אחים אנחנו | אלישיב רייכנר

האחת מתגוררת ביצהר, השנייה אמנית וזמרת תל אביבית. האחד אחראי להקמת גרעינים תורניים, השני ראש מדרשה המעודד גיוס בנות לצה"ל. ארבעת הילדים למשפחת גודלבסקי נפגשים לשיח על הבית שבו גדלו ועל אם שעזבה את העולם הדתי והחלה לכתוב שירה ולעסוק באמנות, ומדברים על התחדשות, משברים ומשפחתיות מורכבת

הוריהם של ארבעת האחים לבית גודלבסקי אמנם לא היו מבחינה פיזית במפגש שקיימנו לצורך הכתבה, אך אפשר לקבוע שהם בהחלט נכחו בו. מי שמחפש את שורשי המגוון בין האחים ימצא אותו בבית שבו גדלו.

הבכור לבית גודלבסקי הוא משה (54), תושב מושב הזורעים ומנהל בית ספר דתי–אזורי בגליל התחתון. בעבר ניהל מוסדות חינוך בבית שמש והיה אחראי להקמת גרעינים תורניים ברשת "שעלי תורה". אב לשמונה וסב לחמישה. אחריו בסדר האחים הרב אהד טהרלב (51), תושב היישוב טלמון,  ראש מדרשת לינדנבאום לנשים וחבר בולט בארגון רבני "בית הלל", אב לשבעה וסב לשניים. אחרי הבנים – נעמה שני (48), תושבת יצהר, מזכירת בית ספר בשבי שומרון, אם לשישה וסבתא לנכד. צעירת האחים היא עדיה גודלבסקי (42) תושבת תל אביב – אמנית רב תחומית, מוזיקאית, נגנית נבל, זמרת מלחינה ומורה למוזיקה ויצירה, חיה בזוגיות.

כל האחים קשורים בדרך זו או אחרת לעולם של אמנות ויצירה. משה, המכונה על ידי אחיו מושי, מנגן על מספר כלי נגינה. הרב אהד למד משחק שלוש שנים ובזמנו הפנוי הוא מצייר. נעמה עוסקת ברקמה ועדיה היא אמנית ויוצרת בהגדרתה. כל הארבעה נעים על הציר שבין העברת מסורת לחדשנות ויצירה, ועל הציר הזה נע גם הבית המיוחד שבו גדלו. אביהם, שלמה גודלבסקי, גדל בקיבוץ חפץ חיים – הקיבוץ הדתי שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל – והוא בעל עסק של שירותי חימום לבתים. בנוסף לכך הוא עוסק בעיצוב ובצילום אמנותי. בין יצירותיו ניתן לציין את סמלה של המועצה האזורית מטה בנימין.

האמא, חיה אסתר גודלבסקי, גדלה במשפחה חרדית ירושלמית. היא עבדה כמורה במוסדות חינוך דתיים וחרדיים, ובאמצע שנות השלושים לחייה, אחרי לידת בתה הרביעית, עזבה את העולם הדתי והחלה לכתוב שירה ולעסוק בציור ובאמנות תחת השם חיה אסתר. עד היום הוציאה לאור עשרים ספרי שירה. האחרון שבהם, "הבלנדר במוח שלי תנור", יצא ממש לאחרונה. על שירתה, שמתאפיינת בתיאור סוער למדי של חוויות נשיות–רוחניות, היא זכתה בפרס טשרניחובסקי (1995) ובפרס ראש הממשלה (2003). האב שלמה, שנשאר דתי, ממשיך להשכים מדי בוקר בשעה חמש וחצי לתפילת שחרית וללמוד תורה בחברותא מדי שבת. במקביל לעבודתו הוא מעצב את ספרי השירה של אשתו. "המזל הגדול של אמא", אומרים האחים, "הוא שיש לה את אבא, וזה נכון גם להיפך".

צילום: יוסי אלוני

כולם‭ ‬קשורים‭ ‬לעולם‭ ‬של‭ ‬אמנות‭ ‬ויצירה‭. ‬האחים‭ ‬גודלבסקי‭, ‬מימין‭ ‬לשמאל‭: ‬משה‭, ‬עדיה‭, ‬נעמה‭ ‬והרב‭ ‬אהד צילום: יוסי אלוני

צמיחה מתוך כאב

כשילדי גודלבסקי נשאלים על הבית הירושלמי שבו גדלו הם מתארים בית חם ואוהב, תומך ומפרגן, שמחנך לערכים של אמת ויושר. בית פתוח שמכיל שונות, ומייחס חשיבות לרוחניות, ליצירה ולאסתטיקה. הם מספרים שאמם עסקה ביצירה מגיל צעיר, עוד בהיותה מורה. הרב אהד זוכר את אמו מטילה על תלמידותיה הדתיות משימה למצוא יצירה מוסיקלית קלאסית שמתאימה לתפילת חנה. "ישבתי בחדר בבית שלנו ושמעתי את היצירות שהביאו הבנות, ואני זוכר את זה כחוויה רוחנית", הוא נזכר.

השינוי הדרמטי שעברה האם באמצע החיים גרם לטלטלה אצל ילדיה, אך כל אחד מהם חווה זאת בדרך שונה. "ההיסטוריה שלנו רוויה קונפליקטים ועימותים כי אמא שלנו עברה תהליך של מציאת עבודת ה' הפרטית שלה", אומר הרב אהד. "אני הייתי אז בגיל בר מצווה והתביישתי להסתובב עם אמא שלי. כשקורה דבר כזה לאמא שלך מתקיים אצלך בירור זהותי. אני זוכר את עצמי בולע את ספרי ישעיהו ליבוביץ' באותה תקופה. כשעזבתי את הבית לישיבה התיכונית בשעלבים זו הייתה בריחה. התהליך הזה מאוד הצמיח אותי, בעומק, בחשיבה, בהסתכלות על החיים".

נעמה: "השינוי אצל אמא גרם לכך שלא חוויתי את המרד של גיל ההתבגרות. עיצבתי את הדרך שלי מבלי למרוד. יצאתי ללמוד באולפנת הרב בהר"ן מתוך חשיבה שהמקום הזה יכול לתרום לעיצוב שלי.  אמא כיבדה מאוד את הרצון שלי ללכת בדרך שונה ממנה. גם כשהיא הלכה איתי לקנות בגדים היא כיבדה את זה שאני קונה בגדים צנועים יותר משלה".

עדיה: "בשונה מאחיי, אני כבר הכרתי אמא אחרת. עזבתי את הדת אחרי הצבא אבל התחילו לי שאלות כבר בגיל התיכון. ראיתי שני קצוות מאוד חדים בבית, וזה יצר אצלי קונפליקטים, אבל אני מאמינה שצמחתי משם. אחד הערכים שקיבלנו בבית הוא הכבוד לכל אדם. כשהתחלתי לשתף את אבא בתהליך היציאה שלי מהדת היה לו קשה, אבל הוא קיבל אותי. הוא שמח בהצלחות שלי באמנות ומאוד תומך, למרות שבחרתי בדרך שונה. אין לי ספק שהנוכחות של אמא שלי עוזרת לו לקבל את זה כי הוא מכיר את זה ממקום אחר, ממנה. אבא הוא איש אוהב ומכיוון שאני הבת שלו, הוא תמיד יהיה שם בשבילי למרות הדעות השונות".

משה: "אבא ואמא היו מודל מבחינתי להבנה עמוקה של שונות שמצליחה למרות הקוטביות. זו לא קוטביות תיאורטית של פעולות בבני עקיבא אלא קוטביות של חיים משותפים, שיצרה אצלי מודל לכך שאפשר לחיות ביחד באמת, חיים של משפחה. אבא ואמא הם לא סיפור של זוג מעורב כי כשהם הכירו אבא לא פגש בחורה חילונית. זה קרה באמצע החיים ולכן זה יותר עוצמתי. פתאום מישהו שומט לך את השטיח מתחת לרגליים ואתה ממשיך לחיות עם זה ויודע לראות את היתרונות של הביחד על החסרונות של הדברים המפרידים. זה נתן לנו מתנה עצומה, וכל אחד מאיתנו, בזווית שלו, מעביר את המסר הזה של אהבת ישראל וכבוד האדם הלאה".

הרב אהד: "אני קצת חולק על מושי. אני לא יודע אם החיים המשותפים של ההורים שלי היו חיים אידיאליים. יש קונפליקטים בחיים. המציאות הזאת בנתה אותנו אבל אני לא יודע מה זה מודל לחיים משותפים או מודל לזוגיות, ואם יש בכלל דבר כזה. בתור ילד זה לא היה פשוט לחיות להורים שכל אחד מהם בעולם אחר. אני לא יודע אם זה אידיאלי. צריכים גם לזכור שהאמת היא גם דבר כואב. ולהיות ילד בבית כזה, עם כל המורכבות השינויים והזעזועים, זה דבר שכלל גם הרבה כאב. אני חושב שהכאב הצמיח אותנו. לי באופן אישי זה נתן המון דלק לתורה שאני מלמד היום. בפרשת וישלח יעקב נאבק ומנצח את נציגו של עשו, אבל נפצע. הוא ראה את האמת, עמד מולה, ניצח, אבל יצא עם כאב. הוא יודע שהוא יוצא נכה, אבל שזה ישתלם".

לימוד מסביב לשולחן

מושי: "אני רוצה לעשות פרשנות קצת יותר מעודנת לדברים של אהד. אחד הדברים הדומיננטיים שההורים שלנו דיברו עליו זה המקום של החיכוך של הכאב והמשבר, שיש אחריו יצירה. בזכות הכאב, החיכוך והקונפליקט, אנחנו צומחים, וזו עוד מתנה לחיים. כשיש קונפליקט זה כואב, אבל זה משבר שיש אחריו חיים ולא שברון לב. בפרספקטיבה של זמן אתה נותן פרשנות אחרת לדברים, ולא רואה את הקשיים כפצעים, אלא כתהליך הכרחי שמביא אותך למקומות גבוהים".

אהד: "אני חולק עליך וחושב שאתה צובע את החיים בורוד יותר מדי. לדעתי יש פצע ויש כאב. יעקב יוצא מהמאבק שלו נכה וצולע אבל למרות זאת כתוב 'ויבוא יעקב שלם'. הסבל והכאב מצמיחים כנפיים ומעמיקים שורשים. בהסתכלות למפרע ברור שאתה אומר הכול היה לטובה, אבל אי אפשר לברוח מהתחושה הקיומית שיש פצעים וכאב. אחד הדברים שקיבלתי מאבא ואמא זה לחיות את הרגע, לכאוב את הכאב, וליהנות מרגעי השמחה. ברוך ה' לא כולנו פצע ואפילו להיפך. הגוף שלנו בריא ושלם ויש בו קצת פצעים, אבל בסך הכול אנחנו נורמליים, וחיים חיים טובים".

גם את שולחן השבת המשפחתי זוכרים האחים באופן מעט שונה. "אני זוכרת שולחן שבת עם הרבה שירה ועם הרבה שיח על פרשת השבוע", מספרת נעמה. "השיח עסק תמיד בשאלה איפה אנחנו נפגשים עם הפרשה בחיים שלנו. אימא שלנו יודעת המון תנ"ך ופילוסופיה והיא הביאה את זה לידי ביטוי בשיחות הללו".

מושי: "אני זוכר שאמא נותנת לאבא יד ליד שולחן שבת. מצד אחד הייתה ניגודיות וקוטביות אבל מצד שני אהבה. אבא היה צריך להכיל את השינויים שאמא עברה וזה גם סוג של גבורה ועוצמה. זו נסיעה בדרך עם הרבה עיקולים מסוכנים, ואפשר לעוף לתהום בכל עיקול, ובכל זאת נעשים מאמצים ומושקעים אנרגיות כדי לשמר את הקיים. אם זה היה מתפרק לא היינו יושבים ככה היום. הושקעו תעצומות נפש אדירות כדי לשמר את הביחד".

אהד: "אני דווקא זוכר שולחן שבת עם הרבה ויכוחים. בשיחות על הפרשה הייתה חשיבה מחוץ לקופסה. הגמרא אומרת 'מלך פורץ גדר' ובמובן הזה אמא שלנו הייתה מלכה שפרצה, לא לשם פריצה אלא כדי לכבוש דרכים חדשות, להרחיב את הגדרות והגבולות ולפתוח עולמות. בשבילי אלו היו אירועים מכוננים שהשפיעו על החיים שלי. גם בעבודה שלי אני מאמין בפריצת דרכים חדשות בחברה, ביצירת חיבורים בין החברה הדתית לחברה הלא דתית ובהשפעה ההדדית. גיוס הבנות הדתיות לצה"ל, מעבר לשינוי שהוא עשה בחברה הדתית, גם תרם תרומה עצומה לחברה הכללית. יש אנשים שחושבים שמגיע לי גיהינום על הפעילות שלי בתחום הזה, ויש כאלו שחושבים שמגיע לי גן עדן.

"בנוסף, אחד הדברים הגדולים שקיבלנו מאימא שלנו, ואני לא יודע אם אנחנו מיישמים על ילדינו, הוא הענקת תשומת לב פרטית לכל אחד. אמא לא אוהבת שכולנו באים ביחד לבקר. היא רוצה לתת לכל אחד את תשומת הלב שלו ואת המרחב שלו".

גיוס‭ ‬הבנות‭ ‬הדתיות‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬תרם‭ ‬תרומה‭ ‬עצומה‭ ‬לחברה‭ ‬הכללית‭. ‬חיילת‭ ‬בשדרות‭, ‬2009 צילום‭: ‬קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90

גיוס‭ ‬הבנות‭ ‬הדתיות‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬תרם‭ ‬תרומה‭ ‬עצומה‭ ‬לחברה‭ ‬הכללית‭. ‬חיילת‭ ‬בשדרות‭, ‬2009
צילום‭: ‬קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90

מתחמקים מן המוקשים

האחים לבית גודלבסקי מקפידים להיפגש בכל יום הולדת של ההורים או של אחד מהם, יחד עם בני זוגם. את הדעות השונות שלהם הם מעדיפים לשים בצד בזמן המפגשים. מושי: "אנחנו לא רבים בינינו. יש בינינו הבדלים ואנחנו נזהרים. זה לא שיש החלטה שלא מדברים על השונות. פשוט אין לנו רצון להתווכח, וטוב לנו ביחד".

אהד: "יש לכל אחד מגלה מוקשים שהוא הולך איתו והוא יודע לעבור מסביב למוקשים, וזה דבר טוב מאוד. אחד מיסודות החינוך שקיבלנו בבית הוא לקבל כל אחד ואת האמת שלו. אמא שלנו הייתה פוסט מודרנית ראשונה שדיברה על אמת סובייקטיבית מאז שהייתי בגיל קטן. כיף לנו להיפגש ולהיות ביחד ובתת מודע כשאנחנו נפגשים, אנחנו שמים את המוקשים בצד. אני לא רואה סיבה להעלות אותם".

עדיה: "יש רשות לכל אחד למצוא את הדרך שלו. מה ייתן דיון או ויכוח? לכל אחד יש הדרך שלו ואנחנו מקבלים את זה".

האחים הגדולים ניסו להשפיע עלייך בזמן שבחרת לעזוב את העולם הדתי?

עדיה: "הייתה דאגה לאחות הצעירה ממקום של אכפתיות ולא ממקום של להתערב. הם סמכו עליי. אבא ואמא מדברים הרבה על זה שכל אחד מאיתנו שונה מהשני ושזה נכח כבר מההתחלה. הם גם נתנו לשוני הזה מקום".

אהד: "אני לא חושב שניסינו להשפיע על עדיה. זו הייתה הגדלות של ההורים שלי שהם לא ציפו שכולנו נצא אותו דבר. אחים זו קבוצת אנשים שחיה יחד ודווקא בגלל זה טבעי ביותר שכל אחד מהם ילך לכיוון אחר. כל אחד מעצב לעצמו זהות משלו מתוך יחס לאחרים, וזה קורה יותר בבית שנותן לזה מקום. כשהפכתי לאבא שאלתי את אמא שלי על נוסח הברכה שאנחנו מברכים את הילדים שלנו בליל שבת. אנחנו מברכים אותם 'ישימך א–לוהים כאפרים וכמנשה' ושאלתי אותה למה היא כיוונה בברכה הזאת. הרי כשהברכה הזאת מופיעה בתורה אנחנו לא יודעים כלום על אפרים ומנשה. היא ענתה שזה כל היופי של הברכה. לקחו שני ילדים אחים שלא ידעו עליהם כלום, כדי לומר שלא מצפים שתהיה כמוהם. תהיה מה שאתה".

נעמה: "זה מסר מאוד חזק. בחיים ההורים לא אמרו לי תהיי רופאה או תהיי משהו אחר".

משה: "ההורים גם ידעו להחמיא לכל אחד מאיתנו כל הזמן. זה בנה דימוי עצמי לכל אחד".

נעמה: "גם היום הם לא מפסיקים להחמיא לי כשהם באים לבקר, וזה מעניק כוחות".

חיים עם השונוּת

בתפקידו כראש מדרשת לינדנבאום, הרב אהד טהרלב מעודד גיוס בנות דתיות לצה"ל. נעמה אחותו מתנגדת לגיוס בנות לצה"ל. בנותיה לומדות באולפנת מעלה לבונה שבה חלק מהתלמידות לא ממשיכות אפילו לשירות לאומי אלא ישירות ללימודים גבוהים. "יש לי בת שאהד מנסה לשכנע אותה ללכת לשירות לאומי כי עדיין לא בטוח לגמרי שהיא תלך. יש לו לגיטימציה לנסות להשפיע עליה, אבל בכל מקרה אני סומכת על הבת שלי בכל החלטה שתקבל. ברור ששירות לאומי תורם וגם מפתח את הבת כשהיא רואה את עם ישראל, אבל באולפנה שלה מאמינים שגם אלו שמתחתנות בגיל צעיר ומביאות ילדים לעולם תורמות הרבה לעם ישראל".

מושי: "הבנות שלי עשו שירות לאומי ולא הלכו למדרשה, אבל מישהי שהולכת למדרשה בהחלט אמליץ לה על המדרשה של אהד. אני מאמין שכל אחד צריך לפעול ולרומם את עם ישראל מהמקום שבו הוא נמצא. כשכל אחד פועל במקום שבו הוא מחובר לעצמו, ומרים גם את מי שנמצא לידו, אז בסופו של דבר נוצרת שרשרת או רשת שבה כולם מתרוממים ביחד. עדיה נמצאת במקום מדויק לעצמה והיא תרים את העולם מהמקום שלה. זה יקרה כי היא מחוברת למקום שבו היא נמצאת. היא, אגב, עומדת להופיע בבית הספר שלנו בקיבוץ לביא".

עדיה, את מבקרת גם אצל האחים בטלמון וביצהר?

"אני מבקרת, אבל עכשיו פחות. אנחנו לא מדברים על העניינים הפוליטיים ואני לא רוצה לגעת בזה. זה מורכב אצלי כי אני חיה בסביבה אחרת ונוטה שמאלה. החברים שלי ממיליה מאוד מסוים ומצד שני, האנשים הכי קרובים אליי נמצאים כאילו בקו האויב. הם האחים שלי וגם אם אני לא מסכימה איתם, אני דוגלת באנושיות וביחסים טובים בין בני אדם. אני תמיד אזהר ולא אגיע לקיצוניות בכל תחום שהוא, כי אני בעד הומניסטיות".

"אני זוכר פעם שהתווכחנו למשל על סירוב פקודה", אומר הרב אהד, "אבל גם אז, זה לא היה ויכוח שיצר אש". "חשוב לנו יותר לדבר על איך אבא מרגיש ואיך אמא מרגישה, מה עם הילדים ומה עם הבריאות", אומרת עדיה.

אפשר להעביר את הפתיחות לשונות גם לדור הבא? שלושה מכם גרים בישובים דתיים.

משה: "גם בתוך המסגרות שלנו יש סגור ופתוח. האחר קיים בכל מקום שבו נמצאים, וזה לא צריך להיות דווקא אחר שהוא לא דתי. כשבחרנו בעבר לגור בבית שמש זה בהחלט היה מתוך מגמה לא לחיות בתוך קהילה דתית מסודרת ומתוך אמונה של התחברות ורצון לפגוש את השונות. הפתיחות לפגוש את האדם השונה ואת העולם שלו זה דבר שבא לי מהבית. מצד שני אי אפשר להעביר בדיוק את מה שאנחנו קיבלנו כילדים לדור הבא. אנחנו יכולים להעביר את עצמנו, את מי שאנחנו, את הזוגיות שלנו ואת החיים שלנו".

אהד: "אני לא יודע אם הייתי בוחר היום לגור בטלמון למרות שזו קהילה מקסימה. היום אני בעיקר ישן בטלמון. אני עובד מחוץ ליישוב וארבעה מילדיי כבר מחוץ ליישוב. חוץ מזה, היום כשאתה מחובר למרשתת אתה פתוח לעולם והשאלה היא כמה אתה חושף את הילדים. לי אישית מאוד חשוב שהילדים שלי יהיו בהצגות, ומצד שני גם במופעי חזנות, שזו אהבה שקיבלתי מאבא שלי. אני משתדל להקנות להם את כל ערכי התרבות ולהפגיש אותם עם עולמות שונים. לאחרונה הבאתי אותם לערב השקה של ספר חדש של אמא שלי, והאמת שהצטערתי. הם היו צעירים מדי ביחס למה שהם נחשפו".

נעמה: "אני לא הבאתי את הילדים שלי לערב הזה ואני לא בטוחה שהם יימשכו לדבר כזה, אבל הילד שלי יכול לשבת בספרייה הלאומית ולהכיר המון ספרים. ילד שרוצה ללכת להצגות אני מאפשרת לו, אבל אני לא לוקחת אותו מיוזמתי כי גם אני בעצמי לא עושה את זה. כשהילדים באים לבית של אמא שלי הם כן רואים את היצירה שלה. כשהם היו קטנים וראו שסבתא שלהם שונה מהם, אמרתי להם – אנחנו חושבים כך, וסבתא חושבת אחרת, וזה בסדר גמור. זו ההסתכלות שלי גם על אהד או על עדיה".

עדיה: "אמא מספרת על המפגשים שלה עם הבת של נעמה. יש להן שיחות עמוקות על הלבוש של סבתא ועל איך שהיא מרגישה עם זה. יש כבוד הדדי מכל הצדדים. אמא לא תבוא בלבוש פוגע, ומצד שני, אם היא רוצה לעשות משהו בשבת, אז היא תבקש לא להפריע לה. אני מצדי מזמינה את האחים והאחיינים לראות את עולם היצירה שלי והם באים לפעמים".

סלידה מן הזיוף

מושג האמת שב וחוזר לאורך השיחה עם האחים. "לאמא שלנו יש תכונה חזקה של אמת", אומרת נעמה. "היא יכולה להתקשר אליי ולשאול על דברים שקשורים ליצהר רק כדי להגיב לחברה השמאלנית שלה". "אמירת אמת היא אחד הדברים שהורישו לנו", מסכים הרב אהד. "אין שסתום לפה. זה הגיע עוד מסבא שלנו, עבר לאמא, וגם אליי. אני יכול לשרוף את עצמי עם דברים שאני אומר. קשה לי לעמוד ליד אנשים שמזייפים. אני זוכר שאמא הייתה פעם באירוע גדול בצרפת והסופר דויד גרוסמן דיבר שם סרה בצה"ל. היא פשוט פוצצה את כל האירוע".

הרב אהד עברת את שם משפחתו מיד לאחר נישואיו. אחיו משה משמר את שם המשפחה וכך גם עדיה. "היו שתי סיבות לשינוי השם", מספר הרב אהד. "הסיבה החיצונית הייתה שבביקור בבית התפוצות גיליתי שגודלבסקי היה פריץ פולני שלא התנהג יפה ליהודים. אבל הסיבה האמתית יותר הייתה רצון לצור זהות חדשה. אולי גם בריחה והגדרה מחודשת בעקבות חוויות העבר".

משה: "אני רואה עניין בשימור המסורת וגם לא חוויתי טלטלה כמו שאהד חווה. הפרשנות שלי לחוויות שחווינו בבית היא שונה".

נעמה: "כי לא היית בבית כשהתרחשו כל השינויים. למדת מהבוקר עד הערב בישיבה והיית ישן אצל סבא וסבתא".

הרב אהד: "בכל אחד מאיתנו יש מתח בין החדשנות של אמא לשמרנות של אבא, וכל אחד עשה את האיזונים שלו מהמקום שלו. יש שיותר שמרו ויש שיותר התחדשו. וזה בסדר גמור".

עדיה: "אני מרגישה שמאז שפגשתי את בן הזוג שלי משהו נפתח אצלי יותר ונוטה להתחדשות. אבל אני לא מתכוונת לשנות את שם המשפחה".

משה: "אני מודה שהתלבטתי קצת אם לבוא לריאיון הזה. הסיבה שבסוף באתי היא שאני חושב שהסיפור שלנו באמת יכול ללמד. הוא סיפור נוקב. אהד קורא לזה פצע, ואני משבר שמצמיח, אבל זה באמת יכול להיות משהו שאנשים מכל צדי המתרס יכולים ללמוד ממנו. כששמים את הביטוי 'אחים אנחנו' זה כל כך חזק".

אהד: "למפגש בינינו יש חשיבות כשלעצמו, בלי קשר לכתבה. הדיון והנגיעה בנקודות שעליהן דיברנו, זה כשלעצמו שווה הכול. יש בזה משהו חזק, אותנטי ואמיתי, ואין לי מה להתבייש בזה ולהסתיר. ואם אנשים ילמדו, שילמדו".

נעמה: "אני חושבת שזו נחת גדולה להורים שלמרות שכל אחד הלך בדרכו, לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה זיכרונות טובים. ולמרות שהיה קשה, ואני גם חוויתי שנים קשות שעיצבו אותי, יחד עם זאת ראיתי גבורה ומסירות, וקיבלתי כוחות אדירים להמשך החיים".

אהד: "ועוד לא שמנו את כל הדברים על השולחן. זה דורש אומץ אבל זה יביא לנו בריאות ולא צריכים לפחד ולא לחשוש. נצמח מזה ונהיה אחים עוד יותר טובים ועוד יותר קרובים".

עדיה: "אני מסכימה עם אהד, אבל חושבת שכל אחד לעצמו עוד צריך לעבור דרך ולעבוד על עצמו, ורק אז נוכל לגשת לנקודת הביחד. גם אבא ואמא עוד עובדים על עצמם".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 בינואר 2017,ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: