דברים שדיבור נבהל מהם | בכל סרלואי

אומרת שירה 1032

 

אישון אינךְ

הדסה טל

הקיבוץ המאוחד, 82 עמ'

 

 

 

בעמוד האחרון של "אישון אינך", ספרה השישי של הדסה טל, מצוין כי רוב שירי הספר נכתבו בנובמבר 2014. הספר, למרות הגיוון הנושאי של כמה מפרקיו, נקרא כחטיבה אחת, עמוקה ושוברת לב – קינת אם על אובדן בִּתה. קינת הורים על ילדיהם היא תמיד בלתי נתפסת. טל, שבשירתה עוסקת במרחב המופשט שבין המיסטי לממשי, מזקקת בספר הזה את הפואטיקה שלה כדי להביע כאב שלא ניתן לבטא אותו במילים, והתוצאה יפהפייה ושוברת לב.

היכולת של טל לעמוד על סִפּו של הממשי מתחילה בצעקה נוראה המבקשת הבנה שהיא יותר ממצוקתה של החיה הנשארת מאחור, היא בקשת פשר: "רַק דַּבְּרִי אֵלַי, דַּבְּרִי כְּמוֹ הָעוֹנוֹת, דַּבְּרִי אֵלַי כְּמוֹ גֶּשֶׁם, / דַּבְּרִי / אוּלַי אָבִין אֶת הַשִּׁיר הָאַלְמוֹתִי שֶׁל בְּנֵי תְּמוּתָה". טל עוסקת באובדן מנקודת מבט אישית מאוד, החורגת מן הסיפור הנקודתי. העמדה הזו מאפשרת את המעבר מהאישי אל הקיומי. כמו אור הנופל דרך חרך זעיר, יש בשירים שלה עוצמה פילוסופית דקה ומרוכזת מאוד. "בְּתוֹךְ אִישׁוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה / הָאוֹר הַפְּנִינִי שׁנוֹפֵל דַּק / זוֹ אַתְּ. // מִלְבַד הַכֹּל כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה".

דווקא משום שטל היא משוררת מחוננת, היכולת המובהקת שלה לזקק את הבלתי אפשרי שוברת את הלב בזכות מילותיה ולא רק בשל האסון העומד מאחוריהם: "לָמָּה. הָעַתִּיק שֶׁבְּאָסְפֵי הַצְּלִיל". מצוקת הדיבור נוכח כאב שאין לו שפה מתאפשרת על ידי עיסוק בזיכרון ושימוש בכלים פואטיים חדים ועדינים כדי לחלץ את השיתין שעליהן עומדת אפשרות השפה, כמעט עד לפירוק: "אָדוֹן, / הַפֵּרוּד הַזֶּה / בֵּינָהּ לְבֵין חַיֶּיהָ / בֵּינָהּ לְבֵינִי / בֵּינִי / לְבֵינְךָ /בֵּינְךָ לְ / אֵינְךָ // דְבָרִים שֶׁדִבּוּר נִבְהָל מֵהֶם".

"כָּל לַיְלָה הַחֹשֶׁךְ מַקְלִיד צְעָקָה. אַחַת בִּלְבַד. בּוֹאִי – / כָּל בֹּקֶר נוֹדֵד הַמִּזְרָח מַעֲרָבָה, מוֹשֵׁךְ אוֹתָךְ / בְּאֶצְבְּעוֹת הַלֵּב. מְשׁוֹטֶטֶת, אַתְּ רְשׁוּמָה / בִּוְרִיד דַּק / מַפְקִירָה בַּשֵּׁפֶל אֶת סוֹד הַגֵּאוּת / וְכָל הַגַּעֲגוּעִים זוֹרְמִים אֵלַי. לֹא לַיָּם". העיסוק של אם במות בתה הוא אכן דבר שהדיבור נבהל ממנו; טל מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן מתוך הבלתי אפשרי שלה, והתוצאה היא ספר שירה יפה וכואב מנשוא.

הספר שמתחיל בזעקת אובדן נוראה מסתיים בשיר שכותרתו "Que Sera", המזכיר את השיר המפורסם בעל אותו השם, העוסק בשיחה בין אם לבת. "מה שיהיה, יהיה", עונה האם לבתה, וכך משחררת אותה אל עתידה. בחתימת הספר נגמר עתיד האם במות הבת; "מָחָר עִם שַׁחַר אֲשַׁחְרֵר אוֹתָךְ אֶל הַזְּרִיחָה", כותבת האם ומשחררת את בתה אל מותה, ואת חייה שלה בעקבותיה.

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2017, ב-אומרת שירה, גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: