על החיים ועל המוות | בכל סרלואי

אומרת שירה – 1022

 

שברים ורעש

אלי הירש קשב לשירה, 99 עמ'

יש משהו מעניין במיוחד בקובץ השירים החמישי של המשורר, העורך והמבקר אלי הירש, והוא ההכרעה (הנדירה) לערוך את שיריו מהסוף להתחלה מבחינת הרצף הכרונולוגי שלהם. בשונה מהמקובל בספרי שירה, הספר ערוך ממאוחר למוקדם – משיריו הבוגרים והחכמים של הירש אל שירי הנעורים (נעורים ממש, בשנות התיכון) העזים והסוערים שלו. בהכרעה הזו יש משהו לא מקובל ומאוד מודע לעצמו, שמציב בפני הקורא אתגר ותענוג פואטי מיוחד; התפתחותו של המשורר משירי סער ופרץ מפליאים בעוצמה ובאינטנסיביות שלהם לשירה מאופקת, מעודנת ושקולה היא תנועת הבשלה שניכרת לא רק מצד צורתה אלא גם מצד תכניה, וגם הקריאה ההפוכה שלה, מבגרות אל נערות, היא מסע מרתק.

הספר מאפשר לקורא מעין מסע בזמן וכמו מסה על הזמן. ונראה שכמו במסע שכזה מתקבצים כל האירועים לאופק אירועים אחד, לחור שחור השואב את כל זיכרונות הילדוּת וחוויותיה, והוא מותו של אחי המשורר מסרטן בשנות ילדותו המוקדמת. המוות הזה חופה על הכול מינקות עד בגרות, גם כשהוא מפורש וגם כשאינו אין ממנו מוצא, כפי שכותב הירש הבוגר: "וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ אֵם וְאָב / לָקְחוּ אוֹתִי לְחֶדֶר בּוֹ שָׁכְנָה /מִטָּה זוּגִית גְּדוֹלָה – אֶל יְצוּעָם / וְשָׁם סִפְּרוּ לִי מִין מַעֲשִׂיָּה / עַל אָח שֶׁמֵּת, עַל בְּנָם שֶׁמֵּת, עַל אוּרִי: / גוּפַת גּוֹזָל טְמוּנָה בָּאֲדָמָה".

שירתו של הירש נעה בעזות בין תחושת המוות והחיים. באותה תנועה הפוכה לתנועה המקובלת בעולם, שבה פוגש ילד במוות רק בבגרותו. המוות הוא חלק מהילדות, כפצע נורא שפשׂע בינו לבין הטירוף, והבגרות היא קבלה והכלה של שניהם; יחד עם החוויה המינית, מוצג המתח העז הזה בשלמותו. הספר הוא מסע מהתהליך הבוגר, המפרש את העולם הכאוטי במידה מסוימת של ביטחון, אל החוויה העירומה של הילד הפורץ אל העולם השבור; חוויה שאין לה מרפא, אך בעיסוק המעגלי והבלתי פוסק בה יש ערוצים של חסד פשוט ונחמה.

עַכְשָׁו בַּנֶּחָמָה, אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיֹאמַר תִּשְׁמְעוּ / פַּעַם הָיָה כָּאן חֻרְבָּן / נוֹלִיךְ אוֹתוֹ אֶל קְצֵה הַגָּן וְנַרְאֶה לוֹ סַפְסָל מְרֻחָק וְנֹאמַר לוֹ: שֵׁב שָׁם // הוּא לֹא יְוַתֵּר. הוּא יָקוּם מִמְּקוֹמוֹ וְיֹאמַר קִינָה וְיִלְבַּשׁ שַׂק וְיַכֶּה בָּאֲדָמָה / וְיַחֲרִיד אֶת הַגָּן בְּקוֹל צְעָקָה שִׂנְאָה שִׂנְאָה // נַרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ וְנֹאמַר לוֹ שָׁמַעְנוּ, גֻּנְבָה לְאָזְנֵנוּ שְׁמוּעָה, דְּבָרֶיךָ אֱמֶת, הָיְתָה הָרָעָה // נֹאמַר לוֹ תַּקְשִׁיב וְתִשְׁמַע אֵיך הָרוּחַ הוֹמָה / נֹאמַר לוֹ תַּקְשִׁיב וְתִשְׁמַע / מַה שֶּׁהָיָה כְּאֵב עַכְשָׁו מִילִּים נִשָּׂאוֹת בְּרוּחַ הוֹמָה.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב אדר תשע"ז, 10.3.2017

Advertisements

פורסם ב-10 במרץ 2017,ב-אומרת שירה, גיליון תצווה תשע"ז - 1022. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: