שעטנז של קודש ועכשוויות | יעל מאלי

האפוד החידתי מן המקדש הפך בחיים המחולנים שלנו למגן לגוף. בסינתזה אמנותית מרהיבה התיכה האמנית אנדי ארנוביץ את השניים, ויצרה אפודים הנושאים משמעות רלוונטית לחיינו כיום

התורה מקדישה תיאור מפורט לאפוד שלבש הכהן הגדול, ואף על פי כן המפרשים חלוקים בדעתם באשר למראהו. רש"י, בסופו של מאמץ פרשני ולאחר השוואת מקורות, בוחר בזהירות ובענווה לפנות לאינטואיציה פרשנית משלו:

"ואפוד" – לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצני"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים… (רש"י לשמות כח, ד).

רש"י מבין אפוא שהאפוד הוא מעין סינר החגור סביב הגוף ואחוז בעזרת כותפות. את הסברו הוא תומך בהשוואה לבגד עליון שלבשו נשים מכובדות בנות זמנו, "שרות הרוכבות על סוסים".

חוקר המקרא מנחם הרן דן במראה האפוד בעבודת הדוקטורט שלו משנת תשט"ז. להבנתו מדובר ביריעת אריג ש"נתנו" אותה על הגוף, תלו אותה בעזרת הכותפות, וחגרו עליה את "חשב האפוד". האפוד נארג מחוטים צבעוניים: זהב, תכלת וארגמן. אלה הם צבעים יקרים ומלכותיים, שהיו לכבוד ולתפארת לכהן הגדול ולמקדש. אריג האפוד, כמו יריעות המשכן, היה עשוי כלאיים: צמר צבוע ב"תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" עם "שֵׁשׁ", הלוא הוא פשתים. חוטי הזהב המתכתיים נשזרו בין חוטי הצמר והפשתים ויצרו אריג נוקשה, מסורבל וכבד. הרן מניח שלאפוד היו תכונות פיסוליות; כאשר הכהן הגדול הסיר אותו מעל גופו, האפוד "עמד בכוחות עצמו".

גואלת‭ ‬תפילות‭ ‬עתיקות‭.‬אנדי‭ ‬ארנוביץ‭, ‬אפוד‭ ‬תפילות‭, ‬דפים‭ ‬מסידורי‭ ‬תפילה‭ ‬בלויים‭, ‬חוטים‭ ‬ונייר‭ ‬יפני‭, ‬2009‭

מקודש לחול ובחזרה

לא רק שאיננו יודעים אל נכון כיצד נראה האפוד, גם מקור המילה עצמה אינו ידוע, והיא קיבלה בעברית המודרנית משמעויות חדשות, מחולנות. "אפוד" בימינו הוא בגד מגן הנלבש סביב החזה והגב. צבעו הזרחני של האפוד הזוהר מגן על הלובש מפני פגיעה של מכונית חולפת; החומרים שהאפוד הקרמי עשוי מהם מגִנים על החייל מפני פגיעת כדורי אויב. השתנות המשמעות משקפת עולם חדש שבו סומכים פחות על אבינו שבשמים ויותר על הגנה פיזית.

תהליך חילון השפה העברית נגע במושגים רבים שמקורם עבודת המשכן והמקדש. כך, למשל, בשפה הישראלית "קרבן" איננו בעל חיים המוקרב על המזבח אלא מי שנפגע, כגון קרבנות תאונות הדרכים. ה"שעיר לעזאזל" איבד את הקשרו המקורי, תיש שנשלח לצוק העזאזל לכפר על העוונות ביום הכיפורים, וכיום זהו ביטוי המתאר יחיד הנענש לבדו על חטאי הכלל. לכאורה, העברית המודרנית נחלצה מכובד המטען הדתי-הרוחני שנשאה לאורך הדורות. אך האמנם כך הוא?

על כוחן של המילים בלשון הקודש עמד חוקר הקבלה גרשום שלום. כך כתב לחברו הפילוסוף פרנץ רוזנצוייג ב-1926 (מובא ב"עוד דבר", עמ' 60-59):

ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורהאז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.

דומה כי אנו מצויים בעיצומה של המהפכה ששלום חזה. עד לא מכבר רווחה בעולם המערבי התפיסה שהאמנות היא תחליף לדת, ומתוך כך עומדת בניגוד לה. השקפה זו השפיעה גם על עולם האמנות בישראל, ובאה לידי ביטוי גם בשפה העברית. ביטויים כגון "היכל התרבות" ו"משכן לאמנויות" מדגימים כיצד מושגים מקודשים הותקו אל שדה התרבות והאמנות. כחלק מהתפיסה הרואה ניגוד בין דת לאמנות פקפקו מבקרי אמנות מובילים, וגדעון עפרת בראשם, ביכולתו של יהודי שומר מצוות ליצור אמנות ראויה לשמה. כשיוצרים ישראלים במחצית השנייה של המאה העשרים השתמשו בדימויים הלקוחים מן המסורת, הם עשו זאת לרוב על מנת להתריס נגדה.

אלא שבמפנה המאה והאלף התרחב העיסוק בעולם התוכן היהודי, ושינה פניו. "ארון הספרים היהודי" נפתח בפני קהלים חדשים. שדה האמנות הישראלי, שנטה במאה העשרים להדגיש ערכים אוניברסליים, פנה להתמודד עם מושגים יהודיים מובהקים, ולאו דווקא על דרך השלילה. עם האמנים החדשים, האורגים יחד קודש וחול, נמנית האמנית הרב-תחומית אנדי ארנוביץ. האמנית, גרפיקאית בהכשרתה, נולדה בארצות הברית ב-1959, עלתה ארצה ב-1999, וכיום היא חיה ויוצרת בירושלים. ביצירתה היא מגיבה לתופעות פוליטיות, דתיות, חברתיות ומגדריות. ארנוביץ היא אמנית דתייה, השואבת את הנושאים ואת המוטיבים ליצירתה מתוך הטקסטים היהודיים ומעולם הדימויים החזותיים היהודיים, אך אינה נכנעת להבניות מקובלות, כי אם יוצרת שילובים חדשים משלה.

ארנוביץ מרבה להשתמש בעבודותיה בנייר, בטקסטיל ובחומרים ממוחזרים. בדים צבעוניים משמשים לה מקור השראה עשיר, אך היא אינה מסתפקת ביופי האסתטי שלהם. פעמים רבות היא מתיקה אותם מהמשמעות הנעימה שלהם ונותנת להם ביטוי כואב ואף מתריס. עיסוקה הרב בטקסטיל מתקשר ליצירות שנעשו בעבר בעיקר על ידי נשים ונחשבו קישוטיות, פולקלוריסטיות ועממיות. בכך מצטרפת ארנוביץ לאמניות עכשוויות החוזרות ליצור בפרקטיקות מסורתיות מתוך תפיסות פמיניסטיות ומעניקות ערכים אמנותיים לאומנות נשית-ביתית, מתוך רצון לטשטש את הגבולות בין אמנות לאומנות. טשטוש גבולות זה נמצא גם במלאכת המשכן. התורה מכנה את האומנים שהכינו את בגדי הכהן "חַכְמֵי לֵב", ומיד מדגישה שהא-ל הוא זה שמילא אותם רוח חכמה. אמני המשכן היו אנשים בעלי יכולות טכניות ובעלי השראה, אך הם עבדו לפי תוכנית מוכתבת מראש ומתוך הכרה ברורה שההשראה שלהם באה ממקור א-לוהי.

"חכמת הלב" מאפיינת גם את עבודותיה של ארנוביץ. יצירותיה הן פרי תהליך הכנה מדוקדק הכולל עיון ולימוד, שימוש בחומרים מגוונים ומפתיעים ועיצוב מוקפד. נציג שלושה אפודים "מעשה חושב" שיצרה. בכל אחד מהם שזרה האמנית בדרך שונה וייחודית את האפוד הישראלי ה"חילוני" עם האפוד המקודש.

אפוד‭ ‬תפילות (‬פרט , ‬2009)

תפילות מגן

"אפוד תפילות" (2009) מורכב מדפים שנלקחו מן הגניזה: סידורי תפילה וספרי תהילים ישנים שאנדי ארנוביץ ליקטה מתוך מכלי גניזה בבתי כנסת בשכונת מאה שערים בירושלים. מכל דף יצרה מגילה קטנה, ואותה עטפה בנייר אורז וקשרה בחוט. הגלילה והעיטוף מזכירים את הטיפול הרחום והזהיר בספר התורה בבית הכנסת. את המגילות, הנראות כמו אלו המשמשות כקמעות, הדביקה בצפיפות על גבי מצע של נייר אורז ויצרה מעין בגד ללא שרוולים הנראה כאפוד מגן מודרני – ולא כאפוד הכהן, שצורתו הייתה כנראה צורת סינר. האפוד של ארנוביץ מתפקד אפוא כבגד טקסי המאגד בתוכו אלפי תפילות, מעין תפילת ציבור. בכך הוא מתכתב עם המנהג להתאסף ולומר תהילים במשותף למען חולים או להצלה מפני פורענות.

איסוף דפי הגניזה דווקא בשכונת מאה שערים החרדית עשוי להצטייר כדיאלוג בין האמנית לבין האופי הסגור והשמרני של השכונה. אמנית דתייה פמיניסטית "גואלת" תפילות עתיקות ששימשו אנשים חרדים ונעזבו על ידם.

לדברי ארנוביץ בראיון להילי מויאל (מוסף "שבת", 5.10.2012), "אפוד תפילות" הוא התשובה היהודית שלה לחגורות הנפץ של המחבלים המתאבדים. "העבודה, שמשלבת מילים, חוטים ונייר, מבטאת את התגובה היהודית שלנו, את הכוח שלנו הטמון בתפילה. בכל הארץ יש קבוצות תהילים של נשים שמתאגדות כשמישהו נמצא במצוקה. על כל צרה עם ישראל מתכנס לתפילה".

"אפוד תפילות" עומד כניגוד חריף לחגורות הנפץ המכילות לצד חומרי הנפץ גם ברגים ומסמרים להעצמת הפגיעה. במקום מסמרים מציעה האמנית תפילות מגולגלות. היות שאין בכוחה לעצור פיגועי טרור, היא פונה כלפי שמיא ומבקשת את עזרת הא-ל, כפי שעשו יהודים לאורך כל הדורות. הדרך שבחרה להביע בה את בקשת העזרה משלבת באופן יצירתי וייחודי בין בגד מקראי מקודש, האפוד שלבש הכהן הגדול בבית המקדש כאשר שימש שליח של עם ישראל לפני הקב"ה, לבין גלגולו המחולן, הביטחוני, של המושג.

כמו האפוד של הכהן, גם האפוד של ארנוביץ נוקשה ופיסולי. בהשראת האפוד המקראי, גם אפוד זה נעשה בקפידה ובקדושה. אך בניגוד לאפוד המקראי הוא אינו מרהיב בצבעוניותו. "אפוד תפילות" מוצג כאילו הוא צף בחלל. צבעו הבהיר על הרקע השחור יוצר תחושה כאילו אור מיסטי בוקע מתוכו ומעניק לו ממד של קדושה.

השם החידתי "אילו הם רק היו שואלים אותנו" ניתן על ידי האמנית לאפוד הצבעוני הדומה במבנהו ל"אפוד תפילות", אך שונה מאוד במסר העולה ממנו. האפוד מורכב אף הוא מדפי גניזה, יותר מארבעת אלפי פיסות דפי תלמוד מגולגלות ומודבקות בצפיפות על גבי מצע של נייר יפני. אפוד זה צבוע בשלל צבעי הקשת, והצבעוניות שלו מרמזת לשבעים הפנים בלימוד התורה – ומסמלת את הפרשנות ההלכתית והרעיונית המגוונת שיכולה הייתה להיווצר לו נטלו נשים חלק פעיל בלימוד לאורך הדורות. החוטים המשתלשלים מאפוד "אילו הם רק היו שואלים אותנו" ומ"אפוד תפילות" מזכירים את פתילי הציצית, ונותנים תחושה של יצירה הנמשכת אל מחוץ לגבולותיה ומזמינה את הצופה לארוג איתה דיאלוג.

כיסים‭ ‬בצורת‭ ‬חמסות‭. ‬אנדי‭ ‬ארנוביץ‭, ‬אפוד‭ ‬בעל‭/‬ת‭ ‬צדקה‭.

צדקה תציל

אפוד נוסף, "אפוד של בעל/ת צדקה", יצרה ארנוביץ בגרסאות אחדות. בגרסה שנתבונן בה כאן, האפוד עשוי נייר צבוע בגוונים אדומים וזהובים. לאפוד הנייר תפרה ארנוביץ כיסים רבים בצורת חמסות. לקצה האפוד קשורים חוטים ומהם משתלשלים מדליוני נייר מודפסים בצורת מלבנים, עיגולים וחמסות. על גוף האפוד מודפסים פסוקים מספר דברים: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱל–ֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן,  כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח).

צבעי האפוד מזכירים את צבעי הארגמן והזהב של אפוד הכהן הגדול. לדברי האמנית, הצבעים הרכים וה"נשיים" מרמזים שצדקה ניתנת על ידי גברים ונשים כאחד, שכן האפוד מייצג גם את "בעלת הצדקה". שילוב פסי הנייר והכיסים יוצר מבנה של אריג פיסולי, תלת ממדי, "מעשה חושב".

על הפתקים המשתלשלים משולי האפוד מודפסות מילים הלקוחות מתוך הלכות צדקה שבספר "קיצור שולחן ערוך", כגון "יתום", "אלמנה", "גר" ו"בית כנסת". הפתקים מדמים את כל אותם נזקקים שקיומם תלוי בנותני הצדקה. החוטים המחברים אותם לאפוד כמעט אינם נראים לעין: רמז ל"מתן בסתר", צורת צדקה הנתפסת בהלכה כאחת המעולות, שבה נותן הצדקה אינו יודע למי נתן, והמקבל אינו יודע ממי קיבל.

מדליוני הנייר המשתלשלים משולי האפוד מזכירים את הפעמונים שהיו תלויים בקצות מעילו של הכהן הגדול. צליל הפעמונים נדמה באוזניי כבקשת שליח הציבור בימים הנוראים בתפילת "הנני העני ממעש". החזן ממלא את תפקידיהם של הכהן הגדול ושל העני המתדפק על דלתו של בעל הצדקה גם יחד: "באתי לעמוד ולהתחנן לפניך".

בשיחה בעל פה הסבירה לי ארנוביץ כי ביקשה להביע באמצעות יצירה זו את המחויבות העצומה של המסורת היהודית למצוות הצדקה. ההלכה מפרטת למי יש לתת צדקה וכיצד. אחד הביטויים המוחשיים לקיום המצווה הוא קופת צדקה, הניצבת בבתים פרטיים או במקומות ציבוריים, ולתוכה נוהגים לשלשל מטבעות לצדקה. האמנית יצרה דימוי שבו הצדקה אינה חיצונית לאדם. בעל הצדקה הופך להיות קופת צדקה מהלכת. כיסי האפוד הפתוחים מעידים על לבו הפתוח ועל ידו המושטת לכל דִצְריך, וצורתם היא צורת החמסה המייצגת יד פשוטה לרווחה והמסמלת מזל טוב, ברוח הציווי "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו, ז-ח).

בתוך אפוד הצדקה, במקום שהצופה אינו יכול לראות, מודפס פסוק מתהילים: "תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב" (קד, כח). הפסוק אמור לשמור על נותן הצדקה שלא יגבה לבו, שלא יחזיק טובה לעצמו. הוא מזכיר לו שגם מי שזוכה להיות בצד הנותן, הוא עצמו מקבל את כל הטוב מידו של הקב"ה.

מעשה חושב

המתח בין האפוד המקראי הקדוש, שצורתו אינה ידועה, לבין האפוד הישראלי החילוני, הביטחוני גרידא, מוצא אפוא את תיקונו באפודיה כפולי הפנים של ארנוביץ. היא לקחה, בעצם, דגם של אפוד מגן מודרני והטעינה אותו במשמעויות סימבוליות מורכבות: אפוד אחד כנגד תפילה, אחד כנגד לימוד תורה ואחד כנגד גמילות חסדים: אותם שלושה עמודים שחז"ל הציבו כחלופה למקדש שחרב, לאפוד ולחושן ולמזבח שנלקחו ונגוזו. הנה כך דרשו חכמים על גמילות החסדים:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע, אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו, בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח" (הושע ו ו; אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד). #

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 במרץ 2017,ב-גיליון תצווה תשע"ז - 1022. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: