לב יהודי פועם ברומניה | לאה שקלאר

“פגשתי נשים – חלקן יהודיות על פי ההלכה, אחרות רק למחצה – עורגות למסורת ומתרפקות בגעגוע על ניגון של תפילה, טעם היין בקידוש, נימוחות החלה“. רשמים מסמינר עם נשות קהילות יהודיות ברומניה

צעיפים ארוכים בגוונים רכים עשויים משי, תחרה, טול או שיפון כיסו את הראש והעיניים שהתמלאו בלחלוחית של דמעות. אריקה, כריסטינה, יהודית, כרמן חנה, ולנטינה, מגדה, סופיה ועוד כארבעים נשים שגילן נע בין עשרים לשבעים הדליקו ובירכו על הנרות בשקט אצילי, אישה אישה ומשאלת ליבה. חלקן יהודיות על פי ההלכה, אחרות רק למחצה, בנות לאב יהודי או נשואות לבן זוג יהודי.

הן הגיעו מקהילות שונות בצפון רומניה, בגבול המערבי עם הונגריה, ממקומות שערב מלחמת העולם השנייה שקקו בהם חיים יהודים עשירים ומגוונים. היו מי שהגיעו מבוקרשט בדרום, בנסיעה של חמש עשרה שעות ברכבת לילה ישנה, ואחרות הגיעו מגבול מולדובה במזרח, מרחק עשר שעות נהיגה.

 פגשתי נשים עורגות למסורת ומתרפקות בגעגוע על ניגון של תפילה, טעם היין בקידוש, נימוחות החלה, ריח הבשמים בהבדלה, מקפידות למלא את הכיסים בזרעי ציפורן לשפע וברכה. הן התכנסו לסמינר סוף שבוע מיום חמישי עד ראשון הנקרא “אשת חיל“ ושמעו הרצאות בתחומי היהדות, האמנות והקולנוע.

על‭ ‬הבמה‭ ‬לפני‭ ‬ארון‭ ‬הקודש‭ ‬שרנו‭ ‬את‭ "‬אלי‭" ‬ואת‭ "‬ירושלים‭ ‬של‭ ‬זהב‭". ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬בסאטמר‭.  צילום‭: ‬גבריאל‭ ‬דנאה

על‭ ‬הבמה‭ ‬לפני‭ ‬ארון‭ ‬הקודש‭ ‬שרנו‭ ‬את‭ "‬אלי‭" ‬ואת‭ "‬ירושלים‭ ‬של‭ ‬זהב‭". ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬בסאטמר‭.
צילום‭: ‬גבריאל‭ ‬דנאה

יהדות מעבר לצלחת

זו נסיעתי השנייה לרומניה. הרציתי על הבגד כנקודת מפגש בין הביטוי האישי למסורת והשתייכות. “שלא שינו שמם ולבושם“ היה עבורי הזמנה מאתגרת למקום הבגד בגאולתם של ישראל ובמפגש עם יהדות התפוצות. המפגש עם יהודי רומניה חימם את לבי. מתוך 800 אלף יהודים שהתגוררו בה ערב מלחמת העולם השנייה, כמחציתם נספו בשואה וכמחציתם עלו לארץ. היום נותרו ברחבי הארץ הענקית כ–7,000 יהודים בקהילות קטנות המונות בין מאה יהודים לקהילה לכמה מאות בערים היותר גדולות.

כשכרמן חנה, סולנית בלהקת כלי זמר בבוקרשט, פנתה אליי בבקשה להרצות בסוף שבוע העוסק ב“אשת חיל“ ב– SATU MARE נעניתי להזמנתה וביקשתי לדבר הפעם על נשות המקרא. אם באשת חיל עסקינן, נשות המקרא מגלמות נשיות של זיכרון קולקטיבי לצד זיכרון אישי וממשי. “נשות המקרא הן נשים כמוני וכמוך“, אמרתי לה, “שחוו את קשיי הקיום, את הכאב והקנאה, הרצון באהבה, הכמיהה לפוריות, המאבק על חיי הילדים והאפשרות להגיע לחוויה מיסטית. מגוון הדמויות הנשיות התנ“כיות הן השראה“. כרמן חנה התלהבה.

בנסיעתי הקודמת לרומניה למדתי שאין בהכרח קשר בין אוכל כשר ללב יהודי פועם. כשלתומי חשבתי שהמלון שבו התקיים סוף השבוע הוכשר כדת וכדין, קיבלתי צלחת חד פעמית עם תפוח אדמה וביצה קשה בעוד השאר חגגו עם קבב רומני. ראיתי אז את נהר הדמעות שירד מול ארון הקודש כשהוצא ספר התורה, והבנתי שלחברי הקהילות היהודיות היהדות יקרה הרבה מעבר למה שיש בצלחת שהם אוכלים.

כשכרמן חנה שאלה אותי לקראת בואי הפעם אם אני מסתפקת באוכל כשר בכשרות הקהילה או שאני רוצה גלאט כשר הופתעתי. הופתעתי עוד יותר כשהבנתי שמקום הכנס הוא בסאטמר, העיר המזוהה עם הפלג הקיצוני ביותר של העולם היהודי. הגעתי לבוקרשט בטיסה קצרה בת שעתיים לבוקר שמשי קר ונאה. לפנות ערב, בקור של אפס מעלות, יצאנו בקרון לילה ישן, שש משתתפות בכנס, שותפות לתא קטן, לחמש עשרה שעות נסיעה לסאטמר.

כרמן חנה, בעלת ידע נרחב בעברית וביהדות, יזמה את סמינר “אשת חיל“, הרביעי במספרו. היא משמשת המנהלת האמנותית של המוזיאון היהודי בבוקרשט, האוצר מבחר מרשים של פרוכות יפהפיות מבתי כנסת שאינם עוד. “נסענו קילומטרים ושעות להיות יחד בכנס ‘אשת חיל‘. אנחנו מבקשות לחלוק את חווית הקיום שלנו כנשים, לחלום, לקוות ולעשות למען עתיד טוב יותר“, היא אומרת בדברי הפתיחה. “אני מזמינה אתכן להציג את עצמכן דרך החוויה הנשית הכי חזקה בשבילכן. אצלי, הירושה שקיבלתי מסבתא זו השירה. היא לימדה אותנו לשיר בכל מצב ולא לאבד את האופטימיות. אני אוהבת במיוחד שירים ביידיש. יש בהם המון געגוע לעולם שהיה ואיננו עוד, עטוף חום ואהבה“.

האווירה חמימה ומלטפת. הכנס יוצר אינטימיות, כמו מפגש חברות מורחב בבית קפה, כמו נשים שיצאו למילואים לספר סיפורי לידה ואימהות המעודדים את בנותיהן לחלוק את חייהן איתן במרוץ הזמנים המשתנים. הן מבקשות להחזיר את האימהות למרכז הבמה ותוהות בינן לבין עצמן מהי בכלל מהותה ותוכנה של האימהות.

ביום שישי בבוקר הרציתי על נשות המקרא בליווי יצירות אמנות קלאסיות, מארבע האימהות אל תמר, חנה, רות ואסתר. דמותה של תמר לא הייתה מוכרת. היא עוררה באריקה צער על שלא הוכנה כראוי למפגש עם גברים. היא ואף בתה חוו גירושין כואבים. “אני שואלת את עצמי עד כמה להזהיר את הבנות שלי מגברים מבטיחים שאחר כך מתגלים כתעתוע ואכזבה. הייתי רוצה להכין את הבנות לא ליפול ברשתם של גברים, למנוע מהן הטרדות מיניות בלתי נסבלות“.

ולנטינה, מנהלת המוזיאון הלאומי לאמנות ברומניה, סקרה בפני הנשים את תולדות הציור הנשי יהודי ברומניה. מוזיאונים חושפים יותר אמנות של גברים, מכירות פומביות עדיין מוכרות יותר אמנות גברית, אך מאז המהפכה הקומוניסטית יש יותר נשים אמניות. בין האמניות הגדולות הייתה מרגרטה סטריאן, יהודיה שיצירותיה הושפעו משאגאל והן בעלות זיקה למסורת ורוחניות. רוב יצירותיה הן חתונות חלומיות עם איקונים שונים. חלק מהציירות אהבו את הצועניות ובהשפעתן בחרו לצייר הרבה ציורי משפחה. מגדלנה רודולסקה, שהייתה מאוד נשית, צילמה וציירה נשים צועניות כסמל של שחרור האישה.

“אני נמשכת לקשר בין אימהות ויצירה“, אומרת ולנטינה, “מבררת האם אימהות היא מחסום להתקדמות או קרקע פורייה לביטוי אישי. בעוד שבעולם נשים מוותרות על משפחה כדי להתבטא באמנות, אני מרבה לבקר בישראל ופוגשת אמניות עם הרבה ילדים. הילדים בארץ לא מפריעים לאמנות. יש זיקה בין הקמת משפחה לאמנות מגוונת ומלאת תשוקה. הנשים האמניות ברומניה היו בודדות, וניסו להראות שלא רק נשים בחברה הגבוהה חשובות אלא גם נשים פשוטות“.

‬ משתתפות‭ ‬סמינר‭ "‬אשת‭ ‬חיל‭" ‬מדליקות‭ ‬נרות‭ ‬שבת צילום: ‬מגדה‭ ‬קופרברג

‬ משתתפות‭ ‬סמינר‭ "‬אשת‭ ‬חיל‭" ‬מדליקות‭ ‬נרות‭ ‬שבת
צילום: ‬מגדה‭ ‬קופרברג

סאטמר המקורית

השבת ארמון בזמן. הדלקת הנרות אפשרה לכל אחת מהמשתתפות בכנס להיות מלכה בזמן. רומניה של היום מורכבת ממשפחות קטנות, ילד אחד או שניים למשפחה. החיים אחרי המלחמה, התקופה הקומוניסטית וההכנסה הנמוכה הביאו את הפדרציה היהודית ואת הג‘וינט ליצור מבנים ארגוניים מורחבים למסגרת המשפחתית היהודית. מחנות קיץ, סמינרים והתכנסויות בחגים מצוינים בעיקר במסגרת הקהילתית. ארוחות שבת וחג, ליל הסדר וראש השנה נחגגים במשפחה המורחבת של הקהילה. הם אינם אורתודוקסים אבל שומרים על מסגרת המסורת. הדלקת נרות, סופגניות, תחפושות ומצות מקבלות משנה חשיבות ברצון לשמר את העוגן היהודי.

תפילת ליל שבת מקוצרת מהרגיל, בהברה אשכנזית. שליח הציבור לבוש בהידור. כרמן חנה, ללא סידור, הובילה את קבלת השבת. כשהיא שרה “לכה דודי“ החזן נעצר ונותן לה להמשיך. לרגע היינו בימי סאטמר המפוארים, לרגע על במת האופרה באיטליה. לאחר הקידוש, במהלך סעודת השבת, מר דיצ‘י סיפר על קורותיה של סאטמר. “משפחות פרקש וגרינולד, ווינר ושוורצמן, כולן מכאן. זו הייתה קהילה ניאולוגית שביקשה התחדשות ויהדות רלוונטית ואקטואלית. כשהרב יואל טיטלבוים התיישב כאן עם קהילתו על רקע סכסוך משפחתי של המשך השושלת, הם היו מיעוט קטן ולא נחשב. בשיא המלחמה, ברכבת קסטנר, הציל את עצמו והקים את חסידותו מחדש בוויליאמסבורג בארה“ב ולקח איתו את השם סאטמר. מאז סאטמר מזוהה כקבוצה קיצונית ושולית שמתנגדת לציונות. היהודים שחיו כאן לא היו כאלה. בית החולים היהודי המקומי ושירותי הרווחה והחסד העניקו שירות מסור לתושבי העיר ולכפרי הסביבה היהודים והלא יהודים“.

בשבת בבוקר ביקשנו לפתוח את בית הכנסת הגדול השני שהיה נעול. הקור מתחת לאפס, המבנה לא חומם, היופי האמנותי עוצר נשימה. עלינו לבמה לפני ארון הקודש ושרנו את “אלי“ של חנה סנש, “אדון עולם“ ולסיום “ירושלים של זהב“.

בסדנה של סעודה שלישית המשתתפות התבקשו לחשוב על שאלה שמעסיקה אותן, להרים קלף ולקבל קריאת כיוון מהדמות הנשית התנ“כית שמופיעה בקלף. פליציה הרימה את הקלף של לאה, ותהתה מה לה בחייה. הסתכלה עליה, בחנה אותה מקרוב. “אין לי קצה חוט של קשר אל הדמות“. ואז נזכרה: “לאה היא זו שדיברת עליה אתמול, שבעלה אהב את הצעירה היפה יותר. בעלי עזב אותי לטובת אישה צעירה ויפה ממני, תמיד אמר לי שאני לא מספיק יפה“. כשהמעגל נפתח לסבב סיום, פליציה שיתפה ברצון להרפות מהעבר ומהצורך באישור ולחיות בהתאמה לרצונותיה.

לאה, נשיאת הקהילה באלבה יוליה, הרימה קלף של מלכת שבא. היא נמצאת בעיצומם של תהליכי שיפוץ בית הכנסת בקהילתה, מגייסת משאבים לסיים את השיפוץ לכנס אשת חיל הבא במקום. ומגדה? שלוש פעמים הרימה קלף של בלהה או זלפה והחזירה לערמה. לא רצתה לפגוש את השפחות ואת הידיעה שמשהו בחייה הפוך ממה שהייתה רוצה שיהיה. בפעם השלישית הבינה שלא תוכל להתעלם. “אני מבינה“, אמרה מגדה, “שעליי לשנות כיוון. אני יודעת למה הכוונה. זה חזק ממני!“.

אמונה שלמה יותר

ביום ראשון אחר–הצהרים, בשלג המתגבר, כרמן חנה ואני חלקנו תא במחלקה הראשונה. יהודית ציידה אותנו בשניצלים ומלפפונים כבושים ביתיים. הכפרים בלילה המושלג נראו ציוריים על אף דלותם, הירח המלא הזמין לארץ האגדות.

איפה הייתה המשפחה שלך במלחמה, שאלתי את כרמן חנה. “המשפחה שלי“, היא עונה, “לא נפגעה. סבתי וסבי עבדו קשה להחזיק את החיים. נולדתי למשפחה לא יהודייה. יש לי אחות תאומה. התגיירתי לפני שנה כדת וכדין. אני נשואה ליהודי ויש לנו שני ילדים, בן שש עשרה ובת ארבע עשרה. חמותי גרה איתנו כל השנים, אהבה אותי מאוד, תמיד רצתה שאתגייר. לאוראל בעלי זה לא היה כל כך חשוב. בשנים האחרונות התקרבנו מאוד ליהדות. מזה שבע שנים אנחנו לומדים עברית ויהדות באינטנסיביות רבה. לפני שנה חליתי בסרטן השד. לפני ניתוח כריתת השד טבלתי במקווה, רציתי להיות יהודייה בכל איברי גופי. הבן נימול בניתוח כשהוא בן חמש עשרה. בית הדין חיתן אותנו בחתונה הלכתית יהודית, עמדנו מתחת לחופה אוראל ואני ושני הילדים. זה היה הרגע המרגש ביותר בחיי, וכבר שנה שאנחנו משפחה יהודית כשרה. תמיד ידעתי שישו וצלב ומריה זה לא הסיפור האמיתי. האמונה, שהיא דרך חיי, הרבה יותר שלמה עכשיו“.

בדרך חזרה עברנו את סינאיה, עיירת נופש הררית יפהפייה ומושלגת על רכס הקרפטים, הרים בעלי ממדים עצומים. מייסד העיר היה נסיך רומני שקרא כך למקום לאחר שערך מסע לארץ הקודש וביקר בהר סיני. מסתבר שלתורה מסיני יש אינסוף שורשים המצמיחים גילויים בלתי צפויים.

לאה שקלאר היא מייסדתבגד נפש“ – הלבוש כשפה לייחודיות וגילוי עצמי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בפברואר 2017,ב-גיליון יתרו תשע"ז - 1019. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: