היתרון טמון בנעלם | אבי שגיא

בין אם היא נועדה לרכוש ידע, לגלות את שהוסתר או לערער על הקיים, השאלה מקיימת את האדם כיצור תבוני ובן חורין. מחשבות על השאלה ועל משמעותה בשיח הציבורי

השאלה נתפסת כמובן מאליו של השפה. אי אפשר לנהל שיח בתחום כלשהו ללא שימוש בשאלות. לעתים אנו שואלים שאלות באופן ישיר: למה? כיצד? ולעתים השאלה מובלעת בתוך שיח המשיב עליה. השאלה מניעה את התשוקה המתמדת של בני אדם להבנה. מיום שעומד הילד הקטן על דעתו הוא מציג שאלות. לעתים בבגרותנו אנו שוכחים את השאלות בשל גודש התשובות, הנוהגים, המסורות, האידיאולוגיות או האמונות, אבל הן לא מרפות מאיתנו. השאלה היא הרגע הבסיסי שבו חורג האדם מכפיפותו המוחלטת לנסיבות חייו. השאלה לא משחררת בהכרח את האדם מהעובדות הבסיסיות הכפויות עליו, אבל היא מאפשרת לו להתייצב מולן, להביט עליהן מחדש ולתהות על משמעותן.

השאלה מציבה מרחק בין השואל לבין האובייקט שעליו הוא שואל. מרחק זה מבטא את העובדה כי האדם הוא יש שואל. בשיר הילדים הנודע "הודי חמודי", שאלתו הראשונה של הודי היא: "למה טלה עת יפתח את הפה / יודע לומר לי רק מה ורק מה". הודי מתייצב מול הטלה. הוא השואל והטלה הוא האובייקט שעליו הוא שואל. המרחק בין השואל לאובייקט לא ניתן לגישור, הוא מבטא את ההבדל שבין קיום האדם כסובייקט פעיל לבין האובייקט. רק האדם הוא יש ששואל, האובייקט אינו כזה. האדם יכול לשאול אבל הוא יכול גם לוותר על השאלה. השאלה היא תמיד אקט של בחירה, ביטוי של חירות, והיא איננה נתונה, בדרך כלל, לאובייקטים שעליהם שואלים.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

מנגנון של זיקה

החריג היחיד ליחס ההיררכי בין הסובייקט השואל לאובייקט מצוי בשאלות שאדם מפנה לזולתו. שאלות כמו למה פגעת בי, או למה עשית כך ולא אחרת, תובעות מהזולת להתייצב כיש רפלקטיבי בוחר, הנענה לשאלה על ידי הצגת עמדתו. השאלה מניעה את תנועת הזיקה הבין אנושית, היא עשויה לייצר קירוב או מרחק. הזיקה מיוסדת על הקשרים רבים המכוננים אותה, כגון אהבה, הזדהות, שנאה וכו'. במסגרת הקשרים אלה לשאלה יש חשיבות מיוחדת. היא המנגנון המודע שבאמצעותו מתחולל תהליך הזיקה. השאלה המופנית לזולת מאשרת את היותו סובייקט כמוני.

אי הבנה או ידיעה הן תנאי מוקדם והכרחי לשאילת שאלה. אדם מתייצב מול העולם או מול זולתו. הוא אינו מבין משהו ולפיכך הוא שואל. פעמים רבות אנו מפסיקים לשאול שאלות. הפסקה זו יכולה לבטא תופעות שונות וסותרות: לעתים היא משקפת את ההנחה כי הכול כבר מובן, ולפיכך השאלה מיותרת. מי שמחזיק בעמדה זו לא מוכרח לטעון שהוא עצמו יודע את מה שצריך לדעת. הוא עשוי להניח שאת מה שאינו יודע יש מי שיודע: הכהן, החכם, הרב, המדינאי, איש המדע וכו'. אי ידיעה מסוימת יכולה לדור בכפיפה אחת עם ההכרה שהידיעה והוודאות מובטחות לחלוטין.

לעתים איננו שואלים עוד מפני שאנו מניחים כי אין מה להבין, שכן המציאות שבה אנו חיים חסרת מובן. העמדה הראשונה מלאת ביטחון בסדר, במובן, ואילו העמדה השנייה מבטאת ייאוש וויתור על המובנות. לעתים קרובות העמדה השנייה היא נגזרת של העמדה הראשונה: ציפינו כה נואשות להבין, רצינו למצוא את סדר הדברים, את אטלנטיס האבודה, ומשלא מצאנו אותה אנו מרימים ידיים וקובעים כי אין מה להבין. ויתור על ההבנה עשוי לבטא תשוקה נואשת להבנה. השאלה עוד רוחשת בגחלי הייאוש. במקרים קיצוניים הטענה היא שאין מה לשאול כי אין טעם באלה, כי אין מה להבין, כי אי הסדר, הכאוס, הוא יסוד ראשוני בקיום.

כשהשאלה כיסוד חשוב בחיינו נעלמת, משהו מהותי מחירותו ותודעתו של האדם אובד. מי שאינו שואל מוותר על מיקומו בעמדת שיפוט, על היותו בן חורין היכול להרהר ולערער מחדש על המציאות. כשאדם שואל שאלה בנאלית כמו מה השעה, הוא מציב עצמו בעמדת שופט. הוא מתייצב ולו לרגע מחוץ למציאות הזמנית וממקם עצמו יחסית לזמן שבתוכו הוא חי. מיקום זה מאפשר לו לבחון מחדש את תכליות פעילותו, לשקול אם יאיץ את צעדיו או יאט. "מה השעה" פירושה האם אספיק או אאחר, האם אעשה עוד משהו או אוותר? בשאלה זו חושב האדם את עצמו ומבטא את חירותו לפעול בתבנית זמן מסוימת. אדם המוותר על השאלה מוותר על הרפלקסיה, ועל היותו סובייקט פעיל היכול לעצב את חייו.

לדעת את המוכר

השאלה היא תמיד שאלה ביחס למשהו. אין משמעות לשאלות כמו למה או מדוע וכיצד אם הן לא מוסבות על אובייקט מסוים. שאלת היסוד עתה היא מהו היחס המדויק בין השואל לבין ה"משהו" שעליו שואלים. לשאלה זו הוצעו שלוש תשובות.

התשובה הראשונה הוצגה על ידי מרטין היידגר, הטוען כי לשאלה יש תבנית אופיינית: היא שאלה על אודות משהו. השאלה מניחה תמיד אובייקט שעליו היא שואלת. אין שאלה ללא ה"משהו", ללא האובייקט שלה. השאלה מניחה שמשהו כבר ידוע ומוכר; היא לא מתחילה מלא כלום. אם אני שואל מה השעה, אני מניח מראש ידע נתון, כגון קטגוריה של זמן המחולק ליחידות של שעות, דקות ושניות הניתנות לזיהוי. האדם הקדמון לא היה שואל מה השעה, ולא היה מצפה שהתשובה תינתן לו באמצעות הצגה מדויקת של השעה והדקה. הזמן שלו לא חולק ליחידות של זמן השעון שלנו, אלא לחטיבות זמן טבעיות: זריחה ושקיעה של השמש. באותה מידה, הודי חמודי השואל על הטלה מניח כי כל בעל חיים מתקשר וציפייתו היא שיתקשר בשפה מוכרת ומובנת לו. מאחר שהטלה אינו עושה זאת הודי שואל: למה.

לפי גישה זו, בשאלה אנו מבקשים לחשוף את מה שאנו מניחים או יודעים בצורה לא מובלעת ולא שלמה. השאלה לא מיועדת לערער על המציאות. היפוכו של דבר, היא מכוונת את חקירתנו לגילוי האמת הנתונה, גם אם לא תמיד אנו מודעים לה בצורה שלמה ובהירה. השאלה היא המנגנון הקבוע המעתיק אותנו מהעמום והלא בהיר אל השקיפות, השיטתיות וההבנה המלאה. סופה של השאלה בתשובה, הגנוזה כבר במה שהשאלה מניחה. השאלה לא תוביל אותנו לוויתור על הידיעה; אדרבה, היא תכוון את אופני הלמידה שלנו. אנו תמיד נתקדם בעקבות מה שאנו כבר יודעים.

ויטגשנטיין ניסח תובנות אלה בבהירות כשטען: "כשהתשובה אינה ניתנת להבעה, גם השאלה אינה ניתנת להבעה… אם שאלה ניתנת בכלל לניסוח, מן האפשר גם להשיב עליה". יחס זה בין השאלה לתשובה מבטא את העובדה שהשאלה לא מעבירה אותנו אל עבר עולם הזר לחלוטין לעולמנו אלא מתייחסת לעולם הידע שלנו ונעה בעקבותיו. ברוח זו כותב אהרן אפלפלד בספרו "לילות קיץ ארוכים": "שאלות שאין לנו תשובות להן מוטב שלא לשאול". עמדה זאת בעייתית, משום שהיא מניחה שהידע נבנה באופן מתמשך כלבנה על גבי לבנה: ידע מבוסס על ידע קודם, וידע חדש מונח באופן כלשהו בידע הישן. לפיכך התקדמות הידיעה אינה מהפכה.

העמדה השנייה, המוצגת על ידי הוגים כמרקס, ניטשה ופרויד, טוענת כי מה שידוע אינו הבסיס לידיעה. אדרבה, יש להתגבר על הידע המוכר, משום שידע זה נועד להסתיר, להסוות ולכסות. לפי עמדה זו השאלה אמורה לערער על הידע המוכר ולהוביל אותנו אל מה שהוסתר. כך למשל בתפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, הידע הגלוי שעליו מדווח המטופל הוא ביטוי של הסתרה והדחקה. תפקידה היסודי של השאלה הוא לפרק הסתרה זאת כדי לגלות את האמת המוסתרת.

למרות ההבדל בין שתי העמדות, הן מסכימות על כך שהידע קיים ויש רק לגלותו. הן גם מסכימות שהשאלה היא המנגנון המוביל אותנו אליו. המחלוקת מתייחסת לשאלה מה טיבו של ידע זה. העמדה הראשונה סבורה שהידע מצוי במה שמופיע בפנינו, ואילו העמדה השנייה מניחה כי הידע המוכר מסתיר אמת סמויה. העמדה הראשונה מניחה שהשאלה נעה בעקבות ידע נתון ומרחיבה אותו. העמדה השנייה מניחה כי השאלה היא מנגנון המאפשר להתגבר על ידע נתון כדי להגיע אל הידע הנכון שהושתק. שתי העמדות מניחות אפוא שהשאלה אינה מובילה אל אותנו אל ארץ חדשה ולא נודעת, לשתיהן הידע הוא מוכר.

מסע לארץ חדשה

שתי העמדות אינן מתמודדות עם הנחת המוצא שלהן: האמנם השאלה מתוחמת רק למרחב שבין הגלוי למוסתר? והרי לעתים השאלה היא ערעור על הידע, על המוסכם או על המוסתר. היא מבטאת שלילה שאינה מניחה בהכרח חיוב כלשהו. לעתים שאלה כמו "למה?" היא צעקה וסירוב שאינה מובילה אל התשובה שמעבר לה. רומן גארי, ברומן האחרון שכתב – פסבדו, ניסח תובנה זו כך: "התשובות היחידות האפשרויות הן השאלות".

טקסט זה מציג את האפשרות השלישית המעמידה במרכז לא את התשובה אלא את השאלה, המבטאת יותר מהתשובה את עמידת האדם בעולם. השאלה היא הארץ החדשה שהוויקינגים, גיבורי הטקסט של גארי, נוסעים לגלותה. ארץ זו מקנה לאדם את מקומו הראוי בקיום; הוא תמיד בן חורין, הוא תמיד יכול להשתחרר מכל מה שמצמית ומגמד אותו. עמדה זו אינה דוחה את האפשרות שיש שאלות שיש להן תשובות, אלא מעתיקה את משקל הכובד מהתשובה המבטאת ידע אל השאלה. היא היסוד החשוב בחיינו.

ביטוי רדיקלי של עמדה זו מצוי אצל מישל פוקו, הסבור כי לשאלה יש תפקיד מכריע בערעור הידע, וערעור זה חשוב יותר מהידע עצמו. הוא מנסח עמדה זו תוך התייחסות לאינטלקטואל, שתפקידו לכוון את החברה אל השאלה:

תפקידו של האינטלקטואל אינו לומר לאחרים מה עליהם לעשותעבודת האינטלקטואל אינה לעצב את הרצון הפוליטי של האחרים. באמצעות הניתוח שהוא עושה בשדה העיסוק שלו הוא מערער כל פעם מחדש את מה שהונח כמובן מאליו. תפקידו להפריע להרגלים המנטליים של בני אדם; האופנים שבאמצעותם הם פועלים וחושבים; לפורר את מה שהוא פמיליארי ומקובל, לבחון מחדש כללים ומוסדות, ובאמצעות ייצור בעיתיות מחדשלהיות שותף בעיצוב של הרצון הפוליטי (שיש לו בו תפקיד כאזרח).

לפי פוקו, השאלה אינה מנגנון לגילוי אמת כלשהי: נתונה או סמויה. היא אמורה להעמיד את האדם בפני אחריותו כיצור ריבוני בן חורין. השאלה אינה רק ביטוי של חירות. היא אמורה להעצים את החירות ולהוביל את האדם להכרה בתפקידו כבן חורין. הוא לא יצור פסיבי היכול רק להכיר את המציאות, אלא זה שיוצרה. יצירה זו אפשרית על ידי השלילה המתמדת שהשאלה מאפשרת.

האם עמדה זו היא סוף פסוק? האם בני אדם מוותרים על האמת כליל וממירים אותה ברצון ובחירות? קשה, אם לא בלתי אפשרי, להשתחרר מהתשוקה לאמת הבוערת בקרבנו. אלבר קאמי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס", תיאר את האבסורד כמבוסס על המתח המתמיד של האדם בין התשוקה לאמת ולבהירות לבין ההכרה בהיותה בלתי מושגת. איננו מוותרים בנקל על התשוקה לאמת מפני שכיצורי אנוש אנו משתוקקים לאמת, למובן ולמשמעות. השאלה מבטאת היטב תשוקה זו. היא מעלה הן את התשוקה לאמת והן את ההכרה כי אמת זו אינה מובטחת מראש.

לעצב חברה שואלת

המופעים השונים של השאלה שבהם עסקנו מלמדים את גלגוליה של תשוקה זו: לעתים אנו משתוקקים לדעת את מה שטרם הבנו, לעתים אנו מבקשים להתחקות אחר מה שהוסתר ולעתים אנו מונעים על ידי תחושה עמוקה שיש לערער את המובן והידוע, השולל את חירותנו. השאלה היא מנגנון המאפשר כל אחת מאפשרויות אלה. התשובה לשאלת משמעותה של השאלה אינה חד פעמית ואינה סוף פסוק של הדיון. היא ראשיתו. מכאן הצורך המתמשך בשימור כוחה. תרבות שאינה שואלת שאלות, שיש לה תשובות לפני השאלות, מסוכנת לאדם כי הוא גודעת ממנו את יכולתו להיות, להתפתח, להתהוות ולקבוע את מיקומו בעולם.

בימים אלה, שבהם רבים מדי הם נביאי האמת והידע, שבהם רבים מהשואלים מוקעים ומנודים, תפקידו של כל אדם לא לוותר על השאלה גם במחיר נידוי חברתי. ויתור זה יוביל לכך ש"מותר האדם מן הבהמה אין". האדם עלול לאבד את ייחודו כבן חורין, כיוצר כבעל תודעה וכיצור רציונלי. יתרונו האמיתי של האדם וייחודו מצוי באי שלמותו, בהיותו מי שהוא תמיד "עדיין לא", כי האדם אינו יצור מוגמר, הוא יכול לעצב את עצמו תדיר.

השאלה היא אחד מכלי העבודה החשובים בתהליך עיצוב עצמי זה. השיח הפוליטי דוחק אותנו אל עבר התשובה החד ערכית וחד ממדית. שיח זה מסתיים בתשובה ברורה ורועמת. ברעם התשובה נאלם האדם השואל. לעומת זאת, השיח הציבורי הוא מרחב שבו השאלה יכולה להישמע, והוא מייצר את אפשרות המסע אל התשובה או התשובות. שיח ציבורי מאפשר את האכזבה והתסכול שבאי מציאת התשובה, אבל הוא מציע את הנחמה לתסכול זה בכוח שהשאלה מציעה לאדם. הוא המרחב שבו זה שאינו יודע לשאול יכול להיעשות ליש שואל.

פרופ' אבי שגיא מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן. ספרו "בראשית הוא המאמין" ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בפברואר 2017,ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: