להיות או לא להיות | שלום רוזנברג

 

המלט מתבלט בשאלת ההתאבדות, אבל מי אמר שהמוות לא יהיה גרוע מהחיים? על הבחירה בחיים מר' אלעזר הקפר ועד הרצל

המונולוג הידוע ביותר בתולדות התיאטרון הוא ללא ספק "להיות או לא להיות" שבמערכה השלישית של המלט, מחזהו הקלאסי של שייקספיר. מונולוג זה דן בהתאבדות:

להיות או לא להיות? הנה השאלה:

מה נעלה יותרלשאת באורךרוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,

ולא יותר; השינה הזאת

תשבית מכאובהלב ואלף הפגעים,

זה חלק כל בשר הנה התכלית

אליה יכסף אדם. למות, לישון.

המלט הרגיש שהסבל הוא גורלו של כל אדם עלי אדמות. אכן, יכול האדם להיפטר מעולם ייסורים זה "במחי פגיון אחד", ולישון. אך האמנם בטוח שבעולם ההוא לא חולמים? מי הבטיח לו שלא יחלום שם חלומות זוועה קשים יותר מייסוריו כאן? האמנם בטוחים אנו שבאותה "ארץ לא–נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך" (לכאורה…) נמצא את השחרור? ואולי, כדברי המלט, כדאי בכל זאת להעדיף "צרות שבעליל", בעולמנו אנו, מאשר לסבול את העונשים על הבריחה מהעולם בטרם עת, עונשים "אשר לא נדעם".

לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה.

מה חלומות נראה בתרדמת המוות,

אחרי שננער חבלי העולם הזה?

אכן אמנם כן, להמלט היה ברור כי החיים הם גיהינום. אבל האימה ממה שיבוא אחר המוות מביאה אותו לדבוק בחיים:

כי מי יישא את שוט הזמן ולעגו

אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכול במחי פגיון אחד?

מי זה ימשוך בעול, גונח ממשא חיים לעייפה,

לולא אימת דבר מה שאחרי המוות

אין מנוחה במוות

ההלכה וההגות היהודית מתנגדות להתאבדות (מבלי להיכנס כאן לסוגיית קידוש השם, המורכבת והשנויה במחלוקת). הביטוי החזק להתנגדות זאת נמצא לדעתי במסכת אבות (ד, ה) בדבריו של רבי אלעזר הקפר: “ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך", וזאת בגלל "שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת". על כורחך? ומה עם המאבד את עצמו לדעת? המשנה מוסיפה: "ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". לכאורה מדובר כאן על הפושעים שלא מפחדים מדיני אדם. אולם שומעים אנו גם מסר נוסף נגד אלה שבורחים ממצבם על ידי התאבדות: המוות אינו בית מנוס.

חז"ל אומרים (ברכות נז, ב) "שינה – אחד משישים למיתה". יכולים אנו להמשיך דימוי זה ולהוסיף שבאותה שינה אנו עלולים לחלום. היהדות נלחמת בהתאבדות, כי היא רואה בה לא רק בגידה בא–לוהים, אלא גם בגידה באדם עצמו, ופגיעה הרסנית במשפחתו לדורותיה ובכל היקרים לו. אך מעניין, המונולוג לא מנע מהמלט להרוג ולחזור להרוג. ומה שיותר חשוב לענייננו: אופליה, שכה אהבה אותו, לא התרשמה מהמונולוג שלו, והתאבדה.

מנקודת מבט יהודית זאת כתב בנימין זאב הרצל בשנת 1896 את סיפורו "פונדק האַנילין". בסיפור קוראים אנו על "החוף האחרון", מפנה חד בנחל אחד, שבו הזרם היה חזק ביותר. תיאורו של הרצל מזכיר לי את דוסטוייבסקי, המתאר בהתחלת "האחים קרמזוב" מקום כל כך רומנטי שחבל היה שלא להתאבד בו. ואכן נשים רבות נכשפו בקסם הזה, ביניהן גם אם האחים. בסיפורו של הרצל, זהו המורה לפילוסופיה ההולך לחוף האחרון שבו "נוהגים" להתאבד. בסמוך לחוף הוא פוגש בניין שלא הכיר, "פונדק האנילין" על שם בית חרושת כימי הפועל בקרבת מקום. שם פוגש הפרופסור אדם ה"דג" אנשים לפני ההתאבדות. "הדייג" לוקח את הפרופסור אל הפונדק ומבקש ממנו עוד לילה של חיים. ממילא "המים עוד יהיו כאן מחר בבוקר".

כמו אצל פרימו לוי, הכימיה הופכת עבור הרצל אלגוריה של החיים האנושיים: "בתי החרושת לגאז נהגו בשעתו להשליך את העטרן, ואף לשלם בעד הרחקתו של המשקע המבאיש. והנה נתגלתה שיטה שהצליחה להשתמש בפסולת. מן החומר המאוס התחילו להפיק דברים מועילים ויקרי ערך". אחד מהם היה האנילין (N7H6C למי שלא מפחד מכימיה). האנילין הוא בסיס חשוב לצבעים, "שאותם צבעים יפים, עליזים – מן העטרן הזה מופקים הם, פורחים ועולים כביכול מתוכו". והדייג מוסיף: "רוצה אתה להמית עצמך? טוב, טוב. איני בא לייעץ אותך לבל תעשה זאת. אני אך אומר: המתן עוד רגע ונסה נא לפעול בייאושך".

הצורך בגדלות

הרוצה להתאבד רואה את חייו כעטרן מבאיש. הוא אינו מבין ש"הייאוש הוא חומר יקר, אפשר להפיק ממנו את הדברים הנפלאים ביותר". רבים הם "האישים הגדולים בהיסטוריה שעמדו פעם ליד החוף האחרון וחזרו". ייאושם נשא פרי, ודור אחד לפני רוזנצווייג והיידגר (להבדיל), היה יכול הרצל להוסיף קביעה: "כי לעולם אין אתה מגביה בפילוסופיה יותר מאשר לאחר עמידה פנים אל פנים מול המוות". ואכן, גם הציונות הייתה מעין צעקה כנגד המוות שהגלות גזרה על עמנו.

רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר ביידיש (קול מבשר ח"א, פרשת מצורע): "אמענטש דארף האבין צוויא קעשינעס": "צריך לאדם שיהיו לו שני כיסים. בכיס האחד 'בשבילי נברא העולם', ובשני – 'ואנכי עפר ואפר'". אמנם, "הרבה טועין ומשתמשין בהיפך ממה שצריכים להשתמש". גם במי הטהרה של המצורע מוכנס אפר של "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת" (במדבר יט, ו) כי האדם זקוק ל"ענווה ושפלות כאזוב ושני תולעת. ומאידך, צריכים גדלות כעץ ארז שלא ליפול בייאוש בעצת היצר" – המיוצג בנחש. חבל, כל העתיד לפניכם, ואתם נכבשים על ידי הייאוש. הלוא בשבילכם נברא העולם. ואף המרגישים כפסולת העטרן, מסוגלים ליצור צבעים מרהיבים. "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בפברואר 2017,ב-גיליון משפטים תשע"ז - 1020, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: