גלידה טובה | יוסף יצחק ליפשיץ

 

סיפורו של פטר מאייר מבודפשט שניצל עם משפחתו בזכות אומץ הלב של בעל חנות הגלידה, נכתב כאגדה קסומה וחפה מקיטש. כך כותבים ספרות לילדים בכלל ועל השואה בפרט

חנות הגלידה של פרנצ‘סקו טירלי

תמר מאיר

כתר, 2017, 32 עמ‘

לא קל לכתוב ספרות לילדים. למרות שכולנו היינו ילדים, השנים הקשיחו את גופנו וגם את נפשנו. קשה לפשט את הקמטים, לעורר את שמחת החיים, את הפליאה. אבל הקושי איננו מרפה את ידי הכותבים, ורבים שולחים את ידם ומתמודדים עם האתגר. ספרות ילדים גדושה בניסיון לגשר על השנים שאבדו, אלא שרק מעטים מצליחים.

לרוב, דומה כתיבה לילדים לדודה טרחנית שמתכופפת אל הילד, פועה אליו בקול ילדותי ומדביקה ללחיו נשיקה רוויית ליפסטיק. פעמים רבות ספרי ילדים אינם ספרי ילדים. במקרה הטוב, אם לא נכתבו בידי אותה דודה, ספרים שכוונו לילדים נקראו על ידי מבוגרים בלבד. אפילו ספרו הידוע של אנטואן דה סנט אכזופרי, “הנסיך הקטן“, הוא ספר ילדים הנקרא בעיקר על ידי מבוגרים המנסים להתחבר לילד שבתוכם. ילדים של ממש מושכים ממנו את ידם.

אם הדברים אמורים בסתם ספרות ילדים, בספרות בנושא השואה – על אחת כמה וכמה. כתיבת ספרות שואה לילדים היא מבצע קשה מאין כמוהו. כפי שטען ק. צטניק, השואה היא פלנטה אחרת. מי שלא ביקר בפלנטה זו לא יבין אותה לעולם. ק. צטניק צדק כמובן, אולם אמירה זו שלו עלולה הייתה לגרום להדרה מוחלטת של השואה ושל ספרותה. האם נבצר מאתנו, אנו שלא היינו בפלנטה נוראה זו, לחוש באימי השואה? ברשמיה? בלקחה? האם הדרך היחידה לפתוח בעבורנו צוהר לעולם מחריד זה הוא כתביו של ק. צטניק עצמו?

אני שייך לדור שספרות השואה מן הסוג של ק. צטניק נכפתה עליו. ביום השואה, בתשעה באב, ובעצם בשאר ימות השנה, הוטל עלינו לקרוא את ספרות השואה, לשמור על הזיכרון, להמשיך את מורשת השורדים. התוצאה היא שאני ולא מעט אחרים בני גילי סובלים מתסמונת פוסט–טראומטית. אני נמנע מלקרוא ספרות שואה מאז עומדי על דעתי. אני לא זכיתי למה שזוכים בני הדור הצעיר יותר, לקרוא ספרות שואה שכתבו אידה פינק ואהרן אפלפלד, מבעד לפרספקטיבה של בני הפלנטה שלנו.

אהבת‭ ‬הגלידה‭ ‬משמשת‭ ‬משל‭ ‬לאהבת‭ ‬החיים‭ ‬ולאהבת‭ ‬האדם‭. ‬איורה‭ ‬של‭ ‬יעל‭ ‬אלברט‭, ‬מתוך‭ ‬הספר

החיים יפים

דומה שאידה פינק ואהרן אפלפלד, כמו רוברטו בניני בסרטו “החיים יפים“, הצליחו במקום שק. צטניק הצליח פחות. רוח האדם אחת היא. תיאור חוויות אנושיות, כאלה שאנו חווים גם בפלנטה שלנו, רק הם מאפשרים לנו להתייחס למה שעברו קרובינו בשואה הנוראה ההיא. ספרי פינק ואפלפלד מצליחים דווקא משום שהם אינם ספרות שואה.

פינק, אפלפלד ובניני הצליחו לעבור את מחסום ספרות השואה, משום שהם השכילו לתאר עולם פיוטי, למצוא יופי, יחסי אנוש בעלי שאר רוח, ואפילו הומור, בתוך התופת. חנה ארנדט טענה שתיאור הנאצים כמפלצות, מונע את האפשרות לדון אותם, או אף ללמוד לקח לעתיד. תפיסתם כמפלצות מוציאה אותם מן המציאות ומדירה אותם אפילו מן האשמה. אפשר להתווכח עם ארנדט בנקודה זו. הזוועה הנאצית שונה באכזריותה, באנטי–אנושיות שבה, ודאי שבהיקפה, מכל מקרה אחר בהיסטוריה. אך יחד עם זאת, צודקת ארנדט בדבר אחד – ככל שאנו מעצימים את הזוועה, כך אנו מחלישים את היכולת לדון את הנאצים כבני אדם, ואף ללמוד לקח לבאות.

בדומה להאשמת הנאצים, כך גם תיאור זוועות השואה בספרות, בשירה, בקולנוע או באמנות הפלסטית. תיאור מפלצתי מדי, המניח שמדובר בפלנטה אחרת, מדיר אותנו הקוראים או הצופים מן היכולת להתייחס לשואה, להפנים את לקחיה, לזכור אותה. אינני סבור שמותר להתווכח עם ק. צטניק. אכן מדובר בפלנטה אחרת שמי שלא היה בה, לא יוכל להבין, להשיג, לתפוס את הזוועה. אבל אנחנו שלא עברנו את התופת, חסרים אנו את הכלים לתופסה כמות שהיא. מוטב לתפוס אותה בכלים שלנו, בעולם החוויות שלנו, בכוחות הנפש המוגבלים שלנו.

האתגר האמנותי לתאר את זוועות השואה, איננו פוטר את הסופר, אשר בחר בנושא הקשור בתקופה זו, מן האתגר של הספרות בכלל. אתגרים אלה מצטרפים לאתגר הגדול של כל סופר – יצירת עולם, עולם אישי. “אי בעו צדיקי – ברו עלמא“; אם רצו צדיקים – היו בוראים עולמות, והסופרים בוראים עולמות בכל יום. אלה עולמות מדומיינים שאנו הקוראים זקוקים להם כדי להרחיב את עולמנו, שכן צר לנו המקום.

בריאת עולמות זו, מוטב לה שתהיה משכנעת. כפי שאמר לי פעם הסופר ד“ר אסף ענברי, מלאכתו הקשה של סופר איננה הכתיבה אלא ניקוי הזיעה ממנה. כל סדק, כל אגל זיעה, כל קו ישר מדי, משורטט ביד גמלונית, שולף את הקורא מן העולם שביקש הסופר לברוא ושולח אותו מטה, אל כבשנו של הסופר.

לא משנה הסדר

בריצת המכשולים הזו שתיארתי, הצליחה ד“ר תמר מאיר, מרצה לספרות המתמחה במדרש ואגדה, בספר הנפלא, שכתבה “חנות הגלידה של פרנצ‘סקו טירלי“, לספר את סיפור משפחתה, בשפה ישירה, נדירה בדייקנותה, נקייה מיומרות וחפה מקיטש, בהומור וברגישות נוגעת ללב. בעיקר משום שספרה איננו ספר שואה.

בספר זה היא מספרת את סיפורם של חסיד אומות העולם, פרנצ‘סקו טירלי, ושל פטר (יצחק) מאייר, חמיה של תמר עצמה. פרנצ‘סקו, נער איטלקי שאהב גלידה יותר מכל, היגר להונגריה והקים בבודפשט חנות של גלידה איטלקית, נקשר בעבותות אהבה לפטר, בנם היהודי של משפחת מאייר, שכניו בבודפשט. אחר פלישת הנאצים להונגריה, החליט פרנצ‘סקו להציל את הילד פטר ואת משפחתו יחד עם משפחות יהודיות נוספות. הודות לו הם שרדו את השואה וחלקם הקימו משפחות לתפארת בארץ.

חרף הרקע הקשה, הספר ספוג בטעמי גלידה וניחוחות קיורטוש, בנופי ונציה ובודפשט, ובעיקר באופטימיות ובאמונה ברוח האדם. סיפורם של פרנצ‘סקו ושל פטר, הוא סיפור של אהבה משותפת לגלידה, לאותם טעמים ולאותו הומור. פרנצ‘סקו, בילדותו, “היה מוצא סיבה לעבור ליד עגלת הגלידה של קרלו טירלי, הדוד שלו“, ואחר שהיה הדוד תופס אותו, צובטו בלחי ימין, ומנשקו בלחי שמאל, ומניף אותו לגובה:

אז היה הדוד קרלו

מוריד את פרנצ‘סקו ושואל:

“אגוזים או לימון? תות או קינמון?

שוקולד או מרמלד?“

ופרנצ‘סקו היה עונה תמיד את אותה התשובה:

לא משנה הסדר“

וכאשר עבר פרנצ‘סקו בבגרותו לבודפשט, ובחר דווקא בה, להקים גלידריה, בין חנויות הבלינצ‘ס, הקרזט, הז‘רבו, הרוקוט קרומפלי, הגומבוץ והקיורטוש (פיהם של מכירי המנעמים ההונגרים הללו, אני בטוח, כבר מתמלא ריר), פטר הקטן, עבר בכל יום ליד חנות הגלידה, ואף הוא ענה לשאלתו של פרנצ‘סקו:

““אגוזים או לימון? תות או קינמון?

שוקולד או מרמלד?“

“לא משנה הסדר.“

ופרנצ‘סקו, כאשר היה שומע את התשובה:

היה מחייך אליו חיוך גדול,

ונותן לו כדורי גלידה גדולים במיוחד.

נר חנוכה במחבוא

אהבת הגלידה של פרנצ‘סקו ופטר, מתבררת כסוד משותף, שלא פלא שהביא בסופו של דבר להצלתו של פטר, הצלת משפחתו והצלת יהודים רבים נוספים. אהבת הגלידה משמשת משל לאהבת החיים ולאהבת האדם. אור קטן בתוך החושך הגדול שאפף את אירופה.

הסיפור כולו מתואר כאגדת נעורים קסומה, שהחיסרון היחיד שלה הוא ממש כגלידה – היא מסתיימת מהר מדי. אני מצאתי את עצמי נשאב כולי לעולמם של פטר ופרנצ‘סקו, לגלידריה ולגדלות הנפש. כך גם בתי ונכדי. הספר אכן כתוב ללא מתום. אגל הזיעה היחיד שמצאתי, אולי, הוא סיפור הדלקת נר חנוכה במחבוא, שלמרות דיוקו ההיסטורי, איננו הולם את הרצף המושלם כל כך של הספר.

האיורים של יעל אלברט מקסימים לא פחות. יעל, מאיירת שאיוריה מעטרים ספרי ילדים נודעים כמעשה בחמישה בלונים של מאיר שלו וחלקם אף הגיעו לניו יורק טיימס, עשתה בספר זה עבודת מופת. בסגנון של אמצע המאה העשרים, המזכיר את איוריו של וולטר טרייר, המאייר הגדול של ספרי אריך קסטנר, ובצבעים מרהיבים, מצליחה יעל להעניק נופך של אותנטיות, המכניסה את הקורא לרוח התקופה ויחד איתה גם לרוחה של הסופרת.

ספר זה הוא קודם כל ספר לילדים על גלידה ועל גדלות רוח אנושית, אבל גם ספר נפלא למבוגרים. לפחות לאלה מביניהם שלא אבדו את היכולת להתמוגג מגלידת לימון ואהבת אדם.

הרב ד“ר יוסף יצחק ליפשיץ הוא מרצה בכיר במרכז האקדמי שלם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: