הסיפור החסידי עושה לך כנפיים | אריאל הורוביץ

בין יצירה באמנות ובמוזיקה ובין הוראה בישיבה, במדרשה חילונית ובאוניברסיטה, זאב קיציס, נצר למשפחה פועליתחסידית ואנטי ממסדית , עסוק בהנגשת הסיפור החסידי לכולם באמצעות האתר החדש "זושא". "זהו פרויקט הצלה לאומי: הלאום שלנו מציל את הסיפור החסידי משכחה והסיפור החסידי הוא גלגל הצלה של הלאום שלנו"

כשזאב קיציס היה ילד, הוא שאל את אביו לאיזה מגזר המשפחה משתייכת. "אנחנו חסידים", ענה לו אביו. "חסידים של מי?", הקשה קיציס, והתשובה שקיבל הייתה: "חסידים של הבעל שם טוב". "גדלתי עם זהות כלל–חסידית", הוא אומר, "התחושה הייתה שאנחנו ממשיכים מסורת עתיקה וחיה שלא נפסקה אף פעם, שאנחנו חלק מרצף".

ילדותו של קיציס הייתה רוויה סיפורי חסידים ששמע מהוריו, והסיפורים עיצבו את חייו ואת השקפת עולמו. קיציס, בן 42, נשוי לשולמית ואב לארבעה, ממשיך כיום, בדרכו, את המסורת החסידית שינק בבית הוריו. הוא מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת אורנים, וכן באוניברסיטת בר–אילן; עוסק באמנות ובמוסיקה, וכעת הוא משיק, יחד עם שרה ב"ק, את "זושא": מפעל כינוס שאפתני שמבקש להגיש לציבור הישראלי את מיטב הסיפור החסידי באתר אינטרנט נגיש. הסיפור החסידי, מאמין קיציס, הוא החוליה החסרה ביהדותה של החברה הישראלית: יצירה תרבותית שמצויה בסכנת הכחדה, ושהחייאתה והכנסתה למחזור הדם של התרבות בישראלי הן קריטיות.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זרקו את השטריימלים

קיציס גדל בשכונת גבעת שאול בירושלים למשפחה שניצבה על הגבול שבין העולם החרדי והציונות הדתית. מצד אביו הוא נצר לרב זאב קיציס, מתלמידי הבעל שם טוב; סבו מצד אמו הוא הרב אליהו כי טוב, מחבר "ספר התודעה" ומראשי פאג"י, תנועת פועלים חסידית שפרשה מאגודת ישראל וביטאה קו אקטיביסטי ותקיף יותר כלפי התנועה הציונית. "פאג"י הייתה ארגון פועלים שהיו לו יחסי אהבה–שנאה עם הממסד של פא"י, פועלי אגודת ישראל", מספר קיציס. "היא הוקמה על ידי קבוצת חסידים מוורשה, סבי וחבריו, שסברה שלחסידות צריכה להיות נוכחות אחרת במרחב הציבורי. לתפיסתם, תפקידה של החסידות הוא להיות אקטיבית ואקטיביסטית, מעין פרוגרמה שתשפיע על החברה בארץ. במונחים של היום, הם היו שמאל חסידי–חברתי רדיקלי.

"הם ראו את החסידות כתנועה ביקורתית כנגד הממסד, וזאת בהמשך ישיר לאווירה הקוצקאית שממנה הם באו. הממסד תמיד נתפס בעיניהם כדבר שלילי, כולל הממסד האדמו"רי – לסבא שלי היו יחסים מתוחים מאוד עם האדמו"ר מגור, ופעם אחת הוא אפילו פוצץ פגישה איתו באמצע. מצד שני, הם התנגדו גם לממסד הציוני. הם האמינו שהחסידים צריכים לקחת את גורלם בידיהם ולהיות אנשים פשוטים, עמלים, ובפירוש לצאת כנגד הממסד ולנסות לאתגר אותו".

בבחירות הראשונות לכנסת ניסתה פאג"י את כוחה, אך לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1951 חבר הרב אליהו כי טוב לדמויות כמו הרב יעקב משה טולידנו והרב יצחק נסים בניסיון להקים תנועה פוליטית אשכנזית–ספרדית בשם "אמוני ישראל", אך גם תנועה זו לא זכתה באמון הבוחרים. "המפלגה הזו הייתה אמורה לחסוך את ההרפתקה המוזרה של ש"ס בשנות השמונים", אומר קיציס, "סבא שלי זיהה את הציבור הספרדי כציבור שמורכב מאנשים יראי שמים שאין להם קשר עם הממסד המסואב שאותו הוא תיעב כל כך, והוא רצה לאחד כוחות ולהקים תנועה כלל–יהודית פועלית. בפועל, זה לא צלח".

איך אתה מסביר את ההיעלמות של פאג"י, ושל המודל החרדי הפועלי בכלל?

"פאג"י נבלעה בתוך שתי תנועות מתחרות – החרדיות מצד אחד, והציונות הדתית המרכזניקית מצד שני. יש משהו במסר הצנוע יותר, המורכב יותר, שנשחק מאוד. אני חושב שהתופעה שהם ייצגו הייתה מאוד חסידית. למשל, סבא שלי וחבריו זרקו את השטריימלים שלהם. השטריימלים סימנו בעיניהם מין פאר וראווה שמנוגדים לרוח החסידית. איך אפשר להיות חסיד וללבוש שטריימל שעולה אלפי דולרים? כל זה מתיישב עם המסר החסידי של הפשטות והאדם הפשוט, וגם של החסיד כאדם מעז, שמסוגל להגיע למצבים קיצוניים, שעושה מעבר, שמחמיר על עצמו. תפיסת העולם שלהם לא הייתה סגורה, אלא תפיסה שיש בה פתיחות עמוקה. סבי היה אנטי–ציוני קיצוני, ובדברים מסוימים הוא היה חסיד ממאה שערים, אך כשהוא שמע ברדיו זמרת ששרה 'למה שכחתני', הוא התחיל לבכות, ואחר כך שר את זה בשולחן שבת. היה בו יסוד חסידי שמחפש את ההפתעה בחיים. ב"ספר התודעה" היה פרק על יום העצמאות, שנגנז בסופו של דבר. הוא כותב שם דברים מאוד נוקבים כנגד המדינה החילונית, ומדבר על כך שהנביאים חזו לנו חזון אחר, אבל מצד שני הוא כותב שלקב"ה מותר להפתיע אותנו".

חיפשנו‭ ‬שפה‭ ‬נפשית‭ ‬של‭ ‬יצירה‭, ‬של‭ ‬מוזיקה‭ ‬ונשמה‭. ‬זאב‭ ‬קיציס‭, ‬מז‭'‬יבוז‭', ‬2016

שפה דתית אחרת

קיציס למד בישיבה התיכונית מקור חיים בשנותיה הראשונות, לאחר מכן המשיך לתקופה קצרה בישיבת חברון, ולבסוף הגיע למספר שנים לישיבת מרכז הרב. הימים הם ימי הסכם אוסלו, והישיבה תססה סביב ההתרחשויות הפוליטיות שהציבו אתגר למסרים האידיאולוגיים של תורת הרב קוק. "הגעתי למרכז הרב מתוך ייאוש", אומר קיציס, "הבנתי שלא אהיה בשר מבשרה של החרדיות, ועברתי למרכז הרב, כי חשבתי שעדיף להיות זר בציבור הדתי לאומי מאשר בציבור החרדי. ואכן, הרגשתי שם זר לחלוטין, אבל נסיבות התקופה יצרו אווירה מרתקת שבדיעבד עיצבה את חיי. בתקופת אוסלו הישיבה נקלעה למשבר ערכי עמוק מאוד. המשיכו לדבר בסיסמאות הגדולות, אבל השטח הלך למקום אחר. התלמידים התחילו לחפש באופן נואש שפה דתית אחרת, ואני נחתּי לתוך הסיפור הזה עם גיטרה על הגב. הייתי האדם 'הפרטי' שמחפש משהו אחר. נוצרה חבורה שניסתה לדבר שפה דתית אחרת, ומרכז הרב הפכה מעין פלטפורמה לתהליכים שחתרו תחת המסרים של הישיבה עצמה".

היית סוג של גיס חמישי.

"אפשר לומר. הרגשתי שמרכז הרב מדברת בשפה שהיא זרה לא רק לי, אלא גם למי שסביבי. חיפשנו שפה נפשית, פרטית, שפה של יצירה, של מוזיקה ונשמה. רצינו לדבר על עצמנו. לתוך התמהיל הזה נכנסה דמותו של הרב שג"ר. הוא מצא אותנו ואנחנו מצאנו אותו".

הרב שג"ר עמד אז בראש בית המדרש של "בית מורשה", ולדברי קיציס, "גם הוא היה קצת אבוד אז, כמונו. מבחינה נפשית, הוא כבר חיפש משהו אחר. הוא התחיל להעביר לנו שיעורים בבית בקריית משה. ברב שג"ר מצאנו אדם מגמגם, שמגמגם את הגמגום שלנו. היינו מיוסרים, והוא הדהד בצורה מאוד חזקה את הייסורים האלה. הוא עזר לנו לרדת מהסיסמאות הגדולות, משום שאפילו הדיבור ה'פרטי' (במלעיל, כפי שנהגו לבטא זאת בז'רגון המרכזניקי. א"ה) שלנו היה דיבור של סיסמאות. היינו מנסחים את השאיפות שלנו לפנימיות וליצירה דרך פסקאות כמו 'בקשת האני העצמי' של הרב קוק. הרב שג"ר שחרר אותנו מזה, ויצר בתוכנו ספק עמוק שהיינו זקוקים לנו, ויכולת לדבר דיבור אינטימי ופשוט. חיפשנו את הדרך למציאות, והוא החזיר אותנו אליה".

אחרי לימודיו בישיבה נישא קיציס לשולמית, בתו של הרב שג"ר, החל ללמוד ציור וגרפיקה ועסק באמנות. כשהרגיש שהוא מתגעגע ללימוד התורה, מצא את עצמו בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. "עזבתי את מרכז הרב מתוך טראומה", הוא מספר, "יצאתי משם בלי כלים לחזור לעולם הישיבות, ומעלה גלבוע נתנה לי עולם שיכול להכיל תהליכים בנפש שלי ושל אשתי. מעלה גלבוע לימדה אותי בצורה עמוקה איך אפשר להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. זו ישיבה ליברלית שיש בה פתיחות רוחנית, לא רק אינטלקטואלית. תלמידיי במעלה גלבוע רוצים לחוות, להיות בתוך הניגון או בתוך הטיש, ומצד שני, הם רגילים להיות גם מחוץ לחוויה, וזו עמדה נפשית שאני מתחבר אליה. היא גם זו שמאפשרת לי ללמד חסידות באוניברסיטה – היכולת לצאת החוצה, לעשות זום אאוט ולבחון את הדברים, ודווקא בעזרת היכולת הזו להיכנס פנימה ולחוות את זה בצורה עמוקה. מי שנמצא רק בפנים הוא מוגבל; אני חושב שמי שיכול להיות בפנים ובחוץ מרוויח משהו. אני מודע לכך שהחוויה של הפנים והחוץ בו–זמנית מונעת לפעמים את הטוטליות, אבל אני מאמין במקום המורכב הזה. אני חי היום בשני ממדים – בתוך הדבר, ומחוץ לדבר ועם הפנים אליו".

למרות שהדמויות החסידיות הגדולות, כך נדמה, היו יותר "בפנים", ולאו דווקא קיימו את התנועה הזו בין הפנים לחוץ.

"אני חושב שהיום, בעולם שאנחנו חיים בו, אין לנו לגיטימציה להיות רק אנשים פשוטים. אני מאוד מחפש את התמימות, אבל זה לא אפשרי. אדם שמחפש תמימות חייב להיות מורכב, להתבונן, להיות רפלקטיבי – הכול כדי להגיע למקום פשוט ותמים בנפש. החסידות עומדת על יסוד פשוט, אך היא למדה להגיד אותו בצורה כל כך מורכבת ומשוכללת, שצריך להכיר אותה. אין לנו הלגיטימציה להיות פשוטים, בטח לא היום. אבל גם כשמתבוננים בהיסטוריה של החסידות מגלים שהייתה שם יותר מורכבות ורפלקטיביות ממה שנדמה. בדורות הראשונים החסידות הייתה בנויה על מסירות נפש ודבקות, אך ככל שהיא התבגרה היא יצרה תהליכים מורכבים יותר, שמאפשרים דבקות מתוך החיים. כשמצמצמים את החסידות רק לאותם נערים שמחפשים טוטליות והתמסרות מאבדים המון מורכבות וחכמה שיש בחסידות, וגם את היכולת להפוך אותה לתורת חיים, לתווך אותה לקהלים אחרים. החסידות היא המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בעם היהודי במאות השנים האחרונות, והיא סחפה אחריה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, לא רק נערים בני 18. אנחנו מכירים היום את החסידות מזווית מאוד מצומצמת, אבל הסיפור שלה מורכב ומעניין יותר".

אז אשאל אותך מהכיוון ההפוך: האם העובדה שאתה אוהב חסידות ומגדיר את עצמך כחסיד לא מפריעה לך להיות חוקר חסידות?

"זה תמיד מפריע, ואני מודע לזה ומתמודד עם זה. ברוך השם שזה מפריע. זו התרוצצות בין קטבים. אני חי עם המתח הזה בין פנים וחוץ, אני נהנה ממנו והוא מפרה אותי. אני מרגיש שהוא גם מזין את החסידות שלי. מספרים על רבי שמחה בונים מפשיסחא – שלא נהג ללכת בלבוש חסידי – שישב פעם עם סוחרים בבית קפה. המלצרית, שראתה יהודי ירא שמים, בכוונה לא הגישה לו את כוס הקפה, אלא רצתה שהוא ייקח את הכוס מהיד שלה. הוא ניסה להתעלם, ובסוף צעק עליה: "את לא רואה שאני חסיד?". אחר כך הוא הצטער כל חייו על כך שהוא הכריז בקול שהוא חסיד. אני מתחבר לסיפור הזה – גם אני נזהר מלהכריז על עצמי שאני חסיד. זה יכול גם לקלקל".

תיארת קודם את החסידות כמהפכה הגדולה ביותר שעברה על העם היהודי בדורות האחרונים, וחשבתי על מהפכה אחרת שלא הזכרת המהפכה הציונית. איך אתה רואה את היחסים בין שתי המהפכות הללו?

"הן לא כל כך שונות במהותן. אני חושב שהמהפכה החסידית הכשירה את הקרקע למהפכה הציונית. יש סיפור חסידי על ביאת המשיח: כשהמשיח בא, עשו אירוע גדול והגיעו המון אנשים כדי לראות את המשיח. החסידים, כהרגלם, איחרו לאירוע. בסופו של דבר הם הגיעו, ואיתם חבית גדולה וישנה של משקה, שכתוב עליה באותיות ישנות: 'לכבוד משיח צדקנו'. הם מצאו כוס פלסטיק, כי את הגביע הם שכחו בבית, פתחו את הברז של החבית, ולא יצא כלום. רק כשהם הִטו את החבית, יצאו כמה טיפות של משקה. המשיח אמר להם בציניות: 'כל כך הרבה משקה לכבודי?', והם השיבו לו: 'פעם החבית הייתה מלאה, אבל הרבה זמן עבר, היו מקרי חירום והיינו חייבים לפתוח את החבית. אם לא היית מגיע עכשיו, גם את המעט הזה לא היית מקבל'. הסיפור הזה מלמד שהמסיבה בעצם כבר התחילה, עוד לפני שהמשיח הגיע. יהודים תמיד אמרו שכשיגיע המשיח, משהו יתחיל לקרות – נשמח, נפתח את החבית, נתחיל לחיות, נחזור לעצמנו, לטבע, לאמנות, לניגון. החסידים אמרו: די עם זה. נתחיל לטעום את המשקה של הגאולה כבר עכשיו. אנחנו לא ממהרים לפגוש את המשיח, כי כבר התחלנו את המסיבה. אני חושב שגם הציונות אמרה דבר דומה. החסידות כבר ניגנה על מיתר הגאולה, יצרה את האמון של האדם בעצמו, את האפשרות להיגאל. בהמשך, הציונות הוסיפה את המרכיבים הלאומיים והפוליטיים".

‭"‬חסידים‭ ‬של‭ ‬הבעל‭ ‬שם‭ ‬טוב‭". ‬משפחת‭ ‬קיציס‭ ‬בקברי‭ ‬הבעל‭ ‬שם‭ ‬טוב‭ ‬וסבם‭ ‬הגדול‭ ‬ר‭' ‬זאב‭ ‬קיציס

באינטרנט מתחת לתנור

"זושא", הפרויקט החדש של קיציס, בשיתוף עם העיתונאית שרה ב"ק, הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של עיסוק בסיפור החסידי. במאה השנים האחרונות ניגשו יוצרים רבים אל הספרות החסידית ויצרו אנתולוגיות רבות – בהם ש"י עגנון, מרטין בובר, פנחס שדה, הרב ש"י זוין וגם סבו של קיציס, הרב אליהו כי טוב.

קיציס אומר שהתודעה שהנחתה אותו ביצירת "זושא" שאבה השראה מביאליק, שבהקדמה לספר האגדה מביע את הדחיפות שבכינוס ספרות האגדה לספר אחד, מתוך חשש שבעוד דור אחד או שניים האגדה התלמודית תישכח. "הסיפור החסידי הוא לא תרבות מתה", אומר קיציס, "יש ציבורים שבהם הסיפור החסידי לגמרי חי, ואפילו ממשיך להיווצר. אבל לצערי הרב, בציבור הכללי הסיפור החסידי לא נוכח. אין היכרות עם הסיפורים החסידיים, ומה שכן מכירים מגיע דרך מתווכים, חלקם אמינים וחלקם לא. לא מדובר בתרבות חיה לגמרי, וגם במחוזות שבהם היא כן חיה היא בעיקר תורה שבעל פה. החלטנו לכנס את הסיפורים ולעבד אותם מחדש, כך שמצד אחד הם יהיו נגישים וקריאים, ומצד שני לצד כל סיפור אנחנו מביאים גם את המקור שלו. כך, כל אחד יכול להתחבר לסיפור בקלות דרך העיבוד שלנו, אבל גם להתחקות אחרי המקור שלו. יש כאן אוצר אדיר, והוא לא נמצא מתחת לגשר בפראג, אלא מתחת לתנור, באינטרנט בבית".

מה לציבור הישראלי בשנת 2017 ולסיפורים החסידיים, שנכתבו בזמן אחר ובהקשר שונה מאוד?

"אענה לך קודם על עצמי. במשך שנים אני מתמחה בדברים לא פרגמטיים. כל דבר שהוא לא פרגמטי מעניין אותי, ואני מאמין שאלה הדברים החשובים באמת. מה שחשוב הוא לא מקום העבודה ולא העיר שבה אתה חי, אלא הסיפור שלך. אני חושב שאנחנו זקוקים מאוד לסיפור, שיש בו את כל הממדים שיחברו אותנו למציאות. הסיפור החסידי מחבר אותנו לשאלה מי אנחנו – במישור הפרטי, הלאומי, הרוחני והאוניברסלי. הוא נותן לנו את הלמה, את הלשם מה. זו יצירת תרבות, ואם אין לך תרבות – אין לך כלום, גם אם אתה מדינת ההיי–טק הכי טובה בעולם. הסיפור החסידי הוא מה שיש לך בתרמיל, ועכשיו השאלה היא לאן אתה יכול ללכת איתו. אבל אם אין לך אותו בתרמיל, לא תגיע לשום מקום. אלה דברים לא פרגמטיים שלא הולכים איתם למכולת מחר בבוקר, אלא בונים באמצעותם את הזהות.

"הסיפור החסידי מחזיר אותך לשאלות הכי יסודיות – מה אתה רוצה מעצמך, מהעולם שלך. את כל זה אנחנו שמים בתרמיל, בלי לומר לאף אחד לאן ללכת, אלא רק מתוך ניסיון להציל את המצב. אני מרגיש שהפרויקט הזה הוא פרויקט הצלה לאומי, בשני מובנים: הלאום שלנו מציל את הסיפור החסידי משכחה, והסיפור החסידי הוא גלגל הצלה של הלאום שלנו".

למה?

"משום שהוא נותן משמעות לקיום היהודי. הסיפור החסידי הוא החוליה החסרה ביהדות שלנו היום. הוא שונה מהיהדות ההלכתית הרבנית, שנותנת מרשם ותוכנית פעולה למציאות. אני תמיד אומר שסיפורים חסידיים הם דבר מסוכן, כי מי שחי יותר מדי את הסיפורים ומנסה לשחזר אותם כפשוטם הופך לדון קישוט, שקורא ספרות אבירים ומנסה להחיות את תקופת האבירות. אדם כזה מספר סיפור, וכבר לא חי במציאות. הסיפור הוא מדיום שמרגיל אותך לחיות בפנים ובחוץ. הוא לא מרשם, ולכן הוא לא מדבר בשפה ההלכתית אלא בשפה האנושית, והוא לא מאיים עליך גם כשהוא זורק אותך לעיירה במזרח אירופה. זו הסיבה, בעיניי, שהסיפור החסידי הוא הגשר שיכול לחבר את הציבור היהודי בישראל, שחי בארץ חדשה ובאקלים אחר, אל עולמות תוכן אדירים של יהדות. המטרה היא לא לשחזר את הסיפור, כמו דון קישוט, אלא להיות כמו שחרזדה ב'אלף לילה ולילה'. הסיפור מציל אותך ומעביר אותך ליום הבא. זו נקודת המפתח, הציר שדרכו הציבור בישראל יכול להתחבר אל המסורת שלו מתוך חוויה מאוד עמוקה".

אני שם לב שאפילו עכשיו, בשיחה בינינו, אתה פותח את התשובות שלך בסיפור חסידי. הסיפור הוא מעין נקודת מוצא שדרכה אתה מביע רעיון.

"נכון. לפעמים הסיפור הוא התשובה הכי עמוקה. אני מאמין שסיפור יכול להניע את המציאות. יש סיפור ידוע על הבעל שם טוב שהיה מדליק נר על אילן, בצורה שרק הוא ידע לעשות, ותלמידו כבר ידע לעשות את זה בצורה קצת פחות טובה, והתלמיד שלו ידע אפילו פחות, ובסוף קם רבי אחד ואמר – כל מה שאנחנו יודעים הוא לספר את הסיפור הזה על הבעל שם טוב. התפיסה היא שהסיפור הוא פעולה – אם לא תספר את הסיפור, גם לא יהיה הבעל שם טוב. אם לא נספר סיפור, המציאות שלנו תתפרק".

חלקים מסוימים של העולם הדתי, בעיקר למדניים יותר, נוטים לפעמים לזלזל בסיפור החסידי לראות בו וורטים נחמדים, טפלים לחכמה ולעומק שבתורה.

"אני חושב שהלמדנים יוצרים לא פעם תורה מאוד בעייתית, שאין בה את נשמת התורה. תורה צריכה כנפיים, והסיפור החסידי הוא הכנפיים האלה. הנשמה שהחסידות מעניקה יוצרת את הקישור מהתורה אל היהודי הפשוט שנמצא בכל אחד מאיתנו. בעולם התורה פונים הרבה פעמים למקום המתוחכם, הידעני והאזוטרי, ואילו הסיפור החסידי מסוגל ליצור חיבור אל יסוד תמים ופשוט בנפש, שכל לומד תורה יודע שהוא זקוק לו, לכך שלתורה שהוא לומד תהיה כנפיים.

"יש עוד משהו שתמיד סקרן אותי: באופן מפתיע, א–לוהים כמעט לא נוכח בסיפור החסידי. יש צדיק, ויש ניסים ונפלאות, אבל א–לוהים כמעט לא מתגלה. אני חושב שזה כך משום שהסיפור החסידי חי בתוך העולם שלנו, שבו אתה לא פוגש את א–לוהים ברחוב, ומצד שני, אתה מאמין שיש קסם בעולם. יש המון בוץ בסיפור החסידי, אבל הוא גם מעז לומר שיש קדושה ופלא, וכולנו זקוקים לכך, גם אלו שעסוקים רוב זמנם בלמדנות".

לא מחזירים בתשובה

"זושא", שעלה לאוויר ביום חמישי האחרון, עושה כאמור פעולה כפולה: הנגשה של הסיפור החסידי בשפה עברית עכשווית, לצד ציון המקורות של הסיפורים וגרסתם המקורית. זאת לצד מנוע חיפוש מתקדם, מאמרים קצרים על הסיפורים מאת דמויות בולטות בתרבות ובציבוריות הישראלית, וכן קטעי מוזיקה וקולנוע רלוונטיים, ואפילו ספוקן–וורד על סיפורי חסידים. הדמיון למיזם אחר – מיזם 929 של קריאת פרקי התנ"ך היומית – אינו מקרי; קיציס מודע לדמיון שבין היוזמות, והוא גם צופה את הביקורות שיוטחו, מימין ומשמאל, כלפי הפרויקט הרענן והנגיש, שנתמך על ידי משרד החינוך ונבנה על ידי מט"ח.

"אני אשמח לשמוע עוד פרשנויות על הסיפור החסידי", אומר קיציס בתגובה לביקורות אפשריות מכיוונים שמרניים. גם את החשש של גורמים ליברליים מפני הניסיון להחזיר אנשים בתשובה הוא מבטל: "אנחנו לא חוששים מזה", הוא אומר, "לכולנו בצוות כל כך ברור שאנחנו לא הולכים לכיוון של החזרה בתשובה, ואני שמח לראות שבינתיים אין חשש כזה. לא בכדי אנחנו עובדים עם ארגונים שלא מזוהים עם הציבור הדתי, כי אין כאן שום ניסיון להחזיר בתשובה".

העולם החסידי מוכר כיום בציבור הישראלי בעיקר דרך ברסלב וחב"ד. הפרויקט שלכם מנסה לשנות את הדימוי הזה.

"נכון. אנחנו מכירים טוב את חב"ד ואת ברסלב, גופים מאוד בולטים במרחב הישראלי, שיש להם פן מיסיונרי. הם מנסים לשכנע אותך להצטרף אליהם. אבל גם היום, רוב המרחב החסידי הוא לא חב"ד וברסלב, ולמעשה, הן תמיד היו חסידויות קטנות עם מסרים שוליים וקיצוניים. אנחנו מנסים לעשות צדק היסטורי והגותי, ולהראות שהחסידות תמיד הייתה מושג רחב יותר. וכפי שאמרתי, אנחנו מגיעים ממקום עדין יותר. אנחנו לא מנסים לשכנע אף אחד להיות חסיד, אלא להיות חסיד בתוך הנפש, בסיפור האישי של כל אחד ואחד. אני חושב שכולנו צריכים להיות חסידים במובן של לקיחת הסיפור החסידי למקום חדש, לא לשחזר אותו אלא לשאוב ממנו השראה".

אפשר גם לטעון שהפרויקט מוציא את הסיפורים החסידיים מההקשר שלהם סיפורים שנאמרים בחצרות אדמו"רים, בטישים והתוועדויות, ומכניס אותם למרחב שונה לגמרי, זר להוויה החסידית.

"אני מסכים שאפשר מאוד בקלות להרוס סיפור. לא כל אחד יודע לספר סיפור, אבל אני מאמין ומקווה שהצלחנו להכיל את הקסם החסידי גם בגרסה החדשה הזו. לגבי שאלת ההקשר – כל מספר סיפורים מכיר את החשש הזה, שבו סיפורים שמסופרים בהקשר מסוים לא יהיו רלוונטיים בהקשר אחר. יש סיפור על תלמיד של הבעל שם טוב שמצליח לספר סיפורים על רבו רק באיטליה, כשהוא עומד בפני גביר איטלקי, יהודי מומר, שהבעל שם טוב הכיר. אותו תלמיד לא יודע ששם, באיטליה, זקוקים לסיפור בצורה הכי דחופה, והמשימה שלו היא לספר אותו דווקא מחוץ להקשר. זו המשימה – לחבר את מזרח אירופה עם תל אביב. כשיוצרים את החיבור הזה, הסיפור בעצמו נגאל. הוא מבין את עצמו יותר טוב".

תסביר.

"אתן דוגמה מתחום אחר. אני מלמד ניגונים חסידיים במגוון מסגרות, גם לא–דתיות. לפעמים אני הולך לטיש במודז'יץ ולומד ניגון חדש, ואז מגיע למדרשה באורנים ומלמד אותו לבני קיבוצים חילוניים של השומר הצעיר, שר יחד איתם את הניגון. באופן פרדוקסלי, אני מרגיש שהניגון הרבה יותר חי כששרים אותו בקיבוץ משמר העמק מאשר בטיש של מודז'יץ. סיפורים וניגונים יכולים לחיות כשהם פוגשים את המציאות. כשאתה שומר את הניגון בתוך מוזיאון, בתוך ההקשר שלו, אתה הורג אותו, קובר אותו קבורה מכובדת. זה הכי אותנטי, אבל זה לא חי.

"כשאתה מוציא אותו מחוץ להקשר הטבעי שלו, פתאום הוא חי. אני מנסה לספר את הסיפור החסידי מהפנים אל החוץ. כשאתה מספר משהו החוצה, הוא גם מתעשר פנימה, מתמלא במשמעות שהייתה בו ממילא. כל עוד הסיפור לא יצא החוצה, הוא נשאר תקוע. אני חושב שהחברה הישראלית יכולה לגאול את התוכן של הסיפורים עצמם, להסביר לסיפורים מי הם, מה הם מספרים".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במרץ 2017,ב-גיליון ויקרא תשע"ז - 1025. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: