תגובות לגליונות קודמים – 1032

בתגובה ל"נכד ללא אב" מאת שלום רוזנברג, גיליון פרשת אחרי–מות קדושים

האמנם מידת סדום?

 

דבריו היפים של פרופ' רוזנברג, שעסקו במעמד הורים ביחס לשימוש בזרע של בנם הנפטר והגיעו למסקנה כי חובה לאשר להם לעשות זאת, התבססו על הלוגיקה הבאה: קיימת חובה לעשות את הישר והטוב ולכפות על מידת סדום; אי–מתן היתר להורים להשתמש בזרעו של אדם הוא מידת סדום; מסקנה: כופין את המחזיקים בזרעו של בן נפטר לאפשר להוריו להשתמש בזרעו כדי לזכות בנכד. הלוגיקה הזו מדגימה את הבעיה הגדולה שבניסיון לקבוע הלכה בעזרת עקרונות כלליים: נוצר מעגל לוגי נכון ותקף, אך מרכיביו נתונים במחלוקת, ובשל כך המסקנה אינה מוכרחת ולדעתי היא גם שגויה.

שתי ההנחות שיצרו את הלוגיקה הן בעייתיות: ראשית, ההנחה שמניעת השימוש בזרעו של אדם היא מידת סדום. ואולי להפך? ואולי כפיית אדם, אף לאחר מותו, להיות אב לילדיו היא היא מידת סדום? ואולי לידת ילדים שאינם חלק ממערכת זוגית ראויה היא מידת סדום? שאלות אלה מלמדות כי למעשה הדיון המהותי הוא בדיוק על שאלה זו, ואי אפשר אפוא להשתמש ברעיון של "כופין על מידת סדום" בלי לבסס תחילה את הטיעון שזו אכן מידת סדום.

גם ההנחה השנייה עלולה להיות שגויה. אמנם כופין על מידת סדום, אולם לא תמיד. כמו כל עיקרון כללי, יש גבולות לשימוש בעיקרון זה, ועל כן ההלכות הנוגעות לו, כמו דין "בר מצרא", יותר מורכבות מאשר הטיעון הפשוט. גם כאן, אף אם נניח שזו מידת סדום למנוע מסבא וסבתא להוליד נכד באופן כזה – עדיין לא מתחייבת המסקנה שמותר לאפשר זאת. שכן מול עיקרון זה עומדים עקרונות אחרים, ואפילו עקרון "מידת סדום" לדעת רבים – כלפי הילד שייוולד. אם כן, גם כשאנו נכנסים לעולם של "מידת סדום" היה אפשר להגיע בדיוק למסקנה ההפוכה. על כן אני סובר כי היחידה הרשאית להשתמש בזרעו של נפטר שלא הותיר צוואה מראש היא האלמנה, ולא אף אחד, כולל ההורים.

דיון זה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על האופק העצום שנפתח בד בבד עם הבעייתיות הגדולה שבשימוש בכללים הלכתיים מקיפים. המקום שבו היא שכיחה מאוד הוא בדיון בנושאים אתיים ומוסריים, שבו מצוטטת בצדק ההוראה הכללית "ועשית הישר והטוב". הנוקטים בו צודקים בהביאם את העיקרון הגדול המובא בדברי הרמב"ן ביחס לישר והטוב, אך מתרשלים להוכיח שאכן מה שהם מציעים הוא הוא הישר והטוב. הדבר נכון גם לגבי השימוש בטיעונים של "חילול השם", "כבוד הבריות" ועוד. דווקא בשל אמונתי כי יסודות הלכתיים אלה מחייבים מאוד, ומנחים את דרכו של פוסק ההלכה, אני טוען שצריך לזקק יותר ויותר את חובת ההוכחה שאכן המקרה הקונקרטי הוא הישר והטוב, קידוש השם וכדומה. או אז אכן נכוון את דרכנו לרצון הקב"ה לא רק בפרטים, אלא גם בדרך הכללית של התורה.

יובל שרלו

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בכפר בתיה

 

 —

בתגובה ל"פדרציית איחוד אברהם", מאת הרב יעקב נגן, גיליון פרשת אמור

הזיה מסוכנת ואחיזת עיניים

 

כמו עוד הרבה מאמרים מנותקי מציאות המתפרסמים חדשות לבקרים, גם מזה של הרב יעקב נגן הייתי יכול להתעלם ולהמשיך הלאה, אבל משום מה זה לא עובר לידי. אולי העובדה שהוא לוקח את תלמידיו למפגשים ההזויים הללו, ומצליח לבלבל אותם, תורמת לעניין.

לכל אורך המאמר אני לא משתחרר מהדימוי של חזאי היושב בתאו המחומם, ומבשר למאזינים שהיום יהיה שרבי, כאשר בחוץ יורד שלג.

בפתח דבריו הוא מספר על נתן מאיר – בעל שכול – שדיבר על חזונו של פרס ובחר שלא לדבר על המקומות שבהם נכשל חזון השלום אלא דווקא על "ניצנים של תקווה". אז לצורך העניין אני אח שכול. איבדתי את אחי שעיה הי"ד לפני 24 שנים, בחממות שלו בכפר ים, על ידי פועל שלו, שדקר אותו בסכין.

ר' יעקב, אתה מדבר על השלום שצריך לבוא מלמטה, ממפגשים בין האנשים הפשוטים. תמהני, כיצד אתה לא יודע שלמעלה ממאה שנה אנחנו מנסים לפתח יחסי שכנות עם הערבים שגרים לצידנו. לא בצורה מלאכותית–יזומה כמו שאתה מנסה לעשות, אלא באופן טבעי כשכנים החיים באותה כברת ארץ. כך נהג סבא שלי – ישעיהו בולקא – כאשר התיישב באדמות שייח' אבריק בעמק יזרעאל, בשנת 1936. הוא לא ניסה לנשל אף אחד מאדמתו, אבל הם שרפו את שדותיו פעם אחר פעם, ובסוף אף רצחו את אלכסנדר זייד, ששמר על אותם שדות.

כך נהגו אנשי חברון עם שכניהם הערבים, לפני תשעים שנה, כפי שלמדו מאברהם אבינו. אבל השכנים הערבים, צאצאיו של אותו אבא, לא יכלו לשאת את השכנות הטובה הזאת, ורצחו אותם על נשיהם וטפם. כך גם אנחנו נהגנו כאשר באנו ליישב את הר חברון ואת סוסיא לפני 35 שנה. לא נישלנו אף אחד, ולא פיתחנו עוינות כלפי שכנים אלה ואחרים. כל האירועים השליליים היו תגובה לניסיונות שלהם לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו, כיוון שלא השלימו עם רצוננו ליישב את הארץ.

אחי שעיה הי"ד האמין בשיתוף פעולה עם הערבים השכנים, כולל העסקה שלהם, אבל בכך לא די. הוא דאג להם ולנשותיהם לתרופות שלא הצליחו להשיג מהגורמים שלהם. הוא פעל אצל שלטונות הצבא כדי לעזור להם בכל מיני פרוצדורות ועוד ועוד.

כל הדוגמאות הללו, ועוד אלפי אלפים כדוגמתן, לאורך כל תקופת שיבת ציון הנוכחית, הם ניסיונות של בני עמנו ליחסי שכנות טבעיים וחיוביים עם מי שחי לצידנו. אך היד המושטת נענתה ביד אוחזת סכין או אקדח, המקדשת את המוות של השכנים התמימים. אם הם היו מקבלים את העובדה שאנו בני הארץ, ששבנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות, לא היה צורך במפגשים המאולצים שאתה מנסה לביים. יחסי שכנות נוצרים באופן טבעי. מאות המשפחות בדהריה ובסמוע שבנו את מגדלי המגורים שלהם מכסף שקיבלו ממיכי מרק הי"ד, עבור בניית הישיבה המפוארת, הן לא ביטוי ליחסי שכנות? ומה עתניאל קיבלה בתמורה? שכול ויתמות!

אנחנו נתנו לכך צ'אנס, והוא נדחה אין ספור פעמים. לא עוד. הם יצטרכו להזיע קשות כדי להוכיח שהם משנים מגמה. אוהל גדול עם פירות עונה ואירוח של תלמידיך שווים כקליפת השום מול כניסה בליל שבת קודש לחדר האוכל, ורציחתם של ארבעה בחורים. משום מה מי שמתאמץ ללא הפסק – כאילו הוא זה שיש לו מה להפסיד – זה הצד "שלנו", תחת כותרת של תנועה כזאת או אחרת. למה הרחובות שלהם לא מלאים בתנועות שלום למיניהן?

ואולי הדבר הקשה ביותר שאתה כותב הוא זה: "יהודים ומוסלמים מאמינים באותו א–לוהים, אוהבים אותו ומתפללים אליו". ואני לא יודע איפה לשים את עצמי. אולי אתה ואני לא מאמינים באותו א–לוהים? א–לוהים שלי הוא לא זה שבשמו תוקעים סכין באישה הרה, אלא זה שיקר בעיניו המוותה לחסידיו. בעצם, אין דבר משותף בין הא–לוהים שלי לשלהם, המשועבד לצורכיהם וליצריהם. זה מזכיר לי את השיר ההזוי של שלום חנוך "האויב שלך הוא בדיוק כמוך". אומר זאת בשפתי המחוספסת: רק לאחר שיוכיחו קבל עם ועולם שהם בני אדם ולא חיות טרף, יש מה לדבר על מפגשים בין בני אדם.

לפני שהשלב הזה קורה אצלם – ואל תבלבלו אותנו עם סימטריה מזויפת – אתה מאחז עיניים, כאילו החזון שלך מביא בשורה, ובמציאות הוא יביא עוד אסונות, כמו "אוסלו" של פרס.

משה דויטש

משה דויטש הוא עובד אדמה, ממקימי היישוב סוסיא

מציאות רבת פנים

הרב יעקב נגן משיב:

הנקודה המהותית של מאמרי ושל עבודתי בשנים האחרונות נובעת מתוך הזדהות עם חלק מהחששות של משה דויטש. השיח של עשרות השנים האחרונות הניח שיש להקדים פתרון פוליטי לשינוי היחסים שבין החברות, ואילו הניסיון המר מלמד שההפך הוא הנכון, השינוי ביחסים בין החברות חייב להקדים את הפתרון הפוליטי. המהלכים הפוליטיים צריכים להיות הביטוי לשינוי היחסים, ולא הגורם שלהם.

אני חלוק על משה ביחס לסיכוי לחולל שינוי. המציאות רבת פנים והחברה הפלשתינית איננה חד–גונית. כך למשל, בפיגוע שבו נרצח ידידי ושכני ר' מיכי מרק, זוג פלשתינים הם אלו שהצילו את חייה של אשתו. במציאות המורכבת השאלה היא איך לחזק את המגמות החיוביות. אני מאמין שיש מה לעשות.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 במאי 2017,ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: