שני סופרים ישראלים נחטפים במהלך פסטיבל במרוקו, האחד מפורסם והשני אלמוני. באוטו–רומן מציב המחבר מול עצמו דמות סופר עמוס–עוזית ומשלח בה את תסכולי אלמוניותו

אלמוֹניוּת

אגוּר שיף

עם עובד, 2017, 386 עמ'

האם אגור שיף הוא סופר אלמוני? על שני ספריו הקודמים כתבתי במדור זה סמוך להופעתם; זכרם הטוב גרם לכך שגם הנוכחי, כשהגיע, שובץ מיד בראש סדר העדיפויות, על ראש הספרים הרבים אשר איתו; שלושתם הופיעו ב"ספרייה לעם" היוקרתית של "עם עובד", וגם ספרי שיף שקדמו להם הופיעו בהוצאות מרכזיות; ולפני שנתיים היה ספרו של שיף "המאחרים" בין חמשת הספרים שהגיעו לגמר פרס ספיר. לא זה גורלו של סופר אלמוני. אך למרות כל זאת, חוששני שאם שמו לא נשמע לכם מוכר, אתם בחברה טובה. איכשהו, סופר זה, שכל ספר שלו מצליח לרקוד בשתי החתונות, חתונות האיכות וחתונת הכיף, נידון לחוסר–היכרות, אם לא לחוסר–הכרה.

מה עושה סופר אלמוני שהאלמוניות אינה ראויה לו? לאן יוליך את התסכול? שיף כתב על זה רומן. "אוטו–רומן", הוא מכנה את ספרו החדש "אלמוניות" בכותרת המשנה שבשער הפנימי. כמו האוטוביוגרפיה לביוגרפיה כן האוטו–רומן לרומן. שיף כתב על אלמוניותו של סופר דְמוי–עצמו; וגם אם הורתו של הרומן ברחמים עצמיים, הנה ברומן הוא אינו מרחם על עצמו כלל. הוא אפילו נוהג אכזריות מה בגיבור דְמוי–עצמו, הסופר הישראלי הנידח ארם פריש. חיציו נשלחים גם בבובת הוודו של הסופר המוערך האולטימטיבי, עמוס עוז, אך הלה, בתורו, יודע יפה לתקוע את סיכותיו בשיף–פריש. "אלמוניות" הוא רומן סאטירי מעודן ומבריק, חשבון נפש של אדם שלא הגיע למעמד שהוא חושב שראוי לו. אתם בטח מכירים כמה כאלה, אולי אפילו מבפנים.

בזיהוי אין ספק. הסופר המפורסם והקאנוני נקרא יואל און; יואל ועמוס שניהם נביאי תרי–עשר הבאים בזה אחר זה, און דומה לעוז במשמעותו ובצלילו, והאליטרציה בשם עמוס עוז, החזרה על עיצור גרוני ועל תנועת חולם, נשמרת בשם יואל און. ושארם פריש הוא אגור שיף – שוב: הדמיון הצלילי בין ארם לאגור ובין פריש לבין שיף, והמקראיות היוקדת של ארם ואגור לעומת היידישאיות של פריש ושיף. ארם פריש דומה לאגור פיש מבחינות רבות, ועל כך נדבר תכף.

חולות‭ ‬המדבר‭ ‬הנודדים‭ ‬מתחברים‭ ‬אצל‭ ‬הסופר‭ ‬עם‭ ‬מצבי–קצה‭. ‬מדבר‭ ‬סהרה
צילום‭: ‬אי‭.‬אף‭.‬פי

הצלחת הזיקית

עמוס עוז, סליחה, יואל און, מוזמן לפסטיבל סופרים במרקש שבמרוקו, לקבל שם פרס. אשתו הצעירה תִרזה און נלווית אליו. גם אגור שיף, סליחה, ארם פריש, הוזמן לפסטיבל ברגע האחרון, במקום סופרים מפורסמים ממנו שביטלו השתתפות, ושמו לא מופיע בתכנייה עקב השינוי המאוחר. און מעולם לא שמע על פריש. גם בפסטיבל לא שם לב אליו. כלומר ביום הראשון לפסטיבל. כי כבר בלילה הראשון נחטפים פריש ובני הזוג און ומובלים בנפרד למקום מסתור נידח אי שם במדבר סהרה. אח, פגישה שכזו. החוטפים, ערבים דוברי צרפתית, רוצים מישראל כופר. 9 מיליון אירו תמורת מר און, מיליון תמורת גב' און. על פריש, הם מבינים עד מהרה, הם במילא לא יקבלו כלום. מצדם הוא יכול אפילו ללכת. אבל לאן ילך משם.

הדינמיקה באוהל השבויים, בין הסופר המפורסם, הסופר האלמוני ואשתו של הסופר המפורסם שיכולה הייתה להיות סופרת אלמונית, היא לב הסיפור. און שחצן, יודע את מקומו; אפילו במשחקי החידונים שהם משחקים בעל פה כדי להעביר את הזמן, באין להם חומרי קריאה ואמצעי כתיבה, ברור לכולם שאון צריך לנצח. אך הידרדרות בריאותו, הסתבכות הדינמיקה המשולשת ותפניות העלילה יוציאו ממנו גם פנים אחרות.

כמתבקש, אגור שיף משחרר דרך סופר–העל הזקן את מררתו על חיי הספרות בישראל. "חיה ספרותית מוצלחת זקוקה רק לדבר אחד", מסביר און לפריש ברגע של אמת. "היא זקוקה לצבעי הסוואה. סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה. הוא גם פטריוט וגם חתרן. הוא גם לאומן והוא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסט וגם מיזוגיני. הוא גם צנוע וגם ראוותן… אתה מבין? זה יצור מתעתע. ולכן הוא יצור מנצח. יצור שצולח את האבולוציה הספרותית בקלי קלות" (עמ' 152). פריש רואה בספריו של און מופת לשעמום. מעולם לא צלח איזה מהם. הקורא תוהה אם כך חושב שיף על ספריו של עוז.

זרות ואי–שייכות

ארם פריש דומה בדברים רבים לאגור שיף הביוגרפי. בשנת לידתו, למשל, או בקורותיו המקצועיות כקולנוען וכמאייר לפני שפנה לכתיבה, או בדמותו של אביו, הדומה לאביו של שיף, העורך והסופר מידד שיף. יואל און, לעומת זאת, דומה פחות לעמוס עוז. הוא בעיקר ארכיטיפ של סופר קאנוני מצליח. ניכר שאין הכוונה לדבר על עמוס עוז באופן אישי. בחירתו של שיף לרמוז בכל זאת לדמותו של סופר אחד ספציפי היא נועזת ומוסיפה לרומן פיקנטיות. אולם בחירה זו גם מערערת מעט על התזה העולה מן הספר, כאילו אלמוניות היא גזרת גורל בלתי מוצדקת. שכן בעולם המציאות, אף כי ספריו של שיף מצוינים, והם משביחים והולכים, ברור שאינם מתקרבים ביופיים אל יופיים המסחרר של ספרי עוז המוקדמים, ושאין בהם העמקות הפסיכולוגית של ספרי עוז האמצעיים והכריזמה המאז'ורית של המאוחרים. וברור ששיף יודע זאת.

גדול כמו עוז או לא, שיף ודאי שונה ממנו. שיף נוטה אל הבלתי–מסתבר, אל ההתפתחויות ההזויות והרות–הדמיון, אף כי הוא נשאר בגבולות האפשרי. מיקומו של הסיפור במדבר סהרה, הישימון המשמן את הממשות בתעתועי פאטה מורגנה, מעגן בהגיוניות–מה את התנהגותן הסף–הזויה של הדמויות. כבר בספרו הטרום–קודם של שיף, "בחול", חולות המדבר הנודדים התחברו עם מצבי–קצה, וגרמו לגיבורים להתחבר אל האמת המודחקת שבתוכם מחד גיסא, ועם הזיות כזב מאידך גיסא. החול המדברי מגלם בספריו של אגור שיף ארץ–ישראליות מוקצנת. הניגוד בין ישראל לבין אירופה, מכורתם הקדמונית של גיבורי ספרו ההוא וספרו הזה, מובא לידי חידוד בעזרת החול והחום במרחב שמדרום–מערב לישראל.

ישימון החולות, הכולא את הגיבורים באוהל נידח וזומם לכסותם ולהעלימם מהתודעה לגמרי, הוא דרך נוספת של שיף להתמודד עם מוטיב האלמוניות. בכלל: הספר תוקף את סוגיית האלמוניות בדרכים של סיפור, הקבלה, דימוי ומטפורה, אולי יותר מכפי שהוא מתמודד איתה בגלוי. ראשית, סיפור המסגרת מתובל בסיפור ילדותו והתבגרותו של ארם פריש, העוסק באלמוניותו בעיקר בעקיפין. תנאי הבדידות שנכפו על פריש, והבנתו כי ספק אם יֵצא חי מהסיפור הזה, גורמים לו לערוך את חשבון חייו, בדמות מכתבים מדומיינים שהוא כותב בראשו לאשתו, ואת חשבונו האוהב–כואב עם אביו ואמו. כל אחד מהם בדרכו חתר נגד הסביבה, המציאות והמוסכמות, כל אחד מהם היה פה זר באיזה אופן, ואולי כך נטע את זרעי אלמוניותו של הבן הסופר.

אך מרכזי ומעניין יותר הוא הסיפור–בתוך–סיפור של הרומן הזה. בלילות, באוהל, באוזני אשתו בעלת הזיכרון, מכתיב יואל און רומן. לא בדיוק על אלמוניות, אלא על אי–שייכות, על זרות, על גדילת–פרא מתוך ניכור. סיפור שהוא גם האלטרנטיבה, התשליל, הצל, של הסיפור היהודי–ישראלי. גיבורו של סיפור זה נקרא אברם פריש: יואל און קורא לו כך מתוך משחק יהיר בשמו של שכנו לאוהל, שאמור לישון, אך ביודעין או שלא ביודעין יוצר לו ביוגרפיית רפאים.

הסיפור היהודי–ישראלי

אברם פריש גדל כממזר לא רצוי בליטא של אמצע המאה התשע–עשרה. הוא מועבר מבית לבית, מבעל מקצוע לבעל מקצוע. יהדותו מוטלת בספק. הוא גדל כשייגץ. תפנית חיובית מסתמנת כשמגדלים אותו זוג "אחרים" – גיורת אסייתית שהתאלמנה ויהודי אנרכיסט. בנקודה זו, בשל נסיבות שלא נציין כאן, חדל יואל און לחבר את הסיפור.

קטע–סיפור בדיוני זה שאון כביכול מחבר מאפשר לאגוּר שיף להתמודד עם הממד היהודי, הלאומי–היסטורי, של נושא הזרות והאלמוניות. כמה מן היפות ומעמיקות–התובנה בפסקאות הספר נמצאות בסיפור הפנימי הזה. כך, למשל, כאשר הילד אברם מאומץ אצל בונה כיסאות. "הבעיה הייתה כמובן חיבתם העיקשת של יהודים לשבת על כיסא צולע או מתנדנד או קשור בחבל, שמסעדו רצוץ ושמשענותיו שבורות. לא, זאת איננה קמצנות. מדובר בתשוקה אמיתית לחוות את המתח שבכמעט–נפילה, ובתוך כך לבוז ליציבות שהגוף כמה אליה" (עמ' 57). שיף, במתכוון או שלא, כמו שומר את הקטעים הטובים לעמוס עוז.

המשכו הוא פרי המצאתה של גברת און, ולאחר מכן פרי המצאתו של ארם פריש. השניים מוליכים את אברם פריש אל מיצוי המהלך שיואל און החל בו: לבניית אברם פריש – כפילו הבדיוני של ארם פריש, שהוא בתורו כפילו הבדיוני של אגור שיף – כאָחֵר המוחלט של היהודי הגלותי, שהוא בתורו האופציה הלא ממומשת של היהודי הישראלי. הם מוליכים אותו לאמריקה, אופציית–הנגד של הציונות, והופכים אותו שם לגוי גדול.

אגב כך מוליכים השניים גם את משחק השמות והזהויות של פריש, שיואל און פתח בו, למחוזות חדשים. כך למשל מכניסה תרזה און לעיסה את אגור שיף עצמו, בשורה אגבית שחלק מהקוראים ודאי יחמיצו את עוקצה, כאשר היא נותנת לדמות צדדית של קצין רוסי את השם איגור איגורוביץ' אגורוב. ואילו כאשר עובר הסיפור לפיו של ארם פריש, אברם פריש האמריקני מתנתק משורשיו וממציא לעצמו את השם ג'ואל אואן: נקמתו של ארם פריש ביואל און.

בפיתול אירוני מרהיב ישתכנע אואן זה, כעבור שנים, לנסות להיות מלך היהודים – שוב במדבר, מדבר אריזונה. האלמוניות והשכחה נגזרות על גיבוריו של שיף, בספר הזה ובספר אחר, בסיפור המסגרת ובסיפורים שבתוכו – תמיד אלמוניות, תמיד בחול. משחק המראות הזה, משחק האפשרויות המקבילות והמבויים הסתומים, שרק באחדים מגילוייו העדינים נגענו, הוא מכפיל–הכוח של הספר הזה – הוא, לצד הדמיון הפרוע וההומור העצמי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017