לברוא אבן ולהרים | נדב שנרב

 

שאלות תיאולוגיות העסיקו את הוגי ימי הביניים, שחלקם השתמשו בתפיסתם הרציונליסטית כנשק בוויכוח עם הנצרות. ספר על תיאולוגיה ולוגיקה מראה את המהפך שעברה היהדות לתפיסות מיסטיות הפוכות

מה שאלוהים לא יכול

ישראל נתנאל רובין

ראובן מס, 2016, 512 עמ'

התיאולוגיה זוכה בימינו לבוז גדול. עצם אזכור המילה מעלה בדעתנו נזירים ימי ביניימיים עבשים היושבים במנזר ומפלפלים בשאלה כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה. מאידך, זניחה גמורה של התיאולוגיה פירושה המעשי הוא ויתור על בירור של מושגינו הדתיים וגישה של "הכול הולך", ומשמעותה האמיתית היא שלא מעניין אותנו אם הקדוש ברוך הוא קיים ואם הוא נתן לנו את התורה, העיקר לאכול קוגל ולשמוע פרקי חזנות. ספר חדש ומעניין מאוד של ישראל נתנאל רובין, "מה שא–לוהים לא יכול", מביא בפנינו את תולדותיה של שאלה תיאולוגית מרתקת ואת המחיר הרוחני שגובה ההתמודדות עמה וגם את המחיר שגובה אי ההתמודדות וזריקת השכל.

חוק הסתירה

האם א–לוהים יכול לברוא אבן שאיננו יכול להרים? שאלה בנוסח זה הוצגה לראשונה על ידי הפילוסוף האוסטרלי ג'ון מאקי בשנת 1955, וצברה מאז סוג של מוניטין פופולרי: תחילה כטיעון קצר וחד המאפשר להביך כל אדם דתי לפחות לרגע, ובהמשך גם כקלישאה המאפיינת ויכוחים דתיים ברמה רדודה, בת הדודה הכאילו–מתוחכמת של "כל הדתיים גנבים" ו"בוא אלינו לעשות שבת". אך הדברים אינם כה פשוטים. אם נניח את האבן בצד ונפנה אל השאלה העקרונית, נגלה כי זו תופסת מקום מרכזי בתיאולוגיה היהודית (וגם המוסלמית והנוצרית) כבר יותר מאלף שנים.

על מה מדובר? כל הדתות, ובוודאי היהדות, מתארות את הא–ל כשליט על העולם, ככול יכול. בפרט אנו מאמינים כי הקדוש ברוך הוא חולל את הנס הגדול מכולם: הוצאת העולם מאין ליש, וכי ביכולתו לחולל ניסים כנגד חוקי הטבע כמו קריעת ים סוף. בפשטות, כל יהודי שמגדיר עצמו כדתי אמור להסכים לכך שהא–ל אינו כפוף לחוקי הפיסיקה.

אבל יש משהו יותר חזק מחוקי הפיסיקה: חוקי הלוגיקה. אם הפיסיקה אומרת לי שג'ירפה איננה יכולה לעופף ושעננים אינם עשויים פלדה, אין לי שום בעיה לעצום את עיניי ולדמיין ג'ירפה מעופפת בין ענני נירוסטה. אבל אינני מסוגל לדמיין בשום אופן ששתיים כפול שתיים יהיו חמש, או משולש בעל ארבע צלעות, או את אותו חרש מתכת גאוני המייצר חרבות הפולחות את כל המגינים ומגינים העמידים כנגד כל החרבות. כדי להיפטר משאלת האבן הטורדנית בלי לצמצם את יכולת הא–ל צריך לטעון כי הוא אינו כפוף לחוקי הלוגיקה: הוא יכול לגרום לכך ששתיים ועוד שתיים ייתנו חמש, לייצר משולש בן ארבע צלעות ולהרים אבן שהוא לא יכול להרים. האם  יהודים דתיים אמורים ללכת את המייל הנוסף הזה ולהעמיד את הא–ל מעל הלוגיקה?

תשובתם של כל הראשונים לשאלה זו היא שלילית בהחלט: ה"נמנעות" אינן בתוך תחום היכולת הא–לוהית. הנה לדוגמה הרמב"ם, המשקף בדבריו גם את דעת רס"ג:

לנמנע טבע קיים קיום עומדאי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו; ואין חולק על זה אחד מאנשי העיון כלל, ולא יסכל זה אלא מי שלא יבין המושכלות … (ל)המציא מרובע שאלכסונו כצלעווכיוצא בהם, כל אלו מכת הנמנע (מורה הנבוכים ג טו).


האם‭ ‬יהודים‭ ‬דתיים‭ ‬אמורים‭ ‬להעמיד‭ ‬את‭ ‬הא–ל‭ ‬מעל‭ ‬הלוגיקה‭? ‬
צילום‭: ‬שאטרסטוק

מה שאינו יודע

ובכן, האם הקדוש ברוך הוא יכול ליצור יש מאין? אם נגדיר את ה"אין" כמשהו שהוא כלום לגמרי, שאינו יכול להפוך ליש בשום אופן, הרי שגם יצירת יש מאין היא מגבלה לוגית ולא פיסיקלית, מהסוג שלדעת הרמב"ם "לא יתואר השם ביכולת" לגביה. בעיה זו מיררה את חיי ההוגים של ימי הביניים, זאת מכיוון שהפיסיקה של אריסטו, שאותה הם ראו כנכונה, טענה לגבי מגוון תכונות של עצמים (אלו שאינן "מקרה", בלשונם) שהן חלק מהגדרת העצם. ברור כי אם נגדיר מים כנוזל היורד תמיד כלפי מטה נגלה שקריעת ים סוף איננה אפשרית, ואם נגדיר כוכב כדבר שנע בתנועה מעגלית קצובה ומתמדת נגלה ש"שמש בגבעון דום" הוא סתירה לוגית.

השאלה היא היכן לעצור. היכן להתוות את הקו בין השקפת אריסטו, שראתה בכל תכונות הגופים חלק מהגדרתם הלוגית ולכן כפרה באפשרות הנס והבריאה, לבין השקפת ה"כלאם" האסלאמים שהאמינו רק בתכונות מקריות ונראו לבני אותם דורות כממוטטים את האפשרות של מדע טבע. מתפלספים קיצוניים כמו רבי משה נרבוני השמיעו רמזים עבים לכך שהצדק עם אריסטו לגמרי, שכל סתירה פיסיקלית היא סתירה לוגית, ועוררו עליהם את זעמם של שלומי אמוני ישראל. כנגדם ניצבה קואליציה רחבה של רבנים ידועים: בעל העיקרים, רבי חסדאי קרשקש, הרמב"ן, רבי משה קורדוברו ועוד, שאת דעתם ביטא פחות או יותר הרשב"א בספר השו"ת שלו (חלק ד' סימן רל"ד).

רובין מראה בספרו כי ישנו קונצנזוס מוחלט של כל גדולי ישראל בימי הביניים, ואפילו אצל מקובלים בני ספרד ורבנים מדורות יותר מאוחרים כמו המהר"ל, ר"י עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, ולפיו אין ביכולתו של הקדוש ברוך הוא לבצע את "הנמנעות". ככאלו נחשבו לא רק סתירות לוגיות כפי שהגדרנו כאן, אלא גם סתירות תיאולוגיות (כמו היכולת של הא–ל לברוא עוד אל שיהיה שווה לו, או להתאבד) ואפילו סתירות מוסריות כמו היכולת של הא–ל להתנהג ברשעות או לשקר.

יתר על כן, מתברר כי הרציונליות של היהדות בשאלת הנמנעות שימשה נשק ראשון במעלה בוויכוחים מול הנוצרים ובפרט ביחס לדוקטרינות של התגלמות האל בבשר ושל השילוש. בוויכוח המפורסם שנערך בברצלונה מול מלך ארגון חיימה הראשון, אמר היהודי המומר והנזיר הדומיניקני פבלו כריסטני, "כי הוא מאמין בייחוד גמור, ועם כל זה יש בו שילוש, והוא  דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו", וזכה ללעגו הצורב של הרמב"ן: "עמדתי ואמרתי: דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע".

בדברים אלו מהדהד העיקרון שהציב הרמב"ם, ולפיו "אין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצויר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצויר בשכל". לדברי הרמב"ם והרמב"ן, האמירה "אני מאמין שאצל הקדוש ברוך הוא שתיים ועוד שתיים יכולים להיות חמש למרות שאיני מבין זאת, ובמופלא ממני לא אחקור" היא חסרת משמעות, שקולה לאמירה שלפיה "אלוהים רחרגכג?!ד נ#יכקכ", אין בה פתרון לשום בעיה והיא פשוט עמידה על זכותו של האדם להשמיע דברי הבל. ההסתלקות מחוקי הלוגיקה מאפשרת לאדם לטעון בנחת כל טענה: אם שלוש הם אחד, אז באותה מידה ניתן לומר שהקדוש ברוך הוא הוא משולש שווה שוקיים העשוי מגבינה ירוקה.

נגד הנצרות ובחזרה

זוהי דוגמה סטנדרטית הן לטיעון והן להפנייתו כנגד הנוצרים. לא ייתכן, טוען בעל העיקרים, שהא–לוהים יברא עוד אל (כלומר ישכפל את עצמו), שהרי יש בכך סתירה לוגית: האל השני אינו יכול להיות זהה לראשון לפחות בבחינה זו שהראשון גרם לשני ולא השני לראשון. העוקץ מופנה, כמובן, כנגד אמונת הנוצרים שלפיה האל האב והתגלמותו בישו הן שתי אלוהויות במעמד שווה.

יותר מפתיע לגלות כי לדברי בעל העיקרים מסכים לא אחר מאשר תומס אקוינס, התיאולוג הגדול ביותר של הנצרות הקתולית אשר חי במאה השלוש עשרה, וכתב, לא פחות, כי "אלוהים לא יכול לעשות שהפכים יתקיימו באותו נושא … ומכאן ברור שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים. כי ממהותו של דבר נברא שהווייתו תלויה בגורם אחר, וזה מנוגד לטבעה של הישות שאנו מכנים אלוהים … מאותה סיבה, אלוהים אינו יכול לברוא דבר שווה לעצמו".

איך הסביר אקוינס לעצמו את עקרונות הדת הנוצרית? לכנסייה הקתולית פתרונים. אלא שכאן מזמן לנו רובין סנסציה רבתי, שכן יש רב ידוע החולק הן על בעל העיקרים והן על אקוינס. לא זו בלבד שהוא סובר כי הקדוש ברוך הוא יכול לברוא עוד אלוה שיהיה שווה לו במדויק, הוא אפילו סובר שהא–ל אכן עשה זאת!

כך כותב הרב שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד (ספר המאמרים תרמ"ט עמוד עד"ר):

בעיקרים מאמר א' פרק כ"ב כתבשאי אפשר שתבוא הקבלה וכו' לברוא אחר וכו'. באמת אמרו חז"ל על פסוק ויקרא לו אל אלקי ישראל, הקב"ה קרא ליעקב אל, והוא בחינת כתר ותפארתומי שיבין היטב על דרך החסידות אלו ב' המדרגות, יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדברים אלו וכו'

ואם לא די בכך, בא רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי, ומלמדנו כי "אף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות" (ליקוטי שיחות ט"ו עמ' 85 הערה 3).

פלאי פלאים. עיקרי דת הנוצרים, הדוקטרינות של השיתוף ושל ההתגלמות בבשר, מוצאים את מקומם אצל אדמו"רי חב"ד, וכל זאת תחת מטריית הטענה הכללית שלפיה הקדוש ברוך הוא איננו כפוף לסתירות לוגיות (זה פירוש אמירתם שהוא "נמנע הנמנעות" – רובין מתאר בארוכה את התפתחות המושג).

מטח חרפות

איך קרה המעבר הזה, מרציונליות להיפוכה הקיצוני? רובין מתאר השתלשלות שהחלה אצל רבי מנחם עזריה מפאנו, בערך בשנת 1600, והגיעה דרך גלגולים שונים לשיאה אצל החב"דניקים. אבל בנקודה זו אטוש את הניסיון לתת טעימה מתוכנו של הספר ואעבור להערות כלליות יותר.

ספרו של רובין הוא עיבוד של עבודת דוקטור שהגיש במסגרת החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אך מי שיצפה לדיון קר ולמכובדות אקדמית עתיד להתאכזב. רובין אינו מסתיר את אהבותיו ושנאותיו ותיאור שפתו כ"משתלחת" יהיה לשון המעטה. עמדתו של המחבר כלפי היהדות כולה, כדת, היא שלילית למדי, ובפרט – כל דמות רבנית שעולה במשך הספר זוכה, עוד לפני שהיא מקבלת רשות לפצות את פיה, לגלריה של ציונים לשבח או למטח של חרפות לפי ראות עיני המחבר.

עם זאת, זהו ספר חשוב וראוי לקריאה: הנושא מרתק, ההיקף רחב, והדיון מעורר מחשבה ומציג בפנינו פרק במחשבת ישראל השזור גם בהיסטוריה היהודית ובפילוסופיה הכללית, הן בימי הביניים והן בעת החדשה. להבדיל מבוזי התיאולוגיה שבהם פתחתי, רובין הוא "אחד שאכפת לו". הזדהותו עם מושאי מחקרו ועם ההיסטוריה של העם היהודי מרשימה, ואפשר אף לדמות למצוא בה סוג של תוכחה מגולה ואהבה מסותרת (מאוד). אם ספר זה יעבור ללא תגובה, אם הניתוח של רובין יישאר אות מתה בארון הספרים – גם אם אנשים ייתלו בסגנונו הבוטה כתירוץ להתעלמות – תהיה בכך, לדעתי, עדות בעייתית על מצב היהדות בדורנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-30 באפריל 2017,ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ז - 1029, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 210 תגובות.

  1. תודה על הפוסט המענין , אלא שכל הדיון הזה הוא עקר מעיקרו , והבלי אפילו עם כל הכבוד . כל לוגיקה בנויה על אקסיומות . לוגיקה , מעבדת מידע או מנתחת סיטואציה קונקרטית , כאשר ברקע הניתוח , אקסיומה , שאין להרהר אחריה . נמחיש למשל עם תורת היחסות הכללית של איינשטיין , הנה , מצטט אותו ( את איינשטיין ) :

    " בעבר האמינו שאילו נעלמו כל העצמים החומריים שביקום , היו נותרים החלל והזמן . לפי תורת היחסות ייעלמו החלל והזמן יחד עם העצמים " .

    עד כאן הציטוט :

    אם כך , פשוטו כמשמעו , פעם הייתה אקסיומה לגבי החלל והזמן , אשר אינם חבוקים בקיומו של היקום , וכיום ,ברור כשמש , שהחלל והזמן , הם תוצרי היקום , בריאתו , והעצמים החומריים שבו , משמע :

    אם היינו מגיעים לחור שחור , אזי , בעיקרון , הזמן היה עומד מלכת . ואם על פני כדור הארץ , אזי , ציר הזמן מתקתק בקצב מסוים . וככלל , ככל שהכבידה חזקה יותר , ציר הזמן מתקתק בקצב איטי יותר . משמע :

    אקסיומת הזמן , הינה תלוית תרבות או מרחב ידע ומדע מסוימים . כך גם במתמטיקה , פעם , אי אפשר היה להעלות על הדעת " מספר שלילי " כי הייתה אקסיומה , בבחינת בסיס לוגי , שכל המספרים הם טבעיים וממשיים , וכיום , ברור , שמספר שלילי , הינו חלק בלתי נפרד , לא רק מן החשבון והמתמטיקה , אלא , גם מן החיים גופא ( למשל , יתרה בבנק ) ותקצר היריעה מאינספור המחשות דנן .

    משמע , האלוהים ( וגם האדם כנברא בצלמו ודמותו ) הינם " אל אקסיומים " וגם למעשה " אל לוגיים " בתפיסתם או בהתפתחותם או ביכולתם האינטלקטואלית . הלוגיקה הינה תפיסה אקסיומית , במרחב תרבותי ומדעי ויידע נתונים , אבל , בהמשך הדרך , כל הלוגיקה , ממילא יכולה להתהפך על ראשה , באשר , אקסיומות מתהפכות על ראשן . לוגיקה מסויימת , תומר בלוגיקה אחרת . מה שאכן מוכיח , שכל הויכוח , עקר ובבחינת לא כלום !!

    תודה

  2. תגובה שהעלתי ממתינה לאישור , ייתכן מאוד בגלל ריבוי לינקים לכאורה , אז מפריד בין הלינקים , הנה תגובה ראשונה עם לינק ראשון :

    רק הבהרה לתגובתי לעי"ל , הואיל וטרחתי על תורת היחסות , או עניינים שבקוסמולוגיה וכדומה ( מעבר להמחשות פשוטות ) רצוי היה כמובן להביא ביסוסים , מראי מקום וכדומה , אז הנה :

    הציטוט לעי"ל של איינשטיין , מתוך הספר " תורת היחסות " , אהרון פינקר , הוצאת דקל , ע' 236 .
    לגבי תחילת מימד הזמן , הרי מצטט מוויקיפדיה , ערך " המפץ הגדול " כך :

    " מפץ הגדול (באנגלית: The Big Bang) הוא שמה של תאוריה פיזיקלית המהווה את תמצית הקוסמולוגיה המודרנית. על פי תאוריה זו, תחילתו של היקום בנקודה בודדת, הקרויה "סינגולריות כבידתית" עקב תנודות קוונטיות. המפץ הגדול מתאר את האירוע שהתרחש בנקודה זו ובמהלכו נוצר היקום, ממד הזמן, ממדי המרחב, והגדלים הפיזיקליים הידועים לנו כיום. "

    עד כאן הציטוט :

    משמע, מימד הזמן , או ציר הזמן , החל , עם המפץ הגדול , הזמן לא נתון נצחי כלל וכלל , משמע : אקסיומת הזמן , הופרכה , כך גם הלוגיקה הכרוכה בכך . הלינק לוויקיפדיה כאן :

    https://he.wikipedia.org/wiki/המפץ_הגדול

    ותגובה שניה בתכוף ….

  3. ועוד לגבי " חור שחור " שם עומד מלכת הזמן ( בעיקרון ) הנה , וויקיפדיה :

    " קרוב לחור שחור, התארכות הזמן היא משמעותית מאוד…. "

    עד כאן הציטוט , והכל בלינק כאן :

    https://he.wikipedia.org/wiki/חור_שחור

    תודה

  4. תודה על המאמר המעניין.

    לגוף הדברים: כמוזכר בכתבה, בקיצור על כל פנים, הרמ"ע מפאנו סבר שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות.
    חבל שהכותב לא עוד מגדולי ישראל הסוברים כן

    – רבי משה קורדובירו (אילימה רבתי), רבי יצחק אייזיק חבר (ביאורי אגדות, אור תורה ועוד), בעל הלשם (שערי הלשם), השם משמואל (פ' אחרי), בית יעקב (לאדמו"ר מאיזביצא), בנו האדמו"ר מראדזין (ההקדמה והפתיחה), מנוחה שלמה (פי' לקהלת פ"א), הגאון הגדול ר' אהרן הלוי הורוויץ (שערי היחוד ואמונה שער הראשון פרק י) –

    שאז זה היה מתבטל הרושם שיכול להצטייר מהכתבה כאילו שהשיטה שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות משמעה קבלת עיקרי דת הנוצרים ח"ו.

    הכותב מביא ציטוט מלקוטי שיחות ומתארה כ"פלאי פלאים. עיקרי דת הנוצרים, הדוקטרינות של השיתוף ושל ההתגלמות בבשר". עיון שטחי במקור הדברים בלקוטי שיחות מגלה שהמדובר שם הוא בביאור דברי הראב"ד המפורסמים "וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות". זאת אומרת שהציטוט "אף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות" אינו השיטה של לקוטי שיחות, אלא הסבר על דברי הראב"ד שגם הסוברים שיש להקב"ה דמות הגוף אינם נכללים בגדר מין. אך ברור (וגם מפורש שם בגוף השיחה) שהלקוטי שיחות מקבל את פסק הרמב"ם שאין לו דמות הגוף. [וכמבואר גם בתורת מנחם תשמ"ג (ג, ע׳ 1574): "והנה, כל זה שייך רק לפני שנפסקה ההלכה, שאז הי׳ מקום לשאר הדעות של גדולי ישראל, אבל לאחרי שנפסקה ההלכה ברמב״ם ש״אין הקב״ה גוף וגוי׳״ (הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ח), ומי שאומר שהוא בעל גוף ותמונה נקרא ״מין״ — שוב אין מקום לדעה זו, כי כבר נפסקה ההלכה באופן אחר״.]

    • להרב מ.נ., תודה רבה על ההערות, ואנסה להגיב.

      1. מה שהביא מגדולי המקובלים שסברו כדעת הרמ"ע מפאנו הוא נכון מאד, בספרו של רובין הוא דן בארוכה בדבריהם. מכל מקום כולם מאוחרים לרמ"ע, לכן הוא וראה בו את אבי השיטה. במאמר הסקירה שלי לא ניסיתי לתאר את כל חלקי הספר, והתמקדתי ברעיון בודד. מכל מקום אם הייתי מצליח לשרבב איזה משפט על חבל אחרונים שהלכו אחרי הרמ"ע היתה הסקירה יותר נאמנה.

      2. ברגע שמקבלים את עקרון נמנע הנמנעות כפי שהוא מופיע בפרשנותם של אדמור"י חב"ד (ובספרו של רובין יש מראה מקומות עשיר על כך, אם כי לא בדקתי אותם) אזי אין שום תמיהה בעולם, גם אם נאמר שהקב"ה התגלגל בעכבר וחתול טרף אותו ושהיהדות שקר ודת ההינדו אמת, הכל יכול להיות נכון בו זמנית עם מעמד הר סיני ודברי הנביאים שהרי הוא נמנע הנמנעות. ממילא אין שום חידוש בעצם הטענה שהקב"ה ברא עוד אל זהה לו ושיש שתי רשויות, או שהוא התגלם בבשר. הדבר המעניין היחיד הוא הקוריוז שדברים שנובעים לכאורה מעיקרי הנצרות אבל תיאולוגים נוצריים מובילים נרתעו מלומר אותם, נראו אצל חלק מאדמור"י חבד סבירים ונכונים.

      גם אותם בעלי ההגשמה שהזכיר הראב"ד סברו, אם הבנתי אותם נכון, שיש להקב"ה גוף, אבל לא שהוא התגלם בגוף בעוד שבאופן בסיסי אין לו גוף. זה נראה בעיני צעד נוסף.

      3. התלבטתי אם לציין שהאדמו"ר אמר את דבריו כהסבר לדעת הראב"ד והחלטתי להשמיט את הנקודה הזו (בספר זה מצוין). הסיבה לכך היא, שוב, שאין שום נפקא מינה: השתא שהוא נמנע הנמנעות הוא יכול להתגלם בגוף גם לדעת הרמב"ם כמובן. וממילא גם מה שכתב כבודו, שבעל הלקוטי שיחות מקבל את דעת הרמב"ם – אין לכך שום משמעות, כל עוד הוא מפרש את מושג נמנע הנמנעות כאינו כפוף לסתירות לוגיות אז הקב"ה יכול לנהוג כרמב"ם וכראב"ד כאחד.

      • לדעתי טעות לומר שהאמונה שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות יכולה להוביל למסקנה ש"הקב"ה התגלגל בעכבר וחתול טרף אותו ושהיהדות שקר ודת ההינדו אמת". אנסה להסביר: באם היסוד והאקסיום היה הלוגיקה לבדה אזי יתכן שנמנע הנמעות יכול להוביל לכל מסקנה שבעולם. אך ביהדות היסוד אינו הלוגיקה אלא קבלת חז"ל ופסקי ההלכה שבתורה ועד לפסק דין ברמב"ם בענין יסודות האמונה. ולכן ברור שכשאומרים שהקב"ה אינו מוגבל בדבר שהשכל מחייב, שלכן, כמפורש בגמרא, "מקום הארון אינו מן המדה", הכוונה שהקב"ה אינו מוגבל בגדרי השכל, אך אין זה אומר שהקב"ה יכול להיות באופן שהוא סתירה לעיקרי האמונה. כי האקסיום אינו נמנע הנמנעות אלא עיקרי האמונה.

        ולכן, דומני שישנה נפקה מינה מאוד משמעותית בהבאת רק ציטוט חלקי מלקוטי שיחות. שהרי דברי הכותב ש"אין לכך שום משמעות, כל עוד הוא מפרש את מושג נמנע הנמנעות כאינו כפוף לסתירות לוגיות אז הקב"ה יכול לנהוג כרמב"ם וכראב"ד כאחד", לכאורה אינו צודק, כי, כנ"ל, נמנע הנמנעות כפוף לאקסיום של יסודות האמונה. ובטח שצריך לוודא שלקוראים לא תהי' הרושם שדעת הלקוטי שיחות היא שנמנע הנמנעות מחייב שהקב"ה יכול להיות בעל גוף, כדברי הראב"ד, שהרי באותו דף גופא בלקוטי שיחות מפורש ההיפך הגמור – שנמנע הנמנעות אינו יכול להיות בסתירה לעיקרי האמונה המפורשים ברמב"ם.

        • ככלל, לענ"ד אי אפשר לעצור אחרי שמבטלים את הלוגיקה ולומר שעיקרי האמונה גוברים, כי כל ניסוח של עיקרי האמונה מיוסד על שימוש בלוגיקה.

          אבל גם לו יצויר שניתן לעשות את ההפרדה הזו איך שהוא, אינני מבין את ההסבר בדברי האדמו"ר. הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם שלילת הגשמות היא מעיקרי האמונה (ולכן מי שסובר את הגשמות הוא מין לדעת הרמב"ם) או לא. בא האדמו"ר ומסביר שאף שהרמב"ם לכאורה צודק, יש מקום לסברת הגשמות על פי העקרון של "נמנע הנמנעות". אם כדבריך, שה"אקסיום אינו הנמנעות אלא עיקרי האמונה" אזי בדבר שהוא מעיקרי האמונה לא תועיל הסברה של נמנע הנמנעות וא"כ איך תרצנו את הראב"ד?

          • הרמב"ם והראב"ד חולקים האם שלילת הגשמות הוא מעיקרי האמונה, ואכן במחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד (האם המאמין בגשמות הוא מין) אי אפשר להכריע ע"פ עיקרי האמונה שבספר הרמב"ם שהרי זה גופא הוא נושא המחלוקת.

            אך בלקוטי שיחות מבואר, שלאחרי שדעת הרמב"ם נתקבלה להלכה, הנה דעת הרמב"ם מחייבת את כולם ומתגלה שדעה זו היא חלק מעיקרי האמונה עתה. ולכן מסביר בלקוטי שיחות, שאף שעל פי ההגיון גרידא יתכן ענין הגשמות, ולכן היו מגדולי ישראל לפני הרמב"ם שהאמינו בגשמות, אך לאחרי שנתגלה ששלילת הגשמות הוא יסוד באמונה אזי נמנע הנמנעות כפוף ליסודי האמונה כולל היסוד של שלילת הגשמות.

            לכותב ישנה הזכות לקבל או לדחות, להבין או להקשות, על דברי הלקוטי שיחות. הגבתי אך ורק כדי שלציבור הקוראים יהי' ברור שהלקוטי שיחות סובר שנמנע הנמנעות כפוף ליסודי האמונה (כמובן שלכל אחד הזכות שלא לקבל סברא זו, אך אם לקוראים תהי' הרושם שהלקוטי שיחות ח"ו מסכים לגשמות, לדעתי, זה יהי' סילוף מהמפורש בלקוטי שיחות על אתר).

            • לא הבנתי.

              לו יהי כדבריו, הרי מה שהאל התגלם (אינקרנאטי"ו) בבשרו של ישו, לפי אמונת הנוצרים, היה בזמן הבית, יותר מאלף שנה לפני מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וממילא ודאי שהיה לפני ש"נתגלה ששלילת הגשמות הוא יסוד באמונה". אם כן מה הבעיה? הנוצרים יכולים לחיות עם התפיסה הזו בנחת ואין ממנה שום קושיות עליהם.

              • עד עתה השתמע מדברי הכותב שרק גדולי ישראל שהאמינו שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות מקבלים ח"ו את עיקרי אמונות הנוצרים. אך עתה משתמע שגם הראב"ד ואלו שכותב אודותם "וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה" גם הם נגועים באמונת הנוצרים ח"ו.
                הכותב מערבב שני דברים. לכאורה ברור שהאמונה שהאלוקה הוא בעל גוף (שלהראב"ד אין המאמין בזה מין, ולהרמב"ם ה"ז מינות) אין להשוותה ח"ו לאמונת הנוצרים שלכולי עלמא נוגדת את יסודי היהדות (כי הנוצרים מאמינים שיש יותר מאל אחד, ועוד), והרי ברור שהראב"ד לא הי' מגין על השקפת הנוצרים ח"ו.
                נחזור לנקודה העיקרית, כמבואר בליקוטי שיחות שיטת חב"ד שוללת כל שיטה שאינה מתאימה לעיקרי האמונה שברמב"ם.
                אין בדעתי להמשיך להגיב, אך אקוה שהקוראים יעיינו בשיטת חב"ד לפני שיסיקו מסקנות.

                • חוששני שדברי לא הובנו כראוי.

                  יש שני דברים שונים. את האחד ניתן לסווג כעמדות כלליות ביחס לאמונת ישראל, כמו לומר שהקב"ה אינו כפוף לכללי הלוגיקה ולכן הוא, לפי הטרמינולוגיה בה השתמשו אדמורי חב"ד, "נמנע הנמנעות". או כמו אותן דעות שקיבלו באופן מלא או חלקי את רעיון ההגשמה וסוברים שהקב"ה הוא בעל גוף באיזה שהוא מובן, (כמו שכותב הרמב"ם אם אינני טועה, שאיבריו יותר מאירים או יותר זכים מאלו שלנו).

                  דבר שונה (בעיני, לפחות) הוא לומר שהקב"ה לא רק יכול לעשות כל דבר אלא שהוא ניצל בפועל ממש את היכולת שלו כדי לברוא אל שיהיה שווה לו לחלוטין (כמו שכתב הרש"ב), כלומר שברגע זה ממש יש שתי אלוהויות במעמד שווה, או לטעון שהקדוש ברוך הוא, למרות שאין לו גוף, יכול לנצל את כוחו כנמנע הנמנעות ולהתגשם בגוף, כמו שנאמר בליקוטי שיחות. אלו, כלומר עקרון השיתוף ועקרון ההתגשמות בבשר, שתי טענות שמקבילות באופן מפליא לדוקטרינה הנוצרית, ועל כך כתבתי שזהו (שוב – בעיניי) פלא פלאים.

                  כמובן שפליאה היא עניין סובייקטיבי, ומה שניחא לראובן קשיא לשמעון. אבל הדמיון לאמונת הנוצרים הוא בנקודות האלו שהן מיוחדות לציטוטים שהובאו כאן, ואינו קשור לשאלה הכללית של הגשמה או של הנמנעות. כל המקובלים שטענו שהקב"ה יכול לברוא ריבוע שצלעו גדול מאלכסונו, לא העזו ל"נצל" את החופש הזה ולומר שהוא ברא אל שווה לו וכעת יש שנים (למרות שהיו יכולים לעשות זאת לכאורה). כל בעלי ההגשמה לא אמרו שהאל התגשם והפך עצמו ממופשט לבעל גוף.

                  עם כל זה אני מסכים עם הרב מ.נ. בהחלט שחשוב כי הקוראים "יעיינו בשיטת חב"ד לפני שיסיקו מסקנות". מה שמונח כאן לפני הקוראים הוא בסך הכל מאמר סקירה על ספר מחקרי, ואני לפחות אינני מתיימר להיות ידען גדול מדי בספרות חב"ד (יכול להיות שמחבר הספר הוא כן כזה). מכל מקום בדברים שהובאו כאן בידי הרב מ.נ. וחבריו, למרות שאת חלקם לא הכרתי, אינני רואה תירוץ ראוי לפליאה שהערתי עליה בסקירה.

                  • ידידי ר' נדב,

                    כתבת:

                    "דבר שונה . . הוא לומר שהקב"ה לא רק יכול לעשות כל דבר אלא שהוא ניצל בפועל ממש את היכולת שלו כדי לברוא אל שיהיה שווה לו לחלוטין (כמו שכתב הרש"ב), כלומר שברגע זה ממש יש שתי אלוהויות במעמד שווה, או לטעון שהקדוש ברוך הוא, למרות שאין לו גוף, יכול לנצל את כוחו כנמנע הנמנעות ולהתגשם בגוף, כמו שנאמר בליקוטי שיחות. אלו, כלומר עקרון השיתוף ועקרון ההתגשמות בבשר, שתי טענות שמקבילות באופן מפליא לדוקטרינה הנוצרית, ועל כך כתבתי שזהו . . פלא פלאים".

                    אכן, "פלאי פלאים. (ש)עיקרי דת הנוצרים, הדוקטרינות של השיתוף ושל ההתגלמות בבשר" מופיעות, לכאורה, בתורת הרש"ב.

                    הקשבתי לדבריך והלכתי בעצמי לראות דברים אלו במו עיני.

                    והנה אך פתחתי הדף, וחיל ורעדה אחזתני.

                    בעמוד זה עצמו, נכתב ההיפך ממש מכל הדברים שנאמרו כאן בשמו.

                    והנני לצטט לשונו כמו שמופיע בספר המאמרים תרמ"ט (ע' עדר):

                    "הארון שהי' במדה ועמד במקום, ומ"מ לא נתפס בגדר מקום, שהרי לא פיחת את המדה כנ"ל. הרי שבכוח יכולת הבורא להיות מקום ובלתי מקום בנושא אחד. וכמו"כ יוכל להיות שארי הפכים בנושא אחד. וצריכי' להאמין בזה באמונה שלימה, וכבר נתאמת בחוש כו' כנ"ל".

                    עד כאן כולנו יודעים שלדעתו "נמנעו הנמנעות" בחיק הבורא.

                    מעתה ממשיך האדמו"ר, ושואל, אם כן, איך נדע במה להאמין ובמה לא להאמין? כלומר, אם נמנע הנמנעות הוא יסוד היסודות, הרי נוכל להאמין גם בזה שהבורא ברא עוד אלוה?

                    על כך משיב באותיות ברורות שאינם משתמעים לשתי פנים:

                    "ולתרץ קושית הבעל העקרים איך נדע במה להאמין ובמה שלא להאמין (אשר מזה הוכרח לחלק בב' מיני הנמנעות כו'). אף אנו נאמר, מה שצוותה לנו התורה להאמין, אנו נאמין אף שלא יצוייר בשכל, מ"מ נאמין בזה באמונה שלימה, שהתורה אמת כאשר הוכיח בפרקים הקודמים. וכל מה שצוותה התורה ומה שבא בה נאמין ולא נסתפק באמיתתם".

                    ומביא על כך דוגמאות:

                    "וכמו מציאות ה' כו' וכדומה העקרים והשרשים שבאו בתורה (ע' לעיל פי"א, ולהרמב"ם הוא מן המצות כו' ואין כאן מקומם לבאר זה כו') וכמו"כ הענינים שאמרו ז"ל במדרש הכתובים (ע"ל פכ"ג) נאמין",

                    וכאן עיקר העיקרים:

                    "וכל מה שנגד התורה, או מכחיש לאחד מהעקרים או מהשרשים, אותו נרחיק ולא נאמין בהם כלל, וכל מה שבא בתורה וצוותה עלי' נאמין בהם אף שלא יצויירו בשכל, מ"מ לא נסתפק כלל באמיתתם. ובזה סרה קושיית בעל העקרים כו' וד"ל".

                    הרי לפניך, ידידי, שהאדמו"ר ר' שלום דובער כתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים שנמנע הנמנעות אינו האקסיום הכי עליון, אלא שהאמונה בה מוגבלת למה שציוותה לנו התורה, "העיקרים והשרשים שבאו בתורה". היינו, שאותם הדברים שמחוייבים על פי העיקרים והשרשים המובאים בתורה, בהם נאמין. ואותם שלא, נרחיקם ולא נאמין בהם כלל. התורה היא היא הקובעת אמונתנו. לא שכל האדם ולא הלוגיקה. ולכן מאמינים אנו אך ורק במה שציוותה עלינו התורה להאמין אף אם לא יצויירו בשכל.

                    לסיכום, אין לבקש ממישהו שיהי' בקי בכל תורת חב"ד לפני שכותב על נושא כפי שהוא מופיע בתורת חב"ד. אבל ל כ ל ה פ ח ו ת, כשמדובר בענין השייך ל ע י ק ר י ה א מ ו נ ה, ראוי שיבדקו את המקורות שמהם מצטטים לוודאות שאין כאן השמטה המובילה לסילוף מהותי, דבר שלצערי, בשוגג או במזיד באונס או ברצון, אכן אירע כאן.

                    אינני חושד ח"ו שהכותב הנכבד העלים זאת במכוון, אלא או שהדברים הברורים של הרש"ב לא הובאו במקום מרכזי בספר ולכן הכותב לא ראה אותם, או שהועלמו מן הספר לגמרי. בין כך ובין כך מעיד הדבר עד כמה הי' האמת נר לרגלי עורך הספר.

                    ולכן לענ"ד, למען ההגינות האניטקטואלית, למען קוראי העיתון האיכותי "מוסף השבת", ולמען כבוד גדול בישראל, על הכותב הנכבד להבהיר הדברים בעלון הבא, ולכתוב שבלא יודעים נעלם ממנו דבר עיקרי בתורת הרש"ב זי"ע בסוגיא זו.

                    • אינני מבין כלל ואשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

                      בעל העיקרים כתב שהקב"ה אינו יכול לברוא אלוה נוסף שיהיה *כמוהו בדיוק*, זאת בגלל שהוא חשב את זה לסתירה לוגית. הרש"ב התייחס ישירות לדברים אלו וכתב שבעל העיקרים *טעה*, ולא זו בלבד שהקב"ה יכול לברוא אלוה שיהיה שווה לו, הוא באמת *עשה זאת*. האם אנחנו מתווכחים על הנקודה הזו? לא נראה לי שהתייחסת אליה.

                      מה שהבאת כעת מהרש"ב הוא שהוא סובר שעקרון "נמנע הנמנעות" לא מאפשר לקב"ה לבצע דברים שהם "נגד התורה" או "מכחיש לאחד העיקרים או השרשים". כל זה טוב ויפה, ובצירוף הדברים שכתבנו קודם התוצאה היא שהרש"ב סבר שקיום במקביל של שתי אלוהויות במעמד שווה זה לזה איננו נגד התורה ואיננו מכחיש לאחד העיקרים. זה בדיוק מה שנראה לי פלא! מה הטענה שלך כלפי התפלאות זו?

        • "הכוונה שהקב"ה אינו מוגבל בגדרי השכל, אך אין זה אומר שהקב"ה יכול להיות באופן שהוא סתירה לעיקרי האמונה"….

          כאן נפלת!

          והנה מה שאומר רבך בפירוש:

          "מכיוון שהוא ית' נמנע הנמנעות – הרי לא שייך לגביו שום הגבלות ח"ו, כולל גם "הגבלות" אלו שמצד י"ג עיקרי הדת" (התוועדויות תשמ"ו ב, עמ' 827; "מה שאלוהים לא יכול" עמ' 390).

          פרצוף לכם…

          • אכן, מהציטוט של ההתוועדויות (שנרשם על ידי אברכים מהזיכרון ולא עבר את הגהת האדמו"ר כהליקוטי שיחות) נראה, לפום ריהטא, כאילו שהנאמר שם עומד בסתירה להמבואר בלקוטי שיחות!

            אבל כשמעיינים במקור הדברים (הובא לקמן) בהתוועדויות שם רואים מיד שאין הכוונה שנמנע הנמנעות אינה נתונה ליסודי האמונה, אלא אדרבא, מפורש שם להיפך ממש: שקושיא על יסודי האמונה (איך שייך שבחירה חפשית של האדם אינה סתירה לאחדות ה') אין בכוחה לסתור את יסודי האמונה (ושם מדובר בנוגע לשאלה על סתירה שבין ב' יסודות באמונתינו, ולא ח"ו שההתועדויות חולק על יסודי האמונה), מכיון ששכל האדם, סך הכל, נברא הוא, הרי אין שכל האדם יוכל להכריח באיזה אופן שהוא את ה"אויבערשטער".

            איני מתמחה בתורת חב"ד ולכן אין בכוחי לפרש כל ציטוט וציטוט שיביאו מספרי האדמו"ר, אך תקוותי שבאם יובאו ציטוטים נוספים מהספר הסותרים להמפורש בלקוטי שיחות שהקוראים יעיינו במקור הדברים.

            בהתוועדויות שם:

            לכאורה אינו מובן: ענין הבחירה שבאדם הוא לכאורה היפך הענין דאחדותו ית', אשר, "אין לשום אחד מהנמצאים שום שלטון ח"ו זולתו כי כולם פועלים ברצונו ובמצותו", וא"כ, כיצד יתכן שיהי' בחירה לאדם לעשות מה שירצה? ובלשון הרמב"ם: "היאך יהי' האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה דבר בעולם שלא ברשות קונו וחפצו"?
            והביאור בזה, דמכיון שענין הבחירה שבאדם היא מפני שכך עלה ברצונו ית' – הרי זה גופא הוא רצון הקב"ה. ובלשון הרמב"ם: "דע שהכל כחפצו יעשה . . ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו . . הוא מעצמו ובדעתו . . עושה כל שהאדם יכול לעשות", כלומר, כך עלה ברצונו ית', ויתירה מזה – "ככה חפץ", בחי' ה"חפץ", פנימיות הרצון.
            "אמנם עדיין אינו מובן: הן אמת שגם הבחירה שיש לאדם היא מצד רצון הקב"ה, מ"מ, לאחרי שניתנה בחירה לאדם לעשות כל מה שחפץ, נמצא לכאורה, שכעת יכול לעשות מה שהוא (האדם) רוצה שלא ברשות קונו, וכיצד יתכן דבר כזה – היפך ענין אחדותו ית'?!
            ויש לומר הביאור בזה:
            מכיון שהוא ית' נמנע הנמנעות – הרי לא שייך לגביו שום הגבלות ח"ו, כולל גם "הגבלות" אלו שמצד י"ג עיקרי הדת.
            ודבר זה מובן בפשטות אפילו בלי אמונה, דמכיון שהוא "אויבערשטער", היינו למעלה משכל האדם, הרי לא יתכן ששכל האדם "יפסוק" עליו ית', שביחס לענינים מסויימים מוכרח להיות כפי הבנתו!!"

            עד כאן הציטוט.

            תוכן הדברים הוא שהקב"ה הוא למעלה משכל האדם, וא"כ שכל האדם אינו יכול להכריח שעיקרי האמונה אינם נכונים מפני שאינם מובנים בשכל האדם.

            • ובכן, האברכים אשמים… והרבי לא הגיה…

              ומה תאמר על הקטע הבא, הלקוח מ"שיחות בהוצאת ועד להפצת חסידות", חוברת א (ניו יורק תשי"א), ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת עמ' 18:

              באמת איז אויף דעם רבי'ן ניט שייך צו פרעגן קיין קושיות… ווארעם עס איז דאך ידוע אז דער עניין פון רביים איז א הכנה צו ביאת המשיח, וואס דאן וועט זיין ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר דווקא. ד.ה. אז עס וועט זיך אנזעהן (וראו) אלוקות מיט דעם עין הגשמי. און די הכנה צו דעם איז וואס עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר. און פלעגט ענטפערן יעדן איינעם פנים אל פנים… און מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל.

              תרגום לעברית:

              "באמת על הרבי לא שייך להקשות שום קושיות… שהרי ידוע כי עניינם של הרביים הוא הכנה
              לביאת המשיח, אז יהיה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" דווקא. זאת אומרת, שתֵּרָאֶה (וראו) אלוקות בעין
              הגשמית. וההכנה לכך היא מה ש'עַצְמוּת' – שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות – התלבש כביכול בגוף גשמי ונראה לעיני בשר. והיה עונה לכל אחד פנים אל פנים… ומצד העניין של נמנע הנמנעות לא שייכות שום קושיות כלל".

              בהקדמת קונטרס זה נכתב כי "השיחות נרשמו ע"י אחד השומעים, והוגהו ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א. כן הוסיף ציונים והערות הבאים בשולי הגליון"… טופס מקורי של הקונטרס מצוי בעת כתיבת שורות אלו בספריה הלאומית בירושלים, מס' 002174432 בקטלוג. אקווה כי לא יועלם משם כעת בידי אחד החב"דיים, שכן כשחזרו אנשי חב"ד והדפיסו את ה'שיחה' בשנים שלאחר מכן דאגו לצנזרו ולהשמיט ממנו את השורה האיומה, חושפת סורחנם, ולערוך את המשפט מחדש.

              ראה "מה שאלוהים לא יכול" עמ' 387-386 ותמצא נחת….

              "לכן הנני מקבץ את-כל-מאהבייך אשר ערבת עליהם… וקיבצתי אותם עלייך מסביב, וגיליתי ערוותך אליהם, וראו את כל ערוותך" (יחזקאל טז, לז)

              • פרשנות מילולית מופרכת או פרשנות רעיונית הגיונית? (לרמב"יסט)

                בס"ד 6.2.70 לחידוש קוממיות עם ישראל בארצו

                לרמב"מיסט – שלום רב,

                אם רמב"מיסט אתה, הרי אמון אתה על פרשנות למקורות שלא תיקח את הדברים כמשמעם המילולי למקום אבסורדי, אלא תראה בהם משל לסבר את האוזן לרעיון אמיתי המתאים לעיקרי האמונה. על אחת כמה וכמה כשה.נקט בלשון 'כביכול' המורה בעליל על דרך המשל.

                כפי שברור שכשדוד המלך מתאר את הקב"ה כ'עוטה אור כשלמה' (תהלים קד,ב), אין כוונתו ח"ו שהקב"ה לובש בגד העשוי מאור, אלא שכבודו של הקב"ה מתגלה ע"י האור, כך יש לומר כאן, שכוונת הגרמ"ש זצ"ל שחכמתו ורצונו של רבש"ע (שהוא חכמתו ורצונו חד המה, כדברי התניא פרק לא) עתידים להתגלות לעתיד לבוא גם מתוך החומר והטבע.

                כמשל להיתכנות גילוי חכמתו ורצונו של מקום ע"י גוף העשוי מבשר ממש, מביא הגרמ"ש את המציאות שחכם, אף שהוא עשוי מחומר, עשוי הוא בזככו את עצמו להיות צינור המוסר בנאמנות גמורה את דבר ה' חכמתו ורצונו, והלומד מפיו הרי הוא כשומע מפי הגבורה. וכך לעתיד לבוא יזוכך כל החומר ויגלה את גדולת הבורא חכמתו ורצונו, ולהאיר לעולם באור ה'.

                על כל פנים, היה הגרמ"ש מודע לאפשרות של הבנה מוטעית בדבריו ולכן ערכם מחדש בצורה שלא תניח מקום לטעות. האפשרות להבנה מגשימה מוטעית היא בעיה בכל טקסט של תורה. גם כשהתורה כתבה 'נעשה אדם' היה חשש שמישהו ייתלה בזה מחשבת פיגול של שותפים לקב"ה, ועם זאת העדיפה התורה לנקוט בלשון זו, אם ללמד דרך ארץ לאדם להיוועץ קודם עשיה (כדברי רש"י) או מטעמים אחרים, אך כשהיה הכרח לתרגם הדברים למעגל רחוק יותר, נזהרו החכמים לנסח בצורה שתמנע טעות.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

                • פיסקה 1, שורה 5:
                  … על אחת כמה וכמה, כשהכותב נקט בלשון 'כביכול'…

                • רציונליסט

                  הרי מדבר הינך שטויות. אם כדבריך שרק מטאפורה כאן, הרי אין בכך שום בעיה לוגית הדורשת היזקקות למושג 'נמנע הנמנעות' בשפתם.
                  מוטב, גש קרא הספר תחילה.

                  • באדם הפועל מכוח בוראו יכולה להיות הנהגה הנמנעת לפי טבע האנושי

                    בס"ד יום העצמאות ע"ז

                    לר' ציון ליסט נ"י – שלום רב,

                    נראה לענ"ד שהגרמ"ש נזקק למושג 'נמנע הנמנעות' מפני שהוא בא ליישב מה שנראה באופן פשוט כסתירה בהנהגתו או בדבריו של חמיו מהריי"צ. ועל זה יישב שאדם שמכוון לרצון בוראו יכול לאחוז בהנהגות מנוגדות קוטבית בניגוד לטבע האנושי.

                    דוגמא למציאות של מבט אלקי המביא לחשיבה 'מעל לטבע' רואה רי"ן בעל 'אור הלבנה' (הל' מלוה ולוה, עמ' ה) בכל אדם מישראל.

                    לדברי בעל אוה"ל, במכר, כשהקונה לא משלם יש אומדנא שהמוכר מתחרט על עצם המכר. זה טבעו של אדם.

                    ברם, בהלוואה 'שהיא מצוות עשה להלוות לעניי ישראל וכו' ומצווה זו גדולה מן הצדקה וכו' והתורה הקפידה והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני וכו'…' – זועק בעל אוה"ל: 'איך יעלה על הדעת לאמוד דעת סתם אדם המוחזק בכשרות שיהא בכלל "תוהה על הראשונות" ח"ו משום היזק שנסתבב לו אחר כך מחמת מצווה שזכה בה כבר'.

                    הוה אומר: במקום מצוות בוראו, אין האדם מישראל נוהג כטבע האנושי. ולא ידרוש ביטול ההלוואה למפרע בשל אי פרעונה, בעוד שבמכר יאחז אותו יהודי במידה הטבעית וידרוש ביטול למפרע בשם אי תשלום, המבט האלקי הוא יסוד ההבדל: על דבר רשות לא מוצלח מתחרטים, על מצוה – בשום אופן לא!

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    וכעין זה כתב הגרמ"ש שלא רק במשה, אלא בכל אדם מישראל יש בחינת 'מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים', שהרי בכל אדם יש נשמה אלקית המסוגלת להנהגה 'גדולה מהחיים'

                    • רציונליסט

                      להיות בקי באחרונים הוא ודאי דבר גדול מאד.
                      אבל במחילת כבודך, מה עניינו לכאן? טענו בחיטים והודה לו בשעורים – היה אומר רוזובסקי מפוניבז' – מחלוקת ר"ג וחכמים; אבל טענו בחיטים והודה לו בזכר קדשו, לכו"ע פטור.
                      עשה לי טובה – יש כאן בעיה פילוסופית אם אלוהים כפוף ללוגיקה או לא, ואין זה המקום לפרפראות חסידים בסגנון ווערטלאך על פרשת השבוע.

                    • ובקיצור (לר')

                      דברי הגרמ"ש אינם שונים מהמקובל בתורה ובדברי חז"ל על הידמות האדם לבוראו בבחינות מסויימות. אף שהאדם עשוי מחומר – יכול הוא לייצג בדעתו את חכמתו ורצונו של בוראו (הזהות ל'עצמותו', ע"פ התניא פרק לא); וכשם שהבורא מאחד בהנהגתו דרכים מנוגדות (אף שבטבע האנושי הוא מן הנמנעות) – כך גם מידתו של איש המעלה.

                      זו הדרך הפרשנית הראויה בהבנת דברי אגדה ומחשבה של גדולי ישראל. יש לחפש את העומק הרעיוני ולא להיאחז עד לאבסורד בפרשנות מילולית, וכפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לפ' חלק.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • ועל כל פנים, מה עם החידוד שהיה כה חביב עליך בזמנו: 'והפשט לא יופשט'…

                      אני מקווה שיש לספרייתכם התקציב להזמין את הספר.

                    • שפות שונות (לר')

                      בס"ד ז' באייר ע"ז

                      לר' – שלום רב,

                      הפשט היא שפה (ויותר נכון: קבוצת שפות), פילוסופיה היא שפה (או קבוצת שפות), קבלה היא שפה (או קבוצת שפות), דרוש הוא שפה (או קבוצת שפות) וחסידות היא שפה (או קבוצת שפות). אפילו גאון פנומנלי זקוק בדרך הטבע לעשרות שנים של התמחות במספר מצומצם של שפות. אפילו לרבי עקיבא, היה מי שאמר: 'מה לך אצל דברי אגדה, כלך לך אצל נגעים ואהלות. וכעין זה עצתי לך:

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

              • בכתבה הובאה שיחה מלקוטי שיחות, ובתגובה הובאה שיחה מהתוועדויות תשמ"ו, בשני המקומות האלו ברור למעיין ששיטת חב"ד היא שנמנע הנמנעות, או כל סברא אחרת, חייב להיות מבוסס על עיקרי האמונה המפורשים ברמב"ם. והדברים ברורים. כל ציטוט אחר הוא בבחי' צריך עיון, ומן הסתם נמצאים על זה ביאורים. אך המקורות הנ"ל, ומן הסתם נמצאים עוד מקורות, מעידים ברורות ששיטת חב"ד שוללת כל שיטה שאינה מתאימה לעיקרי האמונה שברמב"ם.
                אין בדעתי להמשיך להגיב, אך אקוה שהקוראים יעיינו בשיטת חב"ד לפני שיסיקו מסקנות.

  5. * בתגובה הקודמת צריך להיות: "חבל שהכותב לא הזכיר עוד מגדולי ישראל הסוברים כן".

  6. מהשתחררות מעולה של הפילוסופיה האריסטוטלית - מסממני תקופת הרנסאנס?

    בס"ד ה' באייר ע"ז

    אם נכון הניתוח של רובין, שהחל במאה ה-16 משחררים הוגים יהודים את הקב"ה מעולה של הלוגיקה האריסטוטלית – הרי יש כאן הקבלה לתופעה תרבותית כלל עולמית של תקופת הרנסאנס, בה מתנער העולם התרבותי והמדעי מעולה המחניק של הפילוסופיה האריסטוטלית, ומוכן לבחון גם דרכי חשיבה חדשות.

    הרמ"ע מפאנו (שיום פקודתו חל אתמול ד' באייר) הרי חי באיטליה בעיצומה של תקופת הרנסאנס ומעורה בתרבות הכללית. אף חכמים מאומות העולם בני זמנו ובקומו מגלים עניין בקבלה היהודית, כך שגם חילופי רעיונות אינם דבר מופרך.

    אמנם כבר הרמב"ם, בהסברו לבעיית הידיעה והבחירה, מבאר שאי אפשר לדון גזירה שווה מהידיעה האנושית לידיעה האלקית, שבה ניתן לצפות מראש את החלטתו החופשית העתידית של האדם. בכך החל הרמב"ם בשחרור האלקים מהחוקיות שבה נמצאים נבראיו, בניגוד גמור לתפיסה האריסוטטלית הרואה באלקים חלק מהמערכת הכפוף לחוקיה.

    לגבי שלילת האפשרות של התלבשות הבורא בגוף – אין צורך בחוקי הלוגיקה. הרי דברים אלו מפורשים בתורה האוסרת בחומרה ציור תמונה לבורא ומחשיבה זאת לעבודה זרה. וידוע כמה טרח אונקלוס להבהיר בכל מקום שבו נאמר 'עיני ה" 'יד ה", שאין הדברים ח"ו כמשמעם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • רציונליסט

      הרמ"ע נפטר בד' אב. ולגבי יתר הבליך, קרא תחילה את הספר.

    • הסברו של הרמב"ם לעניין הידיעה והבחירה (הנזכר בפיסקה 3) נתפרש ע"י רמ"ע מפאנו:
      '…אע"פ שלגבי דידן הוא תורה קדומה וידיעה מוקדמת לכל דבר, הנה לגבי דידיה "אין מוקדם ומאוחר", לא הידיעה מוקדמת ולא הבחירה מאוחרת, כי הנה הכל לפניו צפוי ממש, אין הזמן מוגבל בשלימותו ממש ואין לפניו עבר ועתיד. והוא הדבר שאמרו הרמב"ם (הלכות תשובה ה,ה) כי אין ידיעתו כידיעתנו, ולא פירש, ואני כאן מגלה סודו להרבות כבוד שמים, ואין מקום עם זה להשגת הראב"ד…' (מאמר ידיעה ובחירה, בתוך: מסכת אבות עם פירוש רמ"ע מפאנו ופירוש 'חנוך לנער', מהד' רב"א הוניג, ירושלים תש"ע, עמ' קג,ב).

      לגבי הלבוש (פיסקה 4)- יש במקרא דברים על דרך המשל, כגון 'עטה כשלמה אורה' (תהלים קד), 'כי כאשר ידבק האזור במתני איש, כן הדבקתי אתכם אלי כל בית ישראל' (ירמיהו יג), שעניינם שכשם שע"י הלבוש מתכבד לובשו ומתפאר, כך מתגלה כבוד ה' ע"י האור ועל ידי ישראל, שנאמר בהם: 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מט).

      וראו בדברי רבי חיים ויטאל (שערי קדושה ג,ב):
      'גם נתבאר גדולת הנשמה, כי הוא אור מתיילד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן שלא ע"י אמצעי, לזה נקראו: "בנים אתם לאלקיכם", כי הם מבחינתם כבן מתאחז באביו ונמשך ממנו… וזהו סוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי לבוש האדם הוא תפארתו, כמו שכתוב: "כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה".
      והנה אור הנשמות לבוש לאור העשר ספירות, וזהו סוד "דודי ירד לגנו" שהוא העולם הזה "ל'רעות ב'גנים ו'ללקוט ש'ושנים", נוטריקון "לבוש", כי לוקט נשמות הצדיקים המריחין כשושנים ע"י מעשיהם בעוה"ז ולוקטם להתלבש אורו בהם. וזהו סוד "ואתם הדבקים בה'", דיבוק גמור עם אור העשר ספירות, מה שאין כן בכל הנבראים, וזהו שכתוב: "כי כאשר ידבק האזור במתני איש, כן הדבקתי אתכם אלי כל בית ישראל"'.
      '

      • ב"מה שאלוהים לא יכול" ישנו פרק שלם: "הנמנעות ובעיית ידיעה ובחירה" (עמ' 165-144).

        ודברי הרמ"ע שציטטת מנותחים באריכות ובעמקות שם בפרק "המהפכה של הרמ"ע", עמ' 318-313.

      • פיסקה 3, שורה 2:
        …לזה נקראו "בנים אתם לה' אלקיכם", כי הם…

  7. האם הרציונליות לא מחויבת מהתורה:
    " ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" דברים ד ו ?
    האם עיסוק בתפיסות, שסותרות את החוקיות של התפיסה האנושיות, לא עוברים על במופלא ממך אל תדרוש?
    האם ההתנגדות של הגר"א לתפיסות הלא רציונליות לא היתה אחת הסיבות העיקריות להתנגדותו לחסידות?

  8. יש להעיר ולהאיר עיני הקוראים גם על הדברים דלהלן:

    מבין שתי הקבוצות – מצד א' הרציונליסטים (הרמב"ם ושאר חוקרי ישראל), והמקובלים (הרמ"ע מפאנו, ושאר מקובלים ומאורי החסידות) מצד שני, בחר הגרא"י קוק זצ"ל במהלך המקובלים. ואלו דבריו (שמונה קבצים, קובץ ז, פרק מא):

    "מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שוה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח, כלומר אותו הסיגול העתיד שכללי כללים של הכשרות עולמים בו עלולים להיות מכוללים ובנויים. כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה".

    באשר לקושיית המחבר, שכאילו לפי שיטה זו עלולים לטעות באמונה תפלה (נצרות וכיו"ב) ח"ו, ממשיך הרב באותיות בהירות:

    "אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך, על כן אפילו זאת המניעה המוחלטה של הוות אלוה כמותו, או חדלון הויית עצמו, אינם דברים של מבטא כלל, כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי".

    כלומר, מכיון שמדובר בדרגא הכי עליונה ששם אין "שפה ולשון, דיבור והגיון" וכו', שוב אין מקום לשאול קושיא מלכתחילה, כי אי אפשר "לדבר" בדרגא כזה. נמצא שקושיא מעיקרא ליתא.

    • ניתוח מקיף של הטקסטים של הרב קוק בנושא, ב"מה שאלוהים לא יכול" עמ' 345-335.

      • טענו בחיטים והודה לו בשעורים.

        ציינתי שהגרא"י קוק דעתו בזה הענין שלא כדעת הרמב"ם אלא כדעת המקובלים, ולכן חייב הכותב לבאר מדוע לא בחר גם בדברי הרב לתלות בהם דברי תפלות ח"ו, ותמורת זה מתעסק דוקא בתורת חב"ד (והנסתרות לה' אלקינו, כי אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו, רק הנגלות לנו שאכן כן הוא המציאות).

        • האם קראת את הספר לפני שאתה מקשה?

          דעתו של הרב קוק אכן נוטה לדעת המקובלים, אם כי (בניגוד לאחרים) הוא מנסה לפשר ולומר שהרציונליסטים צודקים לאחר הצימצום והמקובלים לפני הצימצום; ומשמעותה וערכה של פשרה זו נידונים בספר.

          בקטע שהעתקת מן ה'שמונה קבצים' הרב קוק אומר שלפני הצימצום אי אפשר לומר שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו, כשם שאי אפשר לומר שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו; שתי האמירות דורשות שימוש בשפה והשפה מיוסדת על לוגיקה, ולפני הצימצום אין לוגיקה שכן בריאת הלוגיקה היא היא הצימצום.

          האם דברים אלו דומים באיזושהי צורה לציטוטים שהובאו מספרות חב"ד? לו היה הרב קוק כותב כי בגופו של חמיו, אדם האוכל ושותה ונפנה בבית הכסא, נתלבש האלוהים, ואין להקשות על הדברים מכך שהאלוהים אינו אוכל ושותה ונפנה בבית הכסא, שכן האלוהים בהיותו 'נמנע הנמנעות' עשוי להכיל גם סתירות כאלו – אני מבטיחך כי הרב קוק היה זוכה אצלי במקרה כזה לאותו יחס בדיוק.

          • צ"ל:

            שלפני הצימצום אי אפשר לומר שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו, כשם שאי אפשר לומר שאלוהים יכול לברוא אלוהים אחר כמוהו וכו'.

          • הנה כמה מקורות שאינם שייכים לחסידות חב"ד, אבל תוכנם זהה עם מה שאמר האדמו"ר:

            קדושת לוי (פרשת בלק):

            "דהצדיק פועל שכביכול השם יתברך מתלבש עצמו בהצדיק כפי רצון הצדיק כן יהיה. וזהו תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ,א) שעל ידי תפלת משה כביכול האלהים באיש, דהיינו משה לעשות כרצונו כנאמר (שם קו,כג) לולי משה בחירו עמד בפרץ. וזהו איש האלהים, שהאלקות מתלבש באיש".

            ועוד שם (פרשת שופטים):

            "מצינו בתורה שהשתחוו לצדיק כגון עובדיה לאליהו, כי הצדיקים יש להם תורת ה' ומצינו שקרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו אל (מגילה יח.) רוצה לומר מחמת שקיים כל התורה היה בבחינת אל כמו כן כל הצדיקים מחמת ציווי התורה יש להם בחינה זו ומותר להשתחוות להם. אבל השמש והירח אשר אין להם ציווי תורתו הקדושה אסור להשתחוות להם. וזהו לשמש או לירח אשר לא צויתי, כלומר שאין להם הציווי שלי, היינו התורה שניתנה לישראל".

            הרי שלדעת הקדושת לוי, האלקים מתלבש בתוך הצדיק, ומותר להשתחוות לו.

          • החילוק שכתבת בדברי הרב קוק, מופיע גם כן בתורת האדמו"ר.

            ראה ליקוטי שיחות חלק כז ע' 252 הערה 15.

            הוא אומר: "על פי מה שכתוב לקמן בפנים, יש לומר דמה שכתוב בכמה ספרי חוקרי ישראל (הובאו בספר החקירה שם) דיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא – כוונתם היא להבורא ית' כפי שצמצם עצמו בגדרי השכל. עכ"ל.

            • בספר "מה שאלוהים לא יכול" עמ' 389, הערה 776, מובאים דברי הלובביצ'ר אלו ומוסבר מדוע אינם דומים מכל בחינה להצעה שמעלה הרב קוק.

              העתקה משם:

              פעם אחרת בכל זאת נכמרו רחמיו כנראה על הרציונליסטים של ימי-הביניים, לבל יישלחו כולם אל הגניזה, והוא ניסה למצוא מקום גם לדבריהם: "יש לומר דמ"ש בכמה ספרי חוקרי ישראל (הובאו בספר החקירה שם) דיש לנמנעות טבע קיים בחוק הבורא – כוונתם היא להבורא ית' כפי שצימצם עצמו בגדרי השכל" (ליקוטי שיחות כז (ניו יורק תש"ס) עמ' 252 הערה 15). הרעיון הזה, כי הנמנעות קיימות רק לאחר הצימצום, נמצא כבר, כפי שראינו, אצל הרב קוק, שכתב כמה פעמים: "והצימצום הקדמון של כינוס היכולת המוחלטה, גרם התגלות חוק הנמנע" (שמונה קבצים ז, נג); "מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע… ביסוד הרשימו, מקום התוהו העשוי, האין הנוצר, האפס הנברא, והבוהו הנאצל, שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של הנמנעות" (שם מא); "הרעיון הפילוסופי של המניעות המוכרחות שאין לתאר בהן יכולת אלוהית, בא מיסוד הרשימו" (שם ח, קנה). כפי שכבר הסברתי בדיוננו בשיטת הרב קוק, פתרון כזה יכול ודאי להיות אמיתי כשלעצמו, אבל השאלה היא אם אמנם מתייחסים ברצינות לקביעה כי לאחר הצימצום, הנמנעות כן רלוונטיות. אפשר לקבל כי הצימצום משמעו בריאת הלוגיקה, רק אם המסקנה היא אכן הימנעות מוחלטת מכל ספקולציה על מה שמעבר ללוגיקה, שהרי, כמו שאומר האר"י, "האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא אין-סוף, שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר, והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות" (עץ חיים דרוש עיגולים ויושר, היכל א שער א ענף א). כפי שהראיתי לעיל, אפילו הרב קוק נכשל בכך, ולמרות דבריו כי לאחר הצימצום לא ניתן לפרוץ את גבולות הלוגיקה, הוא נשאב בכל זאת לדבר על מה שמעבר ללוגיקה; ובודאי שאין כל משמעות לנסיונו בכיוון של ר' מנחם מנדל, שהודאתו לכאורה כי הנמנעות אמיתיות ביחס "להבורא ית' כפי שצימצם עצמו בגדרי השכל", אינה מפריעה לו להיסחף בתיאורי ניסים ונפלאות אנטי-לוגיים שהתרחשו לדבריו בעולמנו הממשי, הרבה לאחר ה"צימצום", עד כדי התלבשותו של אלוהים הבלתי-גופני בגופו של חמיו, יוסף יצחק שניאורסון, כאמור.

              עד כאן מן הספר "מה שאלוהים לא יכול" עמ' 389, הערה 776.

              הציטוטים מן ה"קדושת לוי" לא נראים שייכים לעניין. אין בעיה אמיתית בדיבור על "התלבשות" של אלוהים בגופו של ה'צדיק' במובן מטאפורי, על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו". נושא ההתלבשות בגוף הוכנס לכאן, מפני שדרשני חב"ד מערבבים אותו יחד עם נושא 'נמנע הנמנעות', היינו טענתם כי אלוהים אינו כפוף ללוגיקה. במובן זה הם טוענים, כי למרות שהתלבשות בגוף במובנה המילולי, ולא המטאפורי, סותרת את ההגדרה הלוגית של 'אלוהים', ומהווה לפיכך סתירה לוגית – עדיין אלוהים יכול לעשות זאת, כיוון שהוא 'נמנע הנמנעות', כלומר, הינו מעל הלוגיקה. בטענה מטורפת זו השוו עצמם אנשי חב"ד עם המקולקלים שבאומות – ועובדה היא כי שלום בער שניאורסון דוחה את דברי בעל העיקרים שכוונו נגד הנצרות בדיוק בנקודה זו , למרות ששלום בער שניאורסון לא ידע שה'עיקרים' כיוון את דבריו נגד הנוצרים שכן החזיק בידו מהדורה מצונזרת של ה'עיקרים', כמבואר כל זה ב"מה שאלוהים לא יכול" עמ' 379-375.

  9. אוקיי , סוגיה מענינת.

    דעתי בנושא –
    אכן הקב"ה קודם בריאת העולם הוא "נמנע הנמנעות" –
    כל אשר יחפוץ – יעשה.
    אין מי יאמר לו מה תעשה , אין מי יאמר לו מה תפעל , ואין לנו שום הבנה במציאותו מלבד היותו "הכרח המציאות".
    (בקבלה זה מקביל ל"אור אינסוף").

    אך בתהליך של בריאת העולם , הדבר הראשון הוא יצירת חוקי הלוגיקה.
    דהיינו , הגבלות על זרימת האור – שהאור יזרום דווקא כך ולא כך.
    זה קודם אפילו ל"צמצום" הבנוי גם הוא לפי הקדמה זו !
    לאחר יצירת חוקי הלוגיקה ,כ"תשתית" לעולם , אז נברא העולם.

    (כלומר לאחר בריאת העולם , הקב"ה כביכול , כובל עצמו לחוקים שקבע.
    אך לפני הבריאה אין הדבר כן.
    וגם אחרי הבריאה , יש חוקים למעלה מחוקים , ולדעתי האישית תיתכן סתירה של הטבע הרגיל , כאשר מתחברים לטבע שמעליו – ואנו יכולים לעשות כן בעזרת תודעתינו.
    ככל שהאדם מחובר בתודעתו להוויה , הטבע מתכופף לפניו.
    (הדימוי הכי טוב לנושא שעולה בראשי הוא דברי איינשטיין שהמסה מעקמת את המרחב והזמן – גם כאן האדם המחובר בתודעתו להוויה , זוהי סוג של "מאסה" המעקמת את חוקי הטבע ).
    וכל הנסים המוזכרים בדברי הנביאים , נעשו על דרך זו.
    והראיה – אין נס כשאין שם נביא בזמן הנס ! כי רק תודעתו של הנביא המחוברת אל מעבר לטבע הרגיל , יכולה לאפשר "פירצה" שכזו בטבע ובלוגיקה).

    בכל אופן , אם נחזור לנושא הראשון , אז אלו דברי .קודשו של רבינו הרמח"ל בנושא (קלח פתחי חכמה פתח ל') :

    "…..ופירוש הענין הזה הוא, כי לא נאמר הואיל והא"ס ב"ה ברא את העולם כך בסדר הזה שבראו – זה מה שהיה יכול לברוא, ולא בדרך אחר. פירוש – דרך משל נאמר, שנעשו כל כך עולמות, לפי שהעולם הראשון הוא אור כל כך גדול שאי אפשר לנבראים לקבלו. וכן דברים כיוצא באלה, שאומרים – הוצרך כך מפני שלא היה [יכול] בלא זה.

    לא נאמר שהא"ס ב"ה היה מוכרח לפעול כך, ח"ו, כי הא"ס ב"ה צריך להבין אותו – כל -יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת, ושאינה תופסת. סוף דבר – לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא"ס ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מוגבל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר !

    אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן.
    וזה אמת, שלפי דרך ההדרגה אי אפשר להוציא נבראים תחתונים, דרך משל מן א"ק, ושיקבלו אורו, כי אחר שטבע ההדרגה עשוי לפי מה שאנו מבינים בו, אי אפשר לבריה שפלה לקבל אור הכתר העליון.

    אך כל זה אחר שידענו שרצה א"ס ב"ה בהדרגה. אבל אם הא"ס ב"ה לא היה רוצה בזה, היה יכול לעשותו כמו שהיה רוצה.
    נמצא לפי זה, שראשית ידיעת ההנהגה תלוי בהדרגה, שהוא המונח הראשון שרצה בו א"ס ב"ה, ועל פי הרצון הזה עשוי המקום. הלא תראה כי הצמצום עצמו הוא על פי הקדמה זאת. שאם לא כן, היה א"ס ב"ה יכול בלא שום צמצום לפעול כרצונו כל הנבראים היותר תחתונים. ואדרבא, הצמצום הוא השורש הראשון של הקדמה זאת, שהרי כיון שרצה לצמצם עצמו כדי להוציא נמצאים, הרי שרצה להעמיד האור בערך עם התולדה שתצא ממנו, שעל כן סילק בלתי -תכליתו מזה, ואז יצא המקום שיצא, שהוא דרך ההנהגה על פי ההדרגה. והרי אם לא היה מצמצם אורו, היה נותן מציאות מן מקום אחר לנבראים, שהרי היה בוראם בלא ענין הדרגה."

    ואכמ"ל ודפח"ח.

  10. אביא כאן את דברי קודשו של הרמח"ל.

    ראויים הם להיות כאן בלי קשר לדברי (קלח פתחי חכמה פתח ל') :

    "…..ופירוש הענין הזה הוא, כי לא נאמר הואיל והא"ס ב"ה ברא את העולם כך בסדר הזה שבראו – זה מה שהיה יכול לברוא, ולא בדרך אחר. פירוש – דרך משל נאמר, שנעשו כל כך עולמות, לפי שהעולם הראשון הוא אור כל כך גדול שאי אפשר לנבראים לקבלו. וכן דברים כיוצא באלה, שאומרים – הוצרך כך מפני שלא היה [יכול] בלא זה.

    לא נאמר שהא"ס ב"ה היה מוכרח לפעול כך, ח"ו, כי הא"ס ב"ה צריך להבין אותו – כל -יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת, ושאינה תופסת. סוף דבר – לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא"ס ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מוגבל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר !

    אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן.
    וזה אמת, שלפי דרך ההדרגה אי אפשר להוציא נבראים תחתונים, דרך משל מן א"ק, ושיקבלו אורו, כי אחר שטבע ההדרגה עשוי לפי מה שאנו מבינים בו, אי אפשר לבריה שפלה לקבל אור הכתר העליון.

    אך כל זה אחר שידענו שרצה א"ס ב"ה בהדרגה. אבל אם הא"ס ב"ה לא היה רוצה בזה, היה יכול לעשותו כמו שהיה רוצה.
    נמצא לפי זה, שראשית ידיעת ההנהגה תלוי בהדרגה, שהוא המונח הראשון שרצה בו א"ס ב"ה, ועל פי הרצון הזה עשוי המקום. הלא תראה כי הצמצום עצמו הוא על פי הקדמה זאת. שאם לא כן, היה א"ס ב"ה יכול בלא שום צמצום לפעול כרצונו כל הנבראים היותר תחתונים. ואדרבא, הצמצום הוא השורש הראשון של הקדמה זאת, שהרי כיון שרצה לצמצם עצמו כדי להוציא נמצאים, הרי שרצה להעמיד האור בערך עם התולדה שתצא ממנו, שעל כן סילק בלתי -תכליתו מזה, ואז יצא המקום שיצא, שהוא דרך ההנהגה על פי ההדרגה. והרי אם לא היה מצמצם אורו, היה נותן מציאות מן מקום אחר לנבראים, שהרי היה בוראם בלא ענין הדרגה."

    ואכמ"ל ודפח"ח.

    • עמדת רמח"ל בנושא הנמנעות מנותחת ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 325 הערה 640; וראה שם עמ' 345 הערה 675. מסקנת המחבר היא כי אין הוכחה שרמח"ל סבור כי אלוהים הוא מעל ללוגיקה.

      • אני מביא לך דברים מפורשים וברורים כשמש של רמח"ל ואתה מביא לי כל מיני "ניתוחים והערות" ?

        אתה צוחק עלי ? 🙂

        • מה אתה אומר…

          אולי נדמה לך שאתה מבין את הטקסט של רמח"ל, אבל הבנה אמיתית של טקסט כזה לא תיתכן מבלי לדעת את ההקשר ולהעריך את הטקסט על סמך מה שנכתב בנושא הנמנעות לפניו.

          אני מצטט חלק ממה שנכתב בעניין זה בספר שם:

          אף שרמח"ל כותב כי "ההפכיים בדרך א' יכול להמציאם", הרי, בדומה למה שהסברתי לעיל הערה 623 על התבטאות דומה בטקסט של ן' לביא, לא כל אמירה כזו משמעה בהכרח שאלוהים יכול להגשים גם סתירה במובנה הלוגי החמור, ויש לבחון את הדברים לפי ההקשר. כאן, ברור מן הדוגמה שמביא רמח"ל – "כי מן החסד יתחייבו המים ומן הגבורה האש", כי העובדה שישות אחת פועלת באופנים מנוגדים, אינה סתירה במובן המקובל בלוגיקה.

          ואידך זיל גמור בספר שם.

          • בניגוד לחכמי האוניברסיטה , אני דווקא לומד דברים בהקשרם.

            את ה"קלח פתחי חכמה" למדתי לפני כ20 שנה , כשעוד הייתי בחור ישיבה , ועדיין אני זוכר היטב את הציטוט המדויק , לכן הבאתי אותו כאן.

            הציטוט שהביא בספר ההוא מרמח"ל איננו תשובה ישירה של רמח"ל לשאלה שנשאלה במאמר , אלא נסיון לדיוק מדבריו בהקשר אחר.

            לעומת זאת :
            הציטוט שהבאתי כאן (שכנראה כותב הספר כלל לא הכיר אותו) , הוא תשובה ישירה של רמח"ל לשאלה שנשאלה במאמר.
            כך שאינני מבין מה הצורך לעשות "פרשנויות" שונות ומשונות כאשר הרמח"ל מתייחס ישירות לשאלה ועונה עליה פיתרון פשוט והגיוני , כדרכו.

            (ואידך זיל גמור מספרי הרמח"ל עצמו ולא מספרי "פרשנויות" על רמח"ל עצמו).

          • בגדול , תשובתו של רמח"ל היא פשוטה מאוד :

            הוא אומר שאומנם אור אינסוף יכול לעשות הכל בלי מגבלות "לוגיות" , אך רצה הקב"ה לברוא עולמו ב"הדרגה".
            דהיינו לפי כללים לוגיים מסוימים.

            (לכן אנו אומרים (למשל) שמ"אדם קדמון" לא יכולים לצאת נבראים תחתונים , וצריך את כל ההשתלשלות עד עולם העשיה).

            ומוכיח הרמח"ל בפשטות כי אפילו כל עניין הצמצום מבוסס על עניין זה של "הדרגה" ונובע ממנו :
            שהרי הצמצום עצמו מבוסס על כך שכדי להוציא נבראים תחתונים —> נדרש צמצום.
            דהיינו שכבר במדרגה הגבוהה הזו קיימת לוגיקה מסוימת !
            לכן הרמח"ל קורא ל"הדרגה" הזו "המונח הראשון".
            מבחינתו זה קדם להכל בסדר ההשתלשלות !

            המדובר בחידוש עצום ומהפכני , שכן כל לומד כתבי האר"י יודע כי אין כלום לפני הצמצום.

            (כאשר למדתי זאת לפני 20 שנה , עלה בי הרעיון שאולי עניין זה זהה לעניין "עולמות המלבוש" הנמצאים בקבלת ר"י סרוג , שאלו עולמות מלפני הצמצום.
            אך אין איתנו יודע עד מה , וגם אני כבר שנים רבות לא עסקתי בנושאים הללו).

            • הציטוט שלך מובא בספר וגם ציטוט נוסף מ'חוקר ומקובל', אז אל תקשקש, ועל כל פנים עיין בספר תחילה – ואם עדיין תהיינה לך טענות, שוב הנה.

              • אין לי את הספר ומאחר וזמני יקר ותקציבי דל , אז אני בוחר בקפידה את הספרים שאני קורא.

                בכל אופן אם הציטוט "שלי" מובא בספר , אז זוהי התשובה מהי דעת הרמח"ל בנידון , והיא פשוטה וברורה.
                אם יש איזושהיא השגה ענינית לגופם של דברים שאיננה עוד "הפניה לספר" , אשמח לשמוע עליה.
                לילה טוב.

              • אתה מבין ש"מסקנת המחבר" שהבאת , הפוכה לדברי הרמח"ל :

                זה מה שכתבת :
                "מסקנת המחבר היא כי אין הוכחה שרמח"ל סבור כי אלוהים הוא מעל ללוגיקה."

                זה מה שרמח"ל כתב בקטע שהבאתי :

                "…..לא נאמר שהא"ס ב"ה היה מוכרח לפעול כך, ח"ו, כי הא"ס ב"ה צריך להבין אותו – כל -יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת, ושאינה תופסת. סוף דבר – לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא"ס ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מוגבל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר !"

                בקיצור , אם "מסקנת המחבר" מדברי הרמח"ל היא מה שטענת , אז למחבר הנ"ל יש בעיה קשה בהבנת הנקרא והוא לא עובר מבחן הבנת הנקרא של כיתה ג'.

                • "מה שאלוהים לא יכול", הערה 640 בעמ' 326:

                  "כך יש להתייחס גם להצהרות "כי אין שום חוק וגבול ליכולתו", "צריך להבין אותו כל יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת ושאינה תופסת"; הצהרות כלליות כאלו היו מקובלות גם על הרציונליסטים, אלא שהללו נהגו להוסיף שיכולת המנוגדת ללוגיקה אינה בכלל יכולת".

                  ואם צריך, אוסיף הסבר גם לרמת כתה ג':

                  כנראה, כל מה שאתה יודע בעולם זה רמח"ל. אבל מכיוון שהעולם לא התחיל ונגמר ברמח"ל והיו עוד תיאולוגים יהודים שכתבו בנושא הנמנעות, קריאת דבריהם מלמדת שאי אפשר להסיק כי מאן דהוא סבור שאלוהים אינו כפוף ללוגיקה אלא אם הוא כותב זאת *בפירוש* (כמו למשל הרמ"ע או המחברים החב"דיים), ואילו מסתם נוסח כמו "צריך להבין אותו כל יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת ושאינה תופסת" אין ללמוד דבר. יש הרבה דברים שהמחשבה אינה תופסת למרות שאינם מופרכים לוגית, מפני שהמחשבה והדמיון האנושי מיוסדים על הנסיון, ואת מה שלא התנסינו בו מעולם אי אפשר לדמיין, גם אם אינו מופרך לוגית. לדוגמה, אינני יכול לדמיין יקום בן ארבעה מימדים מפני שתפיסתי בנויה כך שאתפוס רק שלושה מימדים, למרות שאין ביקום בן ארבעה מימדים שום דבר מופרך לוגית.

              • ההסבר הזה שהבאת הינו לא פחות מאשר "אונס , מפתה , ומוציא שם רע" על תורתו של רמח"ל.
                (כולם ביחד וכל אחד לחוד).
                הוא לא מסתדר לא בהקשר של הטקסט ולא בשום בחינה שהיא.

                לשמחתי , רמח"ל השאיר מקבילה לדבריו גם בספר "דעת תבונות" , מקבילה המפריכה לגמרי את ההסבר הזה שהבאת.

                ציטוט :

                "(מ) אמר השכל: יותר ממה שאמרת, אומר לך בעניין זה. כי אמת הוא ודאי שהקב"ה היה יכול לברוא עולמו בדרך כל – יכולתו בלא שנוכל להבין במעשיו לא נמשך ולא קודם, לא סיבה ולא מסובב; ואם היה בורא כך – היה סותם פיהם של כל הבריות, שלא יפצו פה כלל על כל מעשיו, כי לא היה אפשר לנו להבין דרכו כלל ועיקר, כי דרך כל-יכולתו אינו נתפס משכלנו, ואינו מובן מן האדם אשר דעתו מוגבלת בחוקותיה הפרטיים. אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, ואדרבה, רצה שיהיו משתדלים על זה ורודפים אחרי זה מאוד, על כן בחר להיות פועל אדרבה בדרך בני האדם, פירוש: בסדר מושג ומובן.

                והכלל הוא:
                שרצה לפעול פעולותיו לפי ערך הנבראים, לא לפי ערכו, על כן נתן לנו מקום להתבונן בם, ולהבין לפחות מעט מזעיר, אם לא כביר.

                והראיה לדבר – מעשה בראשית ככתוב בתורתו, שהרי שם מעיד על עצמו שברא את עולמו בחילוק זמנים, והבדל מאמרות, ובסדר מה שרצה בו, ולא הכל בבת אחת, ולא במאמר אחד שהיה יכול להבראות. ומעתה יש לנו להבחין בכל פעולותיו וטעמיהם, וכל שכן בתולדותיהם, כל הסוגים והמינים והפרטים, ככל הסדר הנשמר בדרכי בני האדם…."

                עד כאן.

                הרי אתה רואה כי הרמח"ל אומר בפירוש (שוב) שיכל הקב"ה לברוא עולמו "ללא סיבה וללא מסובב , לא קודם ולא נמשך". דהיינו יכל לברוא עולמו ללא חוקי הלוגיקה הבסיסיים שאנו מכירים !
                והוא מוסיף כי אם היה עושה כך , היה העולם "מחוסר הגיון" (= מחוסר לוגיקה) מבחינתינו.

                אלא שכפי שכתב בקלח , רצה הקב"ה כן לברוא את עולמו בדרך זו , ולכן הניח את ה"הדרגה" הזו של "קודם ונמשך סיבה ומסובב" לפני הכל , ואפילו לפני הצמצום.
                ולכן קורא לה הרמח"ל בקלח "המונח הראשון".
                דהיינו שזה נמצא לפני כל סדר ההשתלשלות וכל סדר ההשתלשלות נובע מכך.

                ובנימה אישית קצת יותר –
                אני מניח מידיעתך את הספר הנ"ל כולל ההערות , כי אתה מחברו , או לפחות קשור איכשהו לכתיבתו.
                אני מבין שזה קשה להודות בטעות , ובפרט אם דברים כבר נכתבו והודפסו.
                מצד שני , חז"ל אמרו כי אחד הדברים שהתורה נקנית בהם זוהי מידת "ומודה על האמת".
                לכן כולי תקווה שתודה על האמת , לפחות בהקשר של דברי רמח"ל , ותהיה מסוגל להגיד "טעיתי".
                אם כך תעשה , אני מאמין שיום אחד תזכה לקניינה של תורה .
                (אינני יודע לגבי אדמורי חב"ד ושאר הדיונים כאן.
                כפי שאמרת – לא למדתי בזמנו לעומק דברים אחרים).

                שתהיה שבת שלום.

                • אל תחלק לי ציונים וחידודים (ישנים ושחוקים). אם תישאר ענייני אין לי בעיה להסביר לך את עמדתי.

                  אם תוכיח לי מאיזה טקסט של רמח"ל כי הוא סבור שאלוהים עומד מעל הלוגיקה, וכרמ"ע וחב"ד וה'לשם' ואחרים – אין לי שום בעיה עם זה וזה לא יסתור שום תזה שלי, שהרי הרבה מאחרוני המקובלים סבורים כך, ככתוב בספר "מה שאלוהים לא יכול". וכן, רמח"ל אצלי הוא לא אוטוריטה באופן שאם הוא אומר משהו אני חייב להשתחוות לפניו – לא קוראים לי חיים פרידלנדר ולא מרדכי שריקי. רמח"ל בעיניי הינו ללא ספק מגדולי ישראל ותיאולוג חשוב שהיה מעניין לשמוע את עמדתו המנומקת בבעיית הנמנעות – אבל הוא איננו אוטוריטה עבורי, ובכלל אין לי אוטוריטות.

                  גם מהטקסט שהבאת כעת מ'דעת תבונות' אינני רואה ראיה מוכרחת. אם רמח"ל כותב "שיכל הקב"ה לברוא עולמו "ללא סיבה וללא מסובב , לא קודם ולא נמשך", זה ממש לא אומר כדבריך "דהיינו יכל לברוא עולמו ללא חוקי הלוגיקה הבסיסיים שאנו מכירים". אם הכל סימולטני ואין סיבה ומסובב זמניים, זה אומר שאין לוגיקה?! לדוגמה – לפי היחסות של איינשטיין גם בעולם הממשי במהירות האור הזמן הקופא, כך שאירועים שבמערכת נחה נראים מתרחשים בזה אחר זה, נראים במערכת הנעה סימולטניים. ועדיין, זה לא אומר שאין במצב כזה לוגיקה – ודאי שיש. את הציטוט שהבאת אח"כ "והוא מוסיף כי אם היה עושה כך , היה העולם "מחוסר הגיון" (= מחוסר לוגיקה) מבחינתינו", לא ראיתי בטקסט שהעתקת קודם, אבל גם אם רמח"ל כותב כך באיזה מקום אינני רואה ראיה מזה. יש למילה "הגיון" הרבה פירושים. אני אחזור ואודה כי רמח"ל סבור שאלוהים הוא מעל הלוגיקה רק אם תביא לי טקסט שלו הדומה לטקסטים של הרמ"ע ואחרים המצוטטים ב"מה שאלוהים לא יכול", בהם נדחתה עמדת הרציונליסטים בפירוש ונאמר כי אלוהים יכול לבצע גם סתירות לוגיות.

                  והנה, ב"מה שאלוהים לא יכול" עמ' 325, הערה 640, מביא המחבר מס' חוקר ומקובל לרמח"ל, שקלוב תקמ"ה: "הנה ידוע מכבר שברצונו ית' הבלתי גבול ותכלית, לא היה אפשר לברוא עולם בעל גבול ותכלית. ואין זה חסרון בחוק הבורא יתברך, כי זה מן הנמנעות, כמו שאי-אפשר בחוק האחד להיות גוף או כוח בגוף, ואדרבה, זהו עוצם גדולתו ותפארתו" (ח"ג פ"ט). אבל המחבר בהגינותו מציין שם כי ישנם ספקות אם החלק השלישי של 'חוקר ומקובל' מהדורת שקלוב הוא אכן מרמח"ל, ע"ש.

                  • לא אתייחס לדברים הראשונים , כי כבר כתבתי את דעתי עליהם.

                    גם אני לא חסיד של אף אחד כולל לא של הרמח"ל , וגילוי נאות – היום אינני דתי במובן המקובל.
                    (אני דתי לפי דעתי , וזה לא לפי ההלכה המקובלת).
                    ועם זאת , כשאני קורא מישהו , אני משתדל להיות ישר – הן עם הטקסט והן עם ההגיון.

                    (להיות ישר עם הטקסט – זה אומר לא לעוות את הטקסט בפירושים משונים , לרדת לכוונת המחבר.
                    ישר עם ההגיון – לא משנה מי אמר מה , אני בסוף שוקל את הדברים במאזני ההגיון שלי ומחליט האם לקבל).

                    והרמח"ל כאן נתן פתרון הגיוני , פשוט , ואלגנטי בשורות מעטות – גם אם זה לא היה רמח"ל , מן הדין לקבל פתרון זה , פשוט כי הוא פתרון אמיתי.
                    (לא צריך ספר של 600 עמודים , כאשר יש חצי עמוד מרמח"ל שמסביר כהוגן !).

                    לגבי הציטוט מ"חוקר ומקובל" -אין משם שום ראיה.
                    כי הרי זה בדיוק מה שרמח"ל הסביר בקלח שציטטתי קודם , ובמקום להגיד במילים שלי , אגיד במילים שלו משם :

                    "….. אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן !
                    וזה אמת, שלפי דרך ההדרגה אי אפשר להוציא נבראים תחתונים, דרך משל מן א"ק, ושיקבלו אורו, כי אחר שטבע ההדרגה עשוי לפי מה שאנו מבינים בו, אי אפשר לבריה שפלה לקבל אור הכתר העליון.

                    אך כל זה אחר שידענו שרצה א"ס ב"ה בהדרגה.
                    אבל אם הא"ס ב"ה לא היה רוצה בזה, היה יכול לעשותו כמו שהיה רוצה."

                    עד כאן.

  11. נראה שמערכת התגובות אינה מאפשרת להגיב לעיל במקום שהיינו בדין ודברים עם ר' נדב, ולכן אעתיק את תגובתו האחרונה של ר' נדב ואגיב עליה כאן.

    אינני מבין כלל ואשמח אם תעמיד אותי על טעותי.
    בעל העיקרים כתב שהקב"ה אינו יכול לברוא אלוה נוסף שיהיה *כמוהו בדיוק*, זאת בגלל שהוא חשב את זה לסתירה לוגית. הרש"ב התייחס ישירות לדברים אלו וכתב שבעל העיקרים *טעה*, ולא זו בלבד שהקב"ה יכול לברוא אלוה שיהיה שווה לו, הוא באמת *עשה זאת*. האם אנחנו מתווכחים על הנקודה הזו? לא נראה לי שהתייחסת אליה.
    מה שהבאת כעת מהרש"ב הוא שהוא סובר שעקרון "נמנע הנמנעות" לא מאפשר לקב"ה לבצע דברים שהם "נגד התורה" או "מכחיש לאחד העיקרים או השרשים". כל זה טוב ויפה, ובצירוף הדברים שכתבנו קודם התוצאה היא שהרש"ב סבר שקיום במקביל של שתי אלוהויות במעמד שווה זה לזה איננו נגד התורה ואיננו מכחיש לאחד העיקרים. זה בדיוק מה שנראה לי פלא! מה הטענה שלך כלפי התפלאות זו?

    * * *

    כבוד ידידי ר' נדב שי'

    כתבת:

    "הרש"ב סבר שקיום במקביל של שתי אלוהויות במעמד שווה זה לזה איננו נגד התורה ואיננו מכחיש לאחד העיקרים."

    ולא עוד, אלא הוספת על כך:

    "ולא זו בלבד שהקב"ה י כ ו ל לברוא אלוה שיהיה שווה לו, הוא ב א מ ת ע ש ה ז א ת ."

    זהו: שקר.

    הרש"ב כותב במפורש בלשון שאינו משתמע לשתי פנים: "וכל מה שנגד התורה, או מכחיש לאחד מהעקרים או מהשרשים, אותו נרחיק ולא נאמין בהם כלל, וכל מה שבא בתורה וצוותה עלי' נאמין בהם אף שלא יצויירו בשכל".

    שוב, אני מאמין שהשקר נכתב בטעות ע"י הכותב הנכבד, אך מחובתי להגיב ולומר שזהו שקר. כמו שכתבתי, אין צורך להיות בקי בכל תורת הרש"ב לדעת זאת. מספיק לקרוא את הדף שמצוטט בכתבה, בו כותב במפורש ההיפך.

    לאלו הקוראים שאין הספר תחת ידם אסביר.

    בעל העיקרים כתב שאם מקבלים את היסוד שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות, היינו שיכול להיות ב' הפכים בנושא אחד כמו "קוטר המרובע שוה לצלעו", אז "לא נדע במה להאמין" (כלשון הרש"ב). וזה היתה הדילמה של בעל העקרים: הכיצד נוכל להאמין ב"נמנע הנמנעות" כשאין הגבלה "במה להאמין ובמה לא להאמין"? הרי נוכל להכשל באמונות תפלות ח"ו!

    על כך מסביר הרש"ב, שאין הכרח לפרש כהעיקרים (הדוחה "נמנע הנמנעות") כדי להגיע לאותה המסקנא ולמנוע האמונה באמונות תפלות (כמו האמונה שיש שני אלוה).

    מסביר הרש"ב: כבר אמרו רז"ל ש"מקום הארון אינו מן המדה". דבר זה – שמקום הארון אינו מן המדה – כבר "נתאמת בחוש" בבית המקדש. ולכן ברור שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות, היינו שיכול לעשות שיהי' "קוטר המרובע שוה לצלעו", וכל כיוצא בזה.

    וכדי להסיר את "קושית הבעל העקרים איך נדע במה להאמין ובמה שלא להאמין" (היינו שיכול לבוא מזה סתירה לעקרי האמונה), מסביר הרש"ב:

    "אף אנו נאמר, מה שצוותה לנו התורה להאמין, אנו נאמין אף שלא יצוייר בשכל, מ"מ נאמין בזה באמונה שלימה, שהתורה אמת כאשר הוכיח בפרקים הקודמים. וכל מה שצוותה התורה ומה שבא בה נאמין ולא נסתפק באמיתתם".

    והעיקר:

    "ו כ ל מ ה ש נ ג ד ה ת ו ר ה, א ו מ כ ח י ש ל א ח ד מ ה ע ק ר י ם א ו מ ה ש ר ש י ם, א ו ת ו נ ר ח י ק ו ל א נ א מ י ן ב ה ם כ ל ל, וכל מה שבא בתורה וצוותה עלי' נאמין בהם אף שלא יצויירו בשכל".

    היינו שהיסוד והאקסיום הוא עיקרי האמונה שבהתורה, וכל מה ש א י נ ו בסתירה לעיקרי האמונה, כמו "קוטר המרובע שוה לצלעו", אנו מאמינים שהוא ביכולת הקב"ה.

    איך, למען השם, הגעתם למסקנא שלדעת הרש"ב הקב"ה "ב א מ ת ע ש ה ז א ת", קרי: ברא אל שני שווה לו ח"ו?! — בה בשעה שכותב מפורש שאנו דוחים כל מה שהוא נגד העיקרים המבוארים בתורה?!

    ועוד והוא העיקר:

    אם הכותב הנכבד "אינו מבין כלל" את הלוגיקה של דברי הרש"ב, ויודיע ש"אשמח אם תעמיד אותי על טעותי". אם הכותב הנכבד אינו מסכים לקבל את הלוגיקה של הרש"ב זכותו לחלוק עליו.

    אולם, מחובתו האקדמאית וחובתו כיהודי האמון על ציווי התורה דהוצאת שם רע וכו', שלפחות לא י ש מ י ט את דברי הרש"ב שבו כותב מפורש שאנו מקבלים ומאמינים בכל העיקרים שבתורה, ויתן לציבור הקוראים לשפוט.

    שוב, אני בטוח שהעלמת דברי הרש"ב אלו הם בבחינת "כשגגה שיצא מלפני השליט". ולכן אקוה שהכותב הנכבד יתקן זאת בגליון הבא.

    ואת והב בסופה, והאמת והשלום אהבו.

    • העברת הנקודה הארכימדית' מההיגיון אל 'גזירת הכתוב' - היבט היסטורי (למע"כ)

      בס"ד ז' באייר ע"ז

      לר' מע"כ נר"ו – שלום וישע רב,

      אציע כאן הסבר היסטורי להעברת 'הנקודה הארכימדית' מההיגיון, כדברי בעל העיקרים, אל 'גזירת הכתוב', כדברי מהרש"ב.

      בתורה כרוכים זה בזה מאז ומתמיד ה'נעשה' מתוך קבלת עול תמימה וה'נשמע' מתוך ההבנה השכלית, 'המצוות השכליות' שהשכל מבאר את טעמן וגדריהן, ולצידן 'המצוות השמעיות', שהן 'חוקה' וגזירת-מלך; ה'דע את אלקי אביך' מתוך הבנה וה'עבדהו' מתוך קבלת עול תמימה.

      הבדלים בין התקופות הם בדגשים. בימי הביניים היה האיום העיקרי על היהדות מצד הנוצרים, שניהלו ויכוחים אינסופיים בנסיון להוכיח את צדקתם מפסוקי המקרא ואגדות חז"ל. ההיגיון היווה מגן חזק בפני הטיעונים של 'אדם שהוא אל' ו'אחד שהוא שלושה' וכיו"ב.

      בראשית המאה ה-15 תם עידן הויכוחים. הויכוח החשוב האחרון הוא הויכוח בטורטוסה בשנת 1412 שבו אולץ רבי יוסף אלבו (ובעקבותיו כתב את 'ספר העיקרים'). מכאן ואילך נוטשת הכנסיה את הויכוח ועוברת לשפת הכוח.

      במקביל עולה הן בישראל והן בתרבות הכללית הרציונליזם, אם בצורתו האריסטוטלית ואם בצורות אחרות, ניאו-אפלטוניות, רנסאנס, רפורמציה ועוד כהנה וכהנה. האדם הולך ומעמיד את עצמו במרכז, ושכלו הופך לאבן בוחן, שלאורו נבחנת כל מסורת ואמונה.

      היהדות מותקפת עתה מבית ומחוץ. מחוץ על ידי גזירות רדיפות וגירושים, ומבית על ידי תפיסות רציונליסטיות הכופרות בתקפותה האמיתית של כל מסורת אמונית, ורואה בכל הדתות כולן 'דת היקשית ומנהגית', כשאליבא דאמת אין משמעות איזו דת נבדה לנו. העיקר שנשתית את חיינו על השכל האנושי.

      התוצאה בספרד נוראה. רבבות אנוסים שלא עמדו בנסיון הרדיפות והפרעות, ורבבות מומרים שפשוט עברו מיהדות שכבר לא קסמה להם לנצרות שעוד פחות קסמה להם, אך שחררה אותם מרדיפה והשפלה. וכפי שמעיד החסיד רבי יוסף יעבץ דווקא היהודים הפשוטים והתמימים עמדו במבחן הרבה יותר מאשר החכמים והמבינים.

      במצב זה, הובן שיש לשים את הדגש לא רק על העיון וההבנה של האמונה. עם ההעמקה בעיון בדעת אלקים, המעמיק ומרחיב במאות ה-15 וה-16, אם בדרכי הדרוש ואם בפילוסופיה או בקבלה או בכל מיני שילובים שלהם – חוזרת ההדגשה גם על התמימות. מתוך איחוד עומק חכמתו יתברך עם קבלה תמימה של רצונו הפשוט, 'מעבר לטעם ודעת' (ובשילוב מופלא זה של השכלה עמוקה ואמונה תמימה אחזה מאות שנים אחר כך חסידות חב"ד, שאף היא אולצה להתמודד עם רדיפות מבחוץ והשכלה חילונית מבית).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • רציונליסט

        ר' לוינגר הטוב והיקר!
        האמנם אזל התקציב ב'יד הרב נסים'?
        אם תקרא את הספר כולו לפני שתגיב אנה ואנה, תעמוד על קרקע מוצקה בהרבה.
        לא אתייחס כעת לטעויותיך המהותיות אלא רק לדברים טכניים; על סמך מה אתה טוען שויכוח טורטוסה היה האחרון לויכוחים? לא חבל להפגין בורות בפומבי? והרי
        'מגן וחרב' לר' יהודה אריה מודנה – שנוא נפשם של המקובלים – נכתב במחצית המאה הי"ז.
        גם הסנגוריה שאתה מנסה ללמד על מטורפי חב"ד תתבטל אם תקרא בספר באופן מסודר את הפרק על הנמנעות בתיאולוגיה של חב"ד.
        אזכרה ימים מקדם בעת ביקורי בספרייתכם… הרבה מים זרמו בשילוח מאז.

        • לתלתא רישין

          בס"ד ח' באייר ע"ז

          לר' ר' ור' – אחד שהוא שלושה ושלושה שהם אחד 🙂 – שלום רב,

          אינני קובע מסמרות בדבריי. אני מעיר את הערותיי ומציע את הצעותיי, אינני חושב שיש אדם בעולם שלוקח את דבריי בעיניים עצומות, ואני סומך על הקורא שיבדוק אחריי כפי שידו מגעת. גם אני חוזר בי לא אחת, אם אני מוצא פירכות לדבריי.

          בעניינא דידן: הויכוחים הגדולים באירופה כגון ויכוח פריס, ויכווח ברצלונה ואחרון לא חביב – ויכוח טורטוסה ב-1412 – היו ויכוחים בחסותו של מלך או אפיפיור שנערכו במטרה לשכנע את יהודי הממלכה להתנצר. תופעה זו באה לקיצה ב-1412, וכפי שהגדרתי לנכון: אירופה הנוצרית עברה מויכוח לכוח.

          היוצא מהכלל, ויכוח מקומי בונציה ב-1612, מאתים שנה אחרי ויכוח טורטוסה, רק מאשר את הכלל. מדובר כנראה בהתפרצות ריאקציונית, אף זו תופעה ידועה באיטליה של אותם הימים. אבל ברור שהמגמה הכללית המסמנת את המאה ה-15-16 מובהקת: ההומניזם והרציונליזם כובשים את הבמה.

          וביהדות יש פריחה עצומה של עיון בענייני אמונה, פשט ודרש, קבלה ופילוסופיה ושילוביהם במינונים שונים, ובמקביל אחרי המאה ה-15 שבה כמעט כל אירופה הנוצרית עוברת גירושים נוראים וטראומטיים – גוברת התחושה של הורך באמונה תמימה, המחזיקה מעד גם בתנאים בלתי אפשריים

          לגבי הערתך על הצורך בלימוד מסודר של תורת חב"ד. אכן הדבר נחוץ, אך מדובר בחומר בכמות אדירה. על כל פנים, הן מהתניא והן מקטעים של שיחות הרבי זצ"ל עולה דמות של אהבה גדולה למקום ולבריות ומסירות נפש עצומה. במקום גדלותו, בנסתר אין לי כלים להעריך, אבל בנגלה, ש"ס ופוסקים ושאר מקצות התורה, היתה גדלותו מבעיתה, ולא פחות ממנה מסירותו לכלל ישראל ולכל יחיד ויחיד, גדולים וקטנים.

          ללכת ללקט מספרות שכולה רוויה דרוש וקבלה ביטויים שמעצם טבעם לא אמורים להתפרש כמשמעם, תוך התעקשות על פרשנות מילולית אבסורדית – זה משחק לידיהם של תמהונים שוליים. אתה מצפה שאכניס לספריית ה'יד' פרופגנדה משיחיסטית באיצטלה מדעית?

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • פיסקה 4, שורה 3-4:
            … גוברת תחושת הצורך באמונה תמימה, המחזיקה מעמד גם בתנאים בלתי אפשריים.

  12. המשפט באמצע לא נראתה ברור, ולכן הנני מעתיקו כאן עוד הפעם.

    "וכל מה שנגד התורה, או מכחיש לאחד מהעקרים או מהשרשים, אותו נרחיק ולא נאמין בהם כלל, וכל מה שבא בתורה וצוותה עלי' נאמין בהם אף שלא יצויירו בשכל".

  13. אין לי מושג למה יש בינינו אי הבנה. אין לי ספק שבספרי האדמו"ר החב"די כתובים הרבה מאד דברים שאת רובם אינני מכיר כלל, ואינני מתווכח אתך על הדברים שהבאת. אני מדבר על הקטע שצטטתי, והנה אני מביא אותו בשלמותו שנית (ספר המאמרים תרמ"ט עמוד עדר פסקה לפני אחרונה):

    "ומ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל והוא בחי' כתר ות"ת וענינם מבואר בחסידות בכ"מ ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו כו'"

    מה כתוב כאן?

    1. הרבי מצטט את דברי בעל העיקרים, אשר קבע שהקב"ה איננו יכול לברוא עוד אלוה שיהיה בדיוק זהה לו. (בעל העיקרים נימק זאת בטענה שהאלוה השני יהיה שונה מהראשון לפחות מבחינה זו, שאחד סיבה והשני מסובב). אם אינך מסכים לקביעה זו נא עיין בספר העיקרים ותראה את הקטע שהרבי מצטט.

    2. הרבי אומר ש"בעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו" כלומר שבעל העיקרים אינו צודק. כלומר שהאלוה יכול לברוא אלוה אחר שיהיה זהה לו בדיוק, ואפילו להתגבר על ההבדל הקטן שאחד סיבה לשני. לאור דברי בעל העיקרים לדעתי אין מנוס מלהבין שהרבי טוען כי בכח הבורא לייצר מצב בו קיימות במקביל שתי אלוהויות שוות מעמד לגמרי שאין לאחת מהן עדיפות על השניה.

    3. הרבי מביא בשם זקנו (הצמח צדק אם אני זוכר נכון) שהראיה לטעותו של בעל העיקרים היא מדרשת חז"ל על הפסוק "ויקרא לו אל אלהי ישראל" שדרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל. אם כך מבואר בדבריו שהוא תופס שכאשר הקב"ה קראו ליעקב אל הוא העביר אותו למצב של אלוה שרמתו זהה לחלוטין לאלוהותו של הקב"ה (כל תפיסה אחרת, שתעמיד את יעקב במצב יותר "חלש" מהקב"ה, לא תעמוד בסתירה כלל לדברי בעל העיקרים, שהרי הוא מדבר על שתי אלוהויות זהות בדיוק).

    אם יש לכב' פרשנות אחרת לדברי הרבי שצוטטו כאן, הביאנה אלינו ונדענה. אבל ציטוטים ממקומות אחרים בהם הרבי מתאר את תוקף הכלל של נמנע הנמנעות אינם רלוונטיים כלל לדיון הזה כפי שבארתי קודם.

    • ושאלה לנדב

      המצח צדק' לא היה עומד בדחילו ורחימו בתפילה ובתחנון לפני קונו 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב'?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אני בטוח שפרופ' שנרב ידע מה לענות לך…

        ובכל זאת קבל כקוריוז, מתוך "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 377:

        בהמשך צוואתו שם, מוסר שלום בער שניאורסון עדות נוספת: "רק אצלתי ימי על עסק דא"ח… מדברי אלוקים חיים אשר הנחילו לנו אבותינו כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה זיע"א, באופן אשר לא למדתי עדיין אפי' חלק עשירית מדבריהם הק'". גם כאן גילה כנות רבה, שכן לו למד יותר מדברי אבותיו, היה ודאי מגיע לבסוף גם לדברי סבו, הצמח צדק, שבכתיבת ידו בספר החקירה שלו נמצא כאמור ההיפך מן השמועה שמוסר משמו נכדו, שמועה שמלבד שלום בער שניאורסון אין לה כל מקור אחר. כפי שכבר ציטטנו, כותב שם הצמח צדק בפירוש: "ולכן אף לפ"ד הרשב"א בתשו' שחולק על סברת יש לנמנע טבע קיים שאמרו הפילוסופים, באומרו שאצל השי"ת אין שום נמנע, מ"מ נמנע זה שאי אפשר שיהיה השי"ת ממציא כמותו ודאי היא אמת לפ"ד הרשב"א ג"כ", כדלעיל.

        • ובכן, גם לדעת הרשב"א בתשובה, שחי 300 שנה לפני רמ"ע מפאנו (!) – אצל ה' יתברך אין שום נמנע?

          בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ובכן אף הרשב"א – 300 שנה לפני רמ"ע מפאנו – סהרשאצל הי"ת אין 'נמנע'?

          בברכה, ש.צ.ל

          • "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 367-366:

            "כאן היא הולדתה של הבדותה השקרית והמופרכת, שדרשני חב"ד כה הרבו לחזור עליה בדורות הבאים עד שהפכה אצלם לעובדה, כאילו חלק הרשב"א על הקונצנזוס הפילוסופי בדבר הנמנעות בחוק האל וכפיפותו של אלוהים לחוקי הלוגיקה והמתמטיקה, קונצנזוס שכפי שכתבתי מקיף את כל ההוגים היהודים עד המאה הט"ז, ללא אפילו אחד יוצא מן הכלל. נראה אמנם כי הסתמכותו של ר' שניאור זלמן על הרשב"א נעשתה בתום-לב, אם כי ברשלנות […] את תשובת הרשב"א הנדפסת בקובץ הידוע לנו כחלק ד' משו"ת הרשב"א, סי' רל"ד, התשובה בה מצהיר הרשב"א בפירוש "ואצלי שני חלקים בנמנע", וחוזר על עמדת הבדרשי כעל עמדתו שלו, לא הכיר ר' שניאור זלמן, שכן קובץ זה של תשובות הרשב"א נדפס רק קרוב לסוף ימיו, בשנת תקס"ג, בסאלוניקי הרחוקה, ומסתבר, בתנאי הימים ההם, שלא הגיע לידי ר' שניאור זלמן בשעת הרצאת דבריו".

            ובזה סיימתי את העתקותיי עבורך.

            מכיוון שאתה מתעקש שלא לקרוא את הספר בצורה מסודרת, ובלשונך: "אתה מצפה שאכניס לספריית ה'יד' פרופגנדה משיחיסטית באיצטלה מדעית", ותחת זאת שב ומדקלם כתוכי שוטה "ללכת ללקט מספרות שכולה רוויה דרוש וקבלה ביטויים שמעצם טבעם לא אמורים להתפרש כמשמעם, תוך התעקשות על פרשנות מילולית", וכן הלאה – יהי לך אשר לך. מצידי אתה יכול כבר לחגור את הגארטל על הגופיה ולצאת עימם במחול 'יחי אדוננו'.

    • ידידי ר' נדב,

      הקטע שציטטת מסוף העמוד — לא הבנת כלל ועיקר. לא מילה ולא חצי מילה.
      הפרדת אותו מרצף דבריו של הרש"ב באותו עמוד, כאילו, בלשונך, "אינה רלוונטית", ועל פי זה העמסת פירוש זר ומוטעית בדבריו, והכנסת בפיו אמונה תפלה ח"ו. טעית בגדול, וכפי שאבאר. הקטע הראשונה היא רלוונטית מאד.

      בקטע האחרון, לא בא הרש"ב כלל להגיד ח"ו שיש שני אלוה. הוא בסך הכל מוכיח שעל פי הנתבאר בחסידות באריכות במהות הספירות, כתר ותפארת, מוכרחים לומר שנמנע הנמנעות (היינו שני הפכים בנושא אחד) — ענין אמיתי הוא, שהרי כתר ותפארת שניהם בקו האמצעי, וכוללים שתי הקצוות דחסד וגבורה – שני הפכים – בנושא אחד.

      והוא מציין בפירוש: הוא ענין שנתבאר באריכות בחסידות (ואין כאן מקומו להסבירו, זיל גמור), "ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים . . לא דק בדבריו אילו כו'".

      כלומר: מי שיבין את נושא בחי' הכתר ובחי' התפארת כמו שמבוארים בחסידות יבין שבעל העיקרים לא דק, היינו שישנו מושג של שני הפכים בנושא אחד. שהרי בחי' הכתר, ובחי' תפארת פועלים התכללות בכל הספירות, שנושא ההתכללות הוא הפכים בנושא אחד, כידוע ומבואר ללומדי תורת חב"ד. ואם כן, על פי תורת הסוד וביאור ענין ספירת הכתר וספירת התפארת רואים שישנו מושג שני הפכים בנושא אחד.

      לא פחות ולא יותר. הוא לא בא להביא ראי' כלל מפשטות דברי המדרש אלא מפירושו הפנימי (כמפורש ממש בדבריו), שקאי לא ח"ו על אלוה אחר, אלא על שתי ספירות שונות, שלהבנת מהות שניהם דרושה היסוד דנמנע הנמנעות.

      והקדמתו לנקודה זו, היא תורה שאמר זקנו הצ"צ למשכיל אחד ששאלו כקושיית העיקרים ("במה נדע במה להאמין"). וטען המשכיל שמוכרחים לומר שלהקב"ה אינו יכול לפעול ב' הפכים בנושא אחד, וכדעת העיקרים. והרש"ב מביא את תשובת זקנו הצמח צדק, שביאורו ההבנה בענין הספירות, וכנ"ל.
      אולם, בתום לבך, ביחד עם העדר הבנתך בחסידות (בלי אשמתך הפרטית, בעבר עכ"פ), בישלת מזה מטעמים לתפלות הנוצרים, רחמנא לצלן מהאי דעתא.

      ואני מדגיש עוד הפעם, כמו שכתבתי, טענתי העיקרית אינה שלא הבנת את דברי הרש"ב כראוי, שהרי העיד נחתום על עיסתו "אינני מתיימר להיות ידען גדול מדי בספרות חב"ד", ולכן אין להתפלא שלא הבין קטע מסוים, ובפרט קטע שבו מציין האדמו"ר בפירוש "ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות…" היינו שלהבנת דברים אלו דרוש ידיעה טובה בתורת החסידות.

      עיקר טענתי הוא על זה שלא הבאת את הדברים המפורשים בדף זה גופא, הסותרים את הביאור הכוזבת שלך בדברי הרש"ב.

      מדובר בציטוט חלקי והשמטה חמורה שבציטוטה מופרכת כל הטענה הכוזבת שהרש"ב הסכים לעיקרי הנצרות ח"ו. מדוע, א"כ, מדוע אתה מונע מהקוראים התמימים הידיעה שיתכן שהאשמה הנוראה שהטלת על הרש"ב אינה נכונה בעליל?

      האם אין סילוף גדול מזה?!

      הרש"ב כותב מפורשות שאנו מחויבים לקבל את כל עיקרי האמונה שבתורה. הכותב הנכבד חושב שציטוט נוסף באותו דף משמעו ההיפך. אילו הובאו ב' הקטעים — החרשתי (אף שהפרשנות של הכותב הנכבד שגואה), אבל האיך העזת בנפשך להעלים מהקוראים את דברי הרש"ב ולשכתב ולסלף את דבריו שכאילו מקבל "עיקרי דת הנוצרים"? זאת היא עוול להגינות האקדמאית הבסיסה ביותר.
      שוב, על הכותב הנכבד האחריות להביא הקטע שהושמט לידיעת ציבור הקוראים.

      ***

      מורי ורבותי ציבור הקוראים, אין זה פלא שהכותב הנכבד לא הבין דברים אלו. הוא אינו מורגל בקריאת תורת הרש"ב. הפלא הוא שהכותב הנכבד בחר לפרשם באופן שמוביל למסקנא קיצונית, ובלשונו "פלאי פלאים עיקרי דת הנוצרים", ואינו רואה צורך לבחון את התזה שלו. הוא אפילו לא קרא דף זה בעצמו שאז הי' רואה שיכול להירגע, הרש"ב כותב באופן שאינו משתמע לשני פנים שאנו מחוייבים לעיקרים שבתורה והלכה.

      עמדה לפני הכותב הנכבד שאלה חשובה: האם אדמור"י חב"ד האמינו בעיקרי היהדות כפי שהם מבוארים בתורה, בפוסקים וברמב"ם, או ח"ו שלא. הכותב הנכבד טוען שמפני שהוא אינו בקי בכל הספרות העניפה של חב"ד זכותו לחרוץ דין על עמדת אדמור"י חב"ד בנושא חשוב זה על סמך שני ציטוטים, ציטוט אחד מהאדמו"ר החמישי וציטוט אחד מהאדמו"ר השביעי.

      במחילת כבודו, הכותב הנכבד מיתמם. הוא אומר, הרי העתקתי פיסקא אחת בשלימותה! הרי מלאתי את חובתי לחקור לפני הוצאת דיבה זו! מתברר, שבאותו עמוד של שני ציטוטים אלו, כתוב במפורש להיפך, אדמור"י חב"ד מקבלים כאקסיום את עיקרי היהדות של הרמב"ם ודוחים כל שיטה או אמונה שאינה תואמת לעיקרי היהדות שבהלכה.

      אם לכותב הנכבד אין את ההגינות להביא קטעים אלו לידיעת הקוראים, הנה, בסופו של דבר, מה שיצא נפסד יהי' המוניטין שלו כאקדמאי אמין. וחבל.

      והאמת מארץ תצמח.

      • מ.ע.כ. נכבד. לדעתי אתה טועה.

        בדבריך כעת התייחסת ישירות אל הקטע אליו אני התיחסתי. הנסיון שלך לתרץ את דברי הרש"ב הוא שבקטע זה הרש"ב

        "בסך הכל מוכיח שעל פי הנתבאר בחסידות באריכות במהות הספירות, כתר ותפארת, מוכרחים לומר שנמנע הנמנעות (היינו שני הפכים בנושא אחד) — ענין אמיתי הוא"

        אלא שתירוץ זה אינו עומד לענ"ד במבחן הביקורת הפשוטה, ואין שום צורך להבין את עומק המשמעות של כתר ותפארת לפי החסידות. כל מה שצריך זה להבין את מה שכתב בעל העיקרים בשפה ברורה ובנעימה בלי סודות וסתרי-תורה: הוא כתב שהקב"ה לא יכול לברוא אלוה אחר שיהיה בדיוק כמוהו, מפני שיישאר ביניהם לפחות ההבדל שזה עילה וזה עלול.

        שים לב שבעל העיקרים מדבר בנקודה הזו על סיטואציה קיצונית מאד. לצורך העניין הוא היה מסכים להודות שהקב"ה יכול לברוא יצור שיהיה ברגע זה בעל יכולות זהות לאלו שלו, כל הנקודה שהוא עומד עליה זה שגם בסיטואציה ההיפותטית הזו יישאר ביניהם לפחות הבדל דק אחד, שסוף סוף אחד מהם הוא זה שיצר את השני ולא להפך.

        ועל ההבדל הזעיר הזה אומר הרש"ב ש"בעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו"!! כלומר אפילו ההבדל הזעיר הזה לא קיים (ולא מפחיד את הרש"ב שבעל העיקרים ראה בכך הכרח לוגי, בגלל עקרון נמנע הנמנעות). כלומר לדעתו הקב"ה יכול לברוא אלוה נוסף שיהיה זהה לו במאה אחוז ולא יהיה ביניהם שום הבדל ולו הקטן ביותר, כלומר שהם יהיו שני אלוהות במעמד שווה. כל זה חייב להיות בעמדתו של הרש"ב, כי אם הוא יטען, נאמר, ששני האלוהויות הם חסד ותפארת, אבל שיש ביניהם איזה יחס כפיפות או סדר כלשהו כך שאחד הוא פחות מהשני אפילו בתכונה קטנה וזניחה, אזי דבריו אינם רלוונטיים כלל לדברי בעל העיקרים, ואין לו שום זכות לומר שבעל העיקרים שגה.

        וממילא מה שמביא הרבי בשם זקנו הצ"צ, שהראיה לטעותו של בעל העיקרים היא מדרשת חז"ל על הפסוק "ויקרא לו אל אלהי ישראל" שדרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל, מבואר לחלוטין בדבריו שהוא תופס שכאשר הקב"ה קראו ליעקב אל הוא העביר אותו למצב של אלוה שרמתו זהה, עד הפרט הזעיר ביותר, לאלוהותו של הקב"ה. שהרי כל תפיסה אחרת, שתעמיד את יעקב במצב יותר "חלש" מהקב"ה, לא תעמוד בסתירה כלל לדברי בעל העיקרים כנ"ל.

        לכן אין שום צורך להיות מבין בחסידות ולרדת לסוף דעתם של חסידים המדברים על כתר ותפארת או כל מושג כזה, העניין כלל אינו רלוונטי, כפי שהדברים האחרים שצטטת מהרש"ב אינם ממין הטענה לענ"ד. כל מה שחשוב כאן הוא להנגיד את מה שאמר הרש"ב לקטע בבעל העיקרים אותו הוא תוקף, ועל פניו המסקנה היא שלדעתו קיימות שתי רשויות במעמד שווה. למיטב הבנתי, כל נסיון להסביר אחרת את עמדתו בענין שתי רשויות יוביל בהכרח למסקנה שאין שום סתירה מדבריו לדברי בעל העיקרים, ואילו הוא עצמו טוען בתוקף שסתירה כזו קיימת ושבעל העיקרים טעה.

        • אחת מהשתיים (לנדב)

          בס"ד ח' באייר ע"ז

          לנדב – שלום רב,

          קושייתך על קושייתו של הצ"צ על בעל העיקרים מצויינת, שהרי לפי ההסבר החסידי על בחינת כתר ות"ת שביעקב הרי הספירות אינן ח"ו ישות נפרדת מרבש"ע אלא דרכי התגלותו והנהגתו בעולם, הרי אין מקום לקושיה על בעל העיקרים השולל אפשרות של בריאת אל נפרד.

          בהינתן שאין תירוץ מספק לקושייתך, נצטרך להניח אחת מהשתיים:

          (א) לומר כלמדן, שהצ"צ טעה בקושייתו, דבר שקורה גם לגדולי הגאונים.

          (ב) להיות חסיד שוטה, ולטעון שחלילה לומר שהאדמו"ר טעה בקושיה, אלא ודאי שהאדמו"ר כפר בעיקרי הדת וגם בתורת החסידות (ובדברי עצמו ב'ספר החקירה' שלו, וסבר שיש שני אלהויות שוות.

          דומני שתסכים עמי שיותר סביר להניח שהגאון טעה בקושייתו, מאשר לתלות בו כפירה בעיקר.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          מעניין לעניין באותו עניין, אזכיר מה שראיתי על אחד מתלמידי הצ"צ, כמדומני הרב מלובלין בעל 'תורת חסד' שכתב תשובה שלמה לחלוק על פסק הלכה של רבו הצ"צ, אך מפני הכבוד לא הזכיר את שם רבו. הוה אומר: לא רק קושיה של הרב ניתן לדחות, אלא גם פסק הלכה שלו…..

          • אחיה השילוני

            לך לספר זאת לעצמותיו של המנוח ד.צ. הילמן, שגורש מקהילת חב"ד על שהעז לכפור באמיתות הגניזה החרסונית, וכשהעז ונכנס בכל זאת פעם לבית הכנסת חב"ד בנחלת בנימין בתל אביב, כיבדוהו החסידים חמומי המוח ב'משכנתא' הגונה, ברוח אהבת ישראל "לכל יהודי ויהודי".

            • חלילה לי להוסיף על דברי נביא, אחיה השילוני שזכה כי הבעש"ט יהיה תלמידו (אף כי איני יודע למה זכה לכך הוא ולא זכריה בן עדו).

              אבל מתוך עיוני ב"מה שאלוהים אינו יכול", נ"ל כי יש סעד להנהגתם של אותם החסידים ממעשי רבם.

              "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 377 הערה 738:

              […] את הוידוי האישי הזה מסר שלום בער שניאורסון גם בעל פה, כשהוא מלווה אותו במחוות גופניות מיוחדות: "בערב קודם ההקפות קרא לא' מהתלמידים סטרו על הלחי ואמר לו: מדוע אתה לומד חקירה?… מיינסטו אז איך האב געלערנט זייערע ספרים – ניין אפילו דעם מורה אויך ניט, נאר אז מ'לערנט תורה ווייס מען אלעס" (תורת שלום ספר השיחות (ניו יורק תשי"ז) עמ' 1).

              עד כאן מ"מה שאלוהים לא יכול".

              ואם על לימוד 'חקירה' – סטירת לחי, על כפירה בגניזה החרסונית ודאי אין פחות מ'משכנתא'.

          • ובזה תתיישב קושיית בעל אוה"ל (לרמבמיסט)

            בס"ד ח' באייר ע"ז

            בעל אוה"ל הקשה בריש הלכות תענית על הספרי הנותן דוגמא ל'מתריעין על צרת הציבור' גם חיה המקשה לילד וספינה המיטרפת בים, והרי אלו צרות של יחידים?

            ועלה בדעתי ליישב שמדובר בחיה שיודעים שהתינוק עתיד להיות ממזכי הרבים, כגון מחבר 'מה ש….' העובר על האוקיינוס הענק, מאות כרכים ורבבות עמודים של ספרות חב"ד, כדי ללקוט פנינים ומרגליות ולזכות בהן את הרבים.

            וכן בספינה המיטרפת בים, מיירי שיש בה שליח מצווה ההולך מעבר לים לזיכוי הרבים באיסוף סיפורי מעשי צדיקים וחסידים, השקול כלימוד תורה. והצלתו היא צורך הרבים.

            ולא נצרכה אלא לברכה למחבר, שיזכה לשוב בשלום משיטוטיו במקומות שאינם אהובים עליו, ויחזור לתלמודו, ויחדש חידושים ערבים בתורת ה'.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            עוד אבו"א העי"ר מדברי האוה"ל בקונטרס 'שילוח הקן', שאין עניין לחזר אחרי מצווה זו, אלא אם נזדמן לו מקיים. והכי נמי נלע"ד שאין צורך לחטט ולחפש מרגליות באוקיינוס, אלא כהדרכת הרש"ב מי שלומד בביתו, מגלה לו התורה את כל הרעיונות.

            • אשריך ר' לוינגר שכה בקי הינך באחרונים.
              אמנם עיקר בקיאותך, אני רואה, היא בעיקר בדף הראשון והאחרון, וכמעשה הרשל'ה בזנבו וראשו של ההערינג, אך גם זה משהו.
              לכל זמן ועת לכל חפץ. עת לבירורי הלכה החמורים ועת לחקירות באלוהיות, וכדרך הרמב"ם שחיבר הי"ד בהלכה, וחיבר המורה לתשובת המינים, ולהודיע מי הם המינים.

              • יש סדר למשנה (לרמביסט)

                הרמב"ם סיים את פירושו לכל המשנה ואת כל י"ד ספרי המשנה תורה, ואז החל לכתוב את מורה הנבוכים. וכדבריך לעיל טוב ללכת בצורה מסודרת.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

                אני בקי עם בעמודים שבהם אני מטביע את החותמת

            • ואם כבר מביא מן האחרונים, היה ראוי לדייק בדברי הגאון המחבר שם, ולא כתב שאם נזדמן לו מקיים אלא שאינה כלל מצווה חיובית אלא מצווה קיומית כשחיטה, ואך אם רצה בשר – שוחט או משלח האם. ותיתך שם כאש חמתו על כת המקובלים בעלי הסודות שהרבו תיפלות וסגולות במצווה זו כדרכם, ע"ש בדבריו היקרים.
              וא"כ הכל עולה לדרך אחד.

              • ושאלה לרמבמיסט

                שפך את חמתו עליהם ונהיה חוקר של תורתם, המחוייב לשם קידומו האקדמי להגות יומם ולילה בהם ובמשנתם, להרצות הרצאות ולהרבות ספרים ומאמרים. יש לו לפחות סיפוק אינטלקטואלי מעיסוקו בתורתם?

                בברכה, ש.צ. לוינגר.

                • מאחר ולא קראת את הספר "מה שאלוהים לא יכול" בפנים והינך מדבר רק באויר, תגובותיך הולכות ומטפישות מאחת לחברתה.
                  לידיעתך, "מה שאלוהים לא יכול" מכיל עשרים ושישה פרקים, ומתוכם פרק אחד בלבד עוסק בנמנעות בתיאולוגיה של חב"ד.
                  כמה זה ביחס לפרקים שמקדיש המו"נ לתיאור הצאבה ומנהגיהם וכדומה?
                  אנשי חב"ד מפרסמים את תורותיהם השונות, כולל שטותם ב'נמנע הנמנעות', בספרים ובקונטרסים רבים עד אין סוף, בכסף ובחינם, בכל בית כנסת ותחת כל עץ רענן.
                  אין לך זיכוי הרבים יותר משיקום פעם אחת מישהו ויגלה ערוותם, ויודיע קלונם, ויפרסם סורחנם, נוכח השמש ולעיני כל ישראל.
                  חוץ מזה שכמובן בעת בירור בעיה באלוהות לא שייך להתעלם – לא מבחינה מהותית ובודאי לא מבחינה אקדמית – ממי שכתבו עליה מלל כה רב.
                  כמובן כי לאדם התוהה באופן אישי במה להשקיע את זמנו, בודאי כי אמליץ לקבוע עיונו בתלמוד רב אשי ובספרי הרמב"ם וכיוצא בהם בחקירת אלוהות, ולא לכלות ימיו בפטפוטיהם של אלו.

                  • בין מחקר לפולמוס (ושאלה לר')

                    בס"ד ט' באייר ע"ז

                    לר' – שלום רב,

                    לגבי רכישת ספרך:

                    הואיל וספריית 'יד הרב נסים' קטנה מאד ויש בה מקום מצומצם מאד, והתקציב אף הוא מצומצם מאד (עד 300 ש"ח לחודש) – אני מעדיף להתמקד בספרים המשרתים את קהל חברי בית המדרש וחוקרי המכון. בראש ובראשונה ספרי יסוד בהלכה בפרשנות המקרא והתלמוד וספרי הגות ומחשבה.

                    מטבע הדברים לספרי מחקר נותר מעט מאד מקום ותקציב. אני רוכש רק מה שנוגע ישירות לתחום עיסוקי או שיש לו תועלת לחו"ר בית המדרש.

                    בספרך' נתקלתי בחנות ספרים. והחלטתי שלמרות היריעה המקיפה של הדיון, הנושא מצומצם מדיי. הואי וראיתי שמוסכם הן על פילוסופים והן על מקובלים שה' עושה נסים ומשנה את חוקי הטבע במידת הצורך, וכל הדיון נסוב על השאלה האם ה' משנה את חוקי הלוגיקה – 'מסוג הקדמת עבר לעתיד' או 'אלכסון הקטן מהצלע' וכיו"ב, נושאים שלא עלו על הפרק משום אדם בקהל מעייני הספריה ב-28 השנים שאני משמש כספרן – לא נראה לי שיהיה בזה עניין לקהל מעייני הספריה.

                    הספר חשוב מאד לחוקרי פילוסופיה וקבלה, ואלה מוצאים את מקומם בדרך כלל בספריה הלאומית או בספריית 'יד בן צבי', ואני בטוח שהם רכשו אותו, והמתעניינים בספר יילכו למקומות אלה.

                    בדיון כאן עמדתי על פן נוסף בספר, שחלקו מיועד למטרה פולמוסית עממית. לזכות את הרבים בגילוי ערוותו קלונו וסרחונו של חוג חסידי האדמו"ר הגאון רמ"מ שניאורסון מלובביץ', ידידו בלב ונפש של הראש"ל הגר"י נסים זצ"ל, שאת שמו נושא מוסד 'יד הרב נסים'.

                    אף הטיעונים אינם חדשים. כבר טענו דברים מעין אלה פרופ' ברגר וד"ר אלון דהן, ממה שהתרשמתי מהציטוטים שהביא דהן במאמרו 'פשוט להגיד את האמת' באתר זה, וממה שהבאת אתה, – לא התרשמתי שיש ממש בפרשנות המייחסת לרבי סטיה מעיקרי היהדות, מהסוג שפשה בין כמה תמהונים אחרי פטירתו.

                    ובכלל ספרות פולמוס עממית לא נכנסת אצלנו. מי שרוצה לזכות את הרבים – ראוי שיחלק את פרסומיו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בהם באים הרבים. ועצתי לחפץ לזכות את הרבים, שלא יעשה את הרבי ל'תנא דמסייע' למשיחיסטים, אלא אדרבה יראה שהבנתם מוטעית. כך או כך, אינני יכול להכניס ספרות פולמוסית עממית לספריה שבאחריותי.

                    מה שכן יש מקום לחשוב הוא לרכוש ממך את הדיסרטציה, שמן הסתמא מתמקדת בצדדים המדעיים, וכתובה מן הסתם בסגנון אקדמי מכובד, וכפי שהתרשמתי, כשאינך מתעסק עם חב"ד יש עיסוק ענייני.

                    אני שואל, איפוא: האם יש אפשרות שארכוש את הדיסרטציה (במחיר של הספר)? אם כן, תוכל לשלחה ל'יד הרב נסים', ת"ד 4210 ירושלים, בצירוף חשבון, ואני אשלח לך את התשלום.

                    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

                    • שלום רב לך, ספרן נכבד.

                      כתבת:

                      "בדיון כאן עמדתי על פן נוסף בספר, שחלקו מיועד למטרה פולמוסית עממית. לזכות את הרבים בגילוי ערוותו קלונו וסרחונו של חוג חסידי האדמו"ר…" וכו'.

                      תמה אני עליך, היכן עמדת על פן כזה של הספר. יתכן כי בסערת הויכוח כאן כתבו אנשים שונים דברים שונים ומשונים, ואין אחריות המחבר עליהם. אין צריך לומר כי ביטויים כגון 'ערווה', 'קלון', 'סרחון', וכדומה, מקומם לא יכירם בדיון מדעי שראוי כי ייעשה לגופו של עניין בלבד, ובודאי כי לא קיימת שפה כזו בספר.

                      כמו כן, לא הבנתי מה עניין 'משיחיסטים' לכאן. הספר שכתבתי אינו נכנס לסוגיית המשיחיות כלל ועיקר. הזכרת את המלומדים המכובדים פרופ' ברגר וד"ר דהן שאכן כתבו בעניין זה, אולם שמם ועבודתם לא נזכרו כלל בספר שאפילו אינו מזכיר את עניין המשיחיות.

                      אם ברצונך לרכוש משהו ממני או דרכי, אנא השאר כאן כתובת מייל או דרך התקשרות אחרת כדי שאוכל ליצור עמך קשר.

                      תודה ושבת שלום,

                      ישראל נתנאל רובין, ד"ר

                    • מאיגרת הרב נסים לרבי מלובביץ'

                      וכך כותב הרב נסים אל הרבי מלובאאוויץ', ביום כ"ב באב תשכ"ו:

                      אל מעלת כבוד הרב הגאון האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון שליט"א, לובאביץ'.

                      שלום וישע רב,

                      שבתי מסיור בקהילות ישראל בפרס, איטליה ותורכיה, לראות מה שלום אחינו. מצבם הרוחני הוא בדרגא ירודה… ומה מצער לראות קהילות אלו היום שאין בהם בתי מדרש, וידיעת התורה אזלא ומתדלדלא. רבים מן ההמון הם בעלי אמונה תמימה שצריך לטפחה ולהבעיר את הניצוץ, וכל הרוצה לעשות, חזקה שיעשה רבות.

                      אמרתי שמא ראוי והגון מה שעשה כב' בקהילות אחרות, יעשה גם במקומות אלה. יקימו גם בפרס ובתורכיה תלמודי תורה, יישלחו אליהם מורים ומדריכים מסורים שירעום על מבועי התורה והיראה, וישיבו בנים תועים אל צור מחצבתם.

                      עם הברכה על גודל המעשה שמוסדותיו עושים בפזורה ועל המסירות של שלוחיו לתפקידם, תבוא גם תפילה שישלח פארותיו מים אל ים להגדיל תורה ולהאדירה ולעורר ולהכשיר הלבבות לעליה לציון, שהיא פתח לגאולתנו ולפדות נפשנו.

                      והנני חותם בדרשה"ט וברוב כבוד ויקר, יצחק נסים

                    • פרטיי (לר')

                      ש.צ. לוינגר, טל. 0547/893. דוא"ל: shimloewinger@gmail.com

                    • טל. 0547/893414

        • אין לך זכות לקטוע קטעים ולקצץ בנטיעות. זכותך להעלות לפני הקוראים תמונה שלימה ורצף דברי המקור שממנו אתה שואב ולהציע אחריו פרשנותך.

          במקרה הזה חטאת והעוית בצורה חמורה מאד בזה שהעלמת מציבור הקוראים חלק בלתי נפרד מדברי המקור. עליך לתקן זאת. נקודה.

          כשתסכים להנחה פשוטה זו נוכל להמשיך בדיון עניני בדברי הרש"ב.

          • מ.ע.כ.

            שוב אינני מסכים. אי אפשר לדרוש ממי שמקשה על הלכה ברמב"ם להביא את כל הפרק וממי ששואל על הגמרא לצטט קודם את כל המסכת.

            הדרישה להציג תמונה שלמה היא ראויה רק אם הקטע המושמט מעמיד באור אחר את הקטע המצוטט, כך שניתן לומר שדברים הוצאו מהקשרם וכדומה. כפי שניסיתי להסביר בתשובותי הקודמות אליך, זה אינו המצב במקרה דנן. דברי הרש"ב שקדמו לקטע שציטטתי אינם מעלים ואינם מורידים, למיטב הבנתי, לגבי פרשנותו של הקטע המצוטט.

            כמובן שזכותך וזכותו של כל אדם לחשוב שאני טועה, אבל לטעמי לא הצלחת בדבריך שלעיל לנמק מדוע הניתוח אותו הצעתי לקטע המדובר אינו עומד בפני עצמו.

            • אתה מעלים מעיני הקוראים הקטע הראשון, כי יש לך א'גנדה.

              אתה רוצה להטעות את הציבור שהי' גדול בישראל שהאמין בנצרות ח"ו.

              כדי להגיע ליעד זו, משמיט אתה דבריו העקריים בנושא, בעוד שהנך מצטט רק קטע אחד בלבד, ומפרש ומעמיס בו פרשנות עקומה ומוטעית.

              הלזאת נקרא יושר דברי אמת?

              הלזאת נקרא "אקדמיה"?

              פשוט אין מה לדבר על ביאור הדברים בקטע זו בעוד שאתה מתעקש להבין (באונס או ברצון) שהשגתו ע"ד ספר העקרים מיוסד על השגתו הראשונה בדברי העקרים.

              אין זכותך להעתיק רק קטע אחד מקטע הראשון, ולהשמיט שאר דבריו, וחיש מהר לעבור להקטע השני כדי לפרש בו השטויות שאתה מציע.

              עליך לתקן זאת. נקודה.

              • אינני מעלים ולא מטעה, ולענ"ד אין לי גם שום אג'נדה. לדעתי אתה נכשלת בנסיונך לפרש אחרת את דברי הרש"ב הברורים, וכל מי שיטרח לעקוב אחר התכתובת בינינו יגלה זאת.

                אמנם יש להודות שקשה לעקוב אחר התכתובת הזו, הן מסיבות שאינן תלויות בי ובך (אופן השרשור של התגובות שיכול להכניס תגובה נוספת בין שאלה לתשובה) והן בגלל האופן הלא ברור והמטעה בו אתה מנסח את השגותיך, אבל אני מאמין שמי שהנושא חשוב לו יוכל להקדיש לכך את המאמץ, ומי שהנושא לא חשוב לו מסתמא לא ישקיע ממילא.

                • עוד הפעם:

                  הביאור בהרש"ב הוא פשוט מאד.

                  הרש"ב לא הביא את העיקרים בקטע הזה אך ורק כדי לחזק עמדתו לפני כן.

                  לשם כך מצטט הוא את לשון העיקרים אשר בו שולל נמנע הנמנעות הואיל ואילו נאמין כן יוכל הקב"ה לברוא אחד כמותו.

                  ואמר הרש"ב:

                  שאלה זו עצמה שאל משכיל אחד לזקני הצ"צ

                  הצ"צ ענה לו שמפורש במדרש שקרא הקב"ה ליעקב בשם א-ל, והכוונה הוא לענין ספירות הכתר והתפארת.

                  ועל כך מסביר הרש"ב:

                  הצ"צ הסביר להמשכיל שגישת הקבלה נוגדת לגישתו הכללית של העיקרים, ושאין דעת העיקרים מקובל, ולא דק.

                  למה?

                  מכיון שבמדרש מבואר (לפי ביאור הקבלה) שהקב"ה האציל ממנו ספירות עליונות שלשם קיומם דרוש כח נמנע הנמנעות, כי על פי שכל לא יתכנו שיהיו שני הפכים (כחסד וגבורה) בנושא אחד.

                  זה הכל.

                  ומי שלמד חסידות בעומק ומבין עומק ענינם של ספירות הכתר והתפארת יבין היטב מדוע אכן זקוקים לנמנע הנמנעות כדי לקיים ספירות אלו.

                  ולסיכום: העיקרים לא דק בדבריו, מכיון שאין חז"ל מקבלים קביעתו הגורפת לשלול נמנע הנמנעות.

                  זהו פירוש דברי הרש"ב בפשטות.

                  ואין צורך בפירושים בדויים להבנת דבריו.

                  • לטעמי בדבריך כעת אין חדש ביחס לנקודות שהעלית כבר קודם. אני מפנה את הקורא המתעניין להודעותי דלעיל משעה 17:56 (ניתוח דברי הרש"ב), 12:04 ו 09:04. יקרא הקורא וישפוט.

            • אולי כדאי לעשות קצת סדר בדברים:

              ר' נדב קרא קטע מסויים בתורת האדמו"ר השביעי והחליט שזה סותר לעיקרי היהדות.

              מ.נ. הראה שמי שקורא את כל העמוד שם יראה מיד שהאדמו"ר כותב להיפך ממש, שהרי האדמו"ר כותב במפורש שם שאנו מחוייבים לקבל את עיקרי היהדות שברמב"ם ונמנע הנמנעות – היינו שני הפכים בנושא אחד – מחוייב להאקסיום של י"ג עירי האמונה שברמב"ם.

              קא סלקא דעתך שר' נדב יתנצל על האשמה החמורה שתלה באדמו"ר. אך משום מה עוד לא ראינו התנצלות.

              מה שכן, זכינו ב"ה שר' נדב הסכים שכדאי לקרוא את כל התוכן לפני שמסיקים מסקנא.
              נעבור עתה לאשמה נגד האדמו"ר החמישי.

              ר' נדב הביא קטע שבו, לדעתו משתמע שהאדמו"ר החמישי מקבל את עיקרי דת הנוצרים.
              מ.ע.כ הראה שבאותו דף עצמו כותב האדמו"ר החמישי בדיוק ההיפך, הוא כותב שאנו מחוייבים להאמין לכל העיקרים המובאים בתורה.

              מ.ע.כ. ביאר את דברי הרש"ב באופן שאינם בסתירה למה שהרש"ב עצמו כותב במפורש באותו דף.
              ר' נדב אינו מקבל את ביאור מ.ע.כ. ר' נדב אומר שמי שמקשה על הלכה אחת ברמב"ם אינו מחוייב להביא את כל הפרק.

              וכאן הבן שואל: במקרה שר' נדב מפרש הלכה אחת ברמב"ם, אך ברמב"ם מפורש באותו דף היפך הפשט של ר' נדב, האם גם אז יטען ר' נדב ש"דברי הרמב"ם שקדמו לקטע שציטטתי אינם מעלים ואינם מורידים, למיטב הבנתי, לגבי פרשנותו של הקטע המצוטט." ולכן אינו מחוייב להביא לידיעת הקוראים שהרמב"ם עצמו כתב מפורש להיפך מהפירוש של ר' נדב?

              • אם כבר לעשות סדר, אז כך:

                1) אכן, מדברי המגינים נראה שגם רש"ב וגם רמ"מ אכן מודים שא"א שהקב"ה יעשה משהו בניגוד לעיקרי האמונה ולתורה.

                2) עם זאת, גם דיוקו של שנרב נראה מאוד. אכן מדברי הרש"ב נראה שקושיתו על העיקרים אכן בעייתית, ואת הקושייה עצמה (ודוק הקושייה ולא כל התפיסה) קשה לפרש אחרת. ולכן ברגע שיש לנו שני הלכות סותרות צריך לנסות ליישב, אבל אם א"א, אחרי בקשת מחילתו של הרש"ב, נגיע למסקנתו של ש"צ שאכן הרבי לא דק בדבריו.

                3) אכן יש בדברי אדמורי חב"ד בעייתיות בדברים מסויימים.

                ולרמביסט/רצינוליסט, שליטתך בספר היא בבחינת אף רז לא אניס ממך, כסיני ועוקר הרים גם יחד. נראה לי שלא נורא להזדהות כמחבר הספר, למרות שאולי אז תצטרך לעדן את תגובתיך, אבל לפי עדות שנרב, עידון לא ממש הצד החזק של בספר

                בכל מקרה עשה לי חשק לקרוא. יישר כוח!

              • אכן כדאי לעשות סדר בדברים. לאחר ויכוח ארוך בו טענותי לגופו של עניין נענו באופן שאין בו ממש, באת אתה והחלטת לחסל את העניין דרך הענקת ציונים שרירותית. אין בדבריך כל חדש ביחס לנאמר לעיל, פרט להטחת עלבונות וריקודי נצחון על לא דבר.

                במצב זה לא נותר אלא לפנות לקורא המתעניין ולהציע לו לקרוא את התכתובת שכאן, ושבתם וראיתם וכו'.

  14. שלום לכולם.

    שמתי לב כי ברצנזיה של פרופ' שנרב, הן בזו שפורסמה בעיתון והן בהעתקתה כאן, נשמטה פיסקה מן הנוסח שפרופ' שנרב שלח לי, באופן הפוגם מעט בהבנת הדברים.

    בטקסט המקורי של פרופ' שנרב, הפיסקה הראשונה בקטע שכותרתו "נגד הנצרות ובחזרה" היא:

    סיכומו של רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים, א' כ"ב) אינו אמור, אם כך, להפתיע אותנו:
    לא יתואר השם ביכולת על שיהיה החלק שווה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו … אחר שאי אפשר לשכל לצייר מציאותם. כמו שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד.

    עד כאן.

    ואחר כך ממשיך כבנדפס:

    זוהי דוגמה סטנדרטית הן לטיעון והן להפנייתו כנגד הנוצרים וכו'.

  15. לכל המתעניינים בספר, רציתי לספר שיש לי גם דף באתר 'אקדמיה' ובו, בין השאר, שני מאמרים שפירסמתי ב'עיון' – כתב העת לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, בהם אני מרחיב בנושאים הנידונים בספר.

    קישור לדף:

    https://independent.academia.edu/ISRAELNETANELRUBIN

    ככלל, לדף זה בכוונתי להעלות כל מאמר אקדמי שאפרסם. כך למשל, בכל יום אמור לצאת הגליון החדש של 'דעת', כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה של אוניברסיטת בר אילן, ובו מאמרי "ספר אור ישראל לר' ישראל יפה משקלוב", הדן בשערוריה שבתאית מראשית המאה הי"ח, בה נגעתי גם בספרי "רבי יהודה זרחיה אזולאי – ספר הזכרון והצאצאים" (ירושלים תשע"ד).

  16. הבן השואל

    ר' נדב,

    לכל לראש אבקש את סליחתך על הטון הלא מכובד שבו כתבתי (קראתי את דברי שוב, "הטחת עלבונות" לא ראיתי, אך אכן, כתבתי בטון מזלזל, ועל כך אבקש את סליחתך).

    לא ניסיתי לחסל את הדיון, אדרבא, ניסיתי לרכז את תשומת לב הקוראים לזה שתלמידי חב"ד המגיבים כאן לא ביקשו הרבה. לא ביקשו שתודה שהבנתך היתה הבנה מוטעית, בסך הכל ביקשו שתודה שבכדי לתת לקוראים תמונה שלימה הי' ראוי להוסיף משפט אחד מדברי הרש"ב באותו עמוד: "וכל מה שנגד התורה או מכחיש לאחד מהעיקרים או מהשרשים, אותו נרחיק ולא נאמין בהם כלל".

    [אנסה לכתוב את הדברים הבאים בטון מכובד, אקוה שאצליח: בכל התגובות שראיתי לא ראיתי התייחסות ענינית לשאלה מדוע כבודו לא חושב שזהי בקשה לגיטימית, בפרט כשהמדובר בנושא כה חמור. ובפרט שההתעקשות לומר שמשפט זה, שהוא בסתירה להמסקנא שלך, אינו רלוונטי לקורא, יכולה להתפרש כניסיון להסתיר משהו, וד"ל. שוב, אקוה שכתבתי דברים אלו נכתבו בטון מכובד].

    מכל מקום, אני מסכים בלב שלם ש"לא נותר אלא לפנות לקורא המתעניין ולהציע לו לקרוא את התכתובת שכאן". דומני שגם תלמידי חב"ד שהגיבו כאן יסכימו לדבריך אלו, שהרי כל רצונם הי' שהקורא יקבל תמונה שלימה של דברי רבם בענין זה.

    בכבוד,

    הבן השואל

  17. לבן השואל.

    תודה על ההבהרה.

    ראשית אומר את הדבר המובן מאליו: הרש"ב, בקטע הסמוך לקטע שממנו ציטטתי, הצהיר שעקרון האמונה שלו הוא להאמין "בכל מה שצותה תורה … וכמו כן העניינים שאמרו ז"ל במדרש הכתובים" ושלא להאמין ב"כל מה שנגד התורה או מכחיש לאחד מהעיקרים או מהשרשים". אני לא מתווכח על זה, זה מה שכתוב. לכן ברור שהרש"ב הצהיר על עקרון כללי האומר שהוא מקבל כאמת את כל עיקרי האמונה בלי לכפוף אותם לשום שיפוט שכלי (גם אם הם יהיו "נמנעות" במובן של בעל העיקרים) ודוחה את כל מה שסותר את עיקרי האמונה(*).

    אבל מה נעשה, ובקטע הבא, זה שציטטתי לעיל הוא אומר – למיטב הבנתי – שיש שתי אלוהויות במעמד שווה. הודעתי לעיל משעה 17:56 (**) מבהירה את הנקודה, אני מקווה. לכן אם נצא מתוך הנחה שעקרון ייחוד השם במובנו הפשוט הוא אחד מעיקרי האמונה, יש סתירה בין ההצהרה הכללית של הרש"ב בפסקה הראשונה לבין הדברים הברורים שהוא כותב בעניין הספציפי הזה בפסקה השניה.

    כמובן שיש כמה אפשרויות לתרץ את השאלה הזו, יכול מישהו לבא ולהסביר שלדעת הרש"ב צריך לרכך את עקרון ייחוד השם בצורה שתאפשר קיום במקביל של שתי אלוהויות בלי לסתור את עיקרי האמונה, יכול לבא מישהו אחר ולומר שהרש"ב טעה וכתב דברים סותרים ועמדתו האמיתית היא שיש רק אל אחד או להיפך שיש שני אלים, ומישהו שלישי יבא ויתרץ משהו שאינני חושב עליו כרגע וכן הלאה. אין בעיה.

    מה שרצו להשיג אותם "תלמידי חב"ד", כלשונך, שכתבו כן קודם, היה דבר אחר: הם רצו שאני אודה, בגלל הסתירה הזו, שאינני מבין את כוונת הרש"ב בפסקה השניה, וזאת מפני שכתובות שם המלים "כתר" ו"תפארת" ומי שאיננו מבין את עומקם של מושגים אלו על פי חסידות חב"ד הוא לא בר הכי לחוות דעה על משמעות הקטע. על כך עניתי להם (בהודעתי משעה 17:56 הנ"ל) שאין שום צורך להבין את מושגי חסידות חב"ד בנקודה זו, כל מה שצריך הוא להבין את דבריו הפשוטים של בעל העיקרים, וברגע שהרש"ב דוחה אותם עמדתו מבוארת מאליה.

    לכן, למיטב שיפוטי, תלמידי חב"ד כן "ביקשו הרבה" – הם ביקשו לטייח את הבעיה מתוך הרגשה שהעמימות (או העומק, אם תרצה) של מושגי החסידות מאפשרת את הטיוח הזה. לטעמי לא זה המצב בנושא שלפנינו, זאת מכיוון שאיך שלא תסובב את מושגי הכתר והתפארת סוף סוף הרש"ב דוחה את דברי בעל העיקרים שדבריו ברורים ולא נאמרו בז'רגון הקבלי.

    בפרט, בהודעה הראשונה שלך כתבת ש "מ.ע.כ. ביאר את דברי הרש"ב באופן שאינם בסתירה למה שהרש"ב עצמו כותב במפורש באותו דף." – לדעתי זה לא נכון, והוא לא נתן שום ביאור שכזה.

    (*) אמנם אינני מבין איך הוא רואה עמדה זו כמתרצת את "קושית בעל העיקרים" אבל אין זה קשור לענייננו.

    (**) אני מציין את השעה כי חיפוש בעמוד לפי מספר זה יביא בקלות להודעה.

    • הסברך לקושיית הצ"צ אבסורדי(לנדב)

      הרי בקושיית האדמו"ר על בעל העיקרים הוא מבהיר שקושייתו היא ממה שאמרו חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב אל כמבואר בחסידות שהוא בבחינת כתר ות"ת כמבואר בספרי חסידות, הרי מבואר בדבריו מיניה וביה שהוא מבין את מאמר חז"ל כפי הבנתו החסידית שיעקב מבטא את איחוד ההפכים, ולא ח"ו בצורה מילולית של יצירת אלוה נפרד, כי שאתה מציע..

      אלא שכאן חוזרת שאלתך איך מקשה צ"צ מזה על בעל העיקרים המדבר על שלילת בריאת ישויות נפרדות?

      על זה משיב ר' מע"כ שודאי אין הדברים זהים אך יש להם מכנה משותף: הן האפשרות של שני אלים והן האפשרות שא-ל אחד יאחז בבת אחת במידות הפוכות – שתיהן מנוגדות להיגיון. נמצינו למדים לדעת הצ"צ, שאי-תקפותה של האפשרות של 'שני אלים' לא נובעת מניגודה להיגיון אלא מניגודה לתורה

      בברכה, ש.צ.לוינגר

      • סלח לי מאד.

        "הן האפשרות של שני אלים והן האפשרות שא-ל אחד יאחז בבת אחת במידות הפוכות – שתיהן מנוגדות להיגיון" –

        ממש לא נכון.

        אם מישהו אוהב לשים בסלט שלו מלח וסוכר, או אוהב לתת לבחורה נשיקה וסטירה – זו ממש לא סתירה לוגית אלא סתירה פסיכולוגית. סתירות פסיכולוגיות ישנן בהתנהגותו של כל אדם כמעט, והן בכלל לא הנושא שלנו.

        סתירה לוגית היא משהו מאד מוגדר ומדוייק – P ו- לא P בנושא אחד ובזמן אחד, כגון: מגדל הגבוה גם מאה מטר וגם חמישים מטר. אם מצד אחד אומרים שקיים רק אל אחד ובו בזמן אומרים שקיימים שני אלים, זוהי סתירה לוגית.

        אלו דברים פשוטים עבור כל מי שלמד אי פעם לוגיקה, פילוסופיה, או אפילו מתמטיקה.

        שלחתי לך מייל ואני מקווה שראית אותו.

        • אבל (לני"ר)

          בס"ד עש"ק קדושים תהיו כי קדוש אני תשע"ז

          לני"ר – שלום רב,

          אענה לך בשנינות: אנחנו עסוקים כאן בהסברת דברי אדמו"ר חסידי, שלא למד לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה מימיו, ואתה מקשה עליו שלא הכיר את ההבחנה בין 'סתירה לוגית' ל'סתירה פסיכולוגית'?!

          אבל דומני שכגאון תלמודי הכיר הצ"צ יפה את חוקי הלוגיקה, אך כרבי שבחדרו שפכו ליבם חסידים את צערם על 'הסתירות הפסיכולוגיות' שבנפשם הקרועה בין נה"ב המושכת מטה לבין הנשמה האלקית השואפת אל על – ידע הרבי שליישב סתירה פסיכולוגית הוא כמעט מן הנמנעות ורק עזר אלקי יכול להביא להרמוניה.לנפש הקרועה

          אגב, זו הבעייה הגדולה בעיכול ההגות החב"דית. הם מדברים במושגים למדניים פילוסופיים קבליים וכיוצא בהם, אך מתכוונים באמת ל'פסיכולוגיה', ובמילים של בית מרקחת: 'עירבוב האונטי במנטלי'.

          בברכת שבת שלום, ש.צ.לוינגר

          את המייל אפתח בע"ה 'ממחרת השבת'

          • תיקון והשלמה (לתגובתי לני"ר)

            בפיסקה 3, שורה 2:
            … אך התכלית היא ה'פסיכולוגיה', תיקון הנפש והלב, תרגום העקרונות המופשטים לשפת הלב. ומי שרגיל בדיון פילוסופי טהור, עלול 'לא למצוא את ידיו ורגליו".

            ברם, בנידון הערתך:

            הניגוד בין דין לחסד כדרכי הנהגה האלקית אינו מה שקראת סתירה פסיכולוגית'. מדובר בעימות בין שני עקרונות. מידת החסד דורשת שלכולם ללא יוצא מהכלל 'הטוב ומטיב לרעים ולטובים'. לעומתה דורשת מידת הדין צדק מוחלט, שהאדם יקבל בדיוק מה שמגיע לו, לא פחות ולא יותר, ו'כל האומר שהקב"ה ותרן…'.

            מידת הרחמים (הממוצעת בין דין לחסד. אגה"ק טו) יכולה להציע לכאורה 'הסדר טיעון' , 'פשרה' כלשהי שבה כולם לא מרוצים, הנאשם מקבל התחשבות בחרטתו ובייסורי הנפש שלו ובהשתדלותו לתקן, ולא ממצים איתו את הדין, אך האם ניתן לתקן את הנזק שגרם? בסופו של דבר גם הפוגע וגם הנפגע נשארים עם 'טעם מר בפה'. הצלחנו למנוע את הריסת סדרי החברה, אבל הרמוניה אמיתית לא נוצרה כאן.

            לשלמה מליאה של דרישות החסד לטוב לכולם 'לבל יידח ממנו נידח', לדרישת הדין למצות את הדין, יכול להביא רק תיקון כזה שיעקור את מה שנעשה מעיקרו ו'יהפך את הזדונות לזכויות', ואת זה 'רק אלקים יכול'. כשירת בעל התשובה הגדול: 'הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחאיכי, הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי' (תהלים קג).

            בברכת שבוע טוב, ש.צ. לוינגר

    • כבוד ידידי ר' נדב שי',

      ייש"כ על ההבהרות, ועל הצהרתך שבקטע הראשונה של הרש"ב מבואר בפירוש שחייבים להאמין בעיקרי ושרשי התורה.

      מעתה, לשאלתך, לביאורך, ולכמה שאלות על הביאור.

      הרש"ב כתב שחייבים להאמין במדרשי הכתובים.

      אם כן, שואל אתה, הרי נוכל לבוא לטעות חמורה של אמונה בשניות, שהוא נגד א' משרשי התורה. וכפי שהשיב הצ"צ להמשכיל.

      שאלה: הרי הרש"ב בודאי ידע היטב הכלל בהלכה שאין למדין הלכה מן האגדה. ואפילו אם סבירא ליה שכן למדין (כדעת ר"ת וסייעתו, וכן הוא דעת האחרונים), הרי כלל זו אמורה רק כשאין זה עומד בסתירה להדין בתלמוד שלנו וההלכה הפסוקה ברמב"ם ושנתקבל בכל תפוצות ישראל.

      האם הוא הגיוני לומר שהרש"ב בחר בתור עיקר באמונה, דוקא את הנתבאר בהמדרש כשהוא בניגוד גמור לעיקר באמונה הנפסקת ב"תלמוד שלנו" קרי הרמב"ם וההלכה הרווחת בישראל?

      עוד שאלה:

      כלל גדול נאמר בתורה: אפושי פלוגתא לא מפשינן (עיי' יד מלאכי). והוא נאמר כלפי אנשים שונים, תנאים, אמוראים, ראשונים, וכו', ועל אחת כמה וכמה כלפי אותו מחבר בין ספר אחד שנכתב על ידו לספר שני שנכתב על ידו, ואין צריך לומר בכל שכן וקל וחומר, במה שנאמר על ידי אות המחבר באותו דף עצמו!

      האם הגיוני לדעתך לומר שכן סותר את עצמו?

      עוד שאלה:

      לביאורך יוצא שספירת הכתר ברא את ספירת התפארת, ויש רק חילוק "קל" ביניהם.
      נו, רק מי שלא בא בשערי לימוד החסידות יכול לבוא לכזה טעות. ואיך.

      שתי כללים (לפחות) נצטרכים כאן:

      הכלל הראשון מופיע בתורת אדמו"ר הראשון של חב"ד בתניא, אגרת הקודש סי' כ. והוא:
      "שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט".

      היינו, שהכח לברוא יש מאין, עולמות, ספירות, וכל מציאות שיהי' אינו אלא בכח העצמות ולא בכח שום ספירה כלל. לא של ספירת הכתר ולא של התפארת.

      ודבר זה מבואר באריכות נפלאה בתורת הרש"ב עצמו!

      האם הגיוני לומר, שלפי הכלל ה"חדש" שהמצאת, מתוך שורה אחת בהרש"ב, הרי הוא סותר את כל שאר ספריו ותורותיו, ושאר ספרי האדמו"רים שקדמו לו ושלאחריו?!

      הכלל השני מופיע בדברי הצ"צ – שהוא עצמו מקור השמועה שממנו שאב הרש"ב את הבנתו – והוא בספרו דרך מצותיך (קטו, ב). והוא יסוד מוסד בחסידות ובקבלה, שבהעדרו אין מקום כלל לפתוח שום ספר קבלה או ספר חסידות.

      וזה לשונו:

      עוד זאת צריך לדעת הפשטה והוא כי מה שייחסו המקובלים שמות אלקיים למדות פרטיים כמו שם אל בחסד ואלקי' בגבורה כו' אין הכונה על גוף הספירה ממש כמו שדימו קצת מקובלים אחרונים והוא דעת מגושמת מאד שהרי הספירה היא מדה א' פרטיות והיא כח אלקי שנאצל ממנו כמו כח החסד או כח הגבורה כו', ואינה עצם האלוה שהוא ית' לאו מכל אינון מדות איהו כלל כידוע ומבואר היטב בדוכתי טובא
      …ומזה הטעם ציוה הבעש"ט שלא ללמוד ס' הקבלה כי מי שאינו יודע להפשיט הדברים מגשמיותן מתגשם מאד ע"י לימוד זה כשנותן ציור בעניות דעתו לאלקותו ית' לפי מדות פרטיים. עכ"ל הצ"צ.

      הרי לפניך, שהקביעה שכתר הוא אלו-ה ח"ו ושהוא ברא עוד אלו-ה ח"ו הוא טעות חמורה מאד, והיא נוגדת לכל יסודי הקבלה והחסידות, ואי אפשר שהצ"צ או הרש"ב שכל תורתם מיוסד על הכלל הזה שכדי להתחיל להבין בכלל במה מדובר בחסידות חייבים תחילה להפשיט הדברים מגשמיותן.

      והרי הרש"ב הצהיר שם שעומק ענינם של תפארת וכתר יובנו רק למי שלמד חסידות היטב. וכנראה מהתגובות האחרונות, שקיים אי הבנה יסודית בענין התכללות המדות ולמה ועל מה זקוקים להביאור שהם שני הפכים בנושא אחד – נמנע הנמנעות – כדי שיתקיימו.

      עוד שאלה:

      למה פירש הצ"צ שמדובר בכתר ותפארת? הרי עדיף לפרש שמדובר בעצמותו ית' (אלו-ה ה"ראשון") וספירת הכתר (אלו-ה ה"שני"), שהוא (כלשון החסידות) "העתקת העצמות" (עתיק יומין)?! הרי הדמיון ביניהם (אף לדעת מי שלא למד חסידות מימיו) בודאי ובודאי יותר "קל" מבין ה"כתר" לה"תפארת"?!

      ועוד שאלה:

      אם כבר מדובר ב"נמנע הנמנעות", למה בכלל זקוק הצ"צ להביאור שהמדרש מדבר בענין הספירות?! הרי עדיף לומר שמדובר בפשטות ממש: בריאת "עוד אלו-ה" – יעקב אבינו – שקראו "אל", ה"אלוה בעליונים" ברא עוד "אלוה בתחתונים" – ומה שהדבר סותר לההגיון, אין מזה קושיא, דהרי "נמנעו הנמנעות"!

      למה מדבר בכלל בספירות? למה בספירות אלו? איך הוא סותר את עצמו ולכל מערכת הקבלה והחסידות שהוא כתב, הוא וקודמיו, ואלו שלאחריו, שחייבים להפשיט הדברים מגשמיותן, וחלילה להגשים ספירות הכתר והתפארת לומר שהם "אלוה" "כמותו" (ושאין החילוק ביניהם "רק" שאחד עילה ואחד "עלול"!)? ואיך סותר את הכלל שאין למדין הלכה מן האגדה כשיש סתירה לזה משאר פסקי הלכות ועיקרי התורה?!

      ….כי למען השם! זה לא הוא מה שהוא אומר כאן! בטעות כזה יכול להכשל בו רק מי שלא למד בעיון ספרי חסידות. כשהאדמו"ר אומר ש"צריכים להבין היטב" מה שהחסידות מסבירה בענין, אין הוראה זו יוצא מידי פשוטו. "מצוה לשמוע דברי חכמים" וללמוד בעיון דבריהם לפני שנסיק מסקנות ונקצץ בנטיעות!

      אין לי שום ענין פרטי ח"ו נגד עוד יהודי כאן, ואפילו יהודי שדעתו שונה מדעתי, ואפילו יהודי שהוא שונא אותי בגלל דעותי. אני סך הכל מבקש שלפני שמסיקים כאלו מסקנות, פשוט ללמוד היטב, לעיין, לשאול אותם תלמידי החסידות לפירוש הדברים (וכפי שכתב בעל התניא בהקדמתו), ובמסילה זו נעלה בית "אל". ויבוא לציון גואל ונאמר אמן.

      • כבוד הרב מ.ע.כ. שי'

        צר לי, אבל כבודו סב סביב הנקודה ואינו נוגע בה, והראיה שהמלה "העיקרים" איננה מופיעה כלל בתגובתו. לא אתעצל ואחזור על הראשונות.

        בעל העיקרים כתב: "אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד."

        בעל העיקרים לא היה מקובל. כהוא כותב "השם" הוא מתייחס למה שאני ושאר יהודים פשוטים מכנים א-להים, בלי התחכמויות ובלי חלוקות ובלי ספירות ופרצופים וצינורות. כאן הוא כותב שאותו אלוה לא יכול, לברוא "אחר דומה לו מכל צד", וזאת מפני שמדובר בסתירה לוגית, כי "בהכרח יהיה אחד עילה והשני עלול". זה הכל! בלי ההבדל הדק עד דק הזה, שאחד יהיה עילה והשני עלול, בעל העיקרים היה מודה שהאלוה יכול לעשות זאת, כלומר לא אכפת לו מבחינה פילוסופית להודות שהאלוה יכול לברוא יצור שיהיה כמוהו בכל מובן פרט להבדל הדק הזה (אם כי כמובן לא היה סובר ח"ו שהוא עשה זאת בפועל).

        *על זה* כתב הרש"ב שזה לא נכון!!, הוא לא מתייחס באופן כללי לעמדת העיקרים בשאלת הנמנעות (לכך הוא התייחס קודם באותו עמוד כפי שציינת) אלא לנקודה הספציפית הזו של הכפלת האל. על הנקודה הזו הוא כותב וז"ל:

        "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל והוא בחי' כתר ות"ת וענינם מבואר בחסידות בכ"מ ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו כו'"

        אני חוזר וטוען: איך שלא תסובב את עניין מהותן של ספירות התפארת והכתר ומה שלא תרצה, לא תמלט מאחד משתיים: או שהשמועה מהצ"צ לא מתייחסת למהותו של האלוה ממש אלא למשהו אחר לא משנה מה, ואם כך אין שום סתירה מכאן לדברי בעל העיקרים ולא קרב זה אל זה כל הלילה. או שהשמועה מתייחסת למהותו של האלוה ממש, ואז היא אכן סותרת את דברי בעל העיקרים, וגם מהווה אמירה לפיה יש שתי אלוהויות במעמד שווה.

        אם אתה רואה דרך שלישית, כלומר אם אתה יכול להסביר איך הרש"ב דוחה את העיקרים מכח השמועה מהצמח צדק בלי לסבור את הכפלת האלוהות, אדרבה. אבל כל זמן שאתה מביא ממרחק לחמך להסביר את פירוש המלים כתר ותפארת באופן שיובנו בלא הכפלת האל – כל זה אינו קשור לענייננו כלל, כי אם כך אי אפשר להבין מה רצה הרש"ב מבעל העיקרים ומדוע הוא אומר שדבריו על הכפלת האל שגויים.

        • ידידי ר' נדב שי'

          בהמשך לשאלותי הקודמים, יש לי עוד כמה שאלות עבורך.

          לפירושך, נצמדים דברים אלו של הרש"ב לדברי העיקרים, שהאלו-ה ברא עוד אלו-ה, ולפי זה הבנת שלדעת הרש"ב הכוונה הוא שה"כתר" ברא את ה"תפארת".

          שאלה:

          לדעתך הי' יותר מתאים והגיוני שהצ"צ והרש"ב יפרשו בהמדרש שהאלו-ה (הא') ברא את "הכתר" שהוא ה"אלו-ה" הב', ואז יהיו דבריו אכן בהשוואה לדברי העיקרים (שהאלו-ה ברא ע ו ד אלו-ה אחד. ולהעיר שבלשון הרש"ב נאמר "אחד" תמורת "אחר" – דלא שפי שהדבר מופיע בהעיקרים שלפנינו).

          אולם לפירושך, יוצא שהאלו-ה ברא את ה"כתר" ("אלו-ה" הב') וה"כתר" חזר ו"ברא" עוד "אלו-ה", ה"תפארת". נמצא שיש כאן שלש "אלו-ה" (ח"ו), לא רק שנים (כבבעל העיקרים)! ולאיזה צורך הושיב בעל הצ"צ והרש"ב "עוד" "אלו-ה"?!

          עוד שאלה:

          כל הבא בשערי לימוד החסידות יודע, שכשה"כתר" נמנה בחשבון העשר ספירות, אין ה"דעת" נמנה. ונתבאר בכ"מ כי מאוד מאוד דומים זה לזה. ולכן כשמונים "דעת" אין למנות ה"כתר".

          אמנם, לפי דבריך יוצא, שספירת ה"תפארת" הוא הספירה הכי קרובה לספירת ה"כתר", וזה אינו אמת לפי תורת הקבלה והחסידות. ה"דעת" הוא זה שלא נמנה כשמונין ה"כתר". ואם כן, הי' על הרש"ב לומר, לפירושך, שה"כתר" ברא את ה"דעת".

          נוכל להמשיך להקשות על דבריך ולהסביר את פתרונך לדברי הרש"ב שאין בהם אפילו כקליפת השום, אבל חושב אני שהדברים מספיקים.

          *

          מעתה למה שכתבת בהפוסט האחרון:

          "איך שלא תסובב את עניין מהותן של ספירות התפארת והכתר ומה שלא תרצה, לא תמלט . . שהשמועה מהצ"צ לא מתייחסת למהותו של האלוה ממש אלא למשהו אחר לא משנה מה, ואם כך אין שום סתירה מכאן לדברי בעל העיקרים ולא קרב זה אל זה כל הלילה".

          בזאת, אתה מתעקש לא להבין את דברי הברורים דלעיל. דברי הצ"צ כן מהווים סתירה להעיקרים, אבל לא מטעמך.

          כנראה, אתה מחפש "תשובה ניצחת" בדברי הרש"ב לדעת בעל העיקרים, כמו הראי' בקטע שלפניו מזה שהארון אינו מן המדה (שעל זה אומר ש"כבר נתאמת בחוש"). בכאן הוא סך הכל מסביר שתפיסת עולמו של העיקרים שונה הוא מתפיסת חכמת האמת שהוא אכן האמת (ולא משנה מי כאן בפורום מסכים או לא מסכים, העיקר שכן הוא דעת הצ"צ והרש"ב), ולפי האמת נמנעו הנמנעות אצל הקב"ה, ולכן בעל העיקרים לא דק, היינו שאינו לפי האמת. נקודה.

          הצ"צ הסביר להמשכיל שעל פי חכמת האמת הספירות כתר ותפארת מתקיימים בכח נמנע הנמנעות. זאת אומרת, שכדי שיהיו ספירות כמו אלו, על כרחך לומר שבכח הא-ל להיות נושא הפכים ואצלו נמנעו הנמנעות, כי אם לא כן, אי אפשר שיהיו ספירות אלו. זה רק בכח המפליא לעשות שאצלו ית' נמנעו הנמנעות. ותפיסת עולמו של חכמת האמת (שהיא האמת בפועל) שונה הוא מזה של בעל העיקרים בזה שלפי דעת הקבלה מוכרחים לומר שישנו מציאות כזו אצל הבורא.

          גוט שבת

          • כבוד הרב מ.ע.כ.

            כל שאלותיך הראשונות אינן נוגעות אל דברי. איננו דנים כאן בפירושי החסידות לספירות השונות, אלא בשאלה מדוע הרש"ב כתב כי בעל העיקרים טעה.

            הקטע האחרון בדבריך אכן מנסה להתמודד עם שאלה זו. אם הבנתי אותך נכון, אתה מנסה לומר שהרש"ב חולק על בעל העיקרים בשאלת הנמנעות ועל זה הוא מביא ראיה מדעת בעלי החב"ד בענייני הספירות. מדבריך משמע שבעניין הכפלת האל הרש"ב אינו חולק על העיקרים.

            לדעתי זה לא נכון וכבר בארתי זאת לעיל, ואני חושב שכל מי שיעיין בעיקרים ואחר כך יקרא את דברי הרש"ב יתפוס ישר את הפירכא. שוב, כפי שכתבתי לך בתגובתי הקודמת:

            בעל העיקרים כתב: "אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד."

            בעל העיקרים לא היה מקובל. כהוא כותב "השם" הוא מתייחס למה שאני ושאר יהודים פשוטים מכנים א-להים, בלי התחכמויות ובלי חלוקות ובלי ספירות ופרצופים וצינורות. כאן הוא כותב שאותו אלוה לא יכול, לברוא "אחר דומה לו מכל צד", וזאת מפני שמדובר בסתירה לוגית, כי "בהכרח יהיה אחד עילה והשני עלול". זה הכל! בלי ההבדל הדק עד דק הזה, שאחד יהיה עילה והשני עלול, בעל העיקרים היה מודה שהאלוה יכול לעשות זאת, כלומר לא אכפת לו מבחינה פילוסופית להודות שהאלוה יכול לברוא יצור שיהיה כמוהו בכל מובן פרט להבדל הדק הזה (אם כי כמובן לא היה סובר ח"ו שהוא עשה זאת בפועל).

            *על זה* כתב הרש"ב שזה לא נכון!!, הוא לא מתייחס באופן כללי לעמדת העיקרים בשאלת הנמנעות (לכך הוא התייחס קודם באותו עמוד כפי שציינת) אלא לנקודה הספציפית הזו של הכפלת האל. על הנקודה הזו הוא כותב וז"ל:

            "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל והוא בחי' כתר ות"ת וענינם מבואר בחסידות בכ"מ ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו כו'"

            בדבריך כעת אתה מנסה, שוב, לייחס את השגת הרש"ב לא לנקודה הספציפית של הכפלת האלוה אלא לשאלה הכללית של הנמנעות. למיטב הכרתי פירוש זה לא ייתכן בדברי הרש"ב.

          • מניתי בדבריך בשתי התגובות מיום שישי שמונה קושיות כלליות על דברי הרש"ב לפי הבנת הפרופ' שנרב, המתחלקות כל אחת מהן לכמה קושיות פרטיות וכו'.

            והנה בתחילה חשבתי להתחיל להתעמק בכל הקושיות אחת אחר חברתה ולנסות לתרץ הפרופ' שנרב על כל אחת מהן בנפרד. אך נזכרתי בהווערטל מהגאון ר"ח בריסקער בעניין ג' סימני שוטה וכו', והמורם מזה שמוטב תירוץ א' על הכל והוא האמת.

            וע"כ נ"ל תי' א' בחדא מחתא על כל הח' קושיות.

            דהנה ידוע לפי החב"ד שהשי"ת הוא נמנע הנמנעות. ולא השי"ת בלבד אלא אף נשיאי החב"ד הם כולם בבחי' נמנע הנמנעות, כמו דמבואר להדיא בדברי נשיא השביעי וז"ל: "באמת איז אויף דעם רבי'ן ניט שייך צו פרעגן קיין קושיות… ווארעם עס איז דאך ידוע אז דער עניין פון רביים איז א הכנה צו ביאת המשיח, וואס דאן וועט זיין ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר דווקא. ד.ה. אז עס וועט זיך אנזעהן (וראו) אלוקות מיט דעם עין הגשמי. און די הכנה צו דעם איז וואס עצמות – וואס ער איז כל יכול און נמנע הנמנעות – האט זיך כביכול אנגעטאהן אין א גוף גשמי ונראה לעיני בשר. און פלעגט ענטפערן יעדן איינעם פנים אל פנים… און מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל". ("שיחות בהוצאת ועד להפצת חסידות", חוברת א (ניו יורק תשי"א), ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'שי"ת עמ' 18;"מה שאלוהים לא יכול" עמ' 387-386).

            אתה הראית בעיניך כי מאחר שבהרביים מתלבש העצמות ע"י כוח נמנע הנמנעות – "מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל"!

            וא"כ, אף שח' קושיות אלו שהקשית על דברי הרש"ב לפי הבנת הפרופ' שנרב, בודאי כל אחת מהן היא קושיא אלימתא, דהרי עולה להבנת הפרופ' שנרב שהרש"ב סותר עצמו בתוך כדי דיבור ןכו' – אמר לך פרופ' שנרב: לא קשה מידי! דהרי נתלבש בו בהרש"ב העצמות וכוח נמנע הנמנעות המבטל חוק הסתירה של היווני אריסטוטלוס ימ"ש, ובאותיות הרב: "מצד דעם עניין פון נמנע הנמנעות איז ניט שייך קיין קושיות כלל"!

            וכיוצא בזה גם ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 387, וז"ל:

            "נושא 'נמנע הנמנעות' שימש את ר' מנחם מנדל לא רק לכתיבה מחדש של עיקרי אמונת ישראל, אלא לעת מצוא, גם לנסיונות בלמדנות קלאסית. אחת הקושיות המפורסמות בעולם התורני היא שאלת ה"בית יוסף" על ההסבר שנותן התלמוד לקביעת חג החנוכה – נס פך השמן, ש"היה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים" . אם להדליק יום אחד כן היה בו, נמצא שהנס היה רק לשבעה ימים, ומדוע נקבע חנוכה לשמונה ימים? על הקושיא נאמרו עשרות תירוצים, המפורסם ביניהם זה של ר' חיים מבריסק, שהוכיח כי בלאו הכי בהכרח שהשמן לא נתרבה בכמות, אלא באיכות. אולם על תירוצו הגאוני של ר' מנחם מנדל, אף אחד עדיין לא חשב:

            "יש להסביר אפשרות אחרת באופן נס חנוכה, שעליה אין מתעוררות הקושיות הנ"ל… ויש לומר, שההסבר לכך איננו שהשמן דלק ואחר כן נמלאו הנרות בנס, אלא שהשמן דלק ויחד עם זאת לא נגרע ממנו מאום… יוצא אפוא, שבנס זה היה דבר והיפוכו: אש ואור נרות טבעיים הבאים משמן וכדומה, גורמים בהכרח לכליון השמן. אך כאן מצד שני – לא חסר מאום מן השמן. כלומר, היה כאן כליון ואי-כליון בבת אחת. זהו דבר שהוא "נמנע הנמנעות", כמו הנס של "מקום ארון אינו מן המדה", שהיו בו שני הפכים בבת אחת…" (לקוטי שיחות טו (עברית), עמ' 200).

            אכן גאונות. אך מדוע עצר עם ההברקה שלו, רק בקושיית ה"בית יוסף"? הרי באותו מהלך יכל לתרץ בבת אחת גם את כל הקושיות שבתלמוד ובספרי הראשונים והאחרונים, המסולקות כולן מן היסוד אם רק נקבל את הצעתו הגאונית לבטל את חוק הסתירה".

            עד כאן מ"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 387.

            • כליון ואי כליון בבת אחת (לר')

              בס"ד מוצש"ק קדושים תהיו כי קדוש אני תשע"ז

              לני"ר – שלום רב,

              את הרעיון של 'כליון ואי כליון בבת אחת' מצינו מפורש בתורה: הנה הסנה בער באש וסנה איננו אכל (שמותג,ב).

              ולא צריך להיות רבי. בכל אדם מישראל יש הפלא של 'נמנע הנמנעות' נשמה אלקית השוכנת בגוף חומרי, וכדברי הרממ"ש בליקוטי שיחות שבכל אדם מישראל יש בחינה של מה שמאמר במדרש על משה 'מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים', שבכל אדם מישראל יש שילוב של שני ההפכים – נשמה אלקית בגוף חומרי. וכפי שהסביר הרמ"א את ברכת 'מפליא לעשות' שמקשר רוחני בגשמי'.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

        • לשם הבהרת הדברים, בא כאן הקטע של הרש"ב עם פענוחים:

          "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו' [ולכן שולל העיקרים את האמונה בנמנע הנמנעות, היינו שני הפכים בנושא אחד]. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה [שאם מאמינים בנמנע הנמנעות, היינו שני הפכים בנושא אחד, הרי יכולים גם להאמין שהקב"ה ברא עוד אלוקים] והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל [ופירוש המדרש אי אפשר שיהי' כפשוטו שהרי זה סותר עיקרי האמונה, ועל כרחך שקאי על ענין פנימי שאינו סותר האמונה] והוא בחי' כתר ות"ת. וענינם מבואר בחסידות בכ"מ [שענינם של הכתר והתפארת הוא התכללות הספירות (כתר) והמדות (תפארת), והתכללות המדות פירושו חיבור שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה אי אפשר אלא על ידי כח העצמות שהוא ית' נמנע הנמנעות]. ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' [ששניהם סובלים שני הפכים בנושא א' ודבר זה הוא רק בכח העצמות שהוא ית' שאצלו ית' נמנעו הנמנעות והיינו שנושא הפכים] יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו [כיון ששלל כל הענין דנמנע הנמנעות מתוך הגנתו על העיקר ש"הוא אחד ואין שני" ולא התוודע לחכמת האמת שבו מבואר ענין התכללות הספירות התלויים בנמנע הנמנעות, היינו שיהיו שני הפכים בנושא אחד] כו'"

          מי שמתעניין להרחיב הבנתו בדברים אלו יוכל לפנות לספר אור התורה להצ"צ 'ענינים' ע' קעא ואילך. ובכ"מ.

          • להרב מ.ע.כ.

            שאלות לגבי פרשנותך: (דברי הרש"ב ואח"כ דברי פרשנותך בסוגריים מרובעים, מתוך הודעתך למעלה):

            "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו' [ולכן שולל העיקרים את האמונה בנמנע הנמנעות, היינו שני הפכים בנושא אחד]."

            הפכת את סדר הדברים וטעית בתרתי. העיקרים שולל את האמונה בנמנעות בגלל ש "אי אפשר לחוש שיעיד לעולם על הימצא זה ולא כיוצא בו, אחר שאי אפשר לשכל לצייר מציאותם.
            ולזה לא יתכן שתבוא האמונה על זה ועל כיוצא בו." ולא מפני שלא ניחא ליה עם האפשרות של בריאת אלוה שווה לאלוה הראשון. במלים אחרות, הוא שולל את הנמנעות מפני שהן נמנעות ולדעתו רק מטורף יכול להאמין בסתירות לוגיות והוא לא סבור שמאמיני ה' צריכים להיות עדת מטורפים.

            רק *לאחר* שהוא שולל את הנמנעות מסיבה *זו* הוא מסביר שבריאת אלוה אחר שווה במעמדו לחלוטין לאלוה הראשון גם היא בגדר נמנעות, ואת זה הוא עושה, ככל הנראה, כדי לתקוף את הנוצרים שניחא להו בדעה הנ"ל. ולכן "אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד."

            ועל *זה*, ודווקא על זה, כתב הרש"ב "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו' ". הוא לא מדבר על הנמנעות באופן כללי, הוא מדבר על השאלה אם האל יכול לברוא אלוהות אחרת שתהיה "שווה לו מכל צד"!!

            אשר על כן גם פירושך למלים:

            יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו [כיון ששלל כל הענין דנמנע הנמנעות מתוך הגנתו על העיקר ש"הוא אחד ואין שני" ולא התוודע לחכמת האמת שבו מבואר ענין התכללות הספירות התלויים בנמנע הנמנעות, היינו שיהיו שני הפכים בנושא אחד] כו'"

            שוב אינו נכון, כי אתה הופך את הסדר. בעל העיקרים לא שלל את הנמנעות מכח העיקר של "הוא אחד ואין שני" אלא שלל את האפשרות ש"יש שני" מכח הנמנעות, ואילו מדברי הרש"ב עולה שלא רק שיש אפשרות שיש שני אלא גם הקב"ה אכן ברא את אותו שני.

          • יופי.

            אך מכיוון שהפיענוח שלך קצת ע"ד פלפול, תן לי להציע פיענוח קרוב יותר לפשוטו.

            "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו' [ולכן שולל העיקרים את האמונה בנמנע הנמנעות, היינו שני הפכים בנושא אחד]. שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה [משכיל לץ ביקש להתלוצץ מן הרבי החב"די, כשם שילדים חילונים (או מבוגרים עם שכל של ילדים) מנסים בזמננו להתלוצץ בילדים דתיים עם פרדוקס האבן, וכך שאל אותו לץ את הרבי: אתם אומרים שאלוהים יכול הכל – האם הוא יכול גם לברוא אלוהים אחר כמוהו? ואותו לץ לא הזכיר כלל את 'העיקרים' וספק אם ידע על מש"ש] והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל [ובכן אתה רואה – לא רק שאלוהים יכול לעשות זאת, אלא גם עשה זאת בפועל] והוא בחי' כתר ות"ת. וענינם מבואר בחסידות בכ"מ [רש"ב נבהל מעצמו, ולכן מנסה לקשקש עם סודות ו'חסידות' כדי לעמעם את הרושם הקשה]. ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' [מה אתה שולח אותי 'להבין היטב'? אם יש לך מה להסביר, הסבר לי בבקשה. אלא שחזקה על תלמידי מי שמחטיף סטירת לחי על לימוד 'חקירה', כי לא יטרידו את הרבי בשאלות מיותרות, כאשר משקפיים חדשים אצל האופטיקאי עשויים לעלות סכום לא מבוטל] יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו [אפסון שכמוך! אינך מגיע לקרסולי בעל 'העיקרים', אבל אני בטוח כי לו היתה בידך המהדורה הבלתי-מצונזרת של 'העיקרים' שם מבואר כי הדברים נאמרו בויכוח מול הנוצרים, לא היית מעיז לכתוב את שטויותיך. כי בזאת אין לי ספק כי רש"ב היה פטריוט יהודי לפי הבנתו מהי יהדות] כו'"

            וכעת הצעה לי אליך.

            אתה בא בטענות מרות לפרופ' שנרב, קובל על הטעיית הרבים ותובע ממנו לפרסם התנצלות בעיתון וכו'.

            אין לי ספק שהוא לא יתנצל, אבל יש לי הצעה אחרת.

            העתון 'מקור ראשון' דווקא שש לפרסם תגובות ופולמוסים על מאמרים שפורסמו אצלו. למשל, בשבוע שעבר היתה כתבה של אחד, יצחק נריה, שרוצה שגם אצל מזרחניקעס יהיו 'כוללים' כמו אצל ליטאי בני-ברק, והשבוע היו שם שני עמודים של תגובות, החל מזעם שוצף של אמנון שפירא ודומיו ועד ליצחק שילת, ובסוף מבקשים תגובת מחבר הכתבה וכו'.

            ולכן שלח להם את השגותיך והצעתך לפירוש אלטרנטיבי בטקסט של הרש"ב, ומסתמא יפנו לפרופ' שנרב או למחבר או לשניהם לבקש תגובתם, ובכן יוצעו שני הפירושים לפני קהל הקוראים, והמעיין יבחר, ושלום על ישראל.

            • מאן דנפח מתוכיה נפח' (לר')

              אכן, כל אחד מסביר את דברי הצ"צ לפי עניינו, החסיד יסביר בדרך חסידות והציניקו בציניות.

              בברכה, שין צין

  18. אמליץ רק למגיבים ולקוראים כאן , על תוסף פשוט לדפדפן , תוסף אשר סורק האתר , וכל אימת שבפוסט מסויים , מוספת תגובה , התגובה מבודדת , ונצבעת בצבע ( מרקר ) וכך מזהים ומבודדים במהירות ,התגובה שהוספה לעמוד הפוסט ( אני נוכח שהרבה כאן מתכסחים בגלל עומס התגובות והכניסות בגוף התגובה ) . הסורק היעיל ביותר, המומלץ ביותר , הינו זה של הפיירפוקס ( update scanner ) ואפשר להוריד אותו כאן להלן . כמובן שצריך להתקין הפיירפוקס למי שאין , אבל , שווה מאוד הדבר . מי שלא יבין איך ומה וכדומה … אעזור בחפץ לב :

    https://addons.mozilla.org/en-US/firefox/addon/update-scanner/

    תודה

  19. אכתוב כאן הערה אחת שהיתה לי על הרצנזיה של פרופ' שנרב.

    פרופ' שנרב כתב:

    "ובכן, האם הקדוש ברוך הוא יכול ליצור יש מאין? אם נגדיר את ה"אין" כמשהו שהוא כלום לגמרי, שאינו יכול להפוך ליש בשום אופן, הרי שגם יצירת יש מאין היא מגבלה לוגית ולא פיסיקלית, מהסוג שלדעת הרמב"ם "לא יתואר השם ביכולת" לגביה […] ברור כי אם נגדיר מים כנוזל היורד תמיד כלפי מטה נגלה שקריעת ים סוף איננה אפשרית, ואם נגדיר כוכב כדבר שנע בתנועה מעגלית קצובה ומתמדת נגלה ש"שמש בגבעון דום" הוא סתירה לוגית". עכ"ל.

    והנה, דבריו לגבי לגבי "אם נגדיר מים…" ו"אם נגדיר כוכב…", אמיתיים ונכונים. אבל מה שכתב על "אם נגדיר את ה"אין" כמשהו שהוא כלום לגמרי, שאינו יכול להפוך ליש בשום אופן, הרי שגם יצירת יש מאין היא מגבלה לוגית" – אינו נכון לדעתי. כי הגדרת "אין" היא ללא ספק אכן בדיוק כך, "כלום לגמרי"; איזו הגדרה אחרת תיתכן ל"אין"?! עמד על כך בפרט הפילוסוף היווני הקדמון פרמנידס שבנה את כל תורתו על כך ש"האין איננו", ומכך הוציא את הרעיון שהיה לאבן היסוד של הפילוסופיה היוונית שראתה בבריאת יש מאין איוולת מוחלטת. ראו למשל ש. שקולניקוב, "תולדות הפילוסופיה היוונית – הפילוסופים הקדם סוקראטיים" (תל אביב תשמ"א), עמ' 87 ואילך.

    את הפתרון היהודי לבעיה, המאפשר בכל זאת לקבל באופן הגיוני ברית יש מאין, נתן רב סעדיה בפירושו לספר יצירה ד, ה (תרגום הרב קאפח, ירושלים תשל"ב, עמ' קכא): "שאנו אומרים שהוא ברא יש לא מיש, ואין אנו אומרים ברא יש מן לא יש, כמו שאנו מפרשים 'תולה ארץ על בלימה' – התולה את הארץ לא על יש, ואין אנו מפרשים אותו: תולה הארץ על לא יש, שאז נרמוז כי לא יש – יש", עכ"ל.

    ובאותו אופן עונה על כך חמש מאות שנה לאחר מכן ר' חסדאי קרשקש (שלא הכיר את פירוש ספר יצירה לרב סעדיה), בספרו אור ה' מאמר ב', כלל ג', פ"א: "אילו היה אמרנו היות הדבר מלא-דבר כאמרנו היות הטבעת מזהב, היה לטוען שיטען שבאמרנו זה כבר קיבצנו השלילה והחיוב, אבל אמרנו היות הדבר מלא-דבר איננו זולת היות הדבר ואם לא קדמהו דבר, וזה איננו קיבוץ השלילה והחיוב".

    כל זה מובא בספרי "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 202-201; ואני מוסיף שם בהערה 439: "לא למותר לציין כי בין המקובלים, למרבה האבסורד, אכן התפרש הביטוי על הבריאה יש מאין באופן שהבינו פרמנידס, "כאמרנו היות הטבעת מהזהב", בניסוחו של ר' חסדאי, כשאותו "אין" הוא ספירת הכתר ממנה נאצלו הספירות שתחתיה".

    לסיום – כתב העת לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, 'עיון', עתיד לפרסם בגליון אוקטובר הקרוב רצנזיה אקדמית על ספרי, ולכשתתפרסם אעלנה לדף שלי ב'אקדמיה' וכן אתן קישור כאן.

    • יש כמה סוגים של "אין" :

      יש 0 – זה סוג אחד של "אין" המנוגד ל"יש".
      יש לעומת זאת סוג שונה לחלוטין של "אין" – וזה בדומה למשתנה מתמטי , X , שום מספר וכל מספר בו זמנית !

      סוג זה של "אין" נבדל לחלוטין מהסוג הראשון :
      כי בעוד "אין" הוא ההיפך מ"יש" , הסג הזה של "אין" הינו לפני ה"דואליות" – כי הוא מגלם בתוכו אין ויש בו זמנית.

      להבנתי כאשר מדברים על ספירת הכתר , ממש אין הכוונה ל"אין" מהסוג של ה0 , אלא ל"אין" מהסוג של ה"משתנה" !
      (רק שלחכמינו עדיין לא היו ההגדרות האלגבריות שזכינו להן , ולכן הם תיארו זאת כ"אין").

      כך גם מובן וברור כיצד כל הספירות הן למעשה "מקרים פרטיים" של הכתר.
      כמו כן הגדרה זו מקבילה במדויק להגדרת החומר ה"היולי" אצל היוונים – שידוע כי בקבלה הוא מקביל ל"כתר" וארבעת היסודות נחשבים כמקרים פרטיים שלו.
      (להבנתי גם כאשר בודהה דיבר על "ריקות" , אין הכוונה לריקות מסוג ה0 , אלא לריקות מהסוג הזה).

      • ההסבר על ה'כתר' כ'אין' דווקא יפה (שלך או שלקחת מאיזה מקום?), אבל אין זה משנה את העובדה שראשוני המקובלים במאה הי"ג הוציאו את המונח 'יש מאין' ממובנו המקובל בפילוסופיה היהודית עד אז לגמרי. וראה ההערה הצינית של הרב יוסף קאפח בתרגומו למו"נ ח"ב פכ"ו הערה 5: ומה שהניח רבינו בקושיא לא היסס הרמב"ן לקבוע בפירושו לשיר השירים ג ט שכך היא וכו', ע"ש.

  20. הבן השואל

    לכבוד ציבור הקוראים,

    בהתחלת העמוד מבאר הרש"ב שהעיקרים מקשה שאם נאמר שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות אזי מתעוררת קושית העיקרים "במה נדע איך להאמין". על זה עונה הרש"ב באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאנו נאמין בכל מה שציותה לנו התורה, וכל מה שהוא נגד אחד מעיקרי האמונה לא נאמין בו כלל.

    בהמשך הדף מובא סיפור הצמח צדק שמביא את המדרש וביאורו. לדעתו של ר' נדב הסיפור דהמדרש וביאורו הוא בסתירה לראשית הדף. ר' נדב מגיע למסקנא שהרש"ב מקבל את "עיקרי דת הנוצרים" ח"ו. אך אינו מביא לידיעת הציבור את מה שהרש"ב כתב בתחילת הדף.

    לאחר כמה וכמה תגובות, הודה ר' נדב שכדי להגיע למסקנתו היה עליו (כלשונו:) "לרכך" את דברי הרש"ב שבתחילת הדף.

    וכאן, בכל הכבוד הראוי, הבן שואל:

    א: גם אילו נסכים שכשישנו סתירה בין עיקרי אמונה למדרש וביאורו צריכים "לרכך" את עיקרי האמונה ולא את המדרש (אף שהרב לוינגר טוען ומסביר שאדרבא צריך "לרכך" את המדרש וביאורו, ובפרט שכל בית ישראל "מרככים" את המדרש הזה כל אחד בסגנונו), האם אין זכות הציבור לדעת שכדי להגיע למסקנא זו בוצע "ריכוך" של דברי הרש"ב הברורים?

    ב: בכתבה הובאה ציטוט מלקוטי שיחות (ובו ביאור בשיטת הראב"ד שלא נתקבלה להלכה – כפי שמבואר בפירוש בלקוטי שיחות), ומציטוט זה הגיע ר' נדב למסקנא שגם הלקוטי שיחות מקבל את "עיקרי דת הנוצרים". וגם כאן, בכל הכבוד הראוי, שואל הבן: האם אין זו זכותו של הציבור לדעת שבשיחה כתוב מפורש שכל אמונתינו הוא אך ורק ע"פ העיקרים שנפסקו להלכה ברמב"ם?

    אין עיתותי בידי להמשיך בוויכוחים שאין להם סוף. אקוה שציבור הקוראים יעיינו במקור הדברים.

  21. כבוד הבן השואל.

    כתבת

    "אחר כמה וכמה תגובות, הודה ר' נדב שכדי להגיע למסקנתו היה עליו (כלשונו:) "לרכך" את דברי הרש"ב שבתחילת הדף."

    דבריך הם שקר מחוצף במילתא דעבידא לאיגלויי לכל מי שיקרא מה שכתבתי למעלה.

    לא הייתי צריך "לרכך" שום דבר כדי להגיע למסקנתי, ודברי הרש"ב ברורים (או לפחות כאן לא מצאתי מי שיסבירם באופן שיהיה גם סביר וגם שונה ממה שהבנתי בהם, וראה הויכוח הארוך עם הרב מ.ע.כ.).

    כל מה שכתבתי לעיל הוא שמי שירצה לתרץ את הסתירה בין דברי הרש"ב בעניין עיקרי האמונה מול מה שכתב על טעותו של בעל העיקרים יכול "לרכך" את דבריו בענין אמונת היחוד, כמו שיוכל להציע תירוצים אחרים שגם את חלקם מניתי.

    כידוע לא בשמים היא, שהרי כבר הריב"ש כתב על המקובלים בכלל

    "וכל זה הוא דבר זר מאוד בעיני מי שאינו מקובל כמו הם; וחושבים, שזה אמונת שניות. וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: הנוצרים מאמיני השילוש, והמקובלים מאמיני העשיריות"

    והמקובלים מצאו איזה דרך להסביר לעצמם למה חלוקת הספירות איננה בגדר אמונת השניות, וא"כ מה מהם יהלוך ללכת עוד צעד קטן ולומר שיש שני אלוהות זהים אבל איכשהו זה לא פוגם באמונת הייחוד, ראינו כבר תרגילים אינטלקטואליים יותר וירטואוזיים וד"ל.

    • אמנם 'הבן השואל' התנצל בינתיים, אך 'הבנת הנקרא' הראשונה שלו בדברי שנרב העירה בזכרוני המעשה הנאה שמביא מטורף-החצר הבני-ברקי המנוח, משה מרדכי שולזינגר, בספרו על קנייבסקי הזקן.
      ומספר שם כיצד סח לו קנייבסקי הזקן בצער:
      היו אצלי לשאול האם ראוי לברך על רב פלוני "שחלק מחכמתו ליראיו" (החרדים נוהגים במקרים כאלו להשמיט שמות, אך המדובר כנראה בטייטלבוים הסאטמערי הזקן שביקר בישראל בשנותהשישים או השבעים של המאה הקודמת).
      אמרתי להם – המשיך קנייבסקי – צריך לעיין; ובינתיים הרי תוכלו על כל פנים לברך בלא שם ומלכות.
      ומייד יצאו ופירסמו פסק הסטייפעלער: הרואה את הסאטמערי אומר שחלק מחכמתו ליראיו בלא שם ומלכות…
      תאר לעצמך – התמרמר קנייבסקי באוזני מטורף-החצר, שהקשיב בעיניים נוצצות – איך הבערתי עלי חמת כולם. הסאטמערים כעסו – למה בלא שם ומלכות… והאחרים כעסו – על זה "שחלק מחכמתו"?!… ובכן, היה שמח…
      קנייבסקי ליטף את שפמו הצהוב מטבק, שלף את קופסת המרלבורו והוציא עוד סיגריה, והמשיך:

      מעשה דומה אירע בימי הגאון ר' חיים בריסקער ז"ל, אחר הצהרת בלפור. נכנסו אליו ציוני בריסק, עטו על פרצופיהם ארשת של יראת-שמיים,ושאלו:
      ילמדנו רבינו! האם ראוי לברך על הצהרת בלפור 'שהחיינו'?
      כעס ר' חיים וגער בהם:
      עמי הארץ! 'שהחיינו' מאן דכר שמיה הכא?! הצהרת בלפור, לשיטתכם, שמועה טובה היא, ועל שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמיטיב'; בכן כך היה לכם לשאול: האם יש לברך על הצהרת בלפור 'ברוך הטוב והמיטיב'?
      מיד יצאו הללו ופירסמו פסק הגאון ר' חיים בריסקער: השומע הצהרת בלפור אין אומר 'שהחיינו' אלא 'ברוך הטוב והמיטיב'…
      כך זה – נאנח קנייבסקי בצער – אנשי אמנה אבדו. הדליק גפרור והצית את הסיגריה.
      דפיקה נשמעה בדלת. ילד חבד"י דפק, אחרי שעבר בין כל השכנים בבניין, וביקש למכור גם לקנייבסקי אות ב'ס"ת של משיח". לקנייבסקי, עייף ומרוגז מן הסיפור,לא היה כוח להתעסק איתו. נתן לו שתי לירות ושלח אותו לדרכו. אך זה הספיק לאנשי חב"ד להוסיף את קנייבסקי לרשימת מקבלי מלכות נשיא השביעי, ולהקדיש לו כפולת עמודים ב'שמן ששון מחבריך' של המטורף ש.ד. וולפא. איי – קנייבסקי הרי חתם עם אליעזר שך נגד התהלוכות, וליגלג על חב"ד ומשיחם בכל הזדמנות, כידוע לכל בר בי רב?! לא נורא. הרי למדנו שכשיש לשיטתם סתירה אצל רש"ב באותו הדף, הם יבחרו עלכל פנים במה שנוח להם. וקל וחומר אצל קנייבסקי (וליתר בטחון עדיין לא שוכנעתמ כי ישנה סתירה אצל רש"ב, אך לו יהיבנא לכו)

  22. כבוד ר' נדב,

    אכן, טעיתי, לא אמרת זאת במפורש.

    (מה שכן, לא נתת אף ה ס ב ר אחר איך שני הדברים של הרש"ב לא יהוו סתירה מינה וביה. דו"ק ותשכח).

    בכל אופן, מפני שטעיתי בזה שלא הסברתי את דבריך כראוי, ואף יתכן שלא הבנתי את דבריך וטעיתי בפירושם, אבקש מהקוראים להתעלם מכל תגובתי הקודמת, ואנסח אותה שוב:

    כבוד ציבור הקוראים,

    בכל הכבוד הראוי, שואל הבן:

    א: גם אילו נסכים שכשישנו סתירה בדברי הרש"ב בין מה שכתב בענין קבלת עיקרי אמונה למה שכתב בענין המדרש וביאורו, צריך ח"ו "לרכך" את עיקרי האמונה ולא את המדרש (אף שהרב לוינגר טוען ומסביר שאדרבא צריך "לרכך" את המדרש וביאורו, ובפרט שכל בית ישראל "מרככים" את המדרש הזה כל אחד בסגנונו), האם אין זכות הציבור לדעת שכדי שעלילת הדם של הכותב על הרש"ב ישמע אמין, העלים הכותב הנכבד את דברי הרש"ב הברורים?

    ב: בכתבה הובאה ציטוט מלקוטי שיחות (ובו ביאור בשיטת הראב"ד שלא נתקבלה להלכה – כפי שמבואר בפירוש בלקוטי שיחות), ומציטוט זה הגיע ר' נדב למסקנא שגם הלקוטי שיחות מקבל את "עיקרי דת הנוצרים".

    וגם כאן, בכל הכבוד הראוי, שואל הבן: האם אין זו זכותו של הציבור לדעת שבשיחה כתוב מפורש שכל אמונתינו הוא אך ורק ע"פ העיקרים שנפסקו להלכה ברמב"ם?

    אין עיתותי בידי להמשיך בוויכוחים שאין להם סוף. אקוה שציבור הקוראים יעיינו במקור הדברים.

    • כבוד הבן השואל.

      במושכל ראשון נראה לי שיש מן הצדק בדבריך.

      הועלתה כאן נקודה שלא הכרתי ושחשבתי בתחילה שהיא לא רלוונטית, והיא שהרש"ב העמיד, בקטע שקדם לזה שציטטתי, את עיקרי האמונה המקובלים (במקום כללי הלוגיקה) כבסיס מחשבתי הכרחי ממנו אין לנטות.

      עדיין אינני מבין בשום אופן כיצד ניתן לפרש את דחיית הרש"ב את דברי בעל העיקרים בלי להגיע למסקנה שהוא מציע סוג של הכפלת האלוה, ובעיני – עד שלא אראה פירוש סביר לדברים באופן אחר – זו דוגמה לסכנות שעלולות להיות בהכרזה על התנתקות מכללי הלוגיקה. עם זאת, במקביל להזכרת השאלה הזו היה ראוי להזכיר גם את עניין עיקרי האמונה הנ"ל, כך שיובן שיש כאן מקום למחשבה נוספת, והבוחר יבחר האם וכיצד לנסות וליישב את הדברים.

      • והרי הוא מפרש את דברי עצמו תוכ"ד (לנדב)

        בס"ד ז"ך לעומר ע"ז

        לנדב – שלום רב,

        הרי הצ"צ מפרש דבריו תוך כדי דיבור שקריאת יעקב 'אל' היא על מ"ש בחסידות על ספירת הכתר והתפארת., וכבר הסביר ר' מע"כ שבספירות אלה מאחד ה' שני הפכים, דבר שהוא מן הנמנעות מצד ההיגיון האנושי.

        והדגמתי זאת במידת הרחמים הממוצעת בין חסד לדין (אגהק טו), שבהיגיון אנושי אין מצב למצות בשלימות גם את דרישת החסד שיהיה טוב לכולם וגם את דרישת הדין שיהיה חשבון מדוייק על כל מעשה. בהגיון אנושי ניתן רק להגיע לפשרה המכופפת קצת את החסד וקצת את הדין, ורק האלקים יכול להביא למיצוי מלא של החסד והדין, על ידי התשובה העוקרת את העבר מעיקרו ומהפכת זדונות לזכויות והחוטא ששב זוכה לחסד בדין, מה שלא נתפס בשכל אנושי.

        ומכאן מסיק הצ"צ כלפי בעל העיקרים, שהקב"ה יכול לפעול גם כנגד ההגיון האנושי, אך לא יפעל בניגוד לעיקרי האמונה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כבוד ידידי ר' נדב שי',

        לאחרי שראיתי התגובה שלך לדברי בו שאלתי כו"כ שאלות (ואצלי עוד כמה) בנוגע לביאורך בהרש"ב, ולא התייחסת לאף א' מהם וביטלת אותם במחי יד, לא הייתי מוכן להמשיך הדיון כלל ולענות על שאלותיך על ביאורי. לא ראיתי שום תועלת בזה ואין מענייני לבלות הזמן בפלפולי סרק.

        אולם, לאחרי שראיתי הפוסט האחרונה שלך בו הנך מתייחס לטענתי הראשונה שלא צורף דברי הרש"ב באותו עמוד באותו ענין הנוגע ישירות להדו-שיח, והנך נותן מקום להתבוננות שני' בענין, אנסה להתייחס לשאלותיך, ומתוך תקוה שגם אתה תתייחס לשאלותי (וכנזכר, יש לי עוד כו"כ, ואין הזמ"ג להעלותם).

        אף שלדעתי הביאור הראשונה בדברי הרש"ב אמת הוא לעצמו, וכפי שציין כו"כ פעמים ידידינו הרב ש.צ. לוינגר, לדעתי יש להציע ביאור נוסף שיישב גם שאלתך בנוגע סדר הדברים.

        הרש"ב מתמקד בשאלת העיקרים: "במה נדע במה להאמין" (ובלשון העיקרים: "ראוי לשואל שישאל ויאמר מהיכן יודע אם הדבר שתבא האמונה בו הוא אמתי בעצמו כדי שנאמין אותו אמונה שלמה או איננו אמתי כדי שנרחיק האמנתו"), וכמפורש בסוף דברי הרש"ב בקטע הראשונה, "ובזה סרה קושיית בעל העיקרים כו' וד"ל". היינו, שכוונת העיקרים בכל דבריו הוא מציאת פתרון נכון לשאלה זו.

        כדי לפתור השאלה, בעל העיקרים שולל כל אמונה שהוא שאינו מצטייר בשכל. הוא שולל "נמנע בשכל" ומזה יוצא שלילת האמונה באלוה אחר. נמצא ששולל שניהם: "נמנע בשכל" וגם ע"ז, נצרות, וכו' וכו'.

        זוהי דרכו של העיקרים (דרך א'), בניגוד לדעת המגשימים (ר' משה מתקו ו"גדולים וטובים" וכו') שלפי דרכם יש נתינת מקום לאמונות תפלות ח"ו (ולדרכם נקרא דרך הב').

        כוונת הרש"ב להגיד שיש דרך ג'. אין שוללים "נמנע בשכל" אבל כן שוללים אלוה אחר. למה? כי זהו נגד התורה ועיקרי ושרשי התורה (לא מפני שהוא נגד חוקי השכל).

        לאחרי שהרש"ב דחה דעת העיקרים בקטע הראשונה והוכיח ממאמרי רז"ל שכן הי' ענין של נמנע הנמנעות בפועל ("כבר נתאמת בחוש") בנוגע להארון, הנה על כרחך מאמינים בזה. ומסיים "ובזה סרה קושיית בעל העיקרים" שהוא: "במה נדע להאמין".

        עכשיו בא להקטע השני. הטיעון שכאילו קטע זה נפרד הוא מהקטע הראשון אינו נכון. הוא לא בא להוסיף "עוד הערה" בדברים א ח ר י ם שכתב העיקרים בהמשך דבריו; אין אלו אלא רצף אחד הקשורים לנקודה אחת.

        לאחרי זה שאומר שעל פי דבריו בקטע הראשונה "סרה קושיית בעל העיקרים" מציב הוא מה שלכאורה נראה כסתירה לדבריו. דהרי במפורש אמרו רז"ל שקרא הקב"ה ליעקב א-ל, א"כ אם נאמין בכל מדרשי חז"ל הלא נאמין גם כן ח"ו באמונות תפלות, כאילו יעקב הי' עוד אלוה, נברא מאת הקב"ה, ומכיון שהוא ית' נמנע הנמנעות, הרי נוכל לומר ג"כ שהי' כמותו ממש וכו' וכו', ואם כן, טענת בעל העיקרים עדיין במקומה עומדת: "במה נדע במה להאמין"?! הרי נוכל להסתכן באמונות תפלות ח"ו שעומדים בניגוד לעיקרי האמונה אם נקבל הדברים שבמדרש הכתובים?!

        ועל זה אומר שכבר השיב הצ"צ למשכיל א' ששאל כן (דלא כדעת כותב א' שמשכילים אלו היו סתם לצים; "וכל הפוסל במומו פוסל", וד"ל) שכוונת המדרש אינו כפשוטו, ח"ו. אלא כוונת המדרש לענין הספירות, וכידוע למי שלומד חסידות ופנימיות התורה שהספירות בטלים לגמרי לאלקות ("עשר ספירות בלי מה"), ואין בזה שום סתירה חלילה לאחדות ה' (דלא כדעת הטועים שהבאת שלהנוצרים ג' ולהמקובלים י', ואכ"מ).

        ועד"ז כל מאמר רז"ל שעומד בסתירה לעיקרי ושרשי התורה. יש בהם ביאורים באמיתיות כוונתם על פי פנימיות התורה.

        נמצא שהרש"ב מוסר כאן נקודה אחת בכל הדף הזה: יש דרך שלישי, דלא כדרך הא' ודלא כדרך הב'. נוכל להאמין ב"נמנע בשכל" מבלי להאמין בעוד אלוה ח"ו, כל שנצמדים ונאמנים לעיקרי ושרשי התורה. וכל הפורש מעיקרי ושרשי התורה, כפורש מן החיים, ועלול להסתכן, עם כל הלוגיקה וחוקי השכל שלו.

        בברכה,

        • רק תן לי להבין מה אתה טוען, כי "משכיל" שכתב רש"ב כאן היינו משכיל חב"די, כלומר בז'רגון החב"די, 'משכיל'= בקי בתורת חב"ד (כמו שמבחינים בדרושי שטותם שם ובשיחות ריי"צ בין 'משכיל' ל'עובד', השי"ת יצילנו משניהם?!) ממש מצחיק. ברור שהכוונה ל'משכיל' כופר, היינו מאלו שבתכריך סיפורי הסבתא 'הצ"צ ותנועת ההשכלה' וכיוצא בו. ולא רחוק לשער כי 'משכיל' זה הוא בצלאל שטרן, מנהל ביה"ס באודסה, שהצ"צ התעסק איתו הרבה ואף ישב איתו ועם ר"י מוולז'ין באסיפה הידועה שקרא השר בפטרבורג. וכנוח הרוח על ריי"צ בסיפורי דמיונותיו, אולי אף החזירו בתשובה, או חצי החזירו בתשובה? עכ"פ זוהי השערה, אבל איך שלא יהיה ברור מן ההקשר כי מדובר במשכיל אפיקורס ולא במשכיל חב"די.

          • דברי שצ"ל בהבנת ברורים לכל רגיל בשפת הקבלה והחסידות. דומני, ר' מע"כ, שתוספת הסבר לא תעזור כאן. חסרה להם הענווה הבסיסית בגישה לטקסט, והיא נסיון לדון אותו על פי הטקסט עצמו, תוך רגילות בשפתו. (זה בכלל מאפיין ידוע של מדעי הרוח…)

            אם כי הרעיון שלך, מע"כ, מעניין.

            ולאדון ר', ברור שהכותב לא התכוון ל'משכיל' חב"די, רק כוונתו ששאלת המשכיל הייתה רצינית ולא בלעג. וז"פ לכל מי שקורא מה שכתב מע"כ. אבל מה אכפת לך להיתמם, ובכך להיפטר מהצורך להגיב עניינית לדבריו ועל הצד להרוויח הזדמנות להטיל עוד לעג ורפש.

            • הבהרה (למנחם)

              בס"ד כ"ח לעומר ע"ז

              לר' מנחם -שום וישע רב,

              דברי מיוסדים על הסברו הראשון של ר' מע"כ, רק נסיתי לקצר ולפשט, לאלה שכמוני, לא מצויים במרחבי ספרות הקבלה והחסידות ובסגנונם.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

            • אם מדובר ב'משכיל' אפיקורס, סתם 'משכיל' הפונה לרבי חסידי ועוד בעניין כזה, חזקה שלהתלוצץ בא, וכל הטוען אחרת הריהו מנותק מן התקופה וספרותה. לו עניין אותו הנושא באמת היה פונה לפרופסור לתיאולוגיה ולא לרביים חסידיים, שנואי-נפשם ומושאי לעגם הקבוע של ה'משכילים'.

              ישנו אמנם יוצא דופן אחד ויחיד של כמה ממשכילי אומן שאהבו את ר' נחמן מברסלב ואף הגנו עליו ועל מאמיניו מפני רדיפותיהם האכזריות של אריה לייב משפולי ומשה צבי מסאווראן ומאמיניהם, אבל גם שם הם יותר נהנו להשתעשע בר' נחמן כבבובה אקזוטית ולהתפעל מהחוש האמנותי שלו, ועל כל פנים ודאי לא ראו בו אוטוריטה או מושא לשאלות רציניות בענייני אמונה.

              • יש משכילים לצים ויש משכיל רציני - קצת היסטוריה (לר')

                בס"ד י"ג באייר ע"ז

                לני"ר- שלום רב,

                הצמח צדק פגש את המשכילים ב'ועידות הרבנים' (בהשתתפות נציגי החרדים והמשכילים) שנקראו ע"י השלטון הרוסי בדרישה לקדם תיקונים בדת, בסדרי התפילה והחינוך. מרבית נציגי המשכילים היו לגלגנים ואפיקורסים, אך ברור שהרבנים והצ"צ בתוכם, שהיו בעמדה נחותה באותן ועידות בשל תמיכת השלטונות בדרישותיהם – היו חייבים ליתן מענה ענייני לטענותיהם.

                ברם בין המשכילים שהתווכחו עם הצמח-צדק ורבי יצחק מוולוז'ין בועידה שנערכה בשנת תר"ג, בלט ברצינותו והגינותו ד"ר בצלאל שטערן, מנהל בית ספר באודסה, שזכה להערכה מצד בני פלוגתו החב"דיים.

                וכך כותב רבי יוסף יצחק שניאורסון (ה"צמח צדק" ותנועת ההשכלה", עמ' 25):
                'שטערן, אף כי היה מן המלומדים ומיחידי סגולה במשפחת המשכילים והמתקדמים, אבל עם זה היה איש רציני ביותר ובעל רגש, ומבלי התחשב עם דעתו הפרטית שהיתה בהתנגדות גמורה לדעתם של הגאון ר' יצחק ומר ישראל היילפערין, ובפרט לדעתו של הוד כ"ק אדמו"ר – בכל זה, הנה תקיפת דעתו של אדמו"ר להגן ולשמור על קיומם של מנהגי ישראל אפילו היותר פעוטים, לקח את ליבו, ובכמה דברים הסכים עם הוד כ"ק אדמו"ר, ולפעמים היתה דעתו מכרעת לצד היראים…'

                כאשר האשים מזכיר האסיפה את הצ"צ בביזוי חוקי הממשלה
                'עמד שטערן ויאמר באשכנזית צחה: בשם גודל מעלת רום טוהר ההשכלה… לא אוכל להתאפק מלהגיד כי המרציא הגדיל לפגוע בהאמת בהאשימו את הרב שניאורסאהן כי מבזה הוא את חוקי הממשלה, מפריע מהלכי הועידה וכדומה, מה שבהכרח נותן ציור אחר לגמרי להנהגתו של הרב שניאורסאהן ממה שהוא באמת בנימוס גמור, אף כי השקפותיו אין הרב שניאורסאהן מכחש ואומרם בשפה ברורה' (עמ' 28).

                אף שר"ר שטערן נשאר 'מסור ונתון בכל ליבו אל ההשכלה, וההוראה לתלמידים והשפעתו עליהם היתה מגמת נפשו ומטרת חייו' ואף שהוא ממשיך באסיפה שכונסה בשנת תר"ח לדרוש שינויים במנהגי ישראל ובסדרי התפילה והחינוך – 'הנה השתתפותו באסיפת הרבנים בשנת תר"ג בכלל ופתרון חקירותיו אצל כ"ק אדמו"ר ומלכו התקיף במסירת נפש – פעלו על שטערן שנשתנה לטוב בשמירת המצוות מעשיות' (עמ' 38)

                נמצינו למדים שד"ר שטערן הציג חקירות בפני הצ"צ, ולפתרון חקירותיו' ע"י האדמו"ר היתה השפעה חיובית בכיוון של התחזקות במצוות מעשיות, אף שעמדותיו המשכיליות נשארו בעינן.

                הוה אומר: ויכוח ענייני ומכבד, גם אם לא יביא להסכמה תורם לקירוב הלבבות ולהבנה הדדית.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

                • ומסיפורי הריי"צ נלמד היסטוריה…

                  איתא ב"מה שאלוהים לא יכול", עמ' 329:

                  "[…] שלא במפתיע זוכה הנרטיב המשכילי לאישוש גם מן הצד היריב, החסידי. לפי סיפוריו של ר' יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, ר' אליהו מוילנה הוא בעצם אבי ההשכלה. ר' אליהו שלח את תלמידיו לברלין להעתיק משם את תרגום מנדלסון לחומש, ובהמשך שקד על הפצתו ולימודו בליטא ורוסיה, עד שבחורי הישיבות בוילנא, שקלוב, סלוצק, בריסק ומינסק, עזבו לאוניברסיטאות בברלין (יוסף יצחק שניאורסון, דברי הימים ההם (ירושלים 1962), עמ' ד ואילך).

                  על סיפוריו הדמיוניים-פאתטיים של יוסף יצחק שניאורסון וערכם ההיסטורי האפסי, נכתב כבר רבות […]"

                  עד כאן מהסה"ק "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 329.

                  אעפ"כ אני חייב להודות כי בניגוד להערותיך הטפשיות מקודם, הערתך זו ממש מפרה את הדיון. אני שיערתי כי בצלאל שטרן היה ה'משכיל' שהקשה לצ"צ, אבל לא זכרתי את הלשון שהבאת מזכרונות ריי"צ על "ופתרון חקירותיו אצל כ"ק אדמו"ר ומלכו". א"כ הרי כמעט ברור, כפי ששיערתי אתמול, כי שטרן הוא שהעלה את עניין 'לברוא אחד כמותו' לפני הצ"צ. ורש"ב כיסה את שמו, ומדידי ומדידך תסתיים שמעתתא ותבוא גאולה לעולם, ונודע שמו של 'א' המשכילים' שהזכיר רש"ב – תהיינה נא שפתותיו של שטרן דובבות בקברו!

                  לך בכוחך זה וקרא את "מה שאלוהים לא יכול" כסדר, ואולי תתרום הערות מועילות נוספות.

                • פיסקה 5, שורה 1:
                  אף שד"ר שטערן נשאר…

                  שם, שורה 4:
                  … ומהלכו התקיף במסירת נפש…

        • להרב מ.ע.כ שיח'

          אני מצטער על כך שאתה חש ש"ביטלתי במחי יד" את שאלותיך. לא ביטלתי שום דבר בשום מחי יד, וטרחתי להראות לך באריכות שדבריך פשוט אינם עומדים במבחן ההגיון והפרשנות הסבירה.

          ובמקרה דנן:

          בעל העיקרים כתב: "אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד."

          הרש"ב מתייחס ישירות למשפט זה

          "מ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'." – עיניך הרואות שהוא מצטט את מלות הפתיחה ומלות ההמשך של דברי בעל העיקרים.

          ואומר

          "שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה"

          לא יתכן ש"שאלה זו" היא (כפי שאתה מציע) הקושיה מהמדרש של קראו ליעקב אל. "שאלה זו" היא השאלה אם הוא מסכים עם בעל העיקרים במשפט שצוטט כאן.

          " והשיב לו: והלא באמת ארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל והוא בחי' כתר ות"ת וענינם מבואר בחסידות בכ"מ ומי שיבין היטיב ע"ד החסידות אילו ב' המדרי' יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדבריו אילו כו'"

          הטענה מקראו ליעקב אל היא לא השאלה אלא תשובת הצמח-צדק, ומה שהבין ממנה הרש"ב, לפי מה שכתוב כאן, הוא שבעל העיקרים טעה, כי הקב"ה אכן ברא פעם אל נוסף ששווה לו לחלוטין ואין ביניהם אפילו הבדל דק שזה עילה וזה עלול.

          ואני חוזר וטוען: איך שלא תסובב את עניין מהותן של ספירות התפארת והכתר ומה שלא תרצה, לא תמלט מאחד משתיים: או שהשמועה מהצ"צ לא מתייחסת למהותו של האלוה ממש אלא למשהו אחר לא משנה מה, ואם כך אין שום סתירה מכאן לדברי בעל העיקרים במשפט הספציפי הזה אותו טרח הרש"ב לצטט ולא קרב זה אל זה כל הלילה. או שהשמועה מתייחסת למהותו של האלוה ממש, ואז היא אכן סותרת את דברי בעל העיקרים, וגם מהווה אמירה לפיה יש שתי אלוהויות במעמד שווה.

          כפי שצוטט למטה בנושא מקביל "הרי זה תפקידם למצוא תירוץ לדבר". בינתיים לא ראיתי כאן מי שמילא את התפקיד הזה.

          • מקושיא לא מתים (לנדב)

            לנדב – שלום רב,

            מקושיא לא מתים, ומקושיא לא בוראים שתי אלקויות 🙂

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • ולגופו של עניין

              הנושא נתברר כל צורכו בהסבריו של הרב מע"כ ובדבריי, ואין צורך לכפול הדברים. רק אוסיף נקודה אחת:

              המשכיל, שעל זהותו עמדנו – מנהל בית הספר של משכילי אודסה – לוקח את העיקרון של בעל העיקרים רחוק בהרבה מ'כוונת המשורר'.

              הפילוסוף מספרד של המאה ה-15 הוא איש אמונה והלכה בכל הווייתו. הוא לא כופר ביכלתו של האלקים לעשות נסים המשנים את חוקי הטבע ולא כופר ביכולתו לצוות 'מצוות שמעיות' שאינן מובנות לשכל האנושי. השלילה שלו היא נטו לגבי אבסורדים לוגיים מסוג 'אלכסון ריבוע הקטן מצלעו' וכיוצא באלה.

              המשכיל האודסאי בן המאה ה-19 לוקח את 'שלטון השכל' למחוזות אחרים לגמרי. ה'שכל' אצלו הוא המדע והשקפת העולם של אירופה המודרנית, ה'נאורות' המודרנית היא בעיניו 'יסוד היסודות ועמוד החכמות' שלאורו יקצץ ללא רחמים את האמונות ההלכות והמנהגים ה'נושנים' של אבותיו. 'ספירת הכתר והתפארת' היא בעיניו מנוגדת ל'שכל' לא פחות מאשר 'אלכסון קטן מהצלע'.

              ובזה מתווכח עיצו האדמו"ר ואומר לו ש'הנקודה הארכימדית' בה נבחנת התורה אינה ההיגיון האנושי, שאותו יכול אדם להרחיב מעבר ללוגיקה בסיסית ובשמו אפשר לזרוק את כל היהדות, אלא נקודת המבחן היא יסודות האמונה שנתבארו בתורה הכתובה והמסורה והסכימו עליהם חכמי ישראל.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • מענה לשאלה ע"י העצמתה

                הצ"צ עונה למשכיל ע"י העצמת קושייתו: הנה כי כן, היהדות הגיעה לאבסורד של אמונה בשתי רשויות. הרי מדרש מפורש אומר שהקב"ה קרא ליעקב 'א-ל'!

                אך האדמו"ר לא משאיר את השואל פעור פה, ומבאר לו בטוב טעם שמאחורי האמירה האבסורדית לפי משמעה הפשוט יש עומק מחשבתי: כוונת המדרש היא שיש לאדם היכולת לחשוב בצורה מורכבת היוצרת הרמוניה בין ניגודים, ובזה יש בו ממידת בוראו.

                אולי לראשונה בחייו הבין המשכיל שחסידות וקבלה, אינן סתם 'גיבוב פרימיטיבי של שטויות והבלים', אלא עומדת מאחוריהן חשיבה מעמיקה, שגם אם אין הוא מקבלה – יכול הוא להעריך את נושאיה.

                ואכן זז משהו אצל ד"ר שטרן איש אודסה. הוא נשאר משכיל ביקורתי וממשיך להתעמת עם הרבנים, אך גם לומד להעריך את כנותם ומסירותם, ואת הנהגתם התקיפה אך מנומסת, ובניגוד לחבריו אף מגלה הבנה והסכמה לחלק מדרישותיהם, ובסופו של דבר, גם ברמה האישית עובר הוא מהפך. הוא נשאר בהשקפתו המשכילית אך חוזק לקיום המצוות המעשיות.

                קטעים מתיאור הפרשה בידי הריי"צ, הבאתי בתגובתי: 'יש משכילים לצים ויש משכיל רציני", אי שם בדיון זה.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

                • פיסקה 4, שורה אחרונה:
                  …אך חוזר לקיום המצוות המעשיות.

                • בונה בניינים גג על גג…
                  לפי הבנתי רש"ב מייחס לסבו רק את התשובה הקצרה והחריפה – והרי באמת מפורש כך במדרש, ואילו את הקשקושים על 'כתר' ו'תפארת' מוסיף רש"ב מדיליה מסברת כרסו, כאמור כדי לנסות ולרכך את הרושם הקשה.

                  • והצ"צ לא נזקק 'לרכך את הרושם הקשה' (לר')

                    ואם לרכך את הרושם הקשה – והצ"צ בעומדו לפני חבורת משכילים תוקפנית, לא נזקק 'לרכך את הרושם הקשה' שמעוררת אמירה שבמדרשי חז"ל יש אמירות אליליות? הרי זה מה שהמשכילים דורשים, לאסור את לימוד התלמוד המכיל 'גיבובי שטויות והבלים', האם ישחק הצ"צ לידיהם בועידה הגורלית?

                    ברור שהיתה כאן טקטיקה של העצמת הטיעון של היריב עד לאבסורד, כדי להבהיר לו שיש לדברים, גם הנראים תמוהים ביאור מושכל!

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    טקטיקה דומה נקט מאיר וינר, ספרן 'ספריית שטראשון' בוילנה. בימי משפט בייליס הגיע לספריה מלומד רוסי כדי לברר האם באמת יש בסיס לעלילות הדם. לאחר עיון מדוקדק הגיע המלומד למסקנה שאכן אין יסוד לעלילה וכתב לשולחיו דו"ח ברוח זו. אך לפני פרידתו פנה לספרן וינר בשאלה: 'אולי למרות הכל התקיימה ביהדות איזו כת קיצונית שכן עשתה דברים כאלה'.

                    מאיר וינר התעצבן על השאלה, והשיב באירוניה: 'כן בוודאי', ושלף לאורחו הנדהם את הספר 'שוחטי הילדים' לר"י נג'ארה. יש להניח שוינר לא השאיר את אורחו פעור-פה, והסביר לו שמדובר בספר המלמד את הלכות שחיטה בצורת שיר, ונקרא בשם זה משום שההסבר לדעת המחבר ברור כל כך עש שאפילו ילדים יוכלו לקרוא בו ולהבין ממנו את הלכות השחיטה [בביקורך הבא ב'יד הרב נסים' ישמח הספרן להראות לך את הספר…]

          • כבוד ר' נדב,

            לדבריך הדיון פה בקטע זה הוא אם הקב"ה ברא אל אחר ח"ו. טענה זו היא שטות, ו"דבריך פשוט אינם עומדים במבחן ההגיון והפרשנות הסבירה" (כלשונך), כי הרש"ב כתב מפורשות באותו דף, שיסוד אמונתנו הוא עיקרי התורה, ואחד מעיקרי התורה הוא שהוא אחד ואין שני. דבר זה כשלעצמו כבר מספיק ואיני צריך להסביר לך איפה טעית בפירוש דברי הרש"ב בקטע האחרון, כי אפילו אם לטענתך ישנו קושי בדברי הרש"ב, ברור שמסקנתך אינו אמת, כי מסקנה זו תהווה סתירה בדבריו מיניה וביה.

            [לדבריך, הוכרחת לפרש כמו שפירשת, מפני שלולא כן הוקשה לך "אם כך אין שום סתירה מכאן לדברי בעל העיקרים במשפט הספציפי הזה אותו טרח הרש"ב לצטט ולא קרב זה אל זה כל הלילה". נעזוב לרגע שישנם ביאורים על שאלתך. העללת עלילת דם על הרש"ב מפני שהוקשה לך מדוע הרש"ב ציטט דוקא תיבות מסויימות בעיקרים, ומפני זה הוצרכת להתעלם ולהעלים מהקוראים את דברי הרש"ב הברורים, שבהם גם "הרוצה לטעות" אינו יכול לקיים את ה"יבוא ויטעה", ואם כן לא נשארה ברירה אלא להעלים מהקוראים את דברי הרש"ב. וכאן נשאלת שאלת תם, יהודי כמוך, המדייק בכל תיבה ותיבה מדברי הרש"ב, שהלוואי שגדולי החסידים היו מדייקים כמוך, מדוע לא הוקשה לך שאלה חריפה יותר: איך סותר הרש"ב את דבריו שביאר בארוכה ובהרחבה בדף זה עצמו?]

            ועכשיו, נעבור לקושיתך העצומה שהכריחה אותך לפרש שהרש"ב סותר את עצמו, ומקבל את עיקרי דת הנוצרים (עפרא לפומך):

            [ובהקדמה, טעית בהעתקת דברי הרש"ב, והיא טעות הגובלת בסילוף. כפי שכבר ביאר מ.ע.כ. דברי הרש"ב בקטע זו האחרון הם המשך ישיר מהקטע הקודם. ולכן מוסיף הרש"ב "ומה שכתב וכו'", בוא"ו המחבר, דלא כמו שנעתק על ידך "מ"ש [=מה שכתב]", כאילו מדובר בעוד הערה חדשה בלי כל קשר למה שנאמר לפני כן, וכאילו דבריו בקטע הזה מכוונים ל"משפט הספציפי הזה" דוקא, ואינם המשך וביאור להנתבאר לפני כן.]

            הרש"ב כתב: "ומ"ש לקמן בפרק זה, כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'." ואחר כך ממשיך "שאלה זו שאל אחד מהמשכילים מכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה".

            מהי "שאלה זו"? המעיין בהעיקרים יראה מיד שהתיבות שהעתיק הרש"ב "כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'" אינם "שאלה" אלא הם הנחת יסוד שאי אפשר שהקב"ה יברא אל אחר הדומה לו (לדעת העיקרים זוהי הנחת יסוד מפני שזהו נגד ההיגיון), זהו הנחת היסוד שעליה בונה בעל העיקרים את הוכחתו כדלקמן. ברור שהצמח צדק והרש"ב הסכימו עם הנחת היסוד הזה – שאי אפשר שתבוא הקבלה שהקב"ה יברא אל אחר הדומה לו (אלא שלפי הרש"ב זהו הנחת יסוד מפני שהיא *נגד האמונה*, וכמו שכתב בפירוש בדף זה עצמו, ולא מצד ההגיון גרידא. ואגב, ובזה רואים את הדיוק בדברי הרש"ב, שהעתיק דוקא את התיבות "כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'" שתיבות אלו הם הנחת היסוד של העיקרים שעמהם הסכים הרש"ב כפשוט, אך לא העתיק את טעמו של העיקרים, ודוק.). וא"כ נשאלת השאלה מהי השאלה ששאל אחד המשכילים?

            הכותב הנכבד, רוצה שנאמין ששאלת המשכיל היה האם הצ"צ מאמין שהקב"ה יכול לברוא אל אחר הדומה לו, ועל זה ענה הצ"צ את תשובתו. אך ברור שלא זו היתה השאלה. המעיין בעקרים יראה, שהנקודה העומדת לדיון אינה ההנחה יסודית שא"א שתבוא הקבלה נגד אחד מעיקרי האמונה, אלא הנקודה העומדת לדיון הוא מה שנכתב מיד לפני זה: שאין להאמין בנמנעות שהם שני הפכים בנושא אחד (וזהו מה שבעל העקרים רצה להוכיח מכל זה). ובלשונו – מיד לפני התיבות "כמו שא"א שתבוא הקבלה כו'" – כותב העיקרים: "אי אפשר לחוש שיעיד לעולם על המצא זה ולא כיוצא בו, אחר שאי אפשר לשכל לצייר מציאותם. ולזה לא יתכן שתבא האמונה על זה ולא על כיוצא בו, כמו שאי אפשר שתבא הקבלה כו'". היינו שברור שאין אנו מאמינים שהקב"ה יכול לברוא אל אחר הדומה לו, ומזה מוכיח העיקרים שכמו שאי אפשר לנו להאמין שישנו אלוה אחר, כך לא נוכל להאמין בכל דבר שהוא שני הפכים בנושא אחד.

            [הכותב הנכבד כתב שמ.ע.כ. טעה בזה ששינה את הסדר. אך הכותב הנכבד טעה, כי הסדר אינו הקובע, מה שקובע הוא מהו הנחת היסוד ומהו הנקודה שעליה דנים. והמעיין בעיקרים יראה ברור שהנחת היסוד היא שהבורא אינו יכול לברוא אל אחר הדומה לו, ומזה מוכיח (והיא הנקודה העומדת לדיון) שהקב"ה נמנע מכל הנמנעות שהם שני הפכים בנושא אחד].

            וזהו השאלה ששאל אחד המשכילים: "כמו שא"א שתבוא הקבלה כו' לברוא אחד כו'" – היינו שאם מקבלים שאי אפשר שתבוא הקבלה שהקב"ה יברא אל אחר הדומה לו – כטענת העיקרים – אזי אי אפשר לקבל שאצל הקב"ה יכול להיות שני הפכים בנושא אחד. ועל זה תירץ הצ"צ שמפורש במדרש, ונתבאר בתורת החסידות שישנו ענין של שני הפכים בנושא אחד (אך כמובן שמקבל את ההנחת היסוד של העיקרים שאי אפשר שתבוא הקבלה שהקב"ה יכול לברוא אל אחר הדומה לו. דכנ"ל, לפי הצ"צ והרש"ב אין מאמינים לזה מפני שזהו נגד עיקרי האמונה. ובאם הכותב הנכבד אינו מסכים לזה שהרש"ב מחוייב לעיקרי האמונה הרי זה סימן שמתעלם מדברי הרש"ב בעמוד זה גופא).

            הכותב טוען שדברי הצ"צ הם "לא קרב זה אל זה כל הלילה" לשאלת המשכיל, אך אין הצדק אתו. המעיין בעיקרים ובמאמר הרש"ב יראה כנ"ל.

            אינני טוען שביאורי הוא הבירור היחידי שיתכן בדברי הרש"ב, מן הסתם שביד לומדי תורתו של הרש"ב ישנם עוד ביאורים, וזכינו גם לביאורו של הרב לוינגר, אך הצד השוה שבכל הביאורים האפשריים הוא שאינם יכולים להיות בסתירה לדברי הרש"ב בעמוד זה גופא.

            והעיקר, כמו שנתבאר בהתחלה, גם אם יש לכותב הנכבד קושי מסויים בדברי הרש"ב, מ"מ אל לו להתעקש ללמוד על מנת לקנתר. והנה, יש פה נותן טעם לפגם גדול לשיקול דעתו של הכותב בזה שלא טרח לכתוב שהרש"ב כתב בפירוש שלא כמסקנתו. ולכן אקוה שהקוראים יעיינו בעצמם לפני שיסיקו מסקנות.

            בכבוד,

            הבן השואל

            נ.ב. אקוה שאין בדברי אלו משום פגיעה אישית באדם פרטי, שמן הסתם גדול ממני בכמה תחומים, וכמובן שאין רצוני לפגוע בכבוד אדם פרטי.

            • משעשע מאד. לכתוב ליהודי "עפרא לפומך" ואז להסביר ש"אין בדברי אלו משום פגיעה באדם פרטי" – מילא הקב"ה, אבל לפי הנראה גם חלק מהכותבים כאן הם בבחינת "נמנע הנמנעות".

              ואולי "הבן השואל" אינו אלא יעקב שקראו הקב"ה אל (ויעקב אבינו לא מת כידוע. ומה הוא אף ההוא. והוא הוא כנודע) ובא לציון גואל.

              • שוב, הכותב הנכבד אינו מדייק בציטוטיו. הוא השמיט את המילה "אישית". כתבתי "אקוה שאין בדברי אלו משום פגיעה אישית באדם פרטי", היינו שאין לי דבר נגדו באופן אישי, והבטוי שכתבתי כוון נגד דבריו ולא נגדו ח"ו באופן אישי.

                • עפר או מים חיים ורוח נדיבה (לבן השואל)

                  בס"ד ט"ז באייר ע"ז

                  לבן השואל – שלום רב,

                  בנידון דידן, יסוד העפר אינו תורם לדיון, שכן 'עפר' עניינו היציבות, התחפרות האדם בעמדותיו (ראה בשיעורו של הרב יצחק שפירא, 'ארבעה יסודות בנפש', באתר 'עוד יוסף חי'). העפר מתאים מאד ליעקב וזרעו, 'מי מנה עפר יעקב', היכולת לעמוד בעקשנות על מורשתו נגד כל המניעות והמלעיגים, היא שעמדה לאבותינו ולנו לשמור על צביוננו למרות כל הקשיים והקושיות.

                  זה, במישור המעשי, אך במישור המחשבתי – השאלות והקושיות זוקקות יישוב. זה עניינו של דיון לוהט וסוער, וככל שילהט ויסער יותר – גדל הסיכוי להגיע להבנה הדדית, שהרי 'מלחמה שעל ידי ספר – אהבה יש בסופה. כאן חיוניים יסוד האש הרוח.

                  אך גם כאן צריך לשמור שהלהט לא יהפוך ל'אש זרה' השורפת ומכלה, וסערת הרוח לא תהפוך ל'סער קטב' היוצא מכלל שליטה.

                  לכן חשוב להכניס לדיון את יסוד המים המבטאים חיות וזרימה. כבר לימדנו ה'חתם סופר' שדיון תורני צריך להיערך, לא במגמה לשנות את דעת בר-הפלוגתא, אלא לבחון מחדש את דעתי לאור הטיעונים שהוא מעלה.

                  באופן זה הויכוח הוא בבחינת win win. דממה נפשך, אם השתכנעתי שהוא צודק,אשמח כי התחדשה לי תובנה חדשה ונכונה שלא היתה לי קודם. ואם אחר שמיעת טיעוניו אשאר בדעתי, הרי כל שכן שאשמח, שהרי מעתה נמצאת עמדתי מחושלת ומחוזקת, כעמדה שנבחנה ונצרפה ונמצאה אמת. מה איכפת לי אם הזולת ישתכנע או לא? העיקר שעמדתי עברה בירור ואני החכמתי מהדיון.

                  בגישה כזאת נעשה הדיון על מי מנוחות וברוח נדיבה, כדרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. וברית כרותה למים חיים שמצמיחים פירות מן העפר.

                  בברכה, ש.צ. לוינגר

                  דברי החת"ס ומקורות נוספים – בתגובתי 'את והב בסופה – משהו על תרבות המחלוקת ביהדות', למאמרו של ליאון ויזלטיר, 'יהודי פולמוסי', באתרא הדין

                • פששש. הבן השואל כותב "עפרא לפומיה" לא כנגד אישיות מסוימת אלא כנגד "דבריו". כנראה אלו מהדברים שנבראו בין השמשות: פי הארץ ופי האתון ופי דבריו. חלקו מחמאות פיו וכו'.

                  מה שכן, ברמת הוירטואוזיות הפלפלנית שמפגין כאן הבן השואל אין תימה בכך שהוא יכול לתרץ את דברי הרש"ב, אני בטוח שבאותה מידה הוא יכול גם לטהר את השרץ ב-770 טעמים ועוד לתת עודף.

                  • כבוד ר' נדב,

                    אבקש את סליחתך על מה שכתבתי, ואקוה שתקבל את בקשת סליחתי.

                    יהי רצון שיקויים בך "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", ותזכה לאריכות ימים ושנים טובות מתוך אושר ועושר.

              • לידידי ר' נדב שי',

                הנני משתתף במחאה נגד ההשתמשות באותיות כאלו לגבי יהודי והאמת שאף שהנני מסכים בכללות עם דבריו התוכניים של הבן השואל, הופתעתי לראות לשון זה בדבריו, והנני מסכים שאין מקום ללשונות כאלו בדיון ענייני כלל וכלל, ובפרט כשמכוונים ח"ו נגד עוד יהודי.

            • פיך ענה בך, ובעצם מה שכתבת כי בדברי הרש"ב ייתכנו "כמה ביאורים" הרי הודית בטירופם – ובכן, ב"ביאורים" שלך ושל חבריך תוכל לדון ע"ד חסידות בפארבריינגען הקרוב, אבל הפשט כאן ברור למדי, ואנו מקהל חובבי הפשט אנו ואין לנו עסק וחפץ בנסתרות.

              שח לי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א:

              וכי סבור אתה שנתעוררתי לעניין זה מפני שחיפשתי עניין לענות בו בעבודת הדוקטורט?! לא מיניה ולא מקצתיה.
              מזה שנים רבות מנעוריי ועד עתה, חם ליבי בקרבי בחקירת אלוהות ודעת אלוקים, ובהגיגי תבער אש מתי אבוא ואראה פני אלוקים, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.
              וכבר לפני עשרים שנה או קרוב לזה לא אוכל עוד להתאפק, ונפשי בשאלתי – דבר זה שכתבו בכל ספרי החב"ד שהרשב"א חולק על הרמב"ם בעניין נמנע הנמנעות, איה מקומו? ומה שחוזרים ומציינים תמיד לתשו' ח"א סי' תי"ח – הלא דברי הבדרשי הם, ואיתא שם בהיפך!
              בייאושי כיתתתי לספריית חב"ד בירושלים רח' ישעיהו שבנה פושט הרגל גוטניק, ופניתי לכל היושבים שם ואתנה בפניהם צרת נפשי, ולא היה אחד מהם משיבני מאומה.
              עד שנמצא שם בחור אחד שחשב על הזדמנות "לקרב" אליהם עוד "נשמה"… נטל את 'ספר החקירה' ותוך שהוא מלטף את זקנקן התיש שלו ומפזם אחד מניגוניהם, התעמק בכל כוחו בהצ"צ ובהרשב"א – יגע ולא מצא.
              לבסוף העווה את פרצופו ואמר לי בארשת חשיבות: "והרי ה'צמח צדק' היה גאון גדול ב'נגלה', ואם הוא מציין להרשב"א, ודאי ידע מה הוא אומר!"…
              ראתי מה טיב תשובותיהם, נפניתי והלכתי.
              שוב אמרתי לנפשי: אין מביאים ראיה מבחורים, אף אם זקנקני תיש להם. לך אל הגדולים שבהם ושמע יאמרו, שמא תהא בידם תשובה.
              לא התעצלתי וצילצלתי למר יוסף יצחק אופן, שהיה ידוע אז כאחד הבקיאים והדרשנים בתורת חב"ד, וחזרתי על שאלתי.
              אופן: והרי מפורש בתשו' הרשב"א סי' תי"ח!
              אני: והרי אינה מהרשב"א אלא מהבדרשי, ועוד שמפורש שם בהיפך?
              אופן: מדכתב הבדרשי כך, משמע דהרשב"א ס"ל להיפך.
              אני: והרי הרשב"א לא ענה לו כלל?
              אופן: מדסידרה הרשב"א בספר תשובותיו משמע דבא לאפוקי מהך סברא.
              אני: אתה מטומטם, או עושה את עצמך? ואף לפי שטותך, מניין לך שהרשב"א הוא שסידר התשובות בספר שו"ת להדפסה כביכול, כדרך מחברי זמננו?
              הבנתי שאין עם מי לדבר. והבנתי, שהם שקר, ותורתם שקר!!!
              ע"כ מדברי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א.
              נגיל ונשיש בשמחת התורה כי היא לנו עוז ואורה, כי יצא עתה הכרך הנורא הזה להוציא ממסגר אסיר ולפקוח עיניים עוורות, להודיע קלונם, ולגלות ערוותם, ולפרסם סורחנם לעין כל!!! ולא יתעו עוד בכשפיהם שום אדם, ואף לא תמימים בעלי עין טובה הדנים תמיד כל אחד לכף הזכות כהר' לוינגר נ"י. ובאמת אין עניין כף זכות לכאן, ומשנה שלמה שנינו: אין טוענים למסית.

              השי"ת יצילנו מהם ומהמונם ויזכנו לקבל בקרוב פני משיח האמיתי, במהרה בימינו.

              • הצ"צ הרי מדגים מה כוונתו (לר')

                בס"ד ל"א לעומר ע"ז

                הצ"צ הרי מדגים שכוונתו באיחוד ההפכים לעניינים של מידות אלקיות שבהן יש השלמה בין ניגודים, כגון חסד וגבורה המתאחדים בתפארת.

                זה לכאורה יכול למצוא חיזוק מהרשב"א, שמציג את עמדתו בתשובתו לפרפיניאן (מסתמא למאירי) בחלק ד, סימן רלד:
                'ואצלי שני חלקים בנמנע. האחד, ההכרחי וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע גדול כאלכסונו,או מה שהיה שלא היה וכיו"ב, וזה נמנע גמור מצד עצמו לא ישוער בו האפשרות. והשני, לא מצד עצמו אלא מצידנו, ממניעת החכמה ממה שנמשך בטבע, שלא מצינו סלע מוציא מים, והים שיקרע לשעה וישוב לשעה… והרבה כיוצא באלו ותחיית המתים בכללם, ואמנם אין כל זה נמנע בינינו אלא מחמת מיעוט חכמת הנבראים כולם וליאות כוחם לשנות המוטבע בחותם הטבע, אבל בחוק הבורא אינו נמנע אלא מחוייב בחכמתו יתברך, שאין לייחס לו כלום חסרון וליאות בחכמתו, שהוא וחכמתו אחד…'

                הא קמן, שחילק בין דברים מעוותים כגון אלכסון השוה בצלע, שאין בהם שום עניין של חכמה, לשינוי הטבע בהתאם לדרישת חכמתו העליונה.

                והנה איזון בין ניגודים במידות, הוא ודאי עניין שיש בו חכמה גדולה, להביא להרמוניה בעולם, כגון האיזון בין דין לחסד באופן ששניהם יתקיימו במלואם, שזה אפשרי רק על ידי תשובה עילאה מאהבה, העוקרת את העבר מעיקרו ומהפכת זדונות לזכויות, מה שלא נתפס בשכל האנושי – ובגון דא אומר הצ"צ שבחכמת הבורא ית' שייך שיתקיימו ההפכים יחדיו, ולזה מסתבר שהרשב"א יסכים בשתי ידיים.

                ובזה מסתבר לענ"ד שגם הרמב"ם יסכים, שהרי בהלכות דיעות הוא מבאר שמציאת האיזון בין הקצוות, היא ה'הליכה בדרכי ה".

                בברכה, ש.צ. לוינגר

                וקשה לי עליך, אפילו לשיטתך שהם טועים בהבנת הרשב"א, מה בדיוק ה'קלון, ערווה וסרחון' בטעות בהבנה, ובמה נכנסים בטעות זו בגדר 'מסית'. האם מנה הרמב"ם בי"ג העיקרים את חוקי הלוגיקה, שמי שיסבור שה' מסוגל לפעול בהפכם הוא מין ואפיקורוס? דומני שקצת הגזימות.

                • אתה מדבר שטויות בלי סוף עד שתש כוח סבלי, ואינני מלמד דרדקי.

                  הרשב"א מבדיל בין נמנע פיזיקלי לנמנע לוגי וחסל, ומה מקום כאן לקשקושיך אם זה עניין של חכמה או לא.

                  עוד פיטפטת:

                  "תשובה עילאה מאהבה, העוקרת את העבר מעיקרו ומהפכת זדונות לזכויות, מה שלא נתפס בשכל האנושי " –

                  למה לא נתפס? לשנות את העבר במובן שמה שהיה לא היה – לא נתפס, אבל היפוך זדונות לזכויות אינו שינוי העבר (במובן הלוגי) אלא תיקונו למפרע, ואין כאן שום בעיה לוגית. הרי לא אומרים שהחזיר נתהפך למפרע מבחינה פיזית להיות פרה, אלא שנתכפר לו למפרע ואלוהים רוצה בו אף שאכל חזיר כאילו אכל שלמים.

                  והתשובה בח"ד סי' רל"ד אינה למאירי אלא לשמואל הסולמי.

                  כמו שנסתפק הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א בזמנו לגבי השוטה יוסף יצחק אופן האם הוא באמת מטומטם או שמעמיד פנים, כך אני מסתפק לגביך. וחבל, חבל, אם אצטרך להכריע.

                  אם אתה מתעקש לסנגר על מטומטמי חב"ד בכל מקרה – יהי לך אשר לך, אבל אל תטריחני לענות על טענות שלא ממין העניין. וכפי שכבר כתבתי לך ענייננו בשאלה פילוסופית מוגדרת היטב, ולא בפרפראות חסידים שתוכל לסבבם אנה ואנה כפי שתרצה.

                  ישנו א' ושמו משה שילת (בנו של יצחק שילת הידוע) שהתחב"ד, ותפקידו שם לצוד נשמות מזרחניקעס תמימים ולטמטמם לחב"דיות, והרבה כסף שופכים ע"ז. האם נפלת ברשתו? ובי"ט כסלו האחרון עשו פסטיבל שלם בבנייני האומה. נכנסתי לראות הכ"י של בעל התניא שהציגו, וראיתי את הקוקוריקו יהושע שפירא מישיבת רמת גן יושב כפוף עם תלמידיו לפני המטיף החב"די ושותים מימי שטותו. נתערבבו חרד"לים בחב"דיים, ותתאה גבר. עוד לא ראיתי חב"די אחד שהתחרד"ל ויצא במחול על 'יסוד כסא ה' בעולם' ו'ראשית צמיחת גאולתנו' וכיוצא באלו מפתיותם, ובהיפך חרד"לים שהתחב"דו ראיתי הרבה. והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.

                  • לעונג רב יהיה לי (לר')

                    אדרבה, אשמח עם תוציא ספר מחקרי שלם בשאלה הנכבדה: 'שמשון צבי לוינגר – מטומטם אמיתי או מעמיד פנים?' אולי תגיע למסקנה שיש כאן בחינה של 'אחדות ההפכים' בבחינת אהב"ל [ראשי תיבות = א'חדות ה'פכים ב'אותו ל'וינגר] 🙂
                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • באמת הזכרת לי שם ספרה של רחל אליאור על אחדות ההפכים בחב"ד. עברתי עליו מראשו לסופו ונדהמתי שלא הזכירה מנמנע הנמנעות אפילו פעם אחת… אמר לי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א: קש וגבבא ישנם גם בהאקדמיה.

                    • זה יידון בספרך השלישי

                      אני מציע לקראו: 'תגיד לי ותאמר לי – זה אותו דבר או היינו הך?' 🙂

                      בברכת 'גוט שבת', ש.צ. לוינגר

  23. הבן השואל

    כבוד ר' נדב,

    תודה רבה על תשובתך על שאלתי הראשונה.

    אשמח אם תוכל לענות גם על שאלתי השניה.

    בכבוד,

    הבן השואל

    • כבוד הבן השואל,

      לא חזרתי לבדוק שם בפנים אבל אם כדבריך (אין לי סיבה לפקפק בהם) אני עונה כנ"ל גם על שאלתך השנייה. היינו, שעצם הרעיון לומר (אפילו לפי דעת בעלי ההגשמה שהזכיר הראב"ד) שקב"ה אין לו דמות הגוף אבל הוא *התגשם* בגוף נראה לי מוזר ומעלה אצלי על הדעת את רעיונות הנוצרים, אבל אם אדם אכן מנסה להסיק מכאן מסקנות לגבי דעתו של הרבי באופן כללי ראוי לציין בפניו את העובדה (שוב – אני מניח שאתה צודק ושכך הוא) שלדעתו עיקרי האמונה של הרמב"ם מחייבים גם אם מסירים את המגבלות של חוקי הלוגיקה, ויחליט המעיין על עמדתו כלפי הדברים.

      [לי אישית קשה עם כל העסק כי אינני מבין איך ניתן לוותר על כפיפותו של הקב"ה לחוקי הלוגיקה ומאידך "לכבול" אותו לעיקרי האמונה לדעת הרמב"ם (ואפילו היה פה מישהו לעיל בתגובות שהסביר – אם הבנתי אותו נכון – שעיקרי האמונה השתנו איכשהו כשנקבעה הלכה כרמב"ם, כלומר שתחום היכולת של הקב"ה הצטמצם כביכול), וממילא אני מתקשה להבין היאך אדם אמור לחשוב על הבעיות האלו במסגרת החב"דית, אבל אני מבין שיש אנשים שחושבים אחרת ממני ושאולי הם צודקים ואני טועה, ובכל מקרה זה נושא לויכוח נפרד]

      • ההסברה היא לכאורה יותר פשוטה. לא שתחום היכולת של הקב"ה הצטמצם, אלא שהוא ית' בתורתו – שבכתב ושבע"פ – הודיענו את העובדות לאשורם.

        ולגבי הסבר הדברים, יטריח את עצמו מר לברר אצל רגיל בספרות החב"דית מאי 'כתר' ו'תפארת', אחר מחכ"ת. (כי ברור גם לצורב מתחיל, שהכוונה היא למבואר שבכתר ותפארת מאיר 'כח העצמות', הבל"ג של נשיאת הפכים. אבל לא ח"ו שהם הכפלת האלו-ה, נשללת ע"י הצ"צ עצמו בשורש מצוות התפילה – מיוסד על דברי זקנו בע"ת, בתוך השלילה הכללית כיצד י' הספירות אינם 'האמנת העשיריות')

        • מנחם,

          כפי שהסברתי וחזרתי והסברתי בהודעותיי לעיל מושגי הכתר ותפארת לא קשורים כלל לדברי. תהיה אשר תהיה משמעותם השאלה היא איך דחה הרש"ב את דברי העיקרים. עיין לעיל באורך.

        • "הוא ית' בתורתו – שבכתב ושבע"פ – הודיענו את העובדות לאשורם"!!!

          אני לא שמעתי על גילוי שכינה שהכריע ב'מחלוקת' הרמב"ם והמגשימים. אך שמא כוונתך ל'עצמות' שהתלבש בגוף בכוח נמנע הנמנעות, ויהיה זה בגוף הנשיא השישי או בזה של השביעי, ואז א"ש.

          ועיין "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 389-388:

          […] אולם לטעמי, הקטע המקומם ביותר במלל האינסופי של ר' מנחם מנדל בנושא, הוא "הסברו" המנומק, מדוע לקונצנזוס בעניין הנמנעות שעד המאה השש-עשרה הקיף את כל גדולי ישראל, לא נותר כיום מקום ביהדות אפילו כדעה אלטרנטיבית:

          "העניין דחיבור הפכים, ב' הפכים בנושא אחד – הרי זה חידוש גדול ביותר. ולכן קודם גילוי פנימיות התורה בשלמות וכו', היו גדולי ישראל שסברו שלא יתכן שיהיו ב' הפכים בנושא א' (ומה שמצינו שישנו העניין ד"מקום ארון אינו מן המידה"… הרי זה תפקידם למצוא תירוץ לדבר), ולכן כאשר ה"צמח צדק" מדבר אודות עניין זה, הרי הוא מביא ראיה והוכחה מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א סתי"ח) שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות וכו', זאת אומרת, שצריכים להדגיש שעניין זה נתגלה ע"י הרשב"א וכיו"ב. ולאחרי שמצינו זאת בשו"ת הרשב"א, מובן, שמה שישנם גדולי ישראל שדעתם לא היתה כן, הרי זה לפי שלא ראו את דברי הרשב"א, כי אם היו רואים שזוהי דעת הרשב"א, בודאי היו מסכימים עמו. וע"ד שמצינו שינויים בנוגע לכמה וכמה פסקי דינים כתוצאה מזה שנתגלו ספרי הראשונים שלא היו בדורות שלפנינו. זאת אומרת: אע"פ שבמשך זמן מסויים היה הפס"ד להלכה באופן כך וכך, אעפ"כ, כאשר נתגלה – לאחרי זמן – שדעת הראשונים היא באופן אחר (הן לקולא והן לחומרא), נשתנה הפס"ד הקודם, כי הפס"ד הקודם היה כתוצאה מזה שלא ראו את דברי הראשונים…" (התוועדויות תשמ"ג א עמ' 292)

          האם ניתן להעלות על הדעת גיבוב מופרך יותר מזה? כפי שכתבתי, ה"גילוי" של הרשב"א לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, והרשב"א כותב בתשובה בפירוש כי האומניפוטנטיות האלוהית אינה מקיפה נמנעות לוגיות-מתמטיות. אבל אפילו נניח כי אמנם כתב הרשב"א כדבריו, כיצד ניתן לטעון "שמה שישנם גדולי ישראל שדעתם לא היתה כן, הרי זה לפי שלא ראו את דברי הרשב"א, כי אם היו רואים את דברי הרשב"א, בודאי היו מסכימים עמו"?! הפלא ופלא! מדוע אמורים היו רב סעדיה והרמב"ם, ר' חסדאי קרשקש ור' יוסף אלבו, ועוד עשרות גדולי ישראל, לבטל כולם את דעתם המנומקת מפני אמירה דרקונית של אותו פסוודו-רשב"א, שמשום מה נבחר דווקא הוא, כרשב"י בזמנו, ל"גילוי פנימיות התורה בשלמות"?! שאלה זו אינה מטרידה את ר' מנחם מנדל, שתוך כדי דיבור הופך מתיאולוג לפוסק "הלכה", ומגרש את התפיסה הרציונליסטית מגבולות הלגיטימיות היהודית. כך נמנע מהתפיסה הרציונליסטית בנושא הנמנעות, אפילו החסד האחרון המקובל בתלמוד ובספרות התורנית לגבי דעה דחויה של תנא, אמורא או פוסק, שמכל מקום מנסים הלומדים לפחות ליישב ולהבין כיצד ראה הוא את הסוגיא מנקודת מבטו. אולם כאן חורה אפו של ר' מנחם מנדל עד כדי כך, ש"מה שמצינו שישנו העניין ד"מקום ארון אינו מן המידה"… הרי זה תפקידם למצוא תירוץ לדבר". חתם, פסק, והלך לו ."

          עד כאן מן הספר "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 389-388.

          • ושתי שאלות לר'

            א. וכי הרשב"א אינו מקבל את דברי חז"ל ש'מקום ארון אינו מן המידה'? נראה מסתבר שבסתמא אין הקב"ה משנה את חוקי הגיאומטריה בכדי, אך כשיש צורך לעשות נס – משנה המקום גם את חוקי הגיאומטריה, שהרי כדברי הרשב"א, ההנהגה הנסית היא חלק מהחכמה האלקית..

            ב. הרי הרשב"א הוא מן המקובלים, וכי יחלוק הרשב"א על כך שבמידת התפארת כלולים הדין והחסד, אף שאין הדבר מובן בשכל האנושי.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            ושאלה סגנונית: האם נכון לומר שהקב"ה 'כפוף לחוקי הלוגיקה', או מתאים יותר לומר שאינו משנה אותם משום שהם חכמתו, ו'הוא ורצונו וחכמתו אחד'.

            • לגבי השאלה הראשונה, אי אפשר בכל פעם להעתיק מן הספר – גש וקרא. השאלה השנייה ממש טיפשית במחילה.

              לגבי ההערה האחרונה אעתיק בכל זאת מתוך "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 396-391:

              "הדרך הטובה ביותר לסכם את החומר הרב שאספנו, נראה, היא להחליף את השיטה הכרונולוגית שנקטנו עד עתה בשיטה עניינית, ולשחזר בקצרה את הטיעונים שהועלו בספרות לאורך הדורות בעד ונגד כפיפות אלוהים לחוקי הלוגיקה.

              תזה: אלוהים אינו יכול לגבור על חוקי הלוגיקה.

              […] נימוק שישי: העובדה שאלוהים אינו יכול לגבור על הלוגיקה אין משמעה שהלוגיקה עומדת מעל אלוהים, שכן למעשה חוקי הלוגיקה זהים עם אלוהים עצמו, ואלוהים והלוגיקה היינו הך. בנימוק זה לא נתקלנו עד עתה כיוון שאמנם אינו מופיע כלל במקורותינו, אך, כפי שנראה בהמשך, הוא קיים בפילוסופיה הנוצרית: שורשיו אצל אוגוסטינוס, ובהמשך הוא מופיע אצל תומס אקווינס ולייבניץ . כפי שאסביר להלן, יש מקום לחשוב כי הפילוסופים היהודים היו דוחים גישה כזו, לו נחשפו אליה, מפני שהיו מוצאים בה פגיעה באחדות השם. מכל מקום, מאחר והפילוסופים שלנו לא נזקקו לנימוק הזה, גם אנו פטורים כאן מלהתעמק בו".

              עד כאן מתוך "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 396-391.

            • חוקיות לטבע וחוקיות לנס, והתחלפותן לפי המקבלים

              'והרי תמצא במכת מצרים שהיה דבר והפכו בעניין אחד, אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא פ' וארא) כשהיה קערה מליאה מים והיה ישראל ומצרי שותים ביחד, היה ישראל ומצרי שותים ביחד, היה הישראל שותה מים ומצרי דם, נמצא שהיו המים טבעיים לישראל ובלתי טבעיים למצרים.

              וכן מכת חושך אמרו (שם פ' בא) שהיה חושך למצרים, והישראל כאשר היה נכנס למקום החושך ההוא – היה לו אור… הרי שני הפכים בנושא אחד, הוא האויר. וזה מורה יותר על כח ויכולת הפועל, שאין צריך לחדש הנס רק למי שצריך לחדש לו הנס, ולמי שאין צריך לו הנס נשאר בטבעו. כי למעשה נסים יש שני הפכים בנושא אחד, האחד טבעי והשני בלתי טבעי. ומפני שהמצרים המקבלים ראויים לקבל החושך וישראל האור, היה כאן שני הפכים מצד המקבלים…

              אמרו עשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש, ואחד מהם: "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. הנה גם דבר זה הוא נמנע לפילוסופים, שזהו היכנס גשם בגשם לפי שעה, שנתגדל המקום ולא היתה העזרה גדולה ממה שהיתה קודם. אמנם לפי חכמי האמת אין זה יציאה מן הטבע, כי דבר שהוא דרך נס ודרך פלא – אינו טבעי ואינו משתתף עם הטבע כלל… ולפיכך, כאשר היו משתחוים היו בריווח, כי היה זה על ידי עולם הנבדל שמשם הנסים באים אל העולם, ושם הוא הכל מרווח, כאילו יצאו מעולם הטבעי להיות עומדים בעולם שאינו טבעי… ונשאר המקום בגדלו לשאר אנשים, אך אל המשתחוים היה בריווח…

              כלל הדבר: כי אפשר הוא בוודאי כי יוכל דבר אחד להיות נמצא בשתי פנים, לאחד טבעי ולאחד בלתי טבעי… כי הבלתי טבעי אינו תמידי אך הוא לפי שעה, ומאחר שהוא לפי שעה אפשר שהוא גם כן לנמצא זה שהוא צריך לאותו דבר ויש לו הכנה לזה ונמצא לו דרך נס בלתי טבעי ולא לשאר הנמצאים…

              ולפיכך כל הנסים נמנעים לפי הטבע, אבל לפי עולם הנבדל שהוא למעלה מן הטבע – הם אפשרים. וכמו שהטבע נוהג על עניינו המיוחד בטבעי, כך נוהג הנהגה הבלתי טבעית על עניינה אשר ראוי. ולפיכך כאשר החיה אליהו בן הצרפית ואלישע בן השונמית – בוודאי דבר זה נמנע אל הטבע ולא היה נמנע אל פועל ה', כי הנביאים על ידי שהיו דבקים בעולם הנבדל – היו פותחים שער הננעל הוא עולם הטבע אשר ננעל בעד בעלי הגשם, והם פתחו שערים הסגורים ונכנסו אל עולם הנבדל, והביאו מן העולם הנבדל דבר שלא ייתכן לפי הטבע…'

              (מהר"ל מפראג, גבורות ה', הקדמה שניה, עמ' טז-יח)

              • שיטת מהר"ל בנושא זה מנותחת בספר הנפלא, כרכא דכוליה ביה שלא הניח טקסט יהודי אחד בנושא הנמנעות שלא ניתחו מכל צדדיו – "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 303-299.

                נעתיק מקצת דבריו בעמ' 301:

                "[…] האם התנגד אפוא מהר"ל לתפיסה הפילוסופית המקובלת בעניין הנמנעות?

                ברור שלא; הרי בספרו גור אריה חוזר מהר"ל על הקונצנזוס של פילוסופיית ימי-הביניים בנושא, תוך שהוא מוסיף קריאה מבריקה במאמר התלמודי המפורסם "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", לפיה כבר התלמוד מורה כי גם אלוהים כפוף לחוקי הלוגיקה:

                ויש מפרשים הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, כבר ביארו החכמים כי לנמנעות יש טבע קיים אינם מפעולות פועל, וביארו החוקרים בדעתם איזה דברים מן הנמנעות, ותכלית דעתם שהנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצוייר בחכמה והשגה כלל ולפיכך לא יתואר עליו, כי אין זה מעשה לקבץ הפכים. והנה מי שיאמר שיעשה הקב"ה אדם צדיק ירא חטא, הוא שני הפכים בנושא אחד, כי עניין ירא חטא שהוא ירא חטא מעצמו והוא ירא את הקב"ה, שאם ירא מחמת שהקב"ה נותן כך בדעתו ועשה אותו ירא חטא, אין זה יראת שמיים, שהרי הוא מוכרח לכך, ואין זה ירא שמיים, וכמו שלא ייקרא חוטא אם הוא מוכרח ואנוס על החטא, כן אינו ירא, שמייד הוא מוכרח להיות צדיק, וא"כ לעשות אותו ירא חטא הוא שני הפכים בנושא אחד… ודברים אלו דברים ברורים מאד, לא ימאן אותם האדם אלא אם לא יבין דברי חכמים (גור אריה דברים י, יב).

                את הקטעים בגבורות ה' ובדרך החיים יש אפוא לשוב ולקרוא שנית, וקריאה זהירה יותר, מסתבר, תלמדנו כי גם שם לא התכווין מהר"ל להתנגד לעמדה הפילוסופית העקרונית המכפיפה את אלוהים ללוגיקה […]"

                שטיא! כלך לך תחילה לספרו של גאון ישראל ואחר שתהיה בקי בו שוב הנה, כי לא תצליח למצוא שום טקסט יהודי בנושא שלא נותח אצלו. ובכלל לאחר קריאת הספר אולי תבין הנושא יותר ותחדל מלהעיר שטויות. וחסל סדר העתקות מכאן ואילך.

                • לגבי שיטת מהר"ל

                  החילוק מבואר בדברי מהר"ל בהקדמתו לגבורות ה' (בפיסקה הרביעית שציטטתי), שמציאות נס וטבע יחד אינה מתמידה, שהרי אם היה הנס תמידי – היה זה טבע. בפיסקה החמישית מביא מהר"ל מצבים של נס מתמיד, והם כאשר הנס נעשה ע"י נביא, הפותח את השער בין העולם הנבדל לעולם הטבעי.

                  אי ביטול הבחירה אינו מפני שאין ביכלתו של הבורא לבטל את הבחירה, הרי כבר הרמב"ם לימדנו שיש מצב שהקב"ה מעניש אדם בביטול הבחירה כפי שעשה לפרעה. אלא שזה מצב חריג, ובדרך כלל אין רצונו של הבורא לבטל את גזירתו שתהיה לאדם בחירה.

                  בברכה, ש.צ. לוינגר

                  • ולגבי 'הספר המופלא להגאון המופלא'

                    הייתי ממליץ למחברו לנהוג במידת בוראו, שבמקום גדולתו שם ענוותנותו!

                    בברכה, טביא שטיא

                  • עוד דוגמה לשטחיותך.

                    "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 17:

                    "ברור הוא שמבחינה מעשית גרידא, בכל מקרה יכול אלוהים להביא את האדם לפעול בהתאם לרצון אלוהים, ולו כרובוט לאחר שתינטל ממנו הבחירה, ובסגנונו של יחזקאל : "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר… ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו". אולם פעולה רובוטית כזו אינה בגדר "יראת שמיים"; יראת שמיים משמעה פעולה מתוך רצון חופשי, דווקא במקום שלא קיים הכרח כלשהו מצידו של אלוהים, והאדם בוחר לעובדו מרצונו. ואמנם, בכך דווקא מעוניין אלוהים, לפי ההנחה התלמודית, כי בני אדם יסגדו לו מרצונם החופשי דווקא, אם מפני שדווקא אופן זה יש בו כדי לספק את תאוות השררה שלו, כמו שמפרשים אחרים, או מפני איזה טעם שיהיה. לפיכך, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, פשוטו כמשמעו: אלוהים יכול הכל, אבל אינו יכול להכריח אדם להיות ירא-שמיים. אלוהים יכול כמובן להכריח כל אדם לעשות כל פעולה שהיא, אבל פעולה מתוך הכרח, לפי ההגדרה, אינה עשויה להיחשב יראת שמיים, ואילו להכריח מישהו לפעול מתוך יראת שמיים, היא סתירה לוגית, והלוגיקה מהווה מחסום אפילו עבור אלוהים."

                    עד כאן מתוך "מה שאלוהים לא יכול", עמ' 17.

                    • בחירה - על שום מה? (לר')

                      בס"ד י"ד באייר ע"ז

                      לני"ר -שלום רב,

                      מה שכתב מחבר ספר משל"י נ"י, שהקב"ה מעוניין בבחירה חופשית של האדם משום 'תאוות השררה' שלו – תמוה מאד. אם לשררה הוא צריך היה צריך לשלול מהאדם את הבחירה כדי לקבל עבד צייתן וכנוע.

                      כמדומני שטעותו של בעל משל"י נ"י נובעת מלשונות שמצא בספרים שהקב"ה ברא את האדם לשם גילוי מלכותו, ברם לפי מיטב הבנתי עניינה של מידת המלכות היא להשפיע טוב בעולם. וכבר לימדנו הרמח"ל (בריש דרך ה') שעל ידי אפשרות הבחירה הטוב שיגיע לאדם שלם יותר שכן תהיה לו תחושה טובה שעמל כדי לזכות לטוב ואינו אוכל 'לחם חסד'..

                      הרמ"ע מפאנו מבאר שהבחירה היא מתנה טובה שניתנה לאדם, שבכוחה יכול הוא לכוף את עצמו מתוך 'בחירה שכלית' רצונית אל החכמה העליונה, 'כי אין ההפקר בחירה, אלא שעבוד נצחי עם נחש בכפיפה, והוא ביטול הבחירה בלי ספק, כטעם "וישלחם ביד פשעם"… אמנם יראת שמים אשר איננה בידי שמים (ברכות לג,ב) היא "חרות על הלוחות", שאין לך בן חורין אלא הנטפל אליה, למעט ברצונו את משלחת הבחירה המשוללת מן ההשכלה…' (מאמר ידיעה ובחירה, בתוך: פירוש הרמ"ע ו'חנוך לנער' למסכת אבות, עמ' פו) – לא עבדות נותנת הבחירה לאדם, אלא שררה!

                      לפי מהר"ל (דרך החיים, פרק ג משנה טו, עמ' קמז ואילך), לא בכדי נסמך מאמר רבי עקיבא: 'הכל צפוי והרשות נתונה' למאמרו 'חביב אדם שנברא בצלם' (משנה יד), שכן צלם האלקים ניתן לאדם כדי שיוכל למלא את תפקידו כמנהיג לשאר הברואים, 'כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, שהוא מורה על שיש לו בעולם המציאות שאין עליו כמוהו לבד הש"י… שיהיה רודה בהכל והכל יהיה תחת רשותו…' (עמ' קמד).

                      תפקידו של האדם כ'מנהיג התחתונים' מחייב שתהיה לו היכולת לידע טוב ורע, 'כי מה שהאדם יודע טוב ורע הוא מצד יחיד[ו]תו בעולם הזה התחתון דוגמת הש"י בעליונים, ומצד הזה האדם מסוגל לדעת טוב ורע' (עמ' קמח). אי אפשר להנהיג עולם בלי להבין אותו. מנהיג זקוק ליכולת של חשיבה עצמאית, ובכך טמונה גם סכנה של נפילה. לפיכך חייב האדם להיות חמוש בתודעה של 'הכל צפוי', תחושת האחריות לבוראו והמחוייבות למלא בנאמנות את שליחותו.

                      לסיכום: יכולת עשיית הטוב מתוך בחירה מעניקה לאדם תחושת סיפוק (לרמח"ל); דבקות בחכמה העליונה וחרות משלטון היצר (לרמ"ע מפאנו) ויכולת להנהיג את הנבראים (למהר"ל).

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • על עניינה של היראה , הנובעת מתחושת העמידה לפני המלך הבאה מתוך הדבקות בתורה, כותב מהר"ל (דרך חיים ב,ה):

                      'כי כאשר האדם קרוב אל המלך הוא ירא ממנו. ולא יירא ממנו כאשר האדם הוא רחוק ממנו, שאז אינו מפעל ואינו ירא כלל. והאיש אשר הוא חסר התורה השכלית נקרא רחוק מן השם יתברך, כי הקירוב אל ה' יתברך הוא על ידי התורה… כי זולת זה האדם הוא בעל גוף ואין לבעל גוף גשמי התקרבות אל הי יתברך אשר הוא נבדל מהגוף. רק על ידי התורה שהיא שכלית, על ידי זה יש לאדם קירוב אל ה' יתברך',

                    • "אם לשררה הוא צריך היה צריך לשלול מהאדם את הבחירה כדי לקבל עבד צייתן וכנוע" –

                      לא נכון. אותם המסבירים שברא בעלי-בחירה משום תאוות השררה שלו, סומכים על דבר הנראה לעיניים גם בין בני אדם: תאוות השררה אינה מתמלאת ע"י רובוטים שישרתוך, אלא דווקא ע"י בעל-בחירה המבטל רצונו מפני רצונך. זהו הסיפוק הגדול ביותר לבעל תאוות שררה, כשאחרים מבחירתם החופשית מבטלים רצונם מפני רצונו, ולא כשהוא מפעיל מכונות אוטומטיות. ולכן אף שיש לאלוהים אלף אלפי אלפים וריבי רבבות מלאכים ושרפים, אין לו נחת מהם וכלא נחשבו אצלו, שהרי אינם אלא כמריונטות על חוטים; וכל תענוגו דווקא מבשר-ודם בעל-יצר הכופה יצרו לפניו. ומובן כי לדעת מטומטמי חב"ד כי אלוהים הוא נמנע-הנמנעות, לא א"ש, שא"כ הרי יכול להשיג גם תענוג זה בדרך של סתירה לוגית – בעל בחירה שאינו בעל בחירה; אבל לשיטתנו ניחא, שאין לו כוח על סתירות לוגיות, ולכן ע"י הבריאה השיג תענוג שא"א לו בשום אופן בעניין אחר – בעל-בחירה המבטל עצמו לפניו. וכמובן סוף-סוף זה תלוי לפ"ז בבעל-הבחירה, אבל בהנחה שעכ"פ יהיו איזה צדיקים שיבחרו בטוב, א"כ את שלו השיג. ——— וכל זה לדעת האומרים שזהו טעמו בבריאה, ואיני נכנס לדון אם הם צודקים או לא.

                      ומה שכתבת:

                      "וכבר לימדנו הרמח"ל (בריש דרך ה') שעל ידי אפשרות הבחירה הטוב שיגיע לאדם שלם יותר שכן תהיה לו תחושה טובה שעמל כדי לזכות לטוב ואינו אוכל 'לחם חסד'" –

                      ראה זה פלא, כי בספרו של גאון ישראל, כרכא דכולא ביה "מה שאלוהים לא יכול", האריך גם בזה; ולא נעתיק אלא אפס-קצהו:

                      "[…] תזה זו של רב סעדיה היא אחד הרעיונות מן הפילוסופיה היהודית שחילחלו גם לשכבות ההמוניות ביותר בעם, ומצוטטת לרוב גם בחוגים של יראי-שמיים תמימים שככלל חשיבה פילוסופית מהם והלאה. תמימים אלו יחושו מן הסתם מבוכה רבה אם יתוודעו לכך שאתוס ה"נהמא דכיסופא" המדוקלם בידי כל ילד חרדי, מקורו במועתזילה המוסלמית […]" ("מה שאלוהים לא יכול", עמ' 51)

                      "[…] אולם הגירסה הפסיכולוגית שבספרות הקבלית דומה כבר כבילבול של ממש. הכל חוזרים מעשה-קוף על המנטרה "נהמא דכיסופא", ואיש אינו עוצר לשאול: והאם לא יכל אלוהים לפתור את הבעיה בדרך פשוטה הרבה יותר, אם מראש היה בורא את המין האנושי ללא התחושה של "בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר"? […] כדי לצאת מן הסבך, עלינו לחזור אל המקור המועתזילי של הטיעון. הופעתו הראשונה של הרעיון בספרות הידועה לנו היא ב'מאקאלאת אלאסלאמיין' מאת אל-אשערי, בן דורו ועירו של רב סעדיה, שכתב את ספרו למעלה מעשרים שנה לפני 'האמונות והדעות' […]" ("מה שאלוהים לא יכול", עמ' 53)

                      "[…] שכר על עבודת האל, מעצם היותו שכר, הוא מוגבל בכמות, שאם לא כן איזה הבדל יהיה בין מי שקיים מצווה אחת למי שקיים מאה מצוות? המסורת הדתית אמנם מתארת את שכר העולם הבא כנצחי, אבל גם אם השכר אינסופי בזמן, הרי מעצם היותו שכר הוא בהכרח סופי בכמות. מתנת-חינם, לעומת זאת, יכולה להיות באופן תיאורטי אינסופית גם בכמות וגם בזמן; הרי במצב כזה בכל מקרה אין לנהנה שום זכות מוסרית על נתח הלויתן הראשון, או מוטב, אם יהיה זה גן העדן המוסלמי, על הבתולה הראשונה, יותר מעל נתח הלויתן המליון, או הבתולה המליון. נתאר אפוא לעצמנו את אחד הצדיקים, יהודי או מוסלמי, פוסע לו מעדנות בשערי גן העדן ומתיר את אבנטו בנחת, בציפייה לים התענוגות הנפלא למענו התייגע עשרות שנים באינסוף דיקדוקי תרי"ג טרחניים, או בחמש תפילות יומיומיות למֶכָּה, ארבעים צומות רצופים בעיצומו של קיץ לוהט, התנזרות תמידית מאלכוהול, וכן הלאה. כיצד ירגיש צדיק כזה כשיתברר לו, כי בעד כל סבלו העצום בעבודת האל הוא זוכה בכמות סופית – גדולה ככל שתהא, אבל סופית – של נתחי לויתן או בתולות, בעוד שכנו לגן העדן, שנכנס לשם ישירות מבלי לנקוף אצבע עבור אלוהים, חוגג לו עם אינסוף לויתנים ובתולות? האם צדיק כזה לא ירגיש, ובצדק מוחלט, אידיוט גמור? וכי נוכל לנחם את הצדיק הזה, קורא אלבציר, עם התיאוריה של "נהמא דכיסופא"? […]" ("מה שאלוהים לא יכול", עמ' 57-56)

                      אלו כמובן כמה קטעים בלבד מתוך הדיון העמוק ב"מה שאלוהים לא יכול", ואידך זיל גמור שם בדבריו היקרים.

                    • אזוי געשמאק

                      מסתמא לא יחלקו בגן עדן נתחי לווייתן, אלא יישבו הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ויתענגו על חקירותיך!

                      בברכה, הק' פישל הערינג קארפינגער

  24. אהבת העמל (לר')

    בס"ד ט"ו באייר ע"ז

    לר' -שלום רב,

    העובדה שהרעיון מופיע הן אצל הרמח"ל והן אצל הוגי המעתזילא רק מלמדת כמה הנפש האנושית אחת היא למרות הבדלי האמונות והדיעות – הנאתו הגדולה של אדם היא בעמלו, ותכונה נפשית זו משותפת לכולם. יש המתעניין בנושא זה ויש המתעניין בנושאים אחרים, אבל כולם אוהבים את העמל ונהנים ממנו.

    בספרך ניכר עמל עצום לאסוף את המקורות הרלבנטיים מכל מרחבי ספרות ההגות היהודית והכללית, לעמתם עם חומרים מקבילים ולנתחם כדי להסיק מסקנות. בין אם נסכים עם מסקנותיך ובין אם לא – ניכר העמל העצום שהשקעת בו, ספרך יהיה לתועלת למעיינים ולחוקרים ויפתח להם כיווני מחשבה מפרים.

    שיהיה בהצלחה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אם באת לכלל מידה זו – הבה ונאמר כך.
      כתבו כאן לעיל מן החב"דיים ש"שונאים אותם בגלל דעותיהם" – שנאה מאן דכר שמה הכא?!
      האמת א"א להכחיש שעושים דברים גדולים. ולא אכזב כי אף אני באופן אישי, אקח בתי ביום א' ל"ג בעומר הבעל"ט להתהלוכה שלהם. ומה הפסד בזה?! הנה בל"ג בעומר בהלילה יש המדורה, וביום מה לעשות – לטפס על הקירות? וכך הילדים נהנים, והמבוגרים נהנים. ומצידי, ישתחקו עצמות אליעזר שך בגיהנום, הוא וקנייבסקי הזקן גם יחד.
      וכן במה שעושים בבתי חב"ד בכל הגלובוס ודאי דבר גדול הוא, וכל הנוסעים – דיפלומטים, אנשי עסקים, תיירים ומטיילים, אקדמאים לכנסים ושבתונים ופוסטדוקים וכיוצא, צריכים להם. ועוד עושים כמה דברים גדולים, שאין ספק שאין אף אחר בדורנו שהיה מסוגל להם. ואף שיש דורשים לגנאי, שהכל בכוונה להמלכת משיחם ומזה כל המוטיבציה – אין נ"ל. דהא קיי"ל מצוות א"צ כוונה, והמעשה הוא העיקר.
      אבל כל זה אינו אומר, שצריכים לקבל התיאולוגיה המטורפת שלהם. ואל תיתמם כאילו סתם מחלוקת בהבנת הרשב"א בכאן… ב'נמנע הנמנעות' שלהם, ובהתלבשות בבשר וכיוצא, הרי מקצצים בנטיעות ממש.
      סח לי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א:

      אילו היו דורשים שטותם בפני עצמם – החרשתי. שהרי כמה משוגעים וסכלים יש בדורנו דור שפל אשר לא היה שפל כמותו בעוו"ה, וכל המטורף ואידיוט מחבירו – 'מרן' מחבירו. אלא שזה נתחדש בפרט בטירופם של אלו, שלא די להם בשטותם לעצמם, אלא רוצים להכרית שם הרמב"ם וכל בעלי החקירה לגמרי. "כבר נפסקה הלכה בפנימיות התורה" – 'משיח' זה, מי עשאו 'פוסק', ועוד בעניינים אלו?! ועל לימוד 'חקירה' – סטירת לחי?! א"כ לו יצוייר שכבר עלה בידם זממם ח"ו, והיה משיחם מולך על ישראל בירושלים – באותה העת, כל הפותח מו"נ – מורידין ולא מעלין! את המכנסיים. ואף את"ל שיסתפקו בסטירת לחי, הנה עתידים עצים לעת"ל להוציא גלוסקאות וכלי מילת שמענו, משקפיים חדשים לא שמענו.
      ברוך רחמנא דשיזבן מהאי 'משיח'! והוא ישלח לנו בקרוב מהרה משיח האמיתי, השי"ת יזכנו לראותו ולקבל פניו.

      ע"כ מדברי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א.

      • ונעתיק מעט מן הספר הנורא "מה שאלוהים לא יכול", הנוגע לזה.

        ע"ש, בעמ' 331-330:

        " […] אין ענייננו כאן בסוציולוגיה, ולכן נביא רק דוגמה אחת הנוגעת לנו, והיא החורבן שהמיטה החסידות על המחשבה הדתית היהודית. עד סוף המאה השמונה-עשרה, היו הספרים הקלאסיים של הפילוסופיה היהודית, כמו 'מורה הנבוכים', 'העיקרים', 'העקידה', ודומיהם, חלק אינטגרלי מארונו של כל תלמיד-חכם ולמדן. ודאי, מאז נצחונה של הקבלה בתחילת המאה השש-עשרה, לא היתה עוד כמעט יצירה פילוסופית מקורית חדשה, ובכל עימות רעיוני בין הקבלה לפילוסופיה, היה מקובל בדרך כלל כי האמת עם הקבלה. ועדיין, היצירה הפילוסופית היהודית נותרה בארון הספרים, ונחשבה קריאת חובה עבור כל אינטלקטואל יהודי. לא היה למדן שלא קרא והכיר את 'מורה הנבוכים', גם אם לרוב עשה זאת דרך אגב. רוב רובם של ספרי הדרוש והאגדה שנכתבו בדורות הללו, מניחים כמובן מאליו בקיאות, לפחות בסיסית, ב'מורה הנבוכים' וחיבורים קלאסיים אחרים של הפילוסופיה היהודית, ופעמים רבות בונים עליהם את דבריהם. החסידות, לעומת זאת, לא הסתפקה בשלילת הפילוסופיה היהודית כמורת דרך במחשבה הדתית, אלא דרשה פשוט להשליך את כל הספרות הזו מן הארון. לא רק ש'מורה הנבוכים', למשל, אינו אוטוריטה, אלא פשוט אסור לעיין בו. אין כאן המקום להאריך בציטוטים, אבל דבריו של טיפוס כמו אהרן ראטה, מנהיג קהילת 'שומר אמונים' במחצית הראשונה של המאה העשרים, מייצגים לגמרי: "וכך קבלה בידינו מפי רבותינו תלמידי הבעש"ט זי"ע, שאין להסתכל ח"ו בשום ראיות על האמונה" (שומר אמונים ב (ירושלים תשי"ט), מאמר הגאולה א דף שלה ע"ב). בדיעבד ניתן למצוא ציטוטים דומים גם מ'גדולים' של מתנגדים, אבל אין ספק שהגישה הזו הוחדרה אל העולם האורתודוקסי בעיקר בידי החסידים. הללו הם שהביאו בסופו של דבר למצב בעולם החרדי של היום, בו גם רוב רובם של יודעי-ספר לא פתחו מימיהם ספר פילוסופיה יהודי מימי-הביניים, והשיח הדתי כולו אינו חורג מרמה ילדותית […]".

        עד כאן מ"מה שאלוהים לא יכול". והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.

        • 'טבע ראשון' ו'טבע שני' - חסיד מפתח רעיון של בעל ה'עקידה' (לר')

          בס"ד ב"ך באייר ע"ז

          לני"ר – שלום רב,

          אכן מצינו חסיד בדורות האחרונים, שעם דביקותו ברבותיו מבעלז וצאנז, לא משה ידו גם מספר 'עקידת יצחק' לר"י עראמה, והוא מפתח רעיון שלו. וכך נאמר בתולדות הגאון רבי שמואל אהרן רובין אב"ד קורצ'ין (בהגדה של פסח 'לחמא עניא והלילא דפסחא', עמ' קל):

          'בדבריו הוא מסביר את כוחם של הצדיקים לשדד מערכות הטבע ולגלות מופתים שלא כדרך הטבע:

          "נודע דהשי"ת ברא העולם עפ"י הנהגת הטבע, והנהגה זו היא בשם אלקים, כי אלקים גימטריא הטב"ע, ועניין הנהגה זו נקרא "טבע ראשון", אשר הוא תחת השמים כנודע.

          אמנם יש עו"ד מעניין הנהגה נסיית, כמו שכתוב: "כי גדול מעל שמים חסדך", שהוא עניין הנהגה הנסיי, שאין שם הנהגת הטבע, כי הנהגה זו הוא למעלה מהזמן, כעניין הנסים אשר נעשים ע"י פעולת הצדיקים שבידם לשדד הטבע בכל עת שירצו, ועניין הנהגה זו היא נקראת "טבע שני", אשר ביד הצדיקים בני עליה".

          ואת אמונתו זו הוא מבסס דווקא ע"י אחד הספרים בחקירה אלקית, הוא ספר "עקדת יצחק" שער י"ג בעניין שתי הנהגות'

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • אנכי ה' אלקיך - בפתח שלך

            רעיון נאה של הגרש"א רובין מובא שם, עמ' קל-קלא:

            'נאמן היה לרבותיו מאבות החסידות, אולם הוא מצא מקום ליתר הדרכים בעבודת השי"ת. וכך הוא מסביר:

            "הקב"ה היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר: 'אנכי ה' אלקיך', כי כללות התורה הוא שלושת העמודים, תורה ועבודה וגמ"ח, כי יש מישראל אשר בוחר לו דרך תורה, ויש בעבודה זו תפילה, ויש בגמילות חסדים. אך בכל חלק וחלק יש הרבה חילוקים, ואחד עובד את השי"ת בדרך זו ואחד בדרך אחרת… כי כל אחד מישראל הנה דרכו בעבודת השי"ת כפי שורש נפשו ובחינתו, כי כל לבבות דורש ה'…

            והדמיון בזה למי שבא אל חצר המלך, והנה לרוב גודל החצר ופלטין המלך יש בה הרבה פתחים מכל צד… אם כל אחד יחשוב בדעתו שאם הוא יבוא אל החצר המלך פנימה ע"י הפתח אשר הוא הולך בה, ולא חבירו., אבל האמת לא כן הוא, כי כל אחד ואחד יבוא אל המלך בדרך פתח אשר יודע.

            כן העניין בזה, אשר תיכף דברי השי"ת שפתח ב'אנכי ה' אלקיך', אל כל אחד ואחד מישראל, ש'אנכי ה' אלקיך' בפתח שלך ובדרכיך, אשר יהא מטרת כוונתו בעבודת השי"ת לאהבה אותו ולדבקה בו, והבן"

          • בודדים תמיד תמצא. כוונת הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א (אשר הוא נין ונכד להג' מוההרש"א ראבין שהבאת, ותורה מחזרת על אכסניא שלה), כי במאה הי"ח אילו נכנסת לבית מדרש כלשהו, כל הלומדים היו מכירים את 'העקדה' ואף בקיאים בו במידה מסויימת; ופוק חזי בתו"א על התורה שמציין אליו כמו לגמרא ולזוהר. ואילו בזמננו, לו נכנסת לבית מדרש כלשהו בבני ברק למשל, הלומדים יקיאו לעומתך מגללי שך וקנייבסקי ודומיהם, ואם יימצא שם אחד המתעסק ב'מחשבה' – מפיטפוטי משה שפירא אשר מת לא מזמן… ורובם ספק אם ידעו בכלל מיהו ומהו ה'עקידה'. ומיהו האחראי למצב אומלל זה?! בראש ובראשנה החסידות, כמ"ש ב"מה שאלוהים לא יכול" שם וכמצוטט לעיל.

    • דרך ארץ קדמה... (לר')

      בס"ד כ"א באייר ע"ז

      לני"ר – שלום רב,

      אני רואה שנאחזת במידת 'אחדות ההפכים' 🙂 לרעה, לא שבעת מגידופים כלפי הגרמ"מ שניאורסון מלובביץ' זצ"ל, עד שהתחלת לנבל את פיך גם כלפי הגרא"מ ש"ך והגרי"י קנייבסקי זצ"ל הרי.עם חילוקי הדיעות החריפים שהיו ביניהם, ודאי ששלושתם היו מגדולי מקימי עולה של תורה בדורנו, איש איש בדרכו הייחודית. ודרך ארץ קדמה לתורה!

      ***
      לגבי מה שעוררת על התמעטות העיסוק בספרי הפילוסופיה של רבותינו הראשונים. אחת הסיבות היתה כמעשיהם של המשכילים במאה ה-18 ןה-19 שרוממות ה'מורה' ו'העיקרים' היו בפיהם, וחרב פיפיות של זלזול בכל קודש בידם. אבל מעבר לזה, הפילוסופיה האריסטוטלית איבדה את מקומה גם בעולם התרבות הכללי, ולמרבית האנשים אין יכולת בסיסית להבין ספרות המבוססת על אותה פילוסופיה.

      בשנים האחרונות יש בציבור הדתי-לאומי התעוררות בכיוון זה. הרב פרופ' שלמה טולידנו הוציא סדרת ספרים בשם 'דיבור ומחשבה', בהם יש תמצית וביאור על כמה מספרי היסוד – יצאו למשל על ה'מורה נבוכים', ה'עיקרים', כמה מספרי מהר"ל מפראג ו'אורות הקודש' לראי"ה קוק.

      על המורה יצאו ממש באחרונה שלושה ספרים: (א) ביאור על מורה נבוכים, מאת הרב שלמה אבינר. (ב) 'הזמנה למורה נבוכים' מאת ר' יוחאי מקבילי. (ג) 'בירורי אמונות – בריאה נבואה והשגחה בספר מורה נבוכים', מאת ר' חיים ויסמן (בהוצאת מכון 'הר ברכה').

      דומני שגם אתה תוכל להשתלב בכיוון זה של הנגשת הגות הראשונים לדורנו, וככל שתצליח להירפא מ'לשון החובלים' המגונה שלך- ירבה העניין בדבריך בחוגינו, בהם מעדיפים את דרכי הנועם, כדאמרי אינשי: 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מדליקים את האור' 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אחר שנחתי מעט מעווית הצחוק שתקפתני וניגבתי דמעות השחוק אשר ירדו עיניי ועירפלו ראייתי כמעט לגמרי, אשיבך.

        מה זה שאתה סבור שאם גיליתי ערוות 'גדול' פלוני כביכול היא סתירה לזה לפרסם סורחן 'גדול' המנגדו? אדרבה – זה נבלה וזה טרפה, תועבת ה' גם שניהם.

        וכבר האריך רבינו הגדול אור העולם הרמב"ם בגנות 'גדולים' ממין זה, ומייתי דבריו בס' "מה שאלוהים לא יכול" עמ' 167-166, ונעתיק אפס קצהו:

        " […] אין אנו יכולים לדעת כיום, כיצד היתה נראית ההיסטוריה היהודית לו חי הרמב"ם עוד עשרים או שלושים שנה, והיה מתעמת בעצמו עם האויבים הרבים שהקים לו תרגומה לעברית של יצירת המופת הפילוסופית שלו. בפולמוס זוטא שהתלקח בחייו סביב הרעיונות שביטא בספר המדע, הגיב הרמב"ם באגרסיביות רבה, ובאיגרת תחיית המתים כיבד את אויביו החרדים בכלל, ואת ה"גדולים" שלהם בפרט, בכינויי גנאי בוטים: "האובדים לגמרי שהם מוקצים, וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה, וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות ודמיונם הנפסדות כעיוורים וכנשים…", וכן הלאה. מי יודע לאלו פנינים פרי עטו מסוג זה היינו זוכים, לו היה הרמב"ם עצמו נזקק להשיב לאדוקים ממונטפלייר. למעשה, עברו מפטירת הרמב"ם קרוב לשלושים שנה עד שעמדו אלו על מה שהבחינו בו כבר הרמ"ה ואחרים מיד כשראו את ספר המדע, ואת מלחמת ההגנה מול פגיעתם הרעה לא ניהל הרמב"ם עצמו אלא תלמידיו ומעריציו.

        בשנת 1232 קרא ר' שלמה מן ההר, מנהיג החרדים בפרובנס, חרם על ספרי הרמב"ם והקוראים בהם, ובאמצעות שני תלמידיו, ר' דוד בן שאול ור' יונה גירונדי, פתח במסע הסתה בקרב הקהילות. ר' אברהם בן הרמב"ם מתאר בלעג את פרצופם הרוחני של אויבי אביו: "צעק זה שלמה הנזכר בקבלתו לרבני צרפת… וגם קבל בעניין העולם הבא שאמר אבא מרי ז"ל אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא בינה ודעת בלבד… וצעק בכתבו וקבל בדאגה ואנחה על סעודת לוויתן ויין המשומר בענביו וגלוסקאות וכלי מילת, שנתגדל מנערותו ולמד לילו ויומו בכל מאודו ובכל נפשו לקבל שכרו מהם, ולמלאת כרסו מבשר לויתן והגלוסקאות…" (מלחמות השם מהדורת מרגליות עמ' ס). מקור אחר בן הזמן מוסר: "קמו במונפילי"ר אנשים בני בליעל, רב אחד עם שני תלמידיו המו כדובים והחטיאו את הרבים, לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו רבינו משה בן ה"ר מיימון… ושם אב הטומאה המעורר מדנים שלמה ב"ר אברהם מונפילי"ר, לאחר זקנותו נזרקה בו מינות והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח, עלה באשו ותעל צחנתו, ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו. ושני תלמידיו, האחד יונה, כי הוא ענה, דמעיקרא פסול מדרבנן ולבסוף ממזר מדאורייתא, ודוד בן שאול נתחבר עמו, לבושתו ולבושת חרפת אמו… (אגרות קנאות (לפסיא תרי"ט) א, א)"

        עד כאן מ"מה שאלוהים לא יכול" עמ' 167-166, וע"ש באורך.

        עיניך הרואות, כי לא נמנעו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ובנו ותלמידיהם מלפרסם גנות 'גדולים' שפלים כאלו, במילים הבוטות ביותר שמצאו, ולא התחשבו בליקוקי פוצי-מוצי מסוג 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך' וכו', כרגיל ביניכם המזרחניקעס כפי עדותך.

        ומה שכתבת כי בזמן האחרון שבים אצלכם אל המו"נ – לו יהי כדבריך. כי כפי הידוע לי עד עתה היה רוב העסק אצלכם משום מה בס' הכוזרי, ולא ידעתי למה נטפלו אליו? שמא מפני שחשבוהו למפרע נתפס ג"כ בטעותם בתיפלות הציונות? ולפי הנשמע כי אצלכם ג"כ כתות כתות, קצתם עוסקים בדברי שג"ר בהמתך וכיוצא, וקצתם טועים בכמה אופנים, זה אומר 'ממלכתיות' וזה אומר 'הקו', זה משתטה אחר טאו וזה תועה אחר לאו, השי"ת יצילנו מכולם.

        • השלמה ביבליוגרפית

          וקדם להם הרב יהונתן שמחה בלס, בספרו 'מנופת צוף – עיונים במורה נבוכים', פתח-תקוה תשס"ו (סקירה עליו מאת הרה"ג יעקב אריאל, 'מנופת צוף וכל טעם', צהר, ל (תשס"ז), עמ' 157-162, ניתן לצפיה באתר 'אסיף'. להשוואה בין שיטת הרמב"ם וריה"ל מוקדש ספרו של הרב יצחק שילת, 'בין הכוזרי למורה'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • ולגבי ר"ש מן ההר והרמב"ם (לר')

            ראה במאמרו של פרופ' א"א אורבך, 'חלקם של חכמי צרפת ואשכנז בפולמוס הרמב"ם', ציון יב (תש"ז), המביא איגרת של רבי שלמה מן ההר המכחיש את ההאשמות שכביכול החרים 'את המאמין באמונת אבן מימון'. מניתוח המקורות מצטרף אורבך לפרופ' יצחק בער (תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ב, עמ' 319) המפקפק בסיפור שב'מנחת קנאות' על החרם. כדאי לציין שמהדיר 'עליות דרבנו יונה' למס' בבא בתרא, מציין שהוא מזכיר את הרמב"ם בכל מקום בלשון של כבוד.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • אני מכיר את איגרת ההכחשה של ר"ש מן ההר, ולמה עלי להאמין לו מול דברי ר"א בן הרמב"ם, הרד"ק, ותלמידי הרמב"ם?
              כך דרכם של 'גדולים' כאלו שמגדפים ואחר כך מכחישים, לפי העניין והכדאיות ברגע נתון. כך למשל בזמננו, בשנת 1988 טען אליעזר שך, ה'מרן' של הליטאים מבני ברק, כי חב"ד אינם יהודים, והדברים נשמעים בהקלטה, בקולו החורק והצרוד של אלטע-קאקער זה, בלשון המשפטנים "כתוארו אז" (בינתיים כבר מת כידוע); ואילו כשקמה סערה הכחיש והיתמם: "רק אמרתי ביקורת על שעושים פה בבני ברק מקווה שלא כדעת החזון איש".
              למזלו של ר"ש מן ההר, בזמנו לא היו הקלטות, כך שהוא יכול למפרע להטעות היסטוריונים מודרנים. ובכלל ספרו של בער כתוב במגמתיות מסויימת ופאתטית, אף שהוא כמובן כולל מידע רב.

              • 'רב סרן שמועתי'

                ממונפליה לספרד, וכל שכן עד מצרים – הדרך ארוכה,, ובקלות יכולה שמועה לתפוח, כשכל מוסר נסער מוסיף 'טיפ טיפה נופך משלו. אגב, טרחת להזכיר את בער ואורבך בספרך?

                בברכה. ש.צ. לוינגר

                • טעית ידידי, רד"ק היה בפרובנס וכך גם הכותב האנונימי על "התלמידים הנבלים". ר"א בן הרמב"ם אכן ישב במצרים אבל הוא מדבר על "כתבו" של ר"ש מן ההר כך שלא מדובר בשמועה.
                  הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א לא הזכיר דברי בער ואורבך בעניין זה בספרו, אף שמסתמא היו לפניו. ונ"ל טעמו, מפני שאינם קשורים ישירות לנושא הנמנעות אלא לחומר רקע שהוא נותן כדי לקרב את הקורא לעולם המסעיר ההוא, וכיוון דאיהו לא ס"ל כדבריהם בעניין זה לא ראה צורך להעמיס בסתם, כדרך טיפשי אקדמיה בזמננו המלעיטים ומאביסים בביליוגרפיות אינסופיות. אבל הביא מדברי בער בעניין אחר, ואולי אעתיקם אח"כ אם יזדמן לי ספרו היקר.

                  • גם בתוך פרובאנס רב המרחק

                    פרובאנס ההיסטורית (כיום: אוקסיטניה) היא חבל ארץ ששטחו 72,724 קמ"ר, יותר מפי שלושה משטח מדינת ישראל. המרחק בין מונפלייה (עירו של ר"ש מן ההר) לנרבון (עירו של רד"ק) נמדד ככל הנראה במספר קילומטרים תלת-ספרתי (תוכל לראות את מקומן של מונפלייה ונרבון במפת אוקסיטניה שבקישור לערך 'נרבון' בויקיפדיה). כך שוודאי היו 'כמה מקטרגים ממונפלייה עד נרבון', שיכלו לעבות את 'כדור השלג' לפני שהגיע לפתחו של הרד"ק. אין לי איפוא כל סיבה שלא לקבל את הכחשתו של רבי שלמה מן ההר, שמימיו ומימי תלמידו הגדול רבי יונה גירונדי אנחנו שותים.

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    אגב, פנחס רוט ('הלכה וביקורת בדרום צרפת: ר' דוד בן שאול על הלכות יין נסך', תרביץ פג [תשע"ה], עמ' 446), מזהה את ר' מרדכי קמחי, נכדו של רד"ק, כתלמידו של ר' דוד ב"ר שאול, שכנגדו נאבק רד"ק בפולמוס הרמב"ם. רוט מסיק: 'זיהוי ר' מרדכי נכדו [של רד"ק] כתלמיד של ר' דוד בן שאול, מחייב להעריך מחדש את פולמוס הרמב"ם, שככל הנראה לא הותיר קרעים עמוקים בקרב תלמידי החכמים של דרום צרפת'.

                    • המרחק בין מונפלייה לפירפינייאן הוא 153 ק"מ. אז ממונפלייה לנרבונה שבערך באמצע, יש כנראה 70-80 ק"מ. ר' בנימין מטודילה עשה את הדרך מברצלונה לנרבונה בשלושה ימים ומנרבונה למונפלייה ביומיים.

                    • דחיק ומעייל פילא בקופא דמחטא, רק למען ה"סינתזות" המגוחכות שלך, וכדי להוציא את כל ה'גדולים' מלוקקים.
                      ומה שהזכרת לעיל מספרו של בלס, ראיתיו פעם בחנות. לקח הסכמה מז.נ. גולדברג, וגולדברג זה יש לו 'חקירה' בהסכמתו שם: איך מותר לכתוב פירושים על מו"נ, כשהרמב"ם בהקדמתו "משביע" את הקורא שלא לפרש בו פירושים מעצמו?! והאריך שם בשטותו, עיין עליו…
                      אותו גולדברג הרי חביב עליכם המזרחניקעס, אחרי שממקום גידולו בין הליטאים השליכוהו ועיפרוהו בעפר בכתבות ה'יתד' בעניין הגיורים, בהוראת אליעזר שך הערפד השטני.
                      כמוהו כחמיו ש.ז. אויערבאך שגם אימצתם לכם משום מה.

                    • ואולי אתא לאפוקי מבעלי 'הקריאה האזוטרית'?

                      ואולי בא הרמב"ם באוסרו לפרש דבריו מתוך סברא, לאפוקי מכמה מחוקרי האקדמיה (וכמה אריסטוטליסטם קיצוניים בימי הביניים) שעשו את הרמב"ם (ולאחרונה גם את בעל ה'עיקרים') לבעלי 'קריאה אזוטרית', שלפי תיאורייות הקונספירציה שלהם, לא טרחו הרמב"ם ור"י אלבו לנסח את עיקרי הדת אלא כדי לעוקרם.

                      בברכה, צ.ש. רגניול

                    • ומה שהבאת ממאמרו של פנחס רוט, לא ראיתי בפנים, אבל מה שציטטת מעורר גיחוך.
                      וכי אם נכדו של רד"ק הלך ללמוד בישיבתו של אויב סבו, מכאן שפולמוס הרמב"ם לא הותיר קרעים וכו'?
                      ומה תאמר בזמננו על י.ל. מיימון, שנוא נפשם של החרדים, אשר נכדו שילה רפאל הלך ללמוד בישיבת חברון והתחרד לגמרי הוא וכל משפחתו אחריו, ועד יום מותו היה מלקק את אלישיב וכיוצא?
                      ועוד הרבה דוגמאות כאלו, וכן הר"י שילת שהזכרת לעיל נתחב"ד בנו, ולא עלתה בידו להציל אלא שהתנה עמו שעכ"פ ישלים שנות עבודתו בצבאם, אשר זהו מעיקרי שטותם ואמונתם שם כידוע.
                      אלא ודאי אין מביאים ראיה מן הבנים והנכדים על האבות, ואנשים מבוגרים עומדים ברשות עצמם. ומה רצית שיעשה הרד"ק – שיטול מקל ויכה על קודקוד נכדו על שהלך אצל הבני ברקים?!
                      והיו גם הרבה מעשים בהיפך, כגון הר' שם טוב בעל האמונות שחירף וגידף הרמב"ם בספרו באופן השפל ביותר ששייך, ואילו נכדו בן בנו היה הר' שם טוב מחבר הפירוש הידוע על המו"נ הנדפס עמו בכל המהדורות היום, וכתב שם בהקדמתו: יאמר לקמיו, שורפי ספריו, איך לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ע"ש.

  25. קראתי בהנאה רבה את הפוסט של נדב שנרב, המבריק כדרכו, אבל הנאה עוד יותר גדולה היתה לי מחירופיו וגידופיו של נתי רובין הזכור לטובה מאלפי תגובות וטוקבקים ובלוגים (לאן נעלמו כולם?) שזרם ממקלדתו בשפע לאורך השנים, ורב חיליה ורב גובריה שלא לחזור על קללה אחת פעמיים [טוב, הוא חוזר הרבה, אבל התכוונתי לביטוי]. תסלחו לי על ההנאה השפלה, אבל מה לעשות? הבחור מצחיק עד דמעות.
    אבל לא באתי כאן להפליג בשבחי נהר די נור של נתי רובין אלא להתפעל מהמגיבים חסידי חב"ד שמוכנים למשכן את נפשם ולהפוך עולם, ולהצדיק כל דבר שטות ואיוולת שיצא מפי אחד מרבותיהם, ובזה הם באמת מיוחדים, אני לא מכיר שום חסיד שמוכן כך להשתגע ולשגע אחרים ובלבד שרבו יצא צודק.
    קחו למשל את חסידי בעלז, שרבי אהרן בעלזער נערץ עליהם עד לאחת, ולא רק עליהם אלא על כל הציבור החסידי לפחות, הוא מן האדמורי"ם שזכו לקונצנזוס וכולם מאמינים שהיה קדוש עליון, שרף מהלך, ובעל רוח הקודש. והנה היתה לו כידוע פשלה מביכה מאוד, כשנמלט מפני הנאצים לארץ ישראל, ועבר דרך הונגריה, אחיו נשא שם בשמו דרשה מפורסמת, ובה הבטח הבטיח להונגרים שלא יאונה להם כל רע, ובלשונו "שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, כי טוב שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו". והמעוניין יעיין בויקיפדיה בערך יציאת האדמו"ר מבעלז מהונגריה.
    כחודשיים אחרי נשיאת הדרשה הזאת פלשו הנאצים להונגריה, וחודשיים אחרי כן התחילה השמדתם של יהודי הונגריה באושביץ, מה שאומר שהרבי מבעלז כנראה לא ניחון ברוח הקודש, וגם אולי לא בשכל ישר.
    מה עושים חסידי בעלז? בתחילה ניסו להתווכח קצת, ובמהרה עברו לנסיונות צנזורה והשתקת הסיפור, אבל לא תמצא שום חסיד בלז שיאמר לך שהרבי דווקא כן צדק, והוא היה צריך להגיד ליהודי הונגריה להשאר. מקסימום יאמרו לך 'מי יעמוד בסוד קדושים'.
    אני מנסה רק לדמיין אם אדמו"ר חב"די כל שהוא היה נושא את הדרשה הזאת, וואו, איזה יבול ספרותי שהיה נוצר כדי להצדיק את זה! השמים הם הגבול לתירוצים שהיו מומצאים כדי להסביר מדוע הרבי דווקא כן צדק, ובעצם בתוך שורות דבריו היתה אזהרה למבינים שימלטו, ובכלל – אחרי שזכינו לפטנט הגאוני של 'נמנע הנמנעות', מה יבצר בכלל?
    ולענייננו: אמנם אינני מבין גדול בפילוסופיה, ולא בתורת חב"ד, ובאמת שאין לי כוח לקרוא את ים המלל הבלתי נגמר שלהם, אבל מקריאת המאמר של שנרב, ומהויכוחים שניהלו איתו כאן מע"כ וגד"ד ושצ"ם וחנכ"ל, קל למדי לראות מה קורה כאן. הרבי רש"ב, במחילה, אמר איזה וורט חריף ולא שם לב שהוא נכשל בכשל לוגי מביך. אף אחד לא חושב לרגע – וגם נדב לא – שהוא האמין באמונת הנוצרים או משהו כזה, הוא פשוט פישל, וזו לא שום בעיה, לכל אדם חכם מתפלקים דברי שטות, וכל שכן כשהוא מרבה להאריך בספרים ובמאמרים אין קץ כאדמור"י חב"ד לדורותיהם. אבל חסידי חב"ד לא יכולים בשום אופן לקבל כזה דבר, שהרי האדמורים שלהם הם 'והייתם כאלוקים', אינם טועים בשום אופן, ולכן הם לא ירגעו ויתישו את כוחו של כל אדם ישר בקריאת קילומטרים של להג הרבה יגיעת בשר, ובלבד שיתלוש בסוף את שערותיו ויצעק "מודה ועוזב, רחמנות, הרבי צדק, אין עוד מלבדו, עצמות המלובש בגוף", וכל שאר ההבלים מן הסוג הזה ובלבד שיעזבו אותו.

    • לגבי הערכתו של הרבי מבלז (לר"כ)

      בס"ד כ"ז באייר ע"ז

      לרן כהן-

      זו לא רבותא גדולה להיות 'חכם לאחר מעשה'. לאור הנסיון והידיעות שהיו בידו של הרבי מבלז, וכמוהו סברו כל מנהיגי יהדות הונגריה – לא נשקפה סכנה ליהודים אזרחי הונגריה, ורק הפליטים מארצות הכיבוש הגרמני, שעימם נמנה הרבי מבלז, שעצם שהייתם בהונגריה היתה בלתי חוקית, עמדו בסכנה חמורה של הסגרה לגרמנים.

      הונגריה כבעלת ברית של גרמניה לא עמדה בפני סכנה של פלישה גרמנית. ההונגרים, כשכניהם הרומנים והבולגרים, היו אנטישמיים גדולים. הסגירו בשמחה לגרמנים יהודים שלא היו אזרחיהן, גזרו גזירות כלכליות על אזרחיהן היהודים והטילו עליהם עבודות כפיה – אך סירבו להסגיר את אזרחיהן היהודים לידי הגרמנים, ולא מתוך 'סולידריות לאומית' אלא מחשש לתקדים שיאפשר לגרמנים פגיעה בריבונותן

      הגרמנים 'חרקו שן', לחצו ולחצו, אך נאלצו לכבד את ריבונותן שלבעלות בריתן. הפלישה של הגרמנים למדינה בעלת ברית היתה מפנה לא צפוי. ייתכן שחשדו בבעלי בריתם ההונגרים שהם עומדים להפנות להם עורף, וייתכן שהמחשבה שקיבוץ יהודי של מאות אלפי יהודים ממשיך להתקיים מתחת לאפם ו'אם לא עכשיו אימתי' הביאה את הגרמנים לעשות את הבלתי מקובל, לפלוש למדינה בעל ברית.

      ראה גם מה שכתבתי בתגובותיי למאמרו של ד"ר יהודה הרטמן, 'נרדמו בלב הסערה', שטען טענה דומה על 'עיוורונם' של מנהיגי יהדות הונגריה שהאמינו במולדתם ולא צפו את השואה המתקרבת. אף דבריו אינם נכונים. מנהיגי יהדות הונגריה, אורתודוכסים כניאולוגים, הכירו את הסכנה הגדולה שנשקפה לאחיהם הפליטים ופעלו במידת יכולתם להצילם. אך פלישה גרמנית לארצם לא היה צפויה.

      בברכה, שצ"ם חנכ"ל 🙂

      • לגבי הדיון בין הצ"צ למשכיל

        הלא נתברר ההקשר. מדובר במשכיל ד"ר בצלאל שטרן מנהל בית הספר באודסה שנמנה עם המתווכחים כנגד הצ"צ ורבי יצחק מוולוז'ין בועידה בשנת תר"ג בה דרשו המשכילים בין השאר לבטל את לימוד התלמוד.

        ברור שהצ"צ לא ישאיר את שואלו עם הבנה שתשאיר את דברי המדרש שהקב"ה 'קרא ליעקב א-ל' כמשמעם שיש כאן ח"ו שתי ישויות, ובוודאי שההסבר ע"פ החסידות שמדובר על כוחו של יעקב להידמות לבוראו ביצירת הרמוניה בין ניגודים (על מרכזיות 'אחדות ההפכים' בתורת חב"ד, ראה בספרה של פרופ' רחל אליאור, בנושא זה).

        וכפי שהסברתי, הצ"צ העצים את קושיית השואל עד לאבסורד, כדי לבאר לו שתורת החסידות עמוקה ומורכבת. ד"ר שטרן לא עבר מהפך בהשקפתו המשכילית, אך המענה הענייני לשאלותיו ועמידתו המנומסת אך איתנה של הרבי – הותירו בו רושם חיובי, שהביא להסכמה לחלק מדרישות החסידים ולהתחזקותו בשמירת מצוות המעשיות.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מה, הדלקתי איזה חבדניק שנהיה בעלזער?
        לכן נזהרתי בלשוני וכתבתי 'וגם אולי לא בשכל ישר'. אכן, שמעתי טענות מסוג זה, ואולי יש בהן ממש, אף שעדיין מן הראוי לקיים 'והמשכיל בעת ההיא ידום', מה לך להרגיע? אתה כל כך סומך על הנאצים או ההונגרים? הרי המצב היה גרוע מאוד בכל אירופה, מי שיכול – ודאי עדיף לו שיקום ויברח, למה להרגיע? למה?
        ובכל מקרה, רוח הקודש לא היתה לו, וזה מספיק בשביל לגרום לחסידי בלז מבוכה גדולה, ולכן הם השתלדו לצנזר את הדרשה הזאת, ובמיוחד המשפט שציטטתי.

        • 'שיקום ויברח' - לאן?

          יהודי שהיה אזרח הונגרי היה בטוח הרבה יותר בארצו בה היתה ישיבתו חוקית. כל הארצות השכנות היו תחת שלטון גרמני ישיר או משתפות פעולה עם הגרמנים, שהיו מסגירות בשמחה יהודי שאינו מאזרחיהן. האפשרות היחידה לצאת מהונגריה היתה ע"י סרטיפיקט לא"י, ולגבי מעט הסרטיפיקטים שהיו, היתה העדפה ברורה לפליטים ששהותם הבלתי חוקית בהונגריה היתה כרוכה בסיכון מיידי של הסגרה לגרמנים.

          יצירת פאניקה אצל יהודי הונגריה לא היתה מביאה להם כל תועלת, ורק היתה מביאה להקשחת יחסם של השלטונות וכובלת את ידיהם של גורמים במינהל ההונגרי שאיתם נוצר שיתוף פעולה בפעולות להצלת הפליטים.

          לגבי 'רוח הקודש', אין מכאן ראיה לסתור. גם נביא כאלישע שהיה 'פי שנים ברוחו' מרבו אליהו, עומד בפני מצבים של "וה' העלים ממני ולא הגיד לי' (מלכים ב' ד,כז), על אחת כמה וכמה בחכמים בני הדורות האחרונים ובמיוחד בימים של 'הסתר פנים' הרבי מבלז עצמו אמר לג"ר נתן רענן (חתן הראי"ה קוק זצ"ל) שבא להקביל את פניו בבואו לא"י: 'הטעו אותנו בעניין ארץ ישראל'

          בברכה, ש.צ לוינגר,
          (מתלמידי תלמידיו של הרב דק"ק מחזיקי הדת בלונדון בשנים תרע"ה-תרפ"א וממחזיקי הדס בחג הסוכות)

          • דברי הרבי מבלז לרבי נתן רענן מובאים בתגובתו של 'מאירקה 99 (בדיון 'יש מי שמשוה את התפנות האדמורים והישיבות.', בפורום 'בחדרי חרדים') מהספר 'בשמן רענן' לזכרו של הגר"נ רענן זצ"ל.

          • פעטש געבער

            אם יורשה לי…. הנושא העיקרי כאן הוא הבעייה הפילוסופית של הנמנעות, וחבל להסיט את הדיון ל"בעיית" רוח הקודש של האדמו"רים והצדיקים למיניהם.

            הובאה דוגמה מן הדרשה הידועה בבודפסט, ונטענה טענה משעשעת על מה שהיו החב"דניקים עושים במקרה כזה. יפה. אבל מכאן ועד להתחיל ולנתח את הסיפור שם… הרי אין לדבר סוף.

            וכי חסרות דוגמאות ל'רוח הקודש' של מטומטמי ה'גדולים' בימינו, בכל רגע נתון?! ומה עם נבואותיו של עושה-הנפלאות של הליטאים מבני-ברק, חיים קנייבסקי: ב1999 ברק לא ייבחר, ב 2007 פרס לא ייבחר… ומה עם הבטחתו של ביב השופכין המהלך, עובדיה יוסף המנוח, כי יהודה אבידן לא יוציא את שנתו… אוי לו לטיפש הסבור כי 'נבואותיו' של 'גדול' אשמאי כלשהו, ויהא זה 'מרן' ליטאי ממחראות בני-ברק , רבי חסידי, או סתם פיסקאלע מאחינו בני עדות המזרח, טובות הן לדבר-מה מלבד לקינוח בחדר הקט שאין קובעים מזוזה בפתחו – ואבוי למי שזקוק להוכחה לכך.

            ואגב דאיירינן בהאי עניינא… שמועה שמעתי – אתה, הקורא לעצמך 'תלמיד תלמידיו' של הרב קוק ומתהדר בפיטפוטי מזרחניקעס על 'הטעו אותנו בעניין ארץ ישראל' – כי הגאון בעל "מה שאלוהים לא יכול" שליט"א עומד להוציא בזמן הקרוב ספר נוסף על תולדות משפחתו הרוממה, "רבי מנדל קמינר – ספר הזכרון והצאצאים", ובו יוקע נגד השמש סורחנו של ריי"צ מלובביץ', ה'נשיא' השישי שאלוהים התלבש בגופו בכוח 'נמנע הנמנעות', האנטי-ציוני הקיצוני שגידף את הרבי מגור על שהוא שולח לארץ הקדושה אנשים שיעבדו את האדמה ויעסקו במסחר… ורבי מנדל הנ"ל ענה לו כראוי והקהה את שיניו, כמו שהביא אלפסי בספרו שהוא ודאי אצלך… ומה ב1949, בהשקיף ריי"צ הזקן והחולה על התיאולוגיה שלו מנופצת מול עיניו, מתחנן לשז"ר לסייע לו בייסוד כפר חב"ד עם, אללי, עובדי אדמה… גם אז סירב ריי"צ היהיר להודות בטעותו לשעבר. כך זה כשאלוהים "מתלבש" בגופך – וכי אלוהים יכול לטעות?!

            • ושאלה לשונית (לפ"ג)

              'פעטש-געבער' או 'פאטש-געבער'?

              בברכה, של"ץ הפלוני, ,ק"ק פינפקירכען (Pecs)

            • עם נשמת ס"מ – עמק עכור כשלך, אפשר להבין טוב יותר מדוע השואה לא פגעה בעדות המזרח

              • פעטש געבער

                אפשר להבין למה אתה כועס?
                וחבל מאד להיכנס כאן לנושא אשכנזים-ספרדים. אולי זה עוזר לקושש קולות בשעת בחירות, אבל לא ברור מה עניינו לדיון הפילוסופי כאן.
                ובכלל, להזכירך, יהודי סלוניקי נרצחו בשואה, וכך גם הקהילה הקרימצ'קית בקרים, שעל רצח בניה היתה כתבה באתר זה בשבועות האחרים. לו היתה לנאצים הזדמנות היו רוצחים גם את היהודים הספרדים האחרים, שכן הם, בניגוד לעסקני ש"ס, לא הוטרדו במיוחד מן הנושא העדתי, וכל היהודים היו שווים בעיניהם.

  26. טוב, פעטש געבער, מחכים לספר
    אגב, היכן אפשר לקנות את 'מה שאלוהים לא יכול'?
    והדוגמאות שהבאת מנבואות הליטאים ואחרים מצויינות גם כן, אף אחד מחסידיהם לא מנסה להסביר איך זה לא הצליח, פשוט הולכים הלאה וחסל.

    • פעטש געבער

      אם כוונתך לקנות בירושלים עיה"ק, הרי במרכז העיר ראיתי ב'הולצר ספרים' בסימטה שבין אגריפס ליפו. ובקניון מלחה ראיתי השבוע שיש ב'צומת'. וכן ראיתי ב'אקדמון' בגבעת רם. ומסתמא ישנו בעוד מקומות.
      הנה בקרוב מתחיל שבוע הספר, ושמעתי מאחורי הפרגוד כי הגאון המחבר שליט"א יעמוד באיזה ערב בדוכן ראובן מס לחתום בעצמו בחי"ק על הספר לקונים. אך א"א לידע עתה באיזה ערב יהיה, ועוד, שמא יצטרכו אבטחה, לאור חלק מהתגובות כאן.
      והעיקר לדעתי כי מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואם תזדרז לקנות עתה עוד קודם חג השבועות הבעל"ט מה טוב, וע"י קריאתו אולי תזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, כלשון החב"דיים, וכמובן לא ל'פנימיות' שלהם – השי"ת יצילנו מהם – אבל יש פנימיות ויש פנימיות.
      וזאת למודעי כי אף מי החושב עצמו שאינו בקי בפילוסופיה יהנה הרבה מספר זה הכתוב בלשון השווה לכל נפש שלא כדרך איזה מנפוחי זמננו, ומבאר הכל בטוב טעם לקרב אל השכל בדרך ארוכה וקצרה בעז"ה. ומה שקרא הפרופ' שנרב 'משתלחת' קרו חכמינו ז"ל האי צורבא מדרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ליה וכו', ואמרו: אם ראית ת"ח נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך וכו', וניכר לכל המעיין אהבת ישראל ותורתו הבוערת בהמחבר, ואש יוקדת מתי אבוא ואראה פני אלוקים וגו'.
      אגב מעניין אותי, אם לשון ספר כזה היא 'משתלחת', איך ייקרא למשל ספרו של גרץ, במקור הגרמני?! אכשור דרא, בתמיה?! ואם זהו 'אכשור דרא', מה טוב שנבחר עתה טראמפ, על אפם וחמתם של השמאלנים המאוסים והזונות הפמיניסטיות.

      • ולגבי 'ת"ח נוקם ונוטר כנחש' (לפ"ג)

        אומרים שקפידתו שלל ת"ח צריכה להיות 'כנחש' שטועם טעם עפר בכל אכילותיו, וכך ת"ח לא נהנה בתקלת חבירו ולא מתכבד בקלון זולתו, וקפידתו אינה אלא לשם שמים בלבד (ראה במאמרו של הרב יהודה קופרמן, 'הגות וחינוך – הרהורים בענייני חינוך', באתר 'דעת', הע' 37)

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • רק שמואל הקטן יכול

          וכעין זה ביאר הראי"ה קוק שדווקא שמואל הקטן הוא שיכול לתקן את 'ברכת המינים', שכן הוא שהיה 'מרגלא בפומיה' לומר:'בנפול אויבך אל תשמח', ולכן מובטח הוא שעמידתו התקיפה נגד המינים נקיה מנגיעות ופניות, והיא כולה 'לשם שמים'

          • והרי זו עצמה היתה טענת המן במגילה דף ט"ז לא כתיב לכו בנפול אויבך אל תשמח, והשיבו מרדכי ה"מ בישראל אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך, ע"ש.

            ובכלל כל השיח הזה על 'נגיעות ופניות' הוא ברמת משגיח בשיעור א' בישי"ק. ומזכיר טענת אנשי חב"ד כי אליעזר שך הערפד רדף אותם מפני שדחאוהו ממשרת ר"מ בישיבתם כפי דמיונם.

            או להבדיל, דוגמה היסטורית יותר – טענת הרבניים (הראב"ד בס' הקבלה) כי ענן הקים את הקראות מפני שדחאוהו ממשרת ריש גלותא. וכי יש לך שטות יותר מזו – פתאום באמצע חייו ייסד אדם שיטה חדשה ביהדות ואלפים ילכו אחריו רק כדי לנקום עניינו האישי של הלה? מי פתי יאמין לזאת.

            אתה, שיטתך-שטותך מעבירתך על דעתך, כביכול כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים וכו', ושוכח רק את הסיפא… וכולם פותחים את פיהם.

            אלא יש אמת, ויש שקר, ויש מי שחננו השי"ת דעה להבדיל בין האמת ובין השקר.

  27. זייער גוט
    תענוג לקרוא את ה'לישנא דרבנן' שלך, פעטש געבער, ושאר שום וחניכה דאית לכו בפוסט זה ובמקומות אחרים.
    ודאתינא להכי אדכרתן בניק האחרון בדיחה טובה ששמעתי פעם
    יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וגיבור כארי, ונשאלת השאלה "וכי נמר אינו גיבור"? מדוע דווקא כארי?
    אלא, אמרו בני ירושלים, א-געבער אין נישט קין נעמער, און א-נעמער איז קיין מאל נישט קיין געבער, ודוק.
    ומכיון שאני רואה שאתה מקורב אצל הגאון שליט"א שמדליף לך דברים מאחורי הפרגוד, אולי תפנה אליו בבקשה מן הצמאים לדברי תורתו ושנינותו שיפתח בבקשה איזה בלוג ויכתוב שם מהני מילי דחביבי עלן [ועדיף בלי עניני יצרא דעריות, כדי שגם בעלי הנפש היפה יוכלו ליהנות], ולענ"ד הוא חשוב מאוד כדי שיוכלו הצאן לידע ולהיוודע עומק הפנימיות ושאר צי'קאוו שבתורת חב"ד, וגם מיהו באמת גדול בתורה ומיהו אלטער קאקער מבני ברק המזיעה, או סתם איזה מנפוחי זמננו.

    • נעמער וגעבער בדיבור אחד נאמרו (לר"כ)

      בס"ד יום ירושלים תשע"ז

      לרן – שלום רב,

      ברם מדברי רבי יהודה בן תימא מבואר שכדי לעשות רצון אביו שבשמים צריך אדם לאחוז בשני ההפכים, גם עז כנעמער וגם געבער כארי, מקבל ונותן כאחד.

      והרי זה עניינה של מסכת אבות להראות שכל דור ודור קיבל תורה מדורות קודמים, ועל יסוד מה שקיבל הוסיף נופך משלו, בחינת 'הוא' היה אומר, ומסר את התורה הישנה-חדשה, מה שקיבל ומה שחידש, לדורות הבאים – 'שומע ומוסיף'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  28. יפה רשצ"ל
    חשבתי שאתה לא מבין אידיש

  29. בעצכ"ח http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=3134493&forum_id=1364 נפתח אשכול על הספר עם מחמאות וביקורת. יעויי"ש.

  30. בכל יום ויום אני מתהלך בחצר המלך, מלכו של עולם, ע"ד הגוג"ל, לידע אם נתחדש איזה משא ומתן בתורתו של מרן שליט"א.

    וראה זה פלא כי אך היום הזה מצא הגוג"ל מקום אחד שכבר זה חודש ימים נאספו שם התלמידים ונשאו ונתנו בדברי מרן שליט"א, זה בכה וזה בכה:

    https://tamritz.wordpress.com/2017/04/30/%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA/comment-page-1/

    אשרינו מה טוב חלקנו כי תורת מרן שליט"א עושה פירות ופירי פירות, ונתרבית שקלא וטריא בדבריו היקרים. בודאי אין הדור יתום שהוא שרוי בתוכו, וברוך אל עליון אשר לא השבית גואל לעמו ישראל והעמיד בקרבנו אחד קדוש מדבר לדרוש בדעת אלוקים ולבקש פני השם וחקר אלוה תמצא. ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו שנות דור ודור, ונזכה כי בקרוב יוליכנו לקראת משיח צדקנו בב"א והוא יגאלנו.

    ומכאן בקשה של חיבה לכל המעיינים, כל היודע איזה מקום שנושאים ונותנים בדברי מרן שליט"א באלוקות בעניינים אלו, לטובת הכלל יואיל להרשימו בכאן שקורין לינ"ק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: