מה מספרים האריחים | תמר זיגמן

"פרויקט האריחים הירושלמי" מבקש לספר את סיפורה של ירושלים דרך צילומים של אריחי בטון מצוירים. האמנית קרן פרנקל התמקדה דווקא בדמויות האנושיות המשתקפות על רקע המרצפות הייחודיות

אם נזדמנתם למדרחוב אגריפס שבירושלים, אפשר שפגשתם באריחים צבעוניים שלובים זה בזה המעטרים את קירות גדר הבנייה של מתחם קולנוע "עדן" המיתולוגי. שם, על קיר האבן הצפוני, מופיע הכיתוב הבא:

בבתים ירושלמים רבים, ממש מתחת לרגלינו, מתחבאות יצירות אמנות של ממש, אריחי הרצפה המעוטרים. במסגרת הפרויקט, תושבי ירושלים הוזמנו לשלוח אלינו תמונה של הרצפה המעוטרת בביתם. מתוך התמונות הפקנו מחדש כל אריח ואריח, ושיבצנו אותם יחד ליצירה משותפת. כמו המגוון האנושי בירושלים, כך גם האריחים, משתלבים לסיפור מורכב ומיוחד.

בנובמבר 2015 הושק שלב א' של "פרויקט האריחים הירושלמי", ובמסגרתו הוצבו שישה לוחות ועליהם שישה קולאז'ים שונים שהורכבו מתצלומי אריחי–בטון מצוירים ששלחו תושבי ירושלים. "פרויקט האריחים הירושלמי" הוא פרויקט אמנות ייחודי שנוצר על ידי אורון אליאור מקבוצת "מוסללה", בשיתוף פעולה עם האגף לאמנויות בעיריית ירושלים וחברת עדן ובשיתוף התושבים. לאחרונה נוסף שלב ב' של הפרויקט, ובמסגרתו עוטר חלקו העליון של הקיר בעבודתה של היוצרת קרן פרנקל.

לראות את הרבגוניות

יצירתה של פרנקל כוללת עשרים וארבעה צילומים בגוני שחור–לבן הפרושים לרוחב גדר מתחם הבנייה. בתמונות נראים אנשים ונשים בבתיהם המחופים ברצפת בטון מצוירת. במרבית הצילומים מופיעות דמויות; תינוקת קטנה ישובה על מכונית משחק מישירה מבט למצלמה ברקע אריחי הבטון המצוירים בביתה, איש מבוגר מתבונן בריכוז במרצפת מאוירת המונחת בכף ידו, אמן מניף בגאווה את אחת מיצירותיו בחדר עמוס רהיטים כשרצפת בטון מצוירת משמשת מצע עבורם, וצילומים נוספים שמציגים זוויות ייחודיות של התבוננות באריחי הבטון המצוירים.

פרנקל, בוגרת בצלאל, מספרת על הרקע להירקמות הפרויקט: "אורון אליאור פנה אליי והציע לי להגיש הצעה לפרויקט המשך לפרויקט שלו. חשבתי שפחות מעניין אותי לדבר על הצורניות של הרצפות ושיהיה מעניין לפעול ולשלב אנשים בפרויקט. חשבתי שהעבודה של אורון יפה ומכובדת וצריך להמשיך אותה הלאה לכיוונים נוספים. חייתי בבתים עם מרצפות מצוירות במשך שנים והן היו מאוד דומיננטיות. נזכרתי בשיר של שלום גד בשם 'ייבנה המקדש', שהתחבר לי מאוד לפרויקט. יש בשיר משפט שאומר 'אני אשטוף את הרצפה טוב טוב שהאהבה תוכל ללכת יחף'. תמיד כשניקיתי את הבית השיר הזה התנגן לי בראש. אהבתי את המשפט הזה.

"רציתי להציג את הרבגוניות של ירושלים דרך המרצפות. המקום של מה קורה מעבר למרצפת, מה חי בתוכה, עניין אותי. אחר כך הצגתי בפני אורון את הרעיון ואמרתי לו שזה מה שמעניין אותי לעשות, לצלם אנשים בתוך הבתים שלהם. הוא די התלהב ואמר 'אבל את יודעת לצלם?'. חשבתי שהטכניקה של צילום פחות קריטית לפרויקט. יש לי אמנם מצלמה טובה אבל הנראות בעיניי הייתה פחות חשובה".

 רבים‭ ‬מהמצולמים‭ ‬הם‭ ‬אמנים‭ ‬עם‭ ‬סיפורים‭ ‬מעניינים‭. ‬מתוך‭ ‬פרויקט‭ ‬האריחים‭ ‬הירושלמי‭ ‬של‭ ‬קרן‭ ‬פרנקל‭.


רבים‭ ‬מהמצולמים‭ ‬הם‭ ‬אמנים‭ ‬עם‭ ‬סיפורים‭ ‬מעניינים‭. ‬מתוך‭ ‬פרויקט‭ ‬האריחים‭ ‬הירושלמי‭ ‬של‭ ‬קרן‭ ‬פרנקל‭.

פרנקל מספרת שכבר בשלבים הראשונים הבינה שהרעיון לייצג רבגוניות כזו היא משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינתה ולכן החליטה להתמקד פחות בייצוג הירושלמי ויותר באנשים. "מבחינתי התוצאה פחות נאמנה לירושלים כעיר", אומרת פרנקל. "מבחינתי זה לא סיפור על ירושלים כעיר, אלה סיפור שלי כאדם בעיר, ברגע נוכחי, בתהליך של חיפוש שמשתקף בעיניים שלי. גם הבחירה אילו תמונות להציג הייתה ברגע נתון. אני גם מכירה את הסיפורים שמאחורי התמונות כך שבסוף יצא שהעבודה מייצגת אותי יותר מאשר את ירושלים".

במהלך העבודה על הפרויקט ניהלה פרנקל יומן מתעד. פרק היומן נפתח במפגש עם עובד עירייה סמוך לשוק מחנה–יהודה. עובד העירייה מספר ש"הוא כבר לא אוהב את העיר". בהמשך כותבת פרנקל: "פגשתי איש שישב על אדן חלון, הוא סיפר לי שהחליף את אריחי הבטון המצוירים שלו לשיש. משם התחלתי ללכת לכיוון מקור ברוך, מאה שערים, הבוכרים. פגשתי אדון שנתן לי טלפון של בחור בשם שלמה, נאמר לי שיש לו מרצפות מצוירות. נכנסתי למכולת, האיש הציע לדפוק על דלתות הבתים ואמר 'מי שלא מעז לא מצליח'. עליתי לבית ממול, צילמתי את המרצפות שהיו על הגג…".

איך בפועל התבצע הפרויקט? כמה אנשים או משפחות פגשת במהלך הפרויקט?

"המון. היו ימים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. בהתחלה נורא חששתי מלדפוק על דלתות, זה משהו שאני לא מיומנת בו. לאט לאט הרשיתי לעצמי יותר, העזתי. נתקלתי בהמון סירובים. היו רגעים שאמרתי לעצמי 'אני לא יכולה יותר, אני לא מסוגלת לקבל עוד לא אחד'. כל מפגש כזה עם אנשים, גם אם לא צילמתי בו, כלל שיחה ודיבור. בסופו של דבר החלטתי להפסיק לחפש אנשים ופניתי אל חברות או אל אנשים ששמעו על הפרויקט והגיעו אלי. כשאני חושבת על מכלול האנשים שהשתתפו אני שמה לב לעובדה שבפועל רבים מהמצולמים הם אמנים, יוצרים ויוצרות עם סיפורים מעניינים…".

הפרויקט‭ ‬במדרחוב‭ ‬אגריפס

הפרויקט‭ ‬במדרחוב‭ ‬אגריפס

אורחים בירושלים

טכניקת יצירת אריחי הבטון המצוירים הגיעה לישראל מאירופה בשלהי המאה התשע–עשרה. הראשונים ככל הנראה לייצר אותם בארץ היו הטמפלרים. כל אריח יוצר בעבודת יד יחידנית. בערים שונות כמו ירושלים, תל אביב וחיפה רוצפו בתים רבים בתחילת המאה הקודמת באריחים מסוג זה.  זלדה, המשוררת הירושלמית, כתבה בשירה "הבית הישן": "וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת / חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים / אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים / הֶעָפָר / וכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ / זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת". מה יש בהן במרצפות הללו? ואולי בעצם אלו האנשים, הפנים, הדמויות והסיפורים שמאחוריהן?

"זה לא רק רצפות. אפשר לומר שזה כולל גם אדריכלות ומבנה בכלל. ובעצם לצלם רצפות זה אומר להיכנס לתוך בתים של אנשים. במקביל לבתים הפרטים שהכנסתי לפרויקט היה חשוב לי לכלול גם מקומות שהם ציבוריים יותר באופיים, כמו למשל משרד ציבורי שכללתי בפרויקט ובית מלון שביקרתי בו. הרגשתי 'אורחת אריחים'. מבחינתי אנחנו אורחים. אנחנו אורחים בסוד הזה של ירושלים, בהיסטוריה הזו. גרתי במשך שלוש שנים וחצי במוסררה, אהבתי את הבית והרגשתי בו מקלט, אבל גם הייתי בו אורחת".

זה לא הפוך מההבנה של משמעות המושג "בית"?

"כן, ועדיין יש למרצפות ולבתים האלו נוכחות כל כך חזקה, שהם מעניקים תחושה כאילו אנחנו פה לרגע, והם הדבר היותר יציב וקבוע. גרו שם לפנינו כל מיני אנשים וגם יגורו כנראה אחרינו (אם לא יהרסו אותם). אנחנו אורחים בהם. יש משהו שגדל מהמרצפות, שגדל מהאדמה. לפנחס שדה יש ספר שקשור לירושלים שמתחיל בטקסט שמספר על האדמה שמדברת אליו. הוא מדבר על השתיקה של האדמה ועל ההקשבה שלו לאדמה. גם השיר של זלדה מדבר על זה, על מה שמעבר למה שרואים. זה הבית דרך האדם, דרך השורשים, דרך זיכרונות, דרך עבר, דרך תקווה, וגם דרך עצב…".

כשמתבוננים בצילומים השונים, אפשר להבחין בתופעה שחוזרת על עצמה בחלק מהם. פה ושם מבצבצת מרצפת חריגה בצורתה בין שאר האריחים. באחת התמונות בולטת התופעה במיוחד. איש מבוגר, כיפה שחורה גדולה לראשו, עומד יחף על מרצפות שונות שיוצרות קולאז'ים קטנים ססגוניים חסרי אחידות. בחלק מהצילומים ניתן להבחין במרצפת שבורה, במילוי מלאכותי חריג.

"בבית הישן שגרתי בו", אומרת פרנקל, "היו כמה מרצפות שהיו שונות וחריגות. בדרך כלל יש סיפור מאחורי המרצפות האלו. אצלנו בדירה זה היה טיל שנכנס לתוך הבית והרס את המרצפות הספציפיות האלו והחליפו אותן במרצפות אחרות. המרצפות האלו מספרות סיפור. חשוב לזכור שהאריחים האלו לא באו מירושלים אלא מתרבויות אחרות. מישהו שפגשתי במהלך העבודה אמר לי: 'תשמעי, אין שום דבר ייחודי לירושלים. ירושלים היא עיר שסופגת'.

"המרצפות הן לא הייחוד של ירושלים. בסופו של דבר האנשים הם הייחוד של ירושלים. לכן בעבודה מופיעים הפנים ולא רק תיעוד של המרצפות, אבל דרכן אפשר לקרוא סיפור שלם. במהלך העבודה על הפרויקט למדתי שלפעמים למרצפת יש תפקיד. למשל בעיר העתיקה ראיתי מרצפות שהיה להן תפקיד. סיפרו לי שהרומאים היו משתמשים בהן למשחק. הם היו מסמנים עליהן איקסים ומשחקים בהם. מרצפות אחרות היו מיועדות לסוסים".

פרויקט האריחים הירושלמי הוא חלק מפרויקטים שונים של אמנות רחוב שמתרחשים במרחב הציבורי הירושלמי. עשרות אם לא מאות בני–אדם חולפים במדרחוב אגריפס בירושלים מדי יום. בשלב די מתקדם של הפרויקט התוודעה פרנקל למבנה שעתיד להיבנות באתר הבנייה מאחור. "ההבנה של מה הולך להיבנות כאן שיתקה אותי לכמה שבועות, הייתה לי מועקה קשה. הרגשתי סוג של אחריות. יש לי כאן קיר ואני מכסה עליו. מישהו אמר לי: 'העבודה שלך יפה מדי בשביל לכסות את הכיעור הזה'. הרי שמתי שם את העבר ואת ההיסטוריה ואת השורשים מול הקדמה הזו".

למה ראית סתירה בהצגת העבודה על גדרות מתחם הבנייה? בעייני לפחות, הצילומים, הדמויות, הפנים, הסיפורים, הם בדיוק הניגוד למבנה שעתיד להיבנות, סוג של מחאה אולי.

"כי יש לי מחויבות שאני צריכה לעמוד בה. מה זו בעצם אמנות? אני לא באה לכסות ואני לא באה לקשט. אני לא באה לעשות לאנשים יפה בעיניים. אם לאמנות היו פנים וקול היא בטח הייתה אומרת: 'לא באתי לקשט, באתי כי אני רוצה פה לצעוק, לב להרגיש ועיניים לראות'".

זה מוביל אותי לשאלה על סימנישאלה וצלליות (סילואטות) שהצבת בין הצילומים.

"זה מקום שגם לי עוד לא היה ברור לחלוטין. רציתי להציב סימן שאלה. כתבתי בשלוש שפות 'מה אנחנו רוצים לבנות פה?'. התקווה מבחינתי היא האנשים, הבתים, החללים, האישי, הפרטי אל מול מה שהולך להיבנות שם. אני הרגשתי שמאחורי הקירות מתרחשת פורענות, אז לא צעקתי את זה אבל אמרתי את זה. זה אמנם כתוב באותיות קטנות, מה גם שבסופו של דבר עשיתי הרבה ויתורים בפרויקט הזה. סימני השאלה האלו הם הנאמנות המסוימת שלי לעצמי. אני שמה את הדברים, אומרת אותם, לא צועקת. הרעיון להציב סימני שאלה בא בעיקר מחומות שראיתי בברצלונה. כשהסתכלתי על החומות ההן היה ברור לי שפעם התחולל שם מאבק מקומי. היו שם ציורים והיו שם סימני שאלה. וסימני השאלה האלו הקסימו אותי. כשעברתי שם שאלתי את עצמי מהם סימני השאלה האלה. היו שם גם תמונות של אנשים שעמדו במעגל והצביעו. היה ברור לי שמישהו שם התעקש על משהו. היה שם גם גן קהילתי מקסים ושיערתי שהתוצאה הושגה דרך מאבק.

"סימן השאלה הזה הוא בעצם אני ביני לבין עצמי. זה המקום שהשארתי פתוח לעצמי ולציבור ליצור. אני משאירה את המקומות האלו פנויים להשאיר חלל ולראות לאן זה יתפתח. אולי להציג את הבחוץ ולראות את הבור שנכרה, אולי את הטקסטים של האנשים, לראות מה הם מרגישים. הסילואט יצא לא כל כך ברור אבל אני שלמה עם זה".

לסיום אני שואלת את פרנקל כיצד להציג אותה. "אני לא רואה את עצמי אמנית אלא פועלת, לא צלמת אלא סבלית. המצלמה הייתה ממש כבדה… עזבתי את העיר לפני בערך כשנה וחצי, לאחר שגרתי בה קרוב לעשר שנים. אני חושבת שבשנים האלו הספקתי להחליף בערך חמש עשרה דירות, כולן באזורים שונים של העיר. זאת עיר מלאת סודות, כאב ועוצמות ואיכשהו לא משנה כמה אני אשוטט בה היא תמיד תפתיע ויתגלה לי משהו חדש".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בפברואר 2017,ב-גיליון משפטים תשע"ז - 1020. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: