דווקא הטמא המפורסם ביותר, טמא המת, איננו מוזכר בפרשיות הטומאה והטהרה שבספר ויקרא. התבוננות במהות טומאתו מבקשת לבאר את הסיבה לכך

הפרשיות שבהן אנו אוחזים עוסקות בטומאה ובטהרה, מן החיות, דרך היולדת ועד המצורע והזב. היינו מצפים למצוא בין הטומאות המוזכרות בפסוקים גם את הטומאה הידועה ביותר – טומאת מת. אך לא היא. העיסוק בטומאת מת מופיע בהרחבה בספר במדבר, ונעדר לחלוטין מספר ויקרא. הכיצד? הלא מתאים הוא דווקא לספר ויקרא העוסק בכל הטומאות?

איור: מנחם הלברשטט

טומאה שמתוך מפגש

מספר הלכות מורות כי טומאת מת היא טומאה חריגה משאר הטומאות:

א. זו הטומאה היחידה המטמאת גם באוהל, ללא כל מגע בין המת והטהור.

ב. כל הורג נפש נטמא, גם אם לא היה מגע כלל בין ההורג להרוג (במדבר לא, יט).

ג. טומאת הנוגע במת היא טומאת המגע היחידה שאורכה שבעה ימים. זו גם טומאת המגע היחידה היכולה לטמא אנשים אחרים.

ד. החריגה המהותית ביותר: מת גורם לטומאה חמורה לכל הבא איתו במגע, ואילו המת עצמו אינו טמא. שתי ראיות יש לכך: האחת, בכל הטומאות התורה קובעת שתי קביעות: א. "טמא הוא"; ב. "כל הנוגע בו יטמא". במת לא נאמר בשום מקום "טמא הוא". המת מצטרף בכך לפרה אדומה שאינה טמאה בפני עצמה, ולמרות זאת גורמת טומאה לעוסק בה. השנייה, לאחר הקמת המחנה, עם ישראל נדרש להוציא מצורעים, זבים, וטמאי מת מהמחנה (במדבר ה, א–ה). אין דרישה להוציא את המת מהמחנה.

אם המת עצמו אינו טמא, קשה להבין כיצד אדם נטמא במגע עמו, שהרי אין כאן טומאה העוברת מטמא לטהור, כבשאר הטומאות. על כורחנו יש לומר שאין מקורה של הטומאה במת אלא טומאה חדשה נוצרת באדם החי אשר נפגש עם המוות. האדם החי משתנה בנוכחותו של המוות, והטומאה היא ביטוי של שינוי זה. מפגש זה יכול להתממש גם בנוכחות משותפת באוהל אחד, או במגע עם קבר, ולא רק עם המת עצמו. ומכיוון שזו טומאה נוצרת ולא טומאה מועברת, אורכה הוא שבעה ימים, והיא יכולה לטמא אחרים.

על פי הבנה זו, ברורה החומרה המיוחדת שיש בטומאת צרעת. בתודעת האדם הצרעת נתפסת כמוות, שהרי אהרן משווה בין מרים המצורעת למת (במדבר יב, יב). כך היא גם התייחסות התורה למצורע:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא יג, מה–מו).

פרימת בגדים, פריעת ראש, ישיבת בדד – כל אלו הם סימני אבלות. ומכאן, שהמצורע נוהג מנהגי אבלות – על עצמו! הניגוד בין המוות והחיים בגוף אחד יוצר טומאה חמורה, היא טומאת הצרעת.

הבנה זו מאפשרת להסביר הלכה מוזרה בצרעת: "כולו הפך לבן טהור הוא". כאשר יש לאדם נגע שכולו לבן אזי הוא טהור, ורק אם יופיע בנגע בשר בריא הוא יהיה מנוגע. הכיצד? מדוע דווקא הבשר הבריא מטמא אותו? לפי מה שהעלינו הדברים מובנים. הטומאה נוצרת מהמפגש של המוות והחיים, וזה מתקיים דווקא כאשר בתוך הנגע יש בשר בריא. כאשר כל הנגע לבן הסתירה אינה מתקיימת והאדם נטהר.

כפילות בלידה

גם בהליך הלידה, היוצר חיים, מובנה הקשר למוות. מטרתה הראשונית של מצוות פרו ורבו הייתה לצורך "מלאו את הארץ וכבשוה". האדם לא היה אמור למות אלא להמשיך לחיות בצד ילדיו. הילדים לא היו חייבים להיות המשך של הוריהם, שהרי הוריהם קיימים, וממילא תכלית ברכת פרו ורבו הייתה מילוי העולם בלבד.

לאחר חטא אדם הראשון, שבעקבותיו נגזרה עליו מיתה, נוסף פן אחר ללידת הילדים. מעתה, מטרת פרו ורבו אינה רק ריבוי האנשים בעולם, אלא המשכיות ההורים. כלומר, לידת הילד מסמלת את מותם העתידי של ההורים, ומתוך סתירה זו נולדת הטומאה.

מבנה טומאת היולדת משקף את הכפילות במטרת הלידה. טומאת יולדת מחולקת לשני חלקים: ימים ראשונים שבהם היא טמאה לגמרי, וימים נוספים, שהם הרוב, ובהם טומאתה חלקית. שני פנים אלו מסמלים את שתי המטרות שמגשים הרך הנולד: המשכיות הוריו הגורמת לטומאה, וריבוי האנשים בעולם שאינו קשור לטומאה.

נשוב כעת לשאלה שבה פתחנו – מדוע לא מוזכרת טומאת מת בפרשות הטומאה שבספר ויקרא? לשם כך עלינו להבהיר עיקרון נוסף. נושא הפרשיות שלנו אינו הטומאות כשלעצמן וההרחקה מהן אלא הדרך הנדרשת להיטהר מהן. כך, למשל, הביטוי "תורת המצורע" מוזכר בפעמיים הראשונות ביחס לטהרתו ולא לטומאתו (ויקרא יד, ב, לב). גם כאשר מדובר בטומאה, התורה מדגישה מספר פעמים את נושא הזמן, כמו למשל:  "כימי נדת דותה". אף סדר הטומאות בפרשיות – חיות טמאות, יולדת, מצורע, זבים – בנוי על פי מספר הימים הנדרשים כדי להיטהר: חיות טמאות שאינן נטהרות, יולדת נטהרת לאחר ארבעים יום, מצורע לאחר תשעה ימים, וזבים לאחר שמונה ימים.

לאור זאת מובן מדוע טומאת המת לא מופיעה במקומנו. התורה מתמקדת בטהרת מקורות הטומאה, והמת עצמו אינו מקור של טומאה הדורש טהרה. באשר לטמא המת, מדובר בטומאה ייחודית, שכן, כאמור לעיל, המת עצמו איננו טמא שהעביר טומאתו אליו. משום כך טהרתו של טמא המת שונה לחלוטין מהמבואר בספר ויקרא: אין הוא מחויב בקרבן אישי וטהרתו נעשית על ידי הזאה. פרטים אלה יובאו רק בספר במדבר.

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017