במציאות שבה המידע התורני נגיש לכל אחד, והקהילות הופכות למגוונות יותר, רבנות קהילה הופכת למקצוע מאתגר ומורכב. כיצד מכילים את הניגודים, מתי מתירים את הרצועה ועל מה עומדים בתוקף? שלושה מנהיגי קהילות בראשית דרכם נפגשים לשיחה על הכישורים שעליהם לפתח ועל הדילמות בתפקיד המאתגר, על גבולות ההלכה וההכלה וגם על הבדידות בפסגה

יהודים דתיים רבים, בארץ ובעולם, חווים בצמתים מסוימים בחייהם את נוכחותו של רב הקהילה: בשעות משבר, על סף ציון דרך בחיי המשפחה. חלקם מוצאים בו אוזן קשבת ומייעצת, אדם שמעניק הכוונה רוחנית, עוגן של יציבות דתית. אחרים דווקא מתרחקים מרב הקהילה – מסתייגים מהסמכות התורנית, מבקשים עצמאות ומתקשים לקבל את מרותו של מי שלא תמיד שותף להשקפת עולמם.

מנגד, גם רבני הקהילות מוצאים את עצמם במציאות שהם לאו דווקא דמיינו אותה בתהליך הלימודים וההכשרה: קהילות מפולגות וסוערות, שאלות של חיים ומוות המונחות לפתחם, זמן פנוי שהולך ומצטמצם, בדידות וקושי למצוא פנאי למשפחה הסובבת. גם המציאות העכשווית לא מקִלה על תפקידם של רבני הקהילות: המידע התורני הנגיש לכל אחד ואחת, המודעות לפסקי ההלכה ולהנהגות של הקהילות השכנות, ניסיונות לאתגר את גבולות ההכלה של בית הכנסת.

כיצד מתמודדים רבני קהילות צעירים עם האתגרים הללו? אילו סוגיות מונחות על שולחנם? כיצד הם יוצרים איזון עדין בין הרצונות השונים בקהילה? אילו מחירים הם משלמים, ומהם הגבולות שהם משרטטים לקהילתם?

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כישורים שונים באיש אחד

שלושה רבני קהילות ציוניות–דתיות שונות ברחבי הארץ מתייחסים לאתגרים הללו, כל אחד מהם בצורה שונה. הרב הלל מרצבך (34) הוא רב קהילה ביד בנימין, בוגר ישיבת "תורת החיים" ובעבר ראש כולל ההלכה בישיבה. כיום, לצד רבנות הקהילה, הוא מכהן כרב אולפנת דרכי נעם בפתח תקווה. הוא חיבר את סדרת ספרי ההלכה "שירת הים", נשוי ואב לשישה. הרבנית כרמית פיינטוך (42) היא רבנית קהילת רמב"ן בירושלים לצד הרב בני לאו, בוגרת בתי המדרש "מתן" ו"בית מורשה", ובעשור האחרון ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל עוז, נשואה ואם לשישה, מדריכת כלות, בעלת תואר שני בפסיכותרפיה ומטפלת בתחום. הרב אבינדב אבוקרט (33) הוא רב קהילת "אברהם יגל" בגבעת שמואל, בוגר ישיבת כרם ביבנה והמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן, נשוי ואב לארבעה. הוא מחלק את זמנו בין רבנות הקהילה לבין עבודה כרואה חשבון וכחשב בחברת השקעות. שלושתם מגיעים מבתי מדרש שונים, רואים את האתגרים בצורות אחרות ומציעים להם תשובות שונות. אך לשלושתם, כך נראה, יסודות משותפים: דאגה כנה לחברי קהילתם, אהבת תורה ורצון להנחיל אותה לציבור רחב.

אני רוצה לפתוח בשאלה מיהו בעיניכם רב הקהילה. לעתים נראה שהוא ממלא מגוון של תפקידים – יועץ זוגי, מגשר, פסיכולוג, פוסק הלכה, דרשן. איך אתם מגדירים את התפקיד הזה?

הרב מרצבך: "הרב סולוביצ'יק כותב שתפקידו של רב הקהילה הוא 'לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו'. הרב הוא אמנם לא עובד סוציאלי, לא פסיכולוג ולא איש ייעוץ – אך הוא צריך להיות דמות שנוגעת קצת בכל הדברים האלה יחד. הוא גם מלווה, גם תומך, גם איש רוח וגם פוסק. אנשים מחפשים רב, רועה רוחני, דמות שתוביל אותם ואת הקהילה בצמתים רבים. מעבר לכך, אני חש שלאנשים רבים חשוב שיהיה מישהו שמנהל את בית הכנסת, את חיי הקהילה. כל מפעל וכל חברה זקוקים למנהל, וכך גם הקהילה. עצם העובדה שרב יושב על הכיסא שלו מעניקה לאנשים הרבה כוח. הקהילה שלנו קיבלה אותנו במאור פנים ובנעימות, ועל אף הרבגוניות שבה הצלחנו למצוא נקודות חיבור כמעט עם כולם. החיבור יוצר אמון ואהבה גדולה כלפי חברי הקהילה".

הרב אבוקרט: "יש ברב הקהילה משהו שנותן מעטפת. נכון שאפשר לקבל מענה לכל מיני שאלות מבעלי מקצוע אחרים, אבל הרב נותן קצת מכל תחום – לא בצורה רדודה, אלא כמכלול. אחד מחברי הקהילה שלי התמודד עם מחלה סופנית של אמו, והוא התייעץ איתי האם לנתק אותה ממכשירי ההנשמה. כעבור תקופה לא קצרה הוא התקשר אליי באמצע הלילה וסיפר שאמא שלו נפטרה הרגע, ושאל מה עליו לעשות. גם לאחר מכן באתי לנחם אותו בשבעה, ונשאתי דברים באזכרה. הנה מקרה אחד שהיה בו ליווי אתי, הלכתי, אישי ותורני. נכון שאלו דברים שארבעה אנשים אחרים היו יכולים לעשות בנפרד, אבל הרב מספק את זה באופן ריכוזי".

הרבנית פיינטוך: "אני מצטרפת לדברי קודמיי, אבל אני רוצה להוסיף עוד נקודה. אני חושבת שיש משהו מתעתע במהפכת הידע שכולנו עברנו, שגרם לנו לשכוח שידע הוא רק מדד אחד של החיים. אפשר להגיע לכל הידע בעולם, אבל המגע האנושי נותן דברים אחרים. יש משהו במכלול שהרב מעניק, שהוא מעבר לידע ההלכתי המצומצם. זה נכון גם בתחומים אחרים של החיים: אדם זקוק לרופא, למרות שכל הידע הרפואי נמצא באינטרנט. בני אדם זקוקים למישהו שיוביל אותם, שייתן מגע אנושי ולא רק יספק מידע. אני חושבת גם שתפקידם של רבני קהילה הוא לייצר מקום רוחני בחיי היום–יום. יש הרבה רוחניות בעולם, אבל רוחניות דתית שקשורה להלכה ושמעוגנת בחיים של קהילה זקוקה לדמות מסוימת שתכווין אותה".

שלושתכם באתם מעולם בית המדרש, ואתם בוודאי יכולים להעיד עד כמה החיים בתוך קהילה שונים מחיים של ישיבה או מדרשה. הרבנית פיינטוך, את מלמדת עד היום במדרשה, ומנווטת בין חיי הקהילה לבין חיי בית המדרש. את מרגישה פער מסוים?

הרבנית פיינטוך: "בוודאי שיש פער, אבל אחרי תהליך מסוים של הבשלה הבנתי שאני רוצה לתרגם את התורה של בית המדרש לתוך החיים. אני מאמינה ב'בעלבתיות', אני חושבת שיש משהו חזק בקיום של תורה עמוקה גם בתוך החיים. זה אמנם לא אינטנסיבי כמו בבית המדרש, כי כולנו טרודים בפרנסה ובחיי משפחה, אבל זה אתגר. כשהתחלתי ללמד במדרשה התלמידות שלי היו צעירות ממני בעשר שנים, ואני מרגישה שהתבגרתי איתן. היום הן בנות 32–33, ואנחנו ממשיכות לברר איך יוצרים את המפגש בין התורה לבין החיים. יש עוד אתגר מעניין בקהילה שלי, שהיא קהילה רב–גילאית. אני פוגשת אנשים בני שמונים עם שאלות אחרות לגמרי, וצריכה לנסח לעצמי איפה התורה פוגשת אנשים על כל הרצף של החיים".

הרב אבוקרט: "גם אני מרגיש פער מסוים בין הישיבה לבין הקהילה, ודווקא דרך העיסוק בהלכה. העיסוק בהלכה בחיי קהילה ובבית מעניין ומוחשי יותר מאשר בישיבה. התרגום מהלימוד בישיבה לחיים המעשיים לא פשוט כל כך. לאחרונה לימדתי בקהילה שלי הלכות בשר חלק, ופתאום שואלים אותך: רגע, איך זה נראה בחנות? איפה החותמת בדיוק? איפה קונים את זה? אלה שאלות שלא מופיעות בספרים. אחרי שהסברתי בהתלהבות על תהליך בדיקת הריאות של הבהמה, באה אליי מישהי ואמרה שאפשר היה לוותר על התיאור הגרפי. זו למשל תגובה שלא תישמע בקרב אברכים בכולל. לרב קהילה יש משוב, הקהל ביקורתי ומגוון. ר"מ בישיבה תמיד מלמד נערים בני 20; הוא מתבגר, אבל הם נשארים בני 20. בקהילה, המציאות היא שונה: יש גברים ונשים, יש ילדים, יש מחמירים ומקִלים, יש אנשים עם ידע קודם. זה עולם אחר".

פתיחות מתוך יציבות

שלושת הרבנים עוסקים במגוון שאלות וסוגיות, מלבד פסיקת הלכה: סכסוכים על כיסאות בבית הכנסת; בניית טקס בת מצווה והורים שמספרים שבנם הוריד את הכיפה. גם אם עיקר תפקידו של הרב מזוהה עם הנהגה רוחנית ופסיקת הלכה, הרי שבפועל תחומי העיסוק הם רבים ומגוונים. האם תהליך ההכשרה של הרבנים, שכולל בעיקר לימודי הלכה, צריך להשתנות לנוכח האתגרים שהרבנים מתמודדים איתם בפועל?

"סגולת לימוד התורה משפיעה על האדם, מרוממת אותו ומקדשת אותו", אומר הרב מרצבך. "החזון איש כותב שלימוד פרטי הלכות מיישר את האדם יותר מכול. אני מאמין בזה. יש ערך מוסף בכך שלומדים הלכה ועוסקים בה בכל רובדי החיים. נכון שרב הקהילה צריך הכשרות נוספות, אך היסוד הוא לימוד התורה ובפרט לימוד ההלכה. רב קהילה חייב להתמקצע בתחומים נוספים, החל משלום בית וגישור וכלה בהכרת עולם טיפולי הפוריות. לא כל התשובות נמצאות בשולחן ערוך באופן ישיר. כדי לענות על השאלות הרבות, יש גם צורך בשימוש תלמידי חכמים. התורה נמסרה דור אחרי דור ממשה רבנו. לא המצאנו את הגלגל, וצריך לשמש את גדולי ישראל כדי לראות איך הם נהגו, וללמוד מהם".

הרבנית פיינטוך: "אני מאוד מסכימה שרבנות קהילה היא מקצוע שצריך ללמוד אותו, אבל אני מעדיפה לא להשתמש במילה 'לפסוק', עם הפסקנות שיש בה ועם הנקודה בסוף המשפט. אני מרגישה גם את רוח התקופה וגם את אופי השאלות כשאלות שנכון להתלבט בהן, ולעסוק בהן באופן פחות פסקני. גם זה תפקיד של רב. אני חושבת שהשאלה כיצד מדברים צריכה לעלות על הפרק, ושמילים כמו 'הקשבה', 'התייעצות' ו'התדיינות' רלוונטיות היום הרבה יותר. אנשים רוצים להקשיב ולהיות מושפעים, אבל אופי השיחה צריך להיות אחר. ההבנה מול מי אתה יושב, עם מי אתה מדבר, מה הצרכים שלו, היא חלק מהעבודה. היא צריכה להיות מאוד מדויקת, והיא נובעת מתוך השיחה. צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, להקשיב נכון ולשקף נכון, לעבוד מדויק כדי שהתשובה תהיה משותפת".

הרב אבוקרט: "אני חושב שזה קשור גם בטרמינולוגיה. אני מלמד הלכה ומפרסם פסקים מדי שבוע, ומשתדל להשתמש במונחים יותר רכים. אני כבר כמעט לא משתמש במילה 'אסור'. במקום זה אני אומר: 'יש להקפיד', 'ראוי שלא', 'עדיף להימנע'. השיח הופך להיות רך יותר. אם אני מפרסם פסק הלכה למאה וחמישים איש בנושא מסוים, אני לא יכול לדעת אם כולם באמת מקפידים עליו, ואם אכתוב 'אסור' בצורה גורפת זה יכול ליצור מתיחויות בין בני זוג, למשל. אז אני כותב 'ראוי להקפיד'. אני לא מפחד להגיד 'אסור' כשצריך, אבל אני מבין שיש הרבה יותר מרווח".

שלושת הרבנים מתמודדים עם קהילות מגוונות, ועם תופעות שמאתגרות כל העת את גבולות הגזרה של הקהילה, ומחייבות את הרב להגיב ולהוביל קו. אל מול זה מבחין הרב מרצבך בין נושאים קהילתיים ונושאים אישיים. "אם, למשל, באה אליי מישהי להתייעץ איתי ומספרת לי שהיא לסבית, חשוב לי להקשיב לה, להכיל אותה ולהפנות אותה לגורם מקצועי שעוסק בעניין. אך הדברים שונים כשמדובר בקהילה. קהילה לא יכולה להכיל כל שינוי שמישהו רוצה לעשות. חז"ל לימדו אותנו שכל המשנה ידו על התחתונה. הרב יעקב אריאל אמר פעם ש'הלכה' זה מלשון הליכה, אבל צריך ללכת, לא לרוץ. כשרצים, נופלים. יש תנועתיות גם בתוך עולם ההלכה, אך היא עדינה וחייבת לבוא בהמון זהירות כדי לא למעוד בדרך. אי אפשר להכיל את כולם תמיד. כשאתה מכיל יותר מדי, אתה גם פוגע באחרים.

"הגיעה אליי שאלה על ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה. אני לאו דווקא חושב שזה אסור הלכתית, אבל הלך הרוחות והפמיניזם הנושב באוויר גרם לי להתלבט רבות בעניין. כשגיששתי קצת בקהילה שלנו, כמה אנשים אמרו לי שאם אישה תרקוד עם ספר תורה הם יעזבו את בית הכנסת. הבנתי שהקהילה שלי לא בשלה לשינוי כזה, גם מבלי להכריע אישית בעניין".

אבל גם הנשים שביקשו לרקוד עם הספר הן חלק מהקהילה שלך.

"נכון, ולכן חז"ל אמרו שכל המשנה ידו על התחתונה. צריך להתקדם לאט לאט. מי שמתחיל לרוץ עלול לאבד את המסורת הגדולה שממנה אנחנו יונקים. כולנו מכירים זרמים ביהדות שרצו מהר מדי ונפלו. לפני כמה שנים, קבוצה של נשים בקהילה שלי ביקשה ממני לאפשר להן לקרוא את מגילת אסתר בפורים בבית הכנסת. הרגשתי שזה בא ממקום כן וטהור, ולא מתוך פמיניזם מתריס. למדנו את הסוגיה ההלכתית, וזה קרה. התחושה הייתה שיש כאן המשך של מסורת נפלאה, ולא ניסיון לשנות לשם החידוש והשוויון".

הרבנית פיינטוך: "תוך כדי הדברים שלך, הרב מרצבך, חשבתי על מצוות הכנסת אורחים. בבית הפרטי שלנו כולנו מכירים את המתח בין שמירה על גבולות הבית לבין הרצון לקבל כל אדם בהארת פנים ולהרחיב את הגבולות של עצמנו. אני מרגישה שככל שהתורה תהיה המרכז ונקודת החיות של הקהילה, ואנשים ירצו אותה וישמחו בה, כך המנעד של הכנסת אורחים – כמטפורה – גבוה יותר. הכיוון המסתגר הוא לא נכון בעיניי, אך גם לא נכון ליצור אנרגיה שמחפשת רק לפתוח ולא לייצר גבולות, כי אז הכול פתוח, אבל אין תוכן ואין חיות. אני מרגישה שחלק מהתפקיד שלי הוא ליצור גבולות, חיות פנימית ותחושה ביתית של אנשי הקהילה, שתוביל לפתיחות ולהכנסת אורחים. אבל אין ספק שהרחבת גבולות השייכות היא מטרה. אין בי חשד אוטומטי מפני כל שינוי, אני חוששת יותר מהעדר הגבולות. צריך ליצור את הגבולות הפנימיים, שהם יאפשרו את הפתיחות".

הרב אבוקרט: "אני מרגיש שהדיון הזה לא כל כך רלוונטי לקהילה שלי, ואולי זה קשור לכך שמדובר בקהילה ספרדית. בקהילה שלי לא שואלים איך להתייחס לדתל"שים, כי הדתל"שים הם חלק מאיתנו. השינויים קורים אצלנו בצורה טבעית יותר. ייתכן שזו המתינות הספרדית; אני לא רוצה לעשות לזה רומנטיזציה, אבל יש בהחלט יסוד של יציבות ופשטות, שבגללו הקונפליקטים האלה לא צפים אצלנו. יש משהו יותר קולח. בשמחת תורה, למשל, בעיצומן של ההקפות, מישהי ביקשה לרקוד עם הספר בעזרת הנשים. הספר עבר לעזרת הנשים, הן רקדו איתו, ואז הוא חזר לעזרת הגברים, והשמיים לא נפלו. לא פרסמנו מודעות לפני ולא יצרנו דיונים אינסופיים לאחר מכן, אלא זה קרה באופן טבעי".

אזכרה‭ ‬במלאת‭ ‬שלושים‭ ‬לפטירת‭ ‬הרב‭ ‬עובדיה‭ ‬יוסף‭, ‬ירושלים‭ ‬2013
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

לנוכח מציאות משתנה

בעידן שבו הפייסבוק הפך לכיכר העיר, הרבנים מתחבטים בינם לבין עצמם בשאלת מקומו של הרב ברשת החברתית. שלושתם מתנהלים אחרת לנוכח הפייסבוק: הרב מרצבך לא מחזיק חשבון פעיל, הרבנית פיינטוך בעיקר מתבוננת בפייסבוק ולומדת ממנו, ואילו הרב אבוקרט פעיל, כותב סטטוסים ומגיב.

"הפייסבוק הוא קהילה נוספת שבה אני חבר", הוא אומר. "גם חברי הקהילה שלי נמצאים בפייסבוק, אבל עיקר האמירה שלי שם מכוונת לקהילה השנייה הזו, שאני חבר בה. זו מערכת יחסים אחרת. אני חושב שיש מקום לרבנים בפייסבוק, אבל בוודאי שלא כל רב צריך להיות שם, כמו שלא כל רב צריך להביע עמדה ציבורית. זו בחירה אישית של כל אחד ואחד. עבורי, הפייסבוק הוא עוד זירה שבה אני יכול להביא את האמירה שלי, ואגב כך גם להציע תוכן שונה מהתוכן שיש בדרך כלל בפייסבוק. לפעמים אני רוצה להרגיש שווה בין שווים, ולהשתחרר מההיררכיה שמאפיינת את היחסים בתוך הקהילה. רב חייב לגשת אל הפייסבוק מתוך ענווה, מתוך רצון להקשיב ולפעמים גם לבחון עמדות".

הרבנית פיינטוך: "הפייסבוק הוא זירה אנושית ככל הזירות, ולכן לא צריך לפחד ממנו. כמו שכיכר העיר יכולה לפעמים להבהיל אותנו, ויש בה עדריות ואלימות כבושה, יש בה לצד זאת גם הישגים ודברים מאוד יפים ועדינים. כיכר העיר יכולה גם להיות מקום של חמלה, של שיתוף ויכולת לשמוע עמדות שונות, והיא יכולה גם להיות מקום של התלהמות ועדריות. אני נמצאת בפייסבוק בעיקר כקוראת ולא ככותבת, מתוך רצון להבין מה קורה, וגם להיות מושפעת".

הרב מרצבך: "אין לי פייסבוק, בעיקר כי אני חושב שזה יכול לגרום לפיזור מסוים, וזה גוזל זמן רב. אני חושב שרב צריך להיות תלמיד חכם, ושעליו להשקיע חלק ניכר מזמנו בגידול בתורה, שהיא המנוע להנהגה שלו. אני לא מרגיש שחסרה לי היכרות עם השטח ועם אנשים".

שלושתכם מייצגים קבוצות שונות בחברה הדתית. איך אתם רואים את התהליכים שהציבור הדתי עובר?

הרב אבוקרט: "אני מייצג את הרוב הדומם של הציונות הדתית. הרוב הדומם עובד, מגדל ילדים והולך לדף היומי. לצד כל הזרמים והפולמוסים והפילוגים, יש רוב גדול מאוד שהוא קצת פה וקצת שם, והוא צריך אותנו ואנחנו שם בשבילו ואיתו. לא כל סערה באתרי האינטרנט של המגזר באמת נוגעת לחיים היום–יומיים שלנו. אנשים צריכים מגע אישי, הלכה מעשית וייעוץ, והם לא מתעסקים בשאלות של מאמרי דעה ב'מוסף שבת'. מדברים עכשיו על גיוס בנות לצבא, אבל עבורי השאלה הזו מסתכמת בכך שעומדת מולי מישהי ואומרת: הרב, התגייסתי, מה לעשות במצב כזה וכזה. אני לא צריך לכתוב מאמר לקהילה שלי על 'שאלת גיוס בנותינו'. זה צומח מתוך החיים עצמם, והחיים עצמם הם פחות חדים, פחות זועקים ופחות אוונגרדיים".

הרב מרצבך: "הציבור הדתי–לאומי גדל, ויש בו ספקטרום רחב מאוד. לא חל כאן איזשהו מהפך, אלא תהליך טבעי של גדילה. אני כן חושש מנטייה שקיימת בציבור הדתי, והיא הנטייה לכיוון הקונסרבטיבי, כפי שהיא מתבטאת למשל בקיום מניינים שוויוניים. אני יותר חושש מהליברליות הזו מאשר מהלייטיות, כמו שאני מעדיף את החילוני ה'אורתודוקסי' מאשר את הקונסרבטיבי שמתפלל כל יום. הנטייה הזו מסוכנת".

הרבנית פיינטוך: "כמה דקות הליכה מבית הכנסת שלי יש מניין שוויוני, ובבית הכנסת הסמוך לנו לא שמעו אפילו על לימוד תורה לנשים. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה לעשות בקהילה שלי, אני רוצה לייצר כוח גדול של חיי תורה. אני רואה המון הבדלים ביני לבין הרב הלל בהנחות המוצא, ומצד שני, אני לא מאלה שחשוב להם לחדד את ההבדלים. בוודאי שלא נוח לי עם חלק מהדברים שהרב מרצבך אמר, אבל רב המאחד בינינו על המפריד. אנחנו מסכימים על תשעים וחמישה אחוזים מהנחות המוצא. אנחנו שייכים לאותו עולם, ויש לנו אותם בני–שיח מחכמי הדורות.

"אני חושבת שאחד היתרונות של חיים כאישה פמיניסטית דתייה היום הוא העובדה שאני בת הדור השני למהפכה. יש לי המון כבוד לדור הראשון של הפמיניזם הדתי, שתיתי מהבאר הזו ואני לא רוצה לירוק לתוכה, אבל מצד שני, יש לי פריבילגיה של דור שני, של מישהי שכבר גדלה בתוך בית מדרש, בעולם שעודד אותה ללמוד תורה, ועכשיו אפשר להמשיך את זה בפחות לוחמנות, להצמיח את הדור הבא של נשים לומדות בצורה יותר טבעית. אני מחנכת תלמידות שטבעי להן שיש להן ר"מיות במדרשה, ואני מדברת בפני נשות קהילה שטבעי להן שאני עומדת על הבמה ומדברת".

אחריות לכלל הדור

הרב מרצבך: "כשנמצאים בשעת משבר, התמודדות או קושי, צריך להיאחז בשורשים ובמקורות, בדברים החזקים שיש לנו. אני אומר את זה גם כלפי עצמי, וגם כלפי הדברים שלך, הרבנית פיינטוך. שמעתי מהרב שמואל טל שאמר שלפעמים יש לכלוך קטן על השקף במקרן השקופיות, וכשמגדילים את התמונה ומקרינים אותה על הקיר, הלכלוך נראה פתאום גדול מאוד. זה מתחיל במשהו קטן, כמו אישה שדורשת בבית הכנסת, שאני לא טוען שהוא בהכרח אסור, אבל הבעיה היא שלא לוקחים בחשבון מה תהיינה ההשלכות לדור הבא, לאן זה לוקח אותנו כחברה וקהילה. התחושה שלי היא שהגבולות נעים כל הזמן, והנוער עומד בפני סוג של בלבול בהגדרת הזהות שלו. כל זה לא סותר כמובן את חשיבות התפתחותה הרוחנית של האישה והעצמתה בעידן המודרני".

הרב אבוקרט: "אני לא חושב שהקהילה של הרבנית פיינטוך עסוקה כל הזמן בלתת מענה לבתי הכנסת שמסביבה. הקהילה אומרת את האמירה שלה ותגדיר את הגבולות לפי ראות עיניה, והציבור יבחר. הרבנית פיינטוך בוחרת להציב גבול במקום מסוים, והתלמידות שלה שרואות בה את מורת הדרך ילכו איתה".

הרב מרצבך: "בעיניי יש כאן חוסר אחריות. יש לנוער מרחב גדול של לבטים, יש התמודדויות שלא היו בעבר, יש אינטרנט שהוא עולם אינסופי שלא למדנו להתמודד איתו בצורה מקיפה. אני חושב שבמציאות הזו, התפקיד שלנו כהורים וכמחנכים הוא לקחת אחריות על הדור הבא, על ילדינו, על קהילתנו, ולתת להם מסרים ברורים של תורה גדולה, שלא פוחדת מהציוויליזציה מחד ומהאמת של התורה מאידך. אנשים חיים במציאות שבה שאלת הזהות שלהם נהיית מורכבת מיום ליום, ועלינו מוטלת המשימה להכווין את דרך התורה, ולא רק לפרוס אופציות של לבטים אינסופיים בים הפלורליזם, שהרבה פעמים עשוי להטעות".

הרבנית פיינטוך: "אנחנו נמצאים בתקופה שעסוקה בבירור, ואני לא בטוחה שיש לנו תשובה לכל דבר. אנחנו חווים טלטלות ומשברים, ולי יש המון שאלות, לפעמים יותר מתשובות. זה לא מבהיל אותי. אני כן חושבת שאני יכולה לתת כלים לחשיבה. האם התלמידות שלי ימשיכו בדיוק את הדרך שלי? אני מבינה שלא. אבל אני רוצה ליצור מערכת של הנחות שתלווה אותן. עד כמה זה יעבוד? אני לא יודעת. אני לא מוכנה לפעול רק מתוך פחד. יש מקום לפחד, אבל יש גם מקום מאוד חשוב לאמון – אמון בפנימיות של בני אדם ולא חשדנות תמידית כלפיהם, ואמון בהיסטוריה, בתקופה, בתורה ובקב"ה. זה לא אומר שכל דבר שצץ הוא נכון וטוב, ושאין בהיסטוריה טעויות. אני לא תמימה. התפקיד שלי הוא לתת כלים לחשיבה ולא לפחד. אני לא יכולה לחיות את הדור הבא. אני חיה את חיי ומשתדלת לחיות אותם מול הקב"ה באמת ובכנות".

אבל הרב מרצבך לא דיבר על פחד, אלא על אחריות.

הרבנית פיינטוך: "אני בהחלט משתדלת להיות אחראית, וחשה אחראית, על כך שנשים חשות דיסוננס בלתי אפשרי מכך שהן יכולות להיות רופאות ופרופסוריות ומנהלות, ואילו בבית הכנסת אין להן דריסת רגל. עבור הציבור שאני מכירה, הדיסוננסים האלה הפכו לקשים מדי, והיכולת לתת מענה לדיסוננס הזה היא לקיחת אחריות מאוד גדולה. חלק מהאחריות היא גם לא לעשות מזה מלחמה, וגם זו פריבילגיה של דור שני למהפכה – להנכיח את הערכים האלה בצורה רכה יותר, ולא מיליטנטית.

"לגבי הבלבול שהרב מרצבך דיבר עליו – האם אני אחראית לכך שיש בלבול בעולם? גם לחילון היו צדדים מאוד קשים, והיו גם צדדים שהיטיבו עם העם היהודי. הקב"ה יצר את התהליכים הללו, ואני צריכה להתמודד איתם. אז היום יש בלבול, וגם אני מרגישה אותו ולפעמים מתבלבלת בעצמי, אבל זה לא אומר שאין לי כיוון. הרב קוק דיבר על היכולת לשאת הפכים, ואני חושבת שחלק מההידמות לקב"ה שחז"ל מדברים עליה היא גם היכולת לשאת את ההפכים האלה בתוכנו. זה לא שאני קמה בבוקר ולא יודעת מי אני. אני מאמינה ששלושתנו קמים בבוקר ועושים דברים דומים, ויש בלבולים, ואני לוקחת אחריות לברר אותם, אבל אני לא יודעת הכול.

הרב אבוקרט: "אני חושב שהשאלה של הרב מרצבך על האחריות היא חרב פיפיות. הרי באולפנה שאתה מלמד בה הבנות לומדות תורה. אתה רוצה שהן תלמדנה תורה, מתוך אחריות לעולם התורני שלהן. גם זה שינוי לעומת המסורת שלך, והוא קשור ללקיחת אחריות. לפעמים תחושת אחריות מביאה איתה דווקא שינויים חיוביים. בעניין הדור השני למהפכה, אני מצטרף לדברים של הרבנית פיינטוך. אני בן לדור השני של המהפכה התורנית–ספרדית. אדם ענק קם, עשה מהפכה והחזיר עטרה ליושנה, וינקתי הרבה מהמהפכה הזו, אבל היום אני יכול לבחון גם דעות נוספות בתוך עולם ההלכה, שהרב עובדיה אולי נלחם כנגדן. הוא שכב על הגדר בשבילי, ובזכותו יש לי סוג של פריבילגיה, אבל היום, אחרי שהמהפכה הושלמה, אני לא מרגיש מחויב לחיות את כל חיי מתוך המהפכה הזו".

מנהיג בשניים

האם יש בדידות בתפקיד הרבני, ובפרט לכם כרבנים צעירים מאד?

הרב אבוקרט: "יש מין 'בדידות ניהולית'. משהו בלהיות למעלה, בקודקוד, משאיר אותך לבד, וזה קשה. זה אחד האתגרים של עבודת הרבנות. יש פתרונות למציאות הזו – בת זוג ששותפה לבחירה שלך וגם למחירים שאתה משלם, ותומכת בך. אני משתף את אשתי כמעט בכל שיעור לפני שאני מלמד אותו, כדי לשמוע מה דעתה. יש גם קבוצות וארגוני רבנים, מהם גם כאלה שלא מוכרים לקהל הרחב, שנותנים נותנים מענה לבדידות של הרב".

הרב מרצבך: “רב הקהילה הוא בודד לא כי הוא לא פוגש אנשים, אלא כי בהתמודדויות השונות שעומדות לנגד עיניו הוא נדרש לייעוץ ולמענה מגורמים שמחוץ לקהילה שלו. ברוך השם יש לי אישה מדהימה, ואנחנו חולקים יחד את כל הלבטים הקהילתיים השונים. רב חייב שתהיה לו משפחה חזקה ומגויסת לטובת הציבור. מטבע הדברים, יש גם דיסטנס מסוים בין הרב לבין הקהילה שלו. הוא נוצר באופן טבעי, וכנראה שהוא הכרחי במובן מסוים. הוא לא סותר את האהבה הגדולה שאני חש כלפי כל אחד מחברי הקהילה שלי. לדעתי למשל לא שייך שהרב יֵצא לטיול של שלושה ימים בגולן עם משפחה מתוך הקהילה שלו. וכמובן שגם לרב יש חיים שלמים, וחשוב שיהיו לו מרחבים נוספים שבהם הוא יחיה את חייו הפרטיים".

הרבנית פיינטוך: "אני רק בתחילת דרכי כרבנית קהילה, ולכן אני עוד לא לגמרי יודעת להשיב לשאלה הזו. אין ספק שהמשפחה נותנת כוח אדיר, ושצריך משפחה חזקה. אני רוצה להוסיף שיש ערך בעיניי במודל של רבנות בשניים – לאו דווקא רב ורבנית, אלא אפילו שני רבנים או שתי רבניות. המודל הזה גם נותן מענה לשאלת הבדידות. העולם אומר היום משהו על היררכיות ועל דמוקרטיה, ואפשר להציב סימן שאלה על הדגם של פירמידה שבקצה שלה יש אדם אחד. זה משהו ששווה לחשוב עליו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017