כיצד נפל העם מהמעמד הנישא של מתן תורה לעבודה זרה? על מקומה של המוחשיות בעבודת הא–ל ועל החינוך הדתי הפעיל בעקבות חטא העגל

מה פשר המהפך התודעתי שעבר העם, תוך ארבעים יום, מהמעמד נורא ההוד של הר סיני אל מעשה העגל? דומה שקיים קשר פנימי בין שני המאורעות, המהווים יחדיו מהלך פסיכולוגי–חינוכי אחד. במסגרת זו אציג שני סוגים של קשר: האחד עוסק במתח שבין המוחשי למופשט; השני במתח שבין כפייה לחינוך.

איור: מנחם הלברשטט

אין עניין קדוש בעולם

מעמד הר סיני עורר מתח רוחני ויצר כמיהה ברורה וכואבת לא–לוהות. הוא הותיר רושם אדיר על החושים והיה קשה לעיכול אנושי. ואולם, לאחריו, שב הטבע לקדמותו ולא נותרו סימנים מוחשיים להתרחשותו. אפילו משה, הגשר האנושי לא–לוהות, נעלם פיזית, כלא היה. העם נדרש לעבור בחדות ממציאות של הוכחות חותכות, מוטחות בפנים, לקיום הא–ל, למציאות של אמונה בא–ל טמיר ונעלם. הדרישה הייתה מעבר לכוחותיו של העם, שנזקק לעובדות מוחשיות – ומכאן העגל.

את ההיזקקות לעגל מוחש ניתן לדרוש ברמות שונות של חומרה: ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ראשון, צז) מלמד סנגוריה: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות א–לוהיהם". גם אבן עזרא והרמב"ן הולכים בדרך זו. רש"י, לעומתם, קובע בחומרה: "אלהות הרבה איוו להם" (לב, א).

ה"משך חכמה", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תופס את העגל בקרניו (שמות, לב, יט):

וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל… ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין?… חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שום שינוי… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם (מהמקדש והמשכן, יצ"ש) כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה… ויותר מזה, הלוחות – מכתב א–לוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם (בגללכם, יצ"ש). וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם.

סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו הוא קדוש… ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שיבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הקדושה.

על פי המשך חכמה, התעורר חשש שהלוחות המוחשיים יהפכו לעיקר. שבירתם הפיזית, לרסיסים, לעיני כל העם, היא אקט סמלי בעל משמעות חינוכית עצומה, ולפיו אין קדושה אימננטית בכל חפץ שהוא, יהא מקורו ותהא תכליתו אשר תהא. זהו שיעור חשוב גם לרבים בדורנו אנו, וד"ל.

נראה שגם השקיית בני ישראל באפרו של העגל נועדה לאותה מטרה: זהו חלק מתהליך החילון של דבר שנתפס על ידי העם כחפץ קדוש, מושא לעבודת אלילים. העגל, שנמסך אפרו במשקה, מתעכל לו במעי הגס של כל אחת ואחד. המוחשות הא–לוהית הסובייקטיבית הופכת להפרשה חסרת ערך שגוף האדם פולט אותה.

מחאה על הפאסיביות

במעמד מתן תורה בני ישראל היו נפעלים, אך לא פועלים; נכפים "הר כגיגית", אך לא שותפים לתהליך ("וירא העם וינעו ויעמדו מרחק"; כ, טו). ואולם, עול שמים איננו יכול להיות מוכתב מבחוץ, אפילו על ידי השראה א–לוהית מוחצת – ומעשה העגל יוכיח. נדרשת פעולה אקטיבית, הכרעה עצמית, תהליך חינוכי פעיל, שרק הוא יכול להשאיר רישום מופנם על מעמקי התודעה. תהליך כזה התרחש במעשה העגל ובלוחות השניים.

הכנת העגל הייתה פרץ של אקטיביזם אנושי: הפועל עש"ה חוזר על עצמו ללא הרף – העם דורש מאהרן: "קום, עשה לנו אלהים" (לב, א); אהרן מציית: "ויעשהו עגל מסכה" (לב, ד); ה' מתאר למשה: "סרו מהר מן הדרך… עשו להם עגל מסכה" (לב, ח); משה כועס: "ויקח את העגל אשר עשו" (לב, כ) וכך הלאה. אין ספק: העם מורד בתפקיד הצופה הפסיבי. הוא רוצה להיות חלק מהעשייה האמונית.

חומר הגלם של העגל הוא נזמי הזהב אשר באוזני העם. זהו פריט אינטימי ותרומתו מלמדת על מעורבות פעילה במעשה הדתי. ועוד: האוזניים הם אבר מרכזי שמקשר בין האדם ותודעתו לבין הסביבה. ודוק: בתהליך קבלת התורה בני ישראל אינם יכולים לשמוע, כיוון שהקול איננו אנושי. "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א–להים פן נמות" (כ, טז). התודעה האנושית שאפה להתנתק מהבנה של תוכן ההתרחשות למרגלות ההר. מנגד, במעשה העגל, באורח סמלי, דווקא אותו אבר סרבני מתגייס לתרום לעשיית האלוהות המדומה.

ואולי כך: האוזניים הם האבר שדרכו מתבצע החינוך. הנזמים הם המכשול בכניסה לאוזן. הורדתם, במעשה העגל, היא הכרזה על רצון גם להשתתף וגם להקשיב. מעשה העגל, אם כן, הוא מחאה של העם על אי–המעורבות שלו במתן תורה. משה מבין את רצון העם במעורבות אקטיבית, ומשקה אותם בשאריות העגל. לא רק תודעתם, אלא גם גופם נוטל חלק בתהליך החינוכי של ההתרחקות מעבודה זרה.

המעבר מפסיביות לאקטיביות בא לידי ביטוי גם בכך שבעוד הלוחות הראשונים נכתבו באצבע א–לוהים (לא, יח), הלוחות השניים הם מעשה ידי אדם: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (לד, א) ובהמשך: "כתב לך את הדברים האלה… ויכתב על הלחת…" (לד, כז–כח). משה, כנציג האנושות, הןא שותף אקטיבי לתהליך החינוכי של הפנמת המסר התורתי. זוהי התחלה של תהליך שנמשך עד היום על ספסלי הלימוד בישיבות, באולפנות, באוניברסיטאות ובבתי המדרש, שם אנו כותבים מדור לדור, בדרך של לימוד, את "דברי הברית עשרת הדברים" (לד, כח).

ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017