם "נאמנים לחזונו של הרצל ונחושים לכונן אותו מחדש. הרצל, לו נקלע לכאן היום, היה נרדף בשל דעותיו ואולי אפילו מגורש" (עמ' 306).

תזכירים משפטיים

בפרפרזה על האמירה "שתי מדינות לשני עמים" כתב אביטל–אפשטיין דיסטופיה על שלוש מדינות לשלושה עמים: יהודה, ישראל החדשה ופלשתין. ישראל החדשה קמה לבסוף, אך במקביל מוקמת גם מלכות יהודה וכן מדינת פלשתין. כארבעה מיליון ישראלים מהגרים ליוון, בעוד כל האחרים נשארים תחת דגל יהודה, שממליכה עליה את המלך מתתיהו, צאצא לבית חשמונאי. לפי התרחיש של אביטל, החלוקה בין יהודה לפלשתין מביאה דווקא לשגשוג המזרח התיכון החדש.

אביטל–אפשטיין, שפרסם כבר שני ספרי תיעוד, הוא משפטן והדבר ניכר ב"פלא פה נס". נדמה שהוא מתנועע בין סוגות הכתיבה השונות: המשפטית, שהיא תחום המקצוע שלו, תיעוד ותרחיש פוליטי, ופרוזה – שבה הוא מנסה לראשונה את כוחו. בכמה מהפרקים הוא מצליח למדי, אלמלא התעקש שוב ושוב לחזור לסוגות הכתיבה שבהן הוא כנראה מרגיש בטוח יותר. הספר מכיל יותר מדי תזכירים, הסכמים וחוזים ופרטי פרטים לא ממש נחוצים, שנוטלים את עוקצה של הפרוזה. היה מקום לעבד אותם ללשון סיפור יותר מכפי שנעשה.

"פלא פה נס" מקיף גלריית דמויות נרחבת מדי במקום להתעמק בכמה מהן במיוחד, כמו למשל הצעירה עטרה, החוזה נורית, טיקו שהוא איש ביטחון שהופך לימים למנהיג ישראל החדשה, ונח צבי החרדי שמצטרף אף הוא לתנועה. הרומן נפתח בסיפורה המעניין של הנערה עטרה, שלאחר מכן נעלמת מהרומן על מנת לחזור אליו מעת לעת. זהו מהלך סיפורי אופייני הגורם לקיטועים מוגזמים. טיקו הוא דמות פלקטית מדי, והקורא ירצה לדעת יותר על נח צבי שעובר מהפך מעניין בחייו.

עם כל הכבוד לפוליטיקה ולתזכירים, אותי למשל מעניינת עטרה יותר מכול, אבל לא באתי על סיפוקי באשר לעיצוב דמותה וכמה מהדמויות המרכזיות האחרות. בניגוד לסופרי הגל הדיסטופי כמו אשכול נבו, אבני ונאווה סמל, שבספריהם הפרוזה גוברת על הדיסטופיה, הרי שבספר של אביטל–אפשטיין התרחיש הפוליטי לעתים גובר על הספרות. יותר מדי אג'נדה, פחות מדי ספרות, אבל התוצאה בכל זאת מצליחה לעורר עניין.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 ביוני 2017,ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: