גבולות הידיעה | צור ארליך

 

שבע דרכים לאיבוד

סמדר שטינברג

זמורה–ביתן, 253 עמ‘

“שבע דרכים לאיבוד“ נקרא ספר ביכוריה של סמדר שטינברג, איבוד ולא אובדן ולא אבדון, ובזאת טמונה עוצמתו הרכה. שבעת גיבוריו המתחלפים הולכים לאיבוד, מאבדים את זיכרונם, אפילו מאבדים משהו כפשוטו, אבל תמיד הם תועים בארצות החיים. גם כאשר שני הקשישים בהם מגיעים לידי אובדן או לסף התאבדות, לא זהו האיבוד העיקרי בסיפורם. האיבוד הוא של המרחב המוכר, של התבניות השגורות, של הבינה והאשליה והתקווה והשליטה. ושלם נשאר רק החוט הארוך השוזר איבוד באיבוד, דמות בדמות, גורל בגורל וסיפור בסיפור.

עלילות הספר, הארוגות כולן ברקמה חיה אחת, מתרחשות במקומותינו ובזמננו, בישראל של אחת השנים האחרונות, בימים אלה ממש שלקראת פסח. מפרק לפרק, שבעה במספר, עובר הכדור מדמות לדמות; כל פרק נמסר מנקודת מבטה של הדמות המרכזית הפעילה בו ובמגבלות תודעתה, אך הדבר עשוי בעדינות רבה כל כך, בלוע באופן כה מחושב בגוף השלישי ומפי דובר המתבונן בדברים כביכול מבחוץ, שיכול הקורא שלא להבחין בו כלל בששת הפרקים הראשונים – עד לפרק האחרון, המשקף את בלבולו המובהק של חולה אלצהיימר או מחלה דומה. כך מוקנית אמינות–כביכול לנקודות מבט יחסיות. האפקט מוחץ, דווקא בשל עדינות האמצעים. הקורא הולך שולל אחר הדמות, מאמין כמוה שהיא הצודקת והיודעת, חווה איתה את ההכרה במוגבלות ידיעתה, ורק בפרקים הבאים מתעורר לראות מוגבלות זו.

שטינברג עושה זאת היטב. די בהישג זה של ספרה הראשון, הישג מרשים של חוויית דמויות מבפנים ושל מסירה משכנעת של חוויה זו, כדי להצדיק קריאה בו. על אחת כמה וכמה טוב לקרוא בו בשל העניין שיש בעלילה עצמה. גם כאן, הקורא כל פרק ופרק סבור כביכול שבידו סיפור–קצר המכיל את עצמו, ונהנה לגלות במאוחר, בפרקים האחרים, את השפעותיו ואת מושפעויותיו ואת מניעיו הנסתרים. הרגעים הדרמטיים בספר הם רגעים עדינים. הם נולדים באותו מכחול עדין שבו שרטטה שטינברג בצבע מים שקוף למחצה את גבולות הידיעה של הגיבורים.

עמודי התודות שבסוף הספר יוצרים את הרושם ששכבות עבות בספר נארגו בעצם בידי חבורה גדולה של מורים, מנחים, עורכים וחברים; שהספר הוא תוצר של חרושת הסדנאות הפורחת בארצנו. ברור שזוהי בעיקר הצטנעות מוגזמת, ושמתחת לכל צעיפי התודות הספר הוא פרי רוחה של הסופרת; אבל אכן, חוזקותיו של הספר נמצאות בעיקר בדברים שאפשר ללמוד ולשפר בסדנאות: מבנה משוכלל, תסרוט טוב, הקפדה ביצירת הדמויות, שימוש בטכניקות של מיקוד. איך אומרת הקלישאה המאוסה? שטינברג “יודעת לספר סיפור“, וכאמור גם עושה זאת ברגישות יוצאת דופן. ואילו דברים אחרים שאפשר לחפש בפרוזה גדולה, ושקשה ללומדם, כגון חותם סגנוני אישי, תיבת תהודה תרבותית עשירה, ייחודיות תמטית או תובנות חובקות עולם – את אלה נקווה למצוא בספריה הבאים.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח ניסן תשע"ז, 14.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באפריל 2017,ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ז - 1027, סיפורת, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: