תושייתו וקסמו האישי של הילד היהודי ששרד בשנות השואה, מתוארים בביוגרפיה המשולבת בסיפור ההווה ובקשר שנוצר בינו ובין המספרת

קרן שמש ביער

סיפורו של ריצ'רד (רישיק) ונגר

חיותה דויטש

פרדס, תשע"ז, 267 עמ'

במרכז ספרה של חיותה דויטש עומד גיבור אחד בשתי תקופות בחייו: בילדותו בשואה, ובבגרותו, בימינו. שמו של הגיבור ריצ'רד–הנריק ונגר וכינויו רישיק. כשפורצת מלחמת העולם השנייה רישיק, הילד היהודי–פולני בן העשר, חי עם משפחתו בוורשה, כשמסביבו משפחתו הגדולה – סבים, דודים ובני דודים. כשהסכנה, הרדיפות וההרג מתקרבים אליהם, מוסר אביו של רישיק את בנו להגנתה של אישה–מלאך פולנייה בשם טרזה דולנגה–וורז'ושק. בזכותה של טרזה ובזכות בתה היחידה ליטקה, שנותנות לרישיק מחסה, מזון ואהבה, ובזכות אנשים רבים נוספים, מהם שיודעים שהוא יהודי ואינם מסגירים אותו לגרמנים ואחרים שמאמינים שהוא ילד פולני עזוב ומעסיקים אותו כפועל במשק שלהם, שורד רישיק בתקופת השואה ומגיע בסופו של דבר לאנגליה.

קורותיה של משפחת ונגר הרחבה על סעיפיה הרבים, ובעיקר סיפור קורותיו והרפתקאותיו מקפיאות הדם של הילד רישיק, יכולים למלא ספר שלם בפני עצמם. סבו נרצח ואחר כך נלקחים הוריו, קובה וגיטל ונגר, יחד עם שאר היהודים שנותרו בעיירה, אל היער שבו יירצחו. רישיק עצמו הופך מילד מפונק בוורשה שנקרע יום אחד, בפתאומיות, מחיק משפחתו ל"אובייקט" שמועבר מיד ליד, ממקום למקום. בכל רגע ורגע חייו תלויים לו מנגד – אבל אופיו הנעים, ובעיקר התושייה, התבונה וקור הרוח שלו מושכים את לבם של זרים, שלא אחת מסכנים את חייהם למענו, מסייעים לו לחמוק מרודפיו, להסתתר ולהתקיים.

תוך כדי כך, בנפשו של "בן העשר, שנאלץ להתבגר באחת. לצד ההלם והאימה הראשוניים, הופיעה תחושת הכוח. רישיק התחיל לגלות את יתרונותיו, את כלי ההישרדות שלו. השפה הפולנית הרהוטה, הדמיון השופע והיכולת לספר סיפורים… רישיק והגרמנים משחקים מחבואים, והוא יודע טוב מהם איך לשחק…". הכוח הזה עומד לו בכל תקופת הסכנה, בזכותו הוא מצליח להינצל ובזכותו הוא בונה את חייו מחדש ומצליח בהם.

כשכל היהודים נעלמים, טרזה, המגִנה הפולנית שלו, שחוששת שיזוהה על ידי מישהו מהתושבים בעיירה, שולחת את רישיק למשפחה אחרת, במקום אחר. משם הוא מתגלגל הלאה, ושוב נדרש לעזוב. "לאן אלך?", שואל רישיק את האישה שבביתה הסתתר. "לכל מקום שתרצה", היא עונה, ורישיק שב אל טרזה – ה"אֵם" היחידה שיש לו. שוב הוא מועבר ממקום למקום, רועה פרות בכפר ומתמודד עם זאבים מן היער ועם ציידי–אדם, ושב וחוזר אל טרזה. עד שהיא נעצרת ונכלאת על ידי הגרמנים וכמעט מוצאת להורג. ברגע האחרון ניצלים חייה וכך גם חייו של רישיק. המלחמה מסתיימת.

בן‭ ‬עשר‭ ‬שנאלץ‭ ‬להתבגר‭ ‬באחת‭. ‬ריצ'רד‭ ‬ונגר‭ (‬עומד‭ ‬במרכז‭ ‬השורה‭ ‬העליונה‭) ‬בהפלגת‭ ‬האונייה‭ ‬מפולין‭ ‬לאנגליה‭, ‬1947‭

מסע שורשים

כאמור, הסיפור הזה יכול למלא לבדו ספר שלם. אבל המחברת אינה מסתפקת בכך: לצד הפרקים המוקדשים לסיפורו של רישיק, שאותו היא בוחרת לספר מבעד לעיניו של הילד בן העשר – על פי מה ששמע, ראה והבין – היא מחליטה לבנות מעגל שני של פרקים, המתנהלים על ציר ההווה. שני צירים משולבים ואנחנו מלווים את הגיבור וסיפורו לסירוגין כרישיק הילד במצוקת נרדפותו, וכריצ'רד היהודי האנגלי המבוגר, שבביקורו הראשון בישראל חושף פתאום לפני משפחתו ולפני ידידיו הישראלים החדשים את סיפורו, שבו לא העז מעולם לגעת.

שנים אחדות מאוחר יותר, ריצ'רד הוא כבר עולה חדש ואלמן. בבית "גיל הזהב" בנורדיה מוצאת אותו אלישבע, ספרנית שנשלחה מטעם "יד ושם" כדי לראיין אותו על אודות אוסף הבולים הישן שלו, לצורכי מחקר על הבולאות בשואה. אבל לריצ'רד יש אג'נדה אחרת: אותו מעניינת ההזדמנות לשתף את אלישבע בסיפור הצלתו בשואה, ולהיעזר בה כדי לגבש את סיפורו בכתב עבור ילדיו וצאצאיהם. האיש הזקן, שעדיין מקרין כוח משיכה, אופטימיות ואהבת חיים, לוכד את ליבה של אלישבע בסיפורו המיוחד. היא אפילו מחליטה להצטרף אל גייל ויונתן, ילדיו של ריצ'רד, למסע שורשים אל העיר ברנוביץ שבבלארוס, שם עוד חיה ליטקה, בתה של טרזה.

דמותה של אלישבע מ"יד ושם" היא דמות בדויה, כיסוי ספרותי לדמותה של הסופרת עצמה. והמסע של אלישבע – מן ההיכרות עם סיפורו של רישיק ועד המחקר ההיסטורי וטיול השורשים בחברת בני משפחת ונגר בבלארוס, כולל הפגישה המרגשת עם ליטקה דולנגה–וורז'ושק – הוא המסע שעשתה חיותה דויטש עצמה, בדרכה ללמוד את הסיפור מכל צדדיו ולכל עומקו. כך הפך הסיפור, שהיה בתחילה סיפור זיכרון של איש זקן על עצמו כילד, למסמך רב–פנים, מורחב ומבוסס מבחינה היסטורית.

ונגר‭ ‬היום

התמודדות עם הזוועה

לבחירה הספרותית הזאת ולעומק ההיסטורי שהושג באמצעותה יש השלכות שהן אולי בלתי מכוונות. פרקי הספר העוסקים בסיפורו של הילד רישיק מדמים את האופן שבו בן העשר חווה את האירועים, אבל אינם מסופרים בגוף ראשון כאילו על ידי הילד, אלא בגוף שלישי, מפיו של ריצ'רד הקשיש המספר על חוויות ילדותו. פרקים אלה מסופרים באותו טון שמאפיין את הדרך שבה סבא או סבתא מספרים סיפור לנכדיהם. זה הופך את הספר מספר למבוגרים לספר שמתאים לילדים, לתלמידי חטיבת הביניים או לנוער.

יש בסיפור הזה גם הרבה הסברים היסטוריים שנחוצים לילדים ולנוער, אבל מיותרים לטעמי למבוגרים. מצד שני, חסרים כאן תחכום והעמקה בתיאור של מצבים, סכנות ודילמות, או עמדות ביקורתיות ושיפוטיות כלפי אנשים או מאורעות, שמותאמים לקוראים מבוגרים. פרקי הסיפור של רישיק מאופיינים ברדידות הרגשית שלהם ובניסוחים דיווחיים, ניטרליים, שמשקפים נכונה את מצבו הנפשי ותגובותיו של ילד בן עשר, שאינו מבין עד הסוף את המתרחש איתו ומסביבו, ושלנוכח חומרת האירועים והגודש הרב שלהם, מגיב בהשטחה רגשית והדחקה של חוויותיו.

לעומת זאת, פרקי ההווה, ובייחוד אלה העוסקים בממצאי המחקר של אלישבע בבלארוס, משקפים ידע וחקירה שנעשו על ידי אדם מבוגר, על ידי חוקרת שמייצגת מוסד האמון על מחקר השואה. פרקים אלה כתובים בסגנון כתיבה של מבוגרים שמספרים למבוגרים. נחשפים בהם פניהם המכוערים של שכנים ותושבים בעיר של משפחת ונגר: אלה שרצחו או עמדו מנגד כשהיהודים נלקחו ליער, למיתה, ואז השתלטו על רכושם של המגורשים והנרצחים, וסירבו להחזירו ליורשים החוקיים, כשאלה, הניצולים המעטים מן השרפה הגדולה, ניסו להשיב את הגזלה לידיהם. פרקים אלה מאופיינים גם בביטויים רגשיים ושיפוטיים ברורים, בעיקר של כעס והטלת אשמה. ביטויים רגשיים אלה בולטים במיוחד לעומת הדלות הרגשית של פרקי הסיפור של רישיק.

למרבה הצער, לתחכום בבניית העלילה משתי נקודות מבט ובשני סגנונות כתיבה, ולפירוק של העלילה לשני מעגלים של פרקים וזמנים, יש מחיר. הם מחלישים את כוחו של הספר בכללותו, וגורמים לשבירת המתח הסיפורי ולאובדן ההזדהות הרגשית של הקורא עם הדמויות המרכזיות, ובראשן הילד רישיק ושתי המצילות שלו, טרזה וליטקה.

לא ברור האם בחירה זאת מבטאת, אולי שלא במודע, את חוסר היכולת של המחברת להתמודד עם מלוא הזוועה של האירועים המתרחשים בסיפור; או שיש כאן כוונה מודעת להקל על הקוראים וליצור עבורם מרחק רגשי מן הזוועות, באופן שמתאים לספר שמיועד לצעירים אך לא לספר למבוגרים. כך או כך, דויטש עשתה עבודה רצינית ויסודית בהעלאת סיפורו המיוחד של רישיק (ריצ'רד) ונגר ובהגשתו לציבור הרחב. הספר ראוי שיימצא בידיהם של קוראים רבים ככל האפשר, ובעיקר אלה שהספר מתאים להם ביותר – בני הנוער והצעירים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017