נער צעיר, רגיש ואנין מתקשה לחיות בקרב משפחה וחברה גסות ואלימות בפריפריה הכפרית. שניים מספריו של הסופר האמריקאי תומאס וולף, שתורגמו לעברית, כמו משלימים זה את זה

הבט הביתה, מלאך

תומאס וולף

מאנגלית: עודד פלד

כרמל והמפעל לתרגום ספרות מופת, תשע"ז, 560 עמ'

אין דלת

תומאס וולף

מאנגלית: לי עברון

תשע נשמות, תשע"ז, 102 עמ'

שני תרגומים של ספרי תומאס וולף יצאו כעת לאור במקביל. האחד, ספר קלאסי למיטיבי קרוא, שמופיע בתרגום מחודש; האחר, ספרון דקיק למתחילים בשדה הקלאסיקה ולממהרים, היוצא לאור לראשונה בעברית. זוהי חגיגה כפולה ושתי ההוצאות, ובעיקר המתרגמים, ראויים לכל שבח. מי שקרא את תומאס וולף במקור יודע עד כמה שפתו עשירה, מורכבת ותובענית, גדושה ביטויי שפה גבוהים ונדירים. התרגומים החדשים, של עודד פלד ושל לי עברון, שומרים על רוח המקור ועל הסגנון הפיוטי העשיר והמורכב לטובת קוראי העברית.

ועוד שמחה יש כאן: אולי שלא במכוון, "הבט הביתה, מלאך" ו"אין דלת" יוצרים מעין המשכיות, כש"אין דלת" הוא המשכו הכמו–בוגר של הראשון. "הבט הביתה" הוא רומן חצי–אוטוביוגרפי, שמגולל את חיי הגיבור ומשפחתו באופן כרונולוגי: הוא מתחיל כשהאב, אוליבר גאנט, יוצא לנדוד, פוגש מלאך–שיש (כזה שמעטר בתי קברות נוצריים) ומתאהב במלאך ובמקצוע הסתת; הוא נושא אישה ראשונה, מפסיד את כספה ומתאלמן, נושא אישה שנייה ומשתקע בעיירה קטנה. אחר כך באים הילדים הרבים, חיי המשפחה, וילדותו של הגיבור, יוג'ין, עד לסיום הקולג'.

התיאור המאפיין את הגיבור, יוג'ין, הוא "בודד", "זר", "חריג". בקרב משפחה וחברה שהן וולגריות, גסות רוח ואלימות, הוא בעל רגישות עצומה, עדינות ואנינות טעם, תשוקה ליופי, לאצילות ולסנוביות. מעטים מבינים אותו ועמם הוא יכול להתחבר. לאחר סיום הקולג' הוא קם ועוזב, מחפש את עצמו במקום אחר. זה תקציר העלילה, התואמת למדי את סוגת רומן החניכה. אלא שיוג'ין, בן דמותו של תומאס וולף, אינו מגשים את תכליתו החינוכית של רומן חניכה ואינו מקבל את ערכי החברה ומשתלב בתוכה. להיפך, כפי שהתנהלו חייו של וולף עצמו, וכפי שמגלה הספר השני שבו נעסוק, "אין דלת", ל"הבט הביתה, מלאך" אין סוף בורגני חינוכי וטוב . זהו ספר מודרני לעילא, שעוסק בחריג וביוצא הדופן, בלבטים, במרדנות, ולא בהשתלבות ובנורמטיביות.

"הבט הביתה, מלאך" מחזיר אותנו אל ההתחלות של אמריקה. אל אזורי הכפר, הספר והעיירות הקטנות שבהם עושה אמריקה את צעדיה הראשונים, המהוססים, לקראת העתיד. עשרות שנים לפני שארצות הברית הפכה למנהיגת העולם, והספרות האמריקאית הפכה לספרות של ערים גדולות, טכנולוגיה, פשע וניכור, מציב וולף לפני קוראיו ובני דורו מראָה ובה דמותן המכוערת של אותן התחלות. הוא מקלף את שכבות הצביעות והעמדות הפנים של הפריפריה האמריקאית וחושף את הנכלוליות, תאוות הבצע ואפילו האנטישמיות של אותה ארץ "תמימה וכפרית" כביכול, שממנה התפתחה אמריקה של זמננו. הוא מזכיר לנו עד כמה גם בהתחלה הייתה אמריקה גזענית, וולגרית, רודפת ממון ואלימה.

קילוף‭ ‬שכבות‭ ‬הצביעות‭ ‬והעמדות‭ ‬הפנים‭ ‬של‭ ‬הפריפריה‭ ‬האמריקאית‭ ‬
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

חייב להימלט

מדהים להיווכח עד כמה עמוקה ורגישה הייתה ההתבוננות וההבנה הפסיכולוגית של הצעיר בן ה–29 הזה. לאורך הרומן הוא מחיה לעינינו עשרות דמויות אותנטיות ורב–ממדיות, בעלות צדדים טובים ורעים ודקויות. בעיקר מרשימה התייחסותו לדמויות הנשים: למרות הבוסריות הגברית של אישיותו הוא מסוגל להבין ולתאר את דמויות הנשים שבספר לעומקן. בתרבות האמריקאית המצ'ואיסטית של ימיו התייחסותו לנשים יוצאת דופן: בין אם הן אנוכיות ורודפות בצע או נדיבות ומסורות, מאהבות או זונות, גם כשהוא מבקר אותן או מלעיג עליהן – הוא מגלף את כולן בלב רגיש ואוהב.

הוריו של יוג'ין, ובעיקר אמו, ממלאים מקום חשוב בסיפור. מצד אחד, תאוות הנכסים והממון של האם, המתבטאת ברשימה ארוכה של כספים ונכסים שמשתרעת על עמוד וחצי; מצד שני, ברגעים נדירים ונוגעים ללב מתגלה צד אחר של האם – אהבתה הכמוסה לילדיה, האבל שלא נרפא על ילדים שמתו בצעירותם, בדידותה העמוקה ואי היכולת להראות ולקבל אהבה. גם האב, גאנט, הוא דמות מורכבת. בעל ידי אמן שמסתת מלאכי–שיש לבתי קברות, שגם "הרעיף (על המשפחה) את גידופיו ועלבונותיו, את חיבתו ואת דאגתו הפזרנית… הביא אתו את הקדחתנות הגדולה של החיים… ברוח של עליצות המונית גסה… בולמוס השתייה האדיר שלו הרס את בריאותו…". ארוחות הענק שבהן מלעיט האב את משפחתו, מגוון הבשרים, התבשילים והמרקחות, מדהימים את הקורא, אבל גם מעלים תחושה של גועל ודחייה.

בתוך הניגודים הקיצוניים והוולגריים האלה גדל הבן הצעיר, יוג'ין: "עוד לפני שמלאו לו עשר שנים הייתה רוחו המהורהרת לכודה ברשת סבוכה של אמת והעמדת פנים… הייתה בו הגינות קשוחה וזועפת… יותר מכול ביקש לזכות בהערכת העולם ובחיבתו…". אחיו ובני כיתתו מתעללים בו, לועגים לפגיעותו. לאיש אין זמן או סבלנות אליו או הבנה לצורך שלו בהתבוננות ובשקט. יוג'ין מוצא קשר קרוב עם מעטים, ומאבד אותם במהרה: אחיו ג'רביס מת בנעוריו, אחר כך גם אחיו הגדול, בֶּן. שני האחים חריגים כמוהו, לא שייכים.

אתנחתא רגשית ומקור לאושר מוצא יוג'ין באהבתו אל לורה ג'יימס. היא מבוגרת ממנו בשנים רבות, "רעננה, רחוצה ונקייה". היא "לא הייתה יפה", אבל היה בה משהו רגוע ונעים שמאזן את סערות מזגו של יוג'ין. תיאור הקשר העדין שנוצר ביניהם – שמנוגד כל כך לרעש ולמהומה שמאפיינים תמיד את משפחתו – הוא מן הפרקים היפים ביותר בספר.

כל אותו זמן יוג'ין אינו יודע שלורה בת העשרים ואחת כבר מאורסת, וכשהיא שבה לביתה מחופשת הקיץ היא מתחתנת. המשבר קשה כמעט מנשוא. יוג'ין כמעט יוצא מדעתו או מאבד את חייו באותו זמן. האדם היחיד שנותר לו בתקופה קשה זו הוא אחיו, בֶּן. אבל בֶּן חולה אנוש, וכשהוא מת – מגיעה שעתו של יוג'ין לעזוב. הסצנה של יוג'ין ליד דלת הבית צובטת את הלב: "'לאן אתה הולך?' אמרה אלייזה… 'אני חייב ללכת', אמר בקול נחנק. 'אני חייב להתרחק מכאן'…". יוג'ין נמלט. תחילה חזרה לקולג' שלו, שם הוא יוצר לעצמו מעין בועה, שבה הוא יכול לחיות לפי דרכו ולהוכיח את כישרונותיו. אחר כך הוא עושה את הצעד המכריע – מתנתק מן הכול ויוצא לנדודיו.

גודש ומלודרמה

"הבט הביתה, מלאך" הוא ספר נפלא לבני העשרים, לקוראים בראשית "היציאה לחיים". לצד היופי והפיוט, יש בספר הרבה מכאובי גדילה של תהליך ההתבגרות, ואין ספק שבני הגיל הזה ימצאו ברומן הד לחוויותיהם, מכאוביהם והתלבטויותיהם, הנכונים לכל אדם כמעט בכל זמן.

קוראים מבוגרים יותר אולי ימצאו בספר את עצמם, כפי שהיו פעם, ובעיקר ייהנו מאיכויותיו הספרותיות–פיוטיות, יותר מאשר מן העלילה שהיא אפיזודית ופחות תהליכית או מגובשת. הכתיבה של וולף עשירה, מתפרצת, חסרת גבולות. נחוץ היה כוח מניע אדיר – נפשי, פיזי ואמנותי – כדי ליצור את הספר הזה, על כל עושרו המרהיב והזיקוקים המתלקחים שלו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. אהבתי את הראשון והשלישי, ופחות את השני. החלק השני עוסק בתקופת בית הספר התיכון ובעיקר בספרות. אי אפשר להתנגד לציטוטים התכופים מן השירה ומשייקספיר. אבל התרגום לעברית, שהוא טוב כשלעצמו, יוצר צירוף לא נעים עם הסיפור, שפוגע במוסיקה הזורמת, הנכונה, של הפרוזה. אפשר לדלג לחלק השלישי, שאחדות הסגנון בינו לבין החלק הראשון, והמוטיב החוזר של החריגות והזרות, קושרים בין שניהם באופן הרמוני.

תומאס וולף, מעבר להיותו מגדולי הספרות האמריקאית, המנציח הגדול של אמריקה שבשוליים, יצר אפוס בעל ערכים אוניברסליים שאינם תלויי זמן ומקום. המלודרמטיות, המילים החזקות והגודש המוגזם שבהם מתוארים האהבה, הקנאה, הצביעות ותאוות הבצע – כל אלה מצליחים לבטא התנסויות כלל–אנושיות, לאו דווקא אמריקאיות, ורלוונטיות תמיד, לא רק לראשית המאה העשרים. הכתיבה של וולף עשירה ומעשירה, והספר, אפילו לדעת אלה שאוהבים אותו, מוגזם מכל בחינה, כולל במספר עמודיו. אבל לא חייבים להספיק הכול. מותר לדלג, לקרוא שנית פרק יפה במיוחד או לוותר על קטעים פה ושם.

אמונה ונחמה

הספר מסתיים כשיוג'ין עוזב את הבית ויוצא לנדוד. הוא מותיר מאחוריו את מלאכי המוות של אביו "קפואים בדממת שיש כבדה, ומרחוק ניעורו החיים…". אבל האדם לעולם נושא עמו את עצמו, ומי שאינו מוצא את עצמו במקומו – גם נדודים לא יועילו לו. בספר "אין דלת", שמורכב מכמה פרגמנטים מתקופות נדודיו, מספר הגיבור "בגוף ראשון, בפרוזה שורטת… את ההתרפקות התמידית על הדלת… של מי שלא מצליח למצוא את הדלת פנימה…". פנימה – אל תוך סבכי נפשו, מחד גיסא, ואל חברת בני האדם, מאידך גיסא.

הוא בוחן את העשירים, שנראים מבורכים בכול ומאושרים, ומגלה את הריקנות והאומללות המוסתרות. מתבונן בחיי האומללים והעניים, ברחוב עירוני מתפורר, בתעלת ביוב פתוחה שאת תוכנה וניחוחותיה הוא מתאר בפירוט עד שצחנתם עולה באף הקורא. מנסה להבין את סביבותיו, את הבורגנות: " הם קרובים כל כך אליי… כשהתרחקת מהם שלושה או ארבעה מטרים, לא היה אפשר לפענח את שפתם יותר מאשר אילו דיברו סינית… לא מצאתי את הדלת, ולא נכנסתי לחדר…." .

הספר "הבט הביתה, מלאך" יצא לאור ב–1929, כשוולף היה בן 29. "אין דלת" פורסם ב–1933. בפרגמנט האחרון בספר נדמה שאולי נמצאה לו דלת: הגיבור צופה בפועלים הפשוטים, משתתף מן הצד בעבודתם הקשה, בתחרות החתירה שלהם. ולפתע, "חשתי ידיים חזקות אוחזות בי… חבריי… חייכו וטלטלו אותי: 'המרוץ נגמר! מֶרטון ניצחה!'". כאן, לראשונה, הוא חדל להיות זר ומנותק וזוכה, לראשונה, בחברוּת. אולי לכן, הספרון הקצר, והמאוחר יותר, נחתם במילות אמונה ונחמה: "כל הדברים שחולפים יישארו תמיד בעינם, כי הם באים מן האדמה… והם שבים אל האדמה המתקיימת לנצח…".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017