שיטה מקובצת | משה נחמני

בניגוד לאופן שבו הציגו חוקרים את דמותו של הרב צבי יהודה קוק, מחקר חדש מציג אותו כבעל משנה שיטתית ועצמאית. אך דווקא בעולם "ישיבות הקו", שנתן הסכמתו לספר, הקפיאו את הפצתו

 

עין בעין

משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק

חגי שטמלר

בניין התורה, תשע"ו, 391 עמ'

 

 

 

 

 

הרב צבי יהודה הכהן קוק נתפס בקרב רבים מתלמידיו, ומעבר להם, כראש ישיבה וכמנהיג הרוחני של "גוש אמונים". ספר חדש שראה אור לאחרונה מבקש להציגו באור מקורי ושונה, ואפשר אף להגדירו כמאתגר – כמי שהיה בעל משנה שיטתית ועצמאית שבמרכזה עם ישראל ולא ארץ ישראל. זהו ספר פולמוסי המערער באומץ על דמותו המוכרת של הרצי"ה.

כנראה משום כך כניסת הספר לעולם הישיבות נחסמה, וזאת על פי הוראה מגבוה. מי שהורה להפסיק מיידית את הפצת הספר לחנויות הוא ככל הנראה הרב צבי טאו, אף שהמחקר שביסוד הספר נעשה בברכתו. יותר ממחצית מעותקי הספר, שהדפסתם עלתה בדמים מרובים, שוכבים עתה במחסני ההוצאה לאור. לפי מה ששמעתי, שני רבנים שעיינו בספר נחרדו מפרקים מסוימים בתוכו, וחששו מכך שתלמידיהם ייחשפו לספר "מסוכן" או אף "פסול" זה. ההסכמות החמות שקיבל המחבר לספרו מאת רבנים חשובים, ובהם הרב שלמה אבינר תלמידו של הרב טאו, לא עזרו לו לספר ביום הדין.

מכון "בניין התורה" שעל–יד ישיבת עלי, אשר בהוצאתו נדפס הספר, פרסם בדף הפייסבוק הודעה מאופקת למדי: "לצערנו, ובתיאום עם המחבר, החלטנו להקפיא את ההפצה. זאת משום שעלו הערות ביקורתיות מצדם של תלמידי חכמים גדולים מתלמידי הרצי"ה. זאת לצד הערכה רבה למחבר עצמו". למעשה, "הקפאת ההפצה" היא במידה רבה הורדה לטמיון של שנים ארוכות שבהן השקיע המחבר את מיטב כוחותיו ליצירת מופת זו שלפנינו.

הרב צבי יהודה הכהן קוק בציורה של תמר רמון-המלי, 1990

תשובות למפקפקים

המחבר סוקר שלושה נושאים מרכזיים במשנת הרצי"ה: קדושה, לאומיות וגאולה. בשבעת פרקי הספר נסקרים מאות רבות של מקורות מגוונים: מאמרים שכתב הרצי"ה, הערות שכתב על גיליונות הספרים בספרייתו, אגרות ומכתבים שכתב שנדפסו ושהינם עדיין בכתב–יד, מאמרים וספרים שהוציאו לאור תלמידיו וראיונות עם תלמידים בכירים. הספר גדוש בחומר רב ערך להבנת אישיותו ומשנתו של הרצי"ה.

בסוף הספר נדפסו נספחים, הכוללים בין היתר מכתבים אישיים וחמים שכתב הרצי"ה לאשתו אהובתו, הרבנית חוה לאה. הנספחים האחרים הם ראיונות מעניינים עם חנן פורת, וייבדלו לחיים בני קצובר ופרופ' מיכאל צבי נהוראי. ראיונות אלו מעניקים זווית אישית ונוגעת לאישיותו של הרצי"ה. המחקר בספר מרשים ואיכותי וניכרת ההשקעה המרובה בכתיבת הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט של המחבר, המכהן גם כרב קהילה. הספר ניחן בעיצוב יפה והטקסט כתוב בשפה מדויקת ונאה.

את "מכתבי הברכה" שקיבל המחבר, מאת הרב שלמה אבינר והרב יעקב פילבר, הוא דחה לסוף הספר. מעבר לתפקידם הטריוויאלי כהסכמות לחיבור תורני, יש במכתבים אלו התייחסות למורכבותו של הספר ולפולמוס האקדמי סביב דמותו של הרצי"ה, פולמוס שהמחבר מבקש להאירו בדרך חדשה שלא הלכו בה לפניו.

הרב פילבר מציין את היתרון בספר זה "שיש בו גם שימוש תלמידי חכמים"; כלומר: יניקה ישירה מבית מדרשם של תלמידי הרצי"ה. גם הרב אבינר מדגיש שיש בספר "יראת שמים ואמונה טהורה, ואף תשובות למפקפקים". למעשה הרבנים המסכימים מבקשים להגן על הספר מפני פקפוק ב"כשרות" הספר עצמו; פקפוק שעלול לעלות בלבו של הקורא בעת קריאת הספר, עת יתגלו לעיניו טענות חריפות כלפי הרצי"ה, שעד כה לא נחשף אליהן.

לקורא התורני הקריאה בספר תהיה לא פשוטה, ולעתים גם כאובה ורגישה. הספר "פותח פצעים" במשנתו של הרצי"ה, נקודות מאתגרות שעד היום הספרות ה"קוקיסטית" לא התמודדה אתן. אכן, המחבר עושה זאת בחכמה ובעדינות ככל שאפשר, ועם זאת ישנם בספר ציטוטים שבוודאי יטרדו את מנוחת נפשו של התלמיד המצוי. כך למשל המשפט הבא שנאמר מפי פרופסור מפורסם: "הרצי"ה הפגין בוז לחיובים דתיים המקובלים באורתודוקסיה ללא עוררין. הוא לא היה כפוף לנורמות ההלכה והמסורת, והרשה לעצמו להקל במצווות ובמנהגים" (מובא בעמ' 15).

הספר שלפנינו הוא "מורה נבוכים", כלומר מציף שאלות ובעיות קשות ביחס למשנתו ולהנהגתו של הרצי"ה. עולם התורה הדתי לאומי לא נחשף לשאלות אלו, שנדונו עד כה אך ורק בעולם האקדמיה. המחבר לא נמנע מלהביא ציטוטים רבים, מאת חוקרים והוגי דעות שונים, שהאשימו את הרצי"ה בהאשמות מרחיקות לכת, כמעט בכל סוגיה שבה עסק. לעתים אף באופן אישי וקטנוני. בעיני המחבר אלה בדרך כלל טעויות הנובעות מבורות או סילופים מכוונים.

בעיניי, התשובות שמספק המחבר כלפי האשמות החוקרים הנן מספקות. הוא מצליח לחבוש יפה את הפצעים שאותם פתח. לשאלת קהל היעד, לטעמי הספר לא מתאים לצעירים, אולם כוונתי אינה לרכים בשנים אלא לקוראים פזיזים וחסרי אומץ מחשבתי. הקורא הביקורתי, רחב הדעת, לא ייבהל מפני השאלות הקשות המועלות בו. הוא ימצא בספר את סיפוקו וישאב ממנו תועלת מרובה. לנגד עיניי עומדת דמותו של הרצי"ה עצמו, אשר כידוע כבר בגיל צעיר נודע כמשכיל בעל עיון ביקורתי. כשהוא התכתב בבחרותו עם הסופר יוסף חיים ברנר, ועיין בטענותיו החריפות כלפי הדת, אביו לא הניאו מכך. השאלה כלפי הישיבות היא האם אכן הרצי"ה הוא מודל בשביל תלמידיו, והאם הם מבקשים לגדל בישיבות תלמידים רחבי אופקים כמותו.

בין הראי"ה לרצי"ה

רבים מהתלמידים מתקשים להבחין בין האב לבנו, בין הראי"ה והרצי"ה, ולחוש בהבדלים, המהותיים או הסגנוניים, ביניהם. שטמלר כותב (עמ' 17) כי "בבסיס הגותו של הרצי"ה עומדת תורת אביו, הראי"ה, אולם גישתו של הרצי"ה ביקשה לבסס עמדה תיאולוגית זו באופן רציונלי ומסורתי. את הגישה התיאולוגית עיגן במקורות התלמוד והמדרשים, ואת גישתו הרעיונית ביסס על השיח הפילוסופי האירופאי של 'מפנה המאות'". שטמלר מקדיש לכך פרק שלם – "היחס בין משנת הרצי"ה למשנת הראי"ה".

בתחום זה פונה שטמלר לעסוק בזווית מעניינת – המקורות התורניים שהרצי"ה שינן והדגיש באוזני תלמידיו. מקורות אלה, שעסקו בנושא חשיבותה של ארץ ישראל והשיבה אליה, לכאורה לא הוזכרו מעולם על ידי אביו. אמנם בשנים האחרונות הוכיחו מספר חוקרים שרוב רובם של אותם מקורות יש להם יסוד וזכר כבר בכתבי אביו, גם אם במינון נמוך בהרבה.

בין הסוגיות הללו מציג שטמלר את סוגיית כיבוש הארץ. הוא מצטט מדברי הרב יהודה עמיטל כלפי התבססות הרצי"ה על דברי הרמב"ן בסוגיית מצוות כיבוש ארץ ישראל: "אני אמרתי שאצל אביו בכלל לא מוזכר הרמב"ן הזה, אחר כך מצאו שבשנה האחרונה לחייו הוא כן הזכיר את זה". אולם שטמלר עצמו מציין שיש למעלה מעשרים מקורות (!) בכתבי הראי"ה המלמדים על כך שדברי הרמב"ן היו חלק אינטגרלי משיטתו.

תופעה זו של מקורותיה העלומים של משנת הראי"ה זוכה להרחבה רבה אצל שטמלר, וברצוני להוסיף על כך כמה מילים. בעיניי יש אכן פער עמוק ומשמעותי בין הראי"ה עצמו ובין בנו הרצי"ה, המבקש לפרש את המקורות הנעלמים בדברי אביו. אין ספק שעצם בחירתו של הראי"ה שלא לפרש את המקורות לדבריו היא משמעותית. הלוא זה אחד מהדברים שהציקו לקנאים בירושלים, שטענו כלפי סגנונו ה"נבואי" של הראי"ה; כלומר העובדה שהוא לא מסתמך על מקורות כתובים, כמקובל מקדמת דנא בעולם התורה. אפשר היה לומר שהרצי"ה לא חלק על בחירתו של אביו להסתיר את מקורותיו, אלא סבר שההסתרה הייתה "הוראת שעה", ואילו בדורו הגיע הזמן לפרש את המקורות. אולם מעיון בסוגיות הללו ניכר כי גם כאשר הצגת המקורות הייתה מסייעת לטענותיו של הראי"ה להתקבל, הוא בחר שלא להציגם בפירוש. כך למשל לגבי הקביעה שדורנו הוא דור של "אתחלתא דגאולה". הרצי"ה חזר ושינן זאת פעמים אין ספור באוזני תלמידיו, תוך שהוא מציג לכך מקורות מפורשים בכתביהם של רבי יהושע מקוטנא, הנצי"ב מוולוז'ין (רבו של אביו!), רבי אליהו גוטמאכר ועוד. לעומת זאת אצל הראי"ה קביעה זו מופיעה פעמים ספורות, וגם היא אינה נסמכת אף פעם על דברי קודמיו. הלוא דבר הוא!

מחותן עם התרבות

שטמלר מציג את "שתי האסכולות בדבר היחס שבין משנת הרצי"ה לבין משנת הראי"ה" – האם יש זהות או לכידות ביניהן (עמ' 287), והוא סבור כי "למרות שמחשבותיו והגיונותיו יונקים היו מתורת הראי"ה, אני טוען כי הרצי"ה לא היה אך ורק בגדר של פרשן כי אם הוגה בעל משנה שיטתית ועצמאית… הוא שם את הדגש על המקורות התלמודיים והקבליים… והשתמש בטרמינולוגיה של 'פסיכולוגיית העמים', החיל את עקרונות ההיסטוריוסופיה ההיגליאנית על האומה הישראלית, והעניק לכל אלה את הנופך העוצמתי הניטשיאני". שטמלר מוסיף: "המעבר שבין משנתו ההגותית של הראי"ה לבין משנתו החינוכית והאידיאולוגית של הרצי"ה הוא שהוליד את הפערים הרעיוניים בין האב לבין הבן", ובין הפערים הללו – שאותם מתאר שטמלר בהרחבה – היחס לחסידות, היחס שבין הא–לוהות לעולם, הדבקות בצדיקים, גילוי סתרי תורה להמון ועוד.

ידוע שבעת שהותו בגרמניה בשנת תרע"ד "הרחיב הרצי"ה את השכלתו הכללית", הכוללת לימודי שפות, מתמטיקה וגיאומטריה, וכן עסק בכתביהם של הוגים נוכרים – עובדה שמאתגרת את תלמידיו כיום, האמונים על הקדשת שנות הבחרות ללימוד תורה בטהרתה. עדותו על עצמו, "אני בעצמי מחותן גדול עם התרבות הצרפתית והגרמנית", היא במקרה הטוב חסרת פשר בעיני רבים מתלמידיו. במאמר מוסגר אציין מה שלא נזכר עד כה בספרות ההיסטורית, והוא שכבר בעת נסיעתו של הרצי"ה לגרמניה נערך דיון בעיתונות התקופה בנוגע למטרת הנסיעה, והמסקנה הייתה שהרצי"ה נסע למטרה לאומית הנוגעת ליהודי הגולה בהקשר לארץ ישראל, ולא למטרה לימודית.

אתגר נוסף שמציב שטמלר ביחס לשיטתם של הראי"ה ובנו הרצי"ה בדבר הגאולה היא הביקורת בעקבות השואה. "העובדה שהראי"ה נפטר לפני השואה גרמה לרבים לומר כי הוא טעה בניתוח התקופה וממילא אין לראות בתקופה שבה אנו חיים 'אתחלתא דגאולה'", מסביר שטמלר. "זו אחת הביקורות הנוקבות ביותר שנתחברו כנגד הבנת המציאות של הראי"ה קוק", התבטא רביצקי (מובא בעמ' 195). כלפי זאת מפנה שטמלר לאזכור יחיד של השלטון הנאצי בדרשה שנשא הראי"ה בשנת תרצ"ד. למעשה ישנם עוד אזכורים נוספים ומפורשים להיטלר ולסכנה הקטסטרופלית הצפויה ממנו, המפריכים, ולו במקצת, את הביקורת הזאת.

בהקדמתו מציין שטמלר: "ניתן להבחין במגמה במחקר המתנגדת לעצם החיפוש אחר משנה שיטתית בגישתו של הרצי"ה". מבחינתם של חוקרי דמותו של הרצי"ה, עד היום, אין אפשרות כלל לכך שיש לפנינו שיטתיות בדברי הרצי"ה, אלא "ניסוחים פסקניים הנוטים לפשטנות", אשר מאחוריהם עומד בסך הכול "גורם פוליטי", כלשונו של דב שוורץ המצוטטת במבוא לספר. בסגנון דומה כתבו גם יתר החוקרים. לעומתם שטמלר "מבקש להציג משנה תיאולוגית סדורה העולה מתוך כתביו ושיעורי של הרצי"ה". ואכן בקריאת הספר מתעצבות מחדש בעינינו אישיותו הרבגונית של הרצי"ה ומשנתו המקיפה.

 

משה נחמני הוא מנהל ארגון "אור האורות" לחקר תולדות הראי"ה קוק ומשנתו

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 במאי 2017, ב-Uncategorized, גיליון אמור תשע"ז - 1031, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: