זה הזמן לקוד האתי | בנימין בראון    

 

המסמך שהציע פרופ‘ אסא כשר לא רק שאינו מקדם השתקה – אלא נאבק בה. על הפתיחות האינטלקטואלית הנדירה, הדוגמטיות הסגורה ואפילו הרוע והאכזריות שבשיח האקדמי העכשווי

הקוד האתי לאקדמיה שהציע פרופ‘ אסא כשר עורר סערה רבתי בקרב מרבית אנשי האקדמיה שהתבטאו בעניין זה. הללו רתחו במיוחד על הסעיפים האוסרים התבטאויות פוליטיות של מרצים בשיעורים, קריאה לחרם וגידופים אף מחוץ לכותלי המוסד. בפורום הדוא“ל academia-il, שאמור להיות במה חופשית של אנשי אקדמיה בישראל – אך מנוטר היטב על ידי “מערכת“ הקובעת אילו הודעות יישלחו לבמה הכללית ואילו לנמענים ספציפיים בלבד – נשמע כמעט רק קול אחד הנזעק לנוכח ה“השתקה“, הפגיעה בחופש האקדמי ובחופש הביטוי בכלל, לעתים תוך ציון כי מדובר ב“ממשלה ימנית“ הנוטה למגמות אנטי–דמוקרטיות.

עד מהרה גם הוסרו העכבות האתיות, והמתקפה עברה לפסים אישיים נגד פרופ‘ כשר עצמו. אחד הכותבים אף גלש לאמירה הדוחה: “מהיום שפרופ‘ כשר לחם להשיג הכרה כי בנו, קצין בקבע, נהרג בנפילה בטיול פרטי בסיני כחלל צה“ל שנפל במילוי תפקידו, הוא משרת נאמן של השלטונות, ולא חשוב מי בשלטון“. דברים אלה פורסמו בבמה הכללית המנוטרת, ללא קול מחאה.

פרופ‘ כשר, פילוסוף בעל שם עולמי, היה לבז ולמרמס. וכאשר נודע כי הוא עתיד להרצות ולהסביר את עמדתו מעל במה ציבורית – הודיעו כמה ממשתתפי הפורום כי יחרימו את המעמד כדי לא לתת לו פתחון פה.

‭"‬המונח‭ '‬חופש‭ ‬אקדמי‭' ‬נעשה‭ ‬פלסתר‭". ‬סטודנטים‭ ‬באוניברסיטה‭ ‬העברית‭ ‬בירושלים
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

כשל תמורה

ככלל, מאכזב לראות עד כמה הפתיחות האינטלקטואלית נדירה בפורום זה ועד כמה שכיחות בו הדעות הדוגמטיות, הסגורות והמניחות מראש כדבר המובן מאליו ומעל לכל ספק כי האמת המוחלטת נמצאת בכיסו של הדובר וכל דעה אחרת היא של מורדי אור בורים. הודעות מחאה יצאו במהירות מסחררת מטעם ועד ראשי האוניברסיטאות ומטעם שלל ארגונים של אנשי סגל, ללא דיון יסודי עם בעלי דעות חולקות.

לנוכח המקהלה האחידה הזאת, ולנוכח השימוש המקומם במונחים ובעקרונות שאינם ממין העניין, ראוי להבהיר כמה דברים, ולו גם בקיצור. המונח “חופש אקדמי“ נעשה פלסתר זה מכבר. היו שהשתמשו בו גם כאשר ביקשה המדינה לבקר את התנהלותן הכספית של אוניברסיטאות, שעה שהללו ביקשו הזרמות של כספי מדינה. ברם, חופש אקדמי אין משמעו כי איש האקדמיה רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, בכל עניין ובכל מקום. החופש האקדמי הוא חירותו של איש האקדמיה לנהל באופן חופשי את עבודתו האקדמית, שעיקרה מחקר והוראה של תחומי עיונו ומומחיותו.

הבעת עמדות פוליטיות אישיות אינן עבודה אקדמית, וראיה לדבר היא שאף מוסד אקדמי ראוי לשמו לא יתיר קורס שלם שכל כולו עוסק בדעותיו הפוליטיות האישיות של המרצה. הנקודה המרכזית כאן איננה של חירויות או זכויות, אלא של כשל תמורה: סטודנט משלם ממיטב כספו כדי לקבל תמורתו ידע, מומחיות ומקצועיות. הוא לא בא לשמוע את זיכרונות הילדות של המרצה, את בעיותיו הרפואיות והמשפחתיות – ואף לא את דעותיו הפוליטיות. לא על אלה הוא משלם.

כאשר הוא מגיע לשיעור שאחוז לא מבוטל ממנו מוקדש לדעות כאלה – הוא אינו מקבל את התמורה המגיעה לו. הדבר דומה לקונה הרוכש לעצמו ספר עיוני בתחום ידע מסוים, ומוצא כי רבע או שליש מן הספר נחתך ובמקומו הדביק המחבר את מאמרי הדעה שלו בעיתונות היומית.

מאבק של גילדה

בעשורים האחרונים התפתחה רגישות משפטית ואתית ערה לקיומם של יחסי מרות במקומות עבודה ובמסגרות דומות. רגישות זו, המוצדקת וברוכה כשלעצמה, הופנתה בעיקר לתחום המגדרי, בדגש על הטרדות מיניות. ואולם, לא רק שם היא קיימת. מרצה העומד על הפודיום מקיים סוג של יחסי מרות עם תלמידיו, ולא רק בגלל שהוא נותן להם את הציון בסוף הקורס, אלא גם בגלל שהוא זה המנהל את הדיון וקובע מי ידבר ומתי.

בסיטואציה זו, הקוד האתי שהציע פרופ‘ כשר לא רק שאינו מקדם השתקה, אלא נאבק בהשתקה. מעמדו היתרוני של המרצה בכיתה איננו מקדם ביטוי זורם וחופשי אלא דווקא ממעיט אותו, ולעתים אף מדכא אותו. ואם המרצה מגלה פתיחות נדירה – שלא כל כך זכינו לראותה בדיוני הפורום האינטרנטי – תינתן במה לכל דורש ולכל החפץ להתבטא, אלא שאז זמן הלימוד יתמעט עוד יותר ובעיית כשל התמורה תחריף שבעתיים.

השאלה העומדת כאן לדיון אינה ה“מה“ אלא ה“איך“ ובעיקר ה“היכן“. לגיטימי עד מאוד, ואפילו מבורך, שסטודנט ירגיש שנושאי השיעור מאתגרים אותו רעיונית וירצה לשמוע את דעותיו האישיות של המרצה אף מעבר לשיעורים. ואמנם, טוב ויפה לשמור על אווירתה של האוניברסיטה כמקום של תסיסה רעיונית ולא רק של לימודים. ואולם, האוניברסיטה אינה רק כיתות לימוד. אם סטודנט מעוניין, הוא יכול לקבוע פגישה אישית עם המרצה או לארגן מפגש של שיח חופשי עם קבוצת מצטרפים מעבר לכיתת הלימוד. תלמידיי יזמו מפגשים כאלה איתי לא אחת ונעניתי ברצון.

מפגשים כאלה פותרים הן את בעיית כשל התמורה, שהרי הם מתקיימים מעל ומעבר לשעות הלימודים, הן את בעיית יחסי המרות, שכן הסטודנט מגלה את דעתו כי רצונו לשמוע ולהשמיע דעות. במקביל, מסגרות כאלה גם שומרות על אווירת השיח הרעיוני הפתוח באוניברסיטה – מחוץ לכיתת הלימוד. כל שנדרש מן המרצה הוא איפוק של כמה דקות עד שהשיעור יסתיים. רצונם של כמה ממתנגדי הקוד האתי של פרופ‘ כשר להימנע מאיפוק מינימלי כזה ולשמור על “זכותם“ לנאום נאומים פוליטיים דווקא בין כותלי הכיתה מעלה חשד חריף כי הם פשוט חוששים לוותר על עמדת כוח שנטלו לעצמם, גם אם זו מעולם לא הוקנתה להם. זהו מאבק של גילדה על זכויות יתר, ולא מאבק עקרוני על זכויות חוקתיות.

גדפו בחופשיות, גדפו בהנאה!

גם הטענה שהקוד האתי מזמין למעשה מעקב ופיקוח של השלטון על הנעשה בכיתה לא נועד אלא להפחיד. המזדעקים מעוררים בקורא את הרגשה כי מעתה ואילך יוצבו בכל כיתת לימוד “קומיסרי אתיקה“ שיפקחו על כל מילה, וציד מכשפות מקרתיסטי יחל לשעוט בעוז. זה דימוי חסר שחר. התקנות שפרסמו מוסדות אקדמיים למניעת הטרדה מינית לא עוררו כל חשש ל“קומיסרי מגדר“, והניסיון מלמד כי תקנונים אתיים הקיימים במקצועות שונים רק משפרים את איכות היחסים בין בעלי המקצוע לבין קהליהם.

לקראת סיום אגע בקצרה בשתי נקודות נוספות בקוד האתי: איסור הבעת תמיכה בחרם על ישראל ואיסור השימוש בלשונות גידוף אף מחוץ לכותלי הקמפוס.

כאשר עלו הדיונים על אודות הגבלת הייצוג הפוליטי של מפלגות השוללות את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, זכתה היוזמה לתמיכה נלהבת, בין השאר מקרב רבים מן המוחים כעת נגד הקוד האתי. אחת הטענות שהועלו בהקשר זה הייתה: אם אתה מתנגד לדמוקרטיה, אינך אמור לצפות שהדמוקרטיה תאפשר לך לפעול נגדה במסגרת מוסדותיה. אם נהפוך את הטענה הזאת לנוסחה פורמלית כללית, דהיינו במקום “דמוקרטיה“ נכתוב את המשתנה X, שבתוכו אפשר יהיה להציב למשל גם את “מדינת ישראל“ או “המערכת האקדמית הישראלית“ – ברור לגמרי מה תהיה המסקנה המתבקשת ממנה לנדון דידן.

אלא שכל הדיונים בנושאים כאלה לעולם אינם מסוגלים להתעלות אל רמת העיקרון המופשט. מעמידים פנים כאילו דנים ב–Xים, במושגים כלליים של חירויות וזכויות, אך זה אינו כך. ברור שכל צד היה מעלה את טענות הצד שכנגד כאשר האינטרסים, האמונות או הערכים שלו היו על כף המאזניים, וממהר להחליפם בחזרה כאשר הסיטואציה תתחלף בחזרה. אך נקיות הדעת מחייבת לחזור ולעמוד על דרישה זו – כעין “מסך הבערות“ של רולז – ככל שהדיון נעשה עקרוני יותר.

ובאשר ל“חופש הגידוף“ – פלא שעוד לא הוצב ערך חוקתי נעלה כזה – הבה נצטרף כולנו ללוחמי החופש ונקרא: גדפו, גדפו בחופשיות, גדפו בהנאה! אם החלטתם למחוק את שארית הכבוד שעדיין נותרה כלפי העיסוק האקדמי במו ידיכם – או בהבל פיכם – איש אינו יכול להגביל אתכם. כולנו נוסעים בספינה שאתם קודחים חור בירכתיה, אבל המשיכו לעשות זאת בחופשיות, לא נפריע לכם, לבל ניכשל בהשתקה, ולבל נפגע בזכויותיכם ובחירויותיכם. בסוף, כשהספינה תטבע, יש לצפות שתאשימו אותנו בטביעתה. על כן יהיו דבריי אלה כמודעא רבא: האחריות לכך תלויה בצווארכם.

פרופבנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 ביוני 2017, ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. תודה על הפוסט , המסמך הזה , באמת חסר טעם ומזיק ביותר . אני חושד , ממעקב אחרי תגובות וידיעות הנוגעים למסמך האתי הנדון , שהוא פשוט חסר אחיזה או רציונל מציאותי . הוא לא פועל יוצא של בעיות ברורות ומוחשיות שקרו במציאות , אלא , אונס המציאות למעשה . לא בכדי , כותב הפוסט , לא הביא המחשה אחת , או מחבר התקנון , המחשה אחת אפילו , איפה בדיוק הבעיה ? ממה נגזר הרציונל ?

    תקצר היריעה , אבל , חוץ מקריאה להימנעות לעידוד חרם וכדומה , על מדינת ישראל , רוב רובם של הדברים , הבליים לגמרי . נמחיש בצורה ברורה :

    המסמך , לא מייצר בכלל אבחנה בין דיסיפלינה לדיסיפלינה . בין פיסיקה כדרך משל , לבין מדעי המדינה . כי לא צריך בעיקרון !! בפיסיקה לא עוסקים בפוליטיקה ככלל , ובמדעי המדינה , בעיקר בפוליטיקה , אזי , כיצד למשל , טרח המחבר על סעיף ותבנית לשון חוזרת ונשנית של מראית עין ופרשנות טבעית . הנה , סעיף 5 פרק ג' שכותרתו :

    " הוראה בכיתה : פעילות פוליטית – מראית עין "

    וכך מציין הסעיף :

    " חבר הסגל האקדמי ביחידה אקדמית ייזהר מן האפשרות שדבריו בכיתה יתפרשו ע"י סטודנטים באופן טבעי כפעילות פוליטית ."

    עד כאן הציטוט :

    נניח מרצה למדעי המדינה . וכך נושא השיעור : תרגיל מסוים לצורך ביצוע היקשים . נשמע הטיעון , שהימין החדש ( נניח הליכוד , הבית היהודי , ישראל ביתנו ) מוביל אותנו למשטר תיאוקרטי , דיקטטורי . המרצה לוקח מודל קלסי של דיקטטורה , ומייצר השוואה , שוני זהות , האם אכן כך הדבר בפועל , משמע: האם יש זהות או שוני , בין מרכיבים דיקטטוריים קלאסיים , לבין תווי השלטון של נתניהו ודומיו . התוצאה :

    המסקנה שכן , המסקנה שלא , ו/ או : שילוב או ספק מסויים .

    נניח שהוא ( המרצה ) ידוע כתומך מר"צ , או ליכוד . עכשיו :

    האם על פי נוסח הסעיף, , הוא צריך להיזהר מן האפשרות שדבריו בכיתה יתפרשו ע"י סטודנטים באופן טבעי כפעילות פוליטית . ודאי !! זה נוסח הסעיף בתקנון !!

    אלא , שהתפיסה של הסטודנטים , הינה אוטונומית , סובייקטיבית , וכך חייבת להתפרש באופן טבעי על ידי סטודנטים . הרי בכך יסודו של חופש הביטוי . שאם הוא תומך מר"צ , והוא מגיע למסקנה שיש זהות , אזי , זוהי פעילות פוליטית או מעין כלפי הסטודנטים . ואם תומך ליכוד , יש בכך , הזדהות , תמיכה והגנה עם מפלגת השלטון .

    אם כך , הוא מונע תדיר , על ידי שימוש תדיר בתבנית הלשון : באופן טבעי , מה שהוא טבעי לאקדמיה ולחופש הביטוי במובנו הבסיסי ביותר .

    אני מוכן להניח שכוונותיו כנות , אבל , אין זה מתקבל על הדעת פשוט !!

    אפשר כאן להגיע למסמך עצמו :

    http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2017/06/casher.pdf

    תודה

  2. רק תיקון והבהרה לתגובתי לעי"ל :

    הנורמה בקוד המוצע , אינה של הימנעות מקריאה לחרם על מדינת ישראל , אלא על מוסדות אקדמיים במדינת ישראל , וזו הייתה טעות . הנה כך הנוסח המדוייק ( פרק ג' , סעיף 11 ) :

    " חבר הסגל האקדמי של מוסד להשכלה גבוהה בישראל לא ישתתף בחרם אקדמי על המוסדות להשכלה גבוהה בישראל ואף לא ישתתף בקריאה לזולתו לממש חרם כזה או לתמוך בו . "

    עד כאן הציטוט , ויובהר בזאת :

    הנורמה עצמה , כמופשטת ועיונית , היא אכן ראויה . אבל , אין לה מקום , בשום קוד אתי יודגש כאן . קריאה דנן לחרם , אין לה מה לעשות , עם איכות אקדמית , ועם חופש הביטוי באקדמיה . הנורמה עצמה , צריכה להיות פלילית , או לא להיות כלל וכלל . רק יצויין , שהחוק במדינת ישראל ( חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א- 2011 ) לא מפליל פעילות דנן ( קריאה לחרם ) אלא , מייצר תוצאות של מעין חרם נוגד או הגבלות בזכויות, ומייצר חבות ( אשם ) בנזיקין בנסיבות הענין ( וצריך רף גבוה יחסית של אשם ) וכך , מייצר למעשה נורמה עיונית רכה , אבל , לא פלילית ממש .

    תודה

  3. רק למי שמעונין , לחוק עצמו ( חרם ) :

    https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/500_523.htm

    תודה

  4. חמש סיבות לפחות להתנגד לקוד האתי המוצע:

    1. קוד אתי צריך לבוא ביוזמת בעלי המקצוע ובהסכמתם. לא פרופ' אחד יקבע, בעיקר כאשר רוב נציגי המוסדות מתנגדים להצעתו.
    2. קוד אתי כנגד ביטוי פוליטי אסור שיבוא במעורבות, קל וחומר ביוזמה, של השלטון. ריח חריף של השתקה פוליטית עולה ממעורבות שכזו.
    3. קוד אתי כנגד ביטוי פוליטי אסור שילווה בהצעה לפיקוח, בקרה או אכיפה. ריח חריף של פגיעה בחופש הביטוי ובקומיסריות פוליטית עולה מאכיפה ופיקוח מגבוה שכזה.
    4. קוד אתי אסור לו שיתערב במעשיו של אדם מחוץ לכותלי עבודתו. הקוד הנוכחי מתיימר אפילו לאסור 'חוסר נימוס' או גידופים פוליטיים הנעשים מחוץ לכותלי הכיתה או הקמפוס. שוב, גם כאן עולה ריח מאד לא נעים של נסיון להשתקה פוליטית
    5. האקדמיה איננה סתם עוד גילדה מקצועית בנוגע לפוליטיקה ומחאה פוליטית. זוהי הזרוע שהוכיחה עצמה שוב ושוב במהפכות פוליטיות, בשמירה על חופש הביטוי, ביכולת עמידה מוסרית ואזרחית כנגד שרירותו של השלטון. הרחקתה של האקדמיה מן הפוליטיקה איננה נוגעת רק לסדריה המקצועיים של האקדמיה, אלא היא פוגעת בסדריה החיוניים של הדמוקרטיה והמדינה בכללה.

    חבל שפרופ' בראון כמעט התעלם מרוב הנקודות הללו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: