געגועים לארץ שהייתה | עדן הכהן

עיון בשתי נובלות של אהרן מגד, המספרות על דמויות הרוחשות טינה עמוקה כלפי ההווה הישראלי, יכול ללמד מדוע התנכר אליו הממסד הספרותי בארץ. שנה לפטירתו

צער גדול הצטערתי אחר פטירתו של הסופר והמחזאי אהרן מגד (2016-1920). לא על הסתלקותו של יוצר פורה ושבע–ימים היה עיקר צערי. מגד העשיר את התרבות הישראלית ביותר משלושים ספרים, שישה מחזות, ספרי ילדים, ספרי עיון וקובצי מאמרים – הלוואי על כל אוחזי–עט ומקישי–מקלדת פוריות כתיבה שכזו, ואחרית כל האדם הלוא גלויה היא לכל בר–דעת. על מותה של הישראליות הישנה והטובה הצטערתי יותר, ועל התעלמותם–התאלמותם של במות ספרותיות ידועות ושל אוהבי הספר העברי ממותו של יוצר חשוב ששוב איננו מתהלך בינינו.

בימי נעורינו, בשנות השישים והשבעים, היה מגד מן הסופרים החביבים עלינו, אם לא החביב שבהם. את הלב הצעיר משכו בהירות כתיבתו, עלילות יצירותיו המרתקות, לעתים מצחיקות ובדרך כלל מכמירות לב, יותר מקורטוב ארוטיקה מפולפלת הבזוק בין עלי ספריו, ומעל כולם, המציאות הארץ ישראלית הכה–מוכרת לבני דורנו: פרדסים, משוכות צבר, חורשות אקליפטוס ופריחות האביב קצרות הימים. לימים בגרנו, בחרנו בתחומי דעת אחרים ורחוקים, ומצאנו עצמנו נאחזים ביצירותיהם של עוז, יהושע, גרוסמן ושלֵו, שזכו לתהודה תקשורתית מועצמת. מגד כמו נשכח מדעתנו. אבל הוא לא חדל ליצור, ומדי שנה–שנתיים הוסיף לפרסם רומן חדש או קובץ סיפורים נוסף. אפשר שידע שבערוב ימינו עוד שוֹב נשוב אל יצירותיו.

כפורע חוב משנים רחוקות, ביקשתי להיפרד מן היוצר שליווה בנאמנות את ימי התבגרותנו. נטלתי לידיי שתי נובלות מאוחרות שכתב מגד. האחת, "עד הערב", ראתה אור בשנת 2001, והאחרת, "נקמת יותם", התפרסמה בשנת 2003. כפי שאראה, אלו הן שתי נובלות אחיות. בימים שבין פרסומן של שתי הנובלות זכה מגד בפרס ישראל לספרות לשנת תשס"ג.

העשיר‭ ‬את‭ ‬התרבות‭ ‬הישראלית‭ ‬ביותר‭ ‬מ‮–‬30‭ ‬ספרים‭. ‬אהרון‭ ‬מגד
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זליגר‭, ‬פלאש‭ ‬90

חלק מהאליטה

מסע עומד במרכזן של שתי הנובלות. מסע עירוני מבוקר עד ערב של ספרן מבוגר שפוּטר ("התפוטרתי" בתודעתו) אחר עשרים וארבע שנות עמל במדור הביבליוגרפי של ספרייה כלשהי, ומסע הנקמה של יותם, העוסק שנים רבות בתרגום יצירות קלאסיות מיוונית, ומוצא עצמו מואשם על ידי עורכת חדשה שמונתה למדור התרגום בגנבה ספרותית וב"נכוּת" יצירתית. שני המסעות המסופרים בידי הגיבורים האגוצנטריים, מספרים שאמינותם מפוקפקת ביותר, מביאים את גיבוריהם הראשיים אל סף אובדנם.

שני גיבורי הנובלות הם בני מושבות השרון. אבותיהם היו אנשי עמל, חקלאי חרוץ ואגרונום, בני העלייה הרביעית או ניצולי שואה. אף שדרך חייהם של המספרים לא צלחה מן הצד הכלכלי והחברתי, הם חלק מאליטה ארץ–ישראלית אשכנזית, חובבת ההשכלה הנאורה ומעריצת התרבות האירופית הקלאסית. הווי החיים התרבותיים של שני המספרים כולל האזנה למוזיקה קלאסית, ביקורים בתאטראות ובאולמות הקונצרטים – "אני לעולם לא מחמיץ קונצרט עם יצירה של מהלר" (נקמת יותם, עמ' 76), וסיורים במוזאונים ובקתדרלות במהלך נסיעותיהם למדינות אירופה.

עיסוקן של שתי הדמויות הוא כאמור בשדה הספרות. שניהם אנשי ספר אמיתיים וידענים מופלגים בתחומם, אך אינם זוכים להערכה הראויה מצד הממסד הספרותי. הספרן בקיא להפליא בתולדותיה של הספרות העברית (את "שמחת עניים" של אלתרמן הוא יודע על–פה!), אך מתנתק תדיר מן המציאות סביבו בעת שהוא משתקע בספרים ישנים ונדירים. יותם, לעומתו, מפליא לתרגם כבר שבע–עשרה שנה שירה יוונית עתיקה, אך נחשב תימהוני בעיני כל יודעיו. שניהם רוחשים איבה עזה כלפי בעלי השררה בקהיליית היוצרים. כשהספרן פוגש במשורר יהורם שניידרמן, שבעבר נעזר רבות בשירותיו הטובים כספרן, מתעלם המשורר ממנו לחלוטין כאילו לא ראהו, והספרן נפגע עד עמקי נשמתו. יותם המואשם בגנבה ספרותית חש שמפעל חייו נגדע באחת ביד זדונית – "צא, צא, נכה! קוראים כנגדי המשוררים היוונים, צא, צא, גנב של שורות אולימפיות!" (נקמת יותם, עמ' 57).

שתי הדמויות חולקות קווי אופי דומים להפליא. שתיהן מתקשות להסתגל לחידושי הזמן ולאורחותיו המשתנות – לתנועה הסואנת, לטלפון הסלולרי ("מכשיר החבלה הזה") וליישומי המחשב. פיטוריו של הספרן נובעים, כנראה, גם ממוגבלותו בתחום המחשוב, ואף יותם אינו מסוגל להיעזר במחשב לצורך תרגומיו – "אני אוהב להדק את העט לכל אות ואות" (נקמת יותם, עמ' 45).

המסַפרים כמהים לקשרי ידידות חמים עם סביבתם, אך למעשה אינם מסוגלים ליצור קשרים חברתיים משמעותיים עם איש. "אין לי חברים", מלין הספרן המזדקן מ"עד הערב", וממש באותן מילים מבכה יותם את מרי בדידותו: "אין לי חברים? גם לא אחד? מעולם לא?". הדמות היחידה שעִמה הצליח יותם להתיידד בנעוריו הייתה יוש קסלר, שחלק עמו שתיקות ארוכות אך נעלם מחייו כבר שנים ארוכות.

נכותם הרגשית של שני המספרים מתבטאת גם ביחסי העוינות שפיתחו כלפי הוריהם: יותם שהתאכזר לאמו השתלטנית – "איך נהגתי בה ממש באכזריות… ולא נשקתי לה אפילו פעם אחת, וסלדתי ממגעה בי כאשר הייתה משלבת את זרועה בזרועי" (עמ' 19), והספרן המתנכר לאביו החולה: "כבר חודשיים לא הלכתי לבקר אותו, וגם קודם לכן… לא הייתה לי מילה חמה אחת אליו" (עד הערב, עמ' 137).

כל המדינה עצבנית

תחושת עלבון קבועה מלווה את שני עלובי הנפש המגוללים את סיפורם. כל המְתנה מתפרשת במחשבותיהם כהתעמרות מבזה של החברה. יותם מתקומם על הצורך להמתין לפגישה עם עורך הדין עמרמי, והספרן מתרתח על העיכוב הממושך בהגשת מנתו במסעדה היוקרתית ותולה אותו בעובדה שאיננו נראה כבעל ממון.

ולבסוף, שני הגיבורים חולקים איבה כלפי עורכי דין חלקלקים ומצליחנים, וחיבה כלפי דמויות שמוצאן במדיניות חבר העמים, הנתפסות כנושאות מטען תרבותי נעלה לאין ערוך מהמצוי בציבור הישראלי: לודמילה הקופאית האדיבה במרכול, פועל הניקיון הרוסי הבקיא בספרות הרוסית, וסווטלנה המטפלת בחמלה ביותם המשותק – "סווטלנה שומרת נפשי, מלאך שלי… שניחנה באינטליגנציה בלתי רגילה, מעטות הישראליות שהן אינטליגנטיות כמוה" (נקמת יותם, עמ' 100).

הפרקים הנלבבים בשתי היצירות הם געגועיהם של הגיבורים אל הארץ שהייתה, אל ימי ילדותם המאושרת בחיק הטבע, בקלמניה (חווה חקלאית שהוקמה בשנות העשרים בשרון):

שם עברה עליי ילדותי, עם רשרוש נשורת העלים מסביב וניע הענפים ברוח, נחבאים אל החלון, וקרן הפז של הזריחה בבוקרבבוקר, ברגע היקיצה, מפציעה פנימה מבעד לחרכי התריס המזרחי ומהבהבת על הקיר מנגדאיזו ילדות ירוקה הייתה לי, אפופה ריחות הדר משכרים באביב, זוהרת מזהב מיליוני התפוזים המעטרים את הענפים בחורףוהשדה שמעבר לפרדס מנומר הרבבותרבבות סביונים וחרציות וכלניות ופרגיםכל האושר הזה (עד הערב, עמ' 56).

ובחיק "מרבדי החרציות הצהובות והפרגים האדומים" במושבה כרכור:

כמה הייתי מאושר בהיותי בן עשר, שתיםעשרה, כאשר הסתגרתי אחר הצהריים במחסן הכלים שבחצרנו, התיישבתי על רצפת העפר הכבושועל ברכי המורמות שעוּן "נילס לינה" של יעקבסן, ששאלתי בספריית בית הספר, ולאורן הקלוש של קרני השמש החודרות מבעד לסדקים שבין לוחות העץאלומה של אבק זהרורי חוצה את חלל המחסןהשתקעתי בקריאה על הנער נילס, אוהב הציפורים והחיות והעצים והשיחים, החי בדמיונותיו וחולם להיות משורר (נקמת יותם, עמ' 85–84).

אל מול זיכרונות הילדות מתעצמת איבתם של הגיבורים כלפי המציאות הישראלית הכעורה שבהווה. החמדנות המושחתת ורדיפת הממון, גסות הרוח, האלימות, הקולניות ההמונית – "אני עצבני? אני?! כל המדינה הזאת עצבנית! אין בכל העולם מדינה עצבנית כזאת!" (עד הערב, עמ' 78) – והכוחנות, כל אלו מעבירות אותם על דעתם:

מפני שפה כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית! (נקמת יותם, עמ' 75).

"את לא תופסת", נחנק הקול בגרוני, "שהמדינה הזאת נהרסת בגלל עוולות כאלה, בגלל רשעות כזאת? על מה חרבה סדום? כי לא היו בה גם עשרה צדיקים! תמצאי עשרה צדיקים בארץ הזאת?" (נקמת יותם, עמ' 115).

אמנם יש להכיר בכך שאמינות ביקורתם של שני המספרים, הספרן ויותם, מפוקפקת למדי, ושניהם מתאפיינים בהתנהגות אלימה ובכעסים בלתי נשלטים. הספרן משתיק את מכשיר הרדיו באוטובוס כשנהגו מסרב להחליש את עוצמת הקול, ובהמשך גורם בהתנהלותו האימפולסיבית לתאונת דרכים מחרידה, ויותם זומם לחנוק את העורכת הספרותית שהאשימה אותו בגנבה ספרותית או "לפצפץ את פרצופה השטני". אסונו מתרחש כשהוא חובט בגג מכוניתם של עבריינים שצפרו בפראות והעלו את חמתו.

דור ללא שורשים

במשך עשרות שנים התעמת מגד עם מבקרי הספרות שביטאו חוסר הערכה ליצירותיו. ייזכר כאן במיוחד ספרו "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (תשמ"ב) שעסק ביחסי השנאה שבין סופר למבקרו, ועורר את חמתם של כמה מבקרי ספרות שהתקשו שלא לאתר בספר את בבואת דמותם. לא לחינם, אפוא, חשות דמויות המספרים בשתי הנובלות שלפנינו טינה עמוקה כלפי בעלי השררה בעולמה של הספרות הישראלית. מה היה בו במגד שהרחיק מעליו את חיבתו של הממסד הספרותי – מבקרי ספרות ופרופסורים ידועים? הלוא היה דובר רהוט ונאמן של המיליֶה החברתי האופף את רובם, והיטיב לתאר את נפשותיהם ואת הווי חייהם של בני דורו, ובמיוחד את בדידותם ואת הזרות שחשו כלפי תהליכי ההשחתה שעברה החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים?

יש התולים את התנכרותה של הביקורת הספרותית למגד בנאמנותו העקרונית לרעיון הציוני, שלא עלתה בקנה אחד עם השקפותיהם של כמה ממעצביה הבכירים של מפת הרפובליקה הספרותית שלנו, אף שמגד הקפיד להטעים את השתייכותו לצדה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. אינני בטוח בכך.

קריאת שתי הנובלות, שכשלעצמן אינן חפות מפגמים ספרותיים ואינן יכולות להימנות עם מיטב יצירתו של מגד, מעלה על הדעת אפשרות אחרת. ייתכן שדווקא המראה המלוטשת המשקפת את התפרקות "השבט הלבן" מערכיו, שאיננה תולה את תחלואי החברה הישראלית בכיבוש המשחית ובהשתלטות הימין הדתי על מרכזי הכוח השלטוניים, אלא רומזת כי ההשחתה מקורה באליטה הישנה שלא ידעה לשמר את רוח ערכיה המקוריים, היא שניקרה את עין מבקרי הספרות? הספרן מספר על אביו הפרדסן שהיה "מוטרד מן המצב במדינה, שגדל בה דור ללא שורשים בקרקע, ואם האנשים לא מחוברים לקרקע, עלולים הם לעוף לכל רוח… ואז הלכה לנו המדינה העברית" (עד הערב, עמ' 107).

שתי הנובלות מממשות בתוקף את חששותיו של האב. אכן, אפשר שרמזיו של מגד כי תקוותה של החברה הישראלית היא בכוחות חברתיים חיוביים, ישרי דרך וענווי ארץ, המגולמים בדמויות דוגמת יאשה, חתנו טוב הלב של יותם הנשוי לבתו – "עולה מרוסיה שחזר בתשובה לאחר שחרורו מן הצבא כטייס קרבי" (נקמת יותם, עמ' 24) – ובסווטלנה העובדת הזרה מלאת החמלה, הם שמבהירים מדוע יצירותיו של מגד לא הלמו את טעמם הספרותי של נותני הטון בקריית ספר זו שלנו. אני, בין כך ובין כך, מוצא עצמי שב לספריו של מגד כאל מכרים טובים ששבו ממסע ממושך.

ד"ר עדן הכהן הוא ראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במרץ 2017, ב-גיליון כי תשא תשע"ז - 1023 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: