כוחות מאירים וכהים | שלום רוזנברג

בתורתו של ר' ישראל סלנטר, הדרך לנצח את התאוות איננה כרוכה בהכרח בשכל אלא בחינוך התנהגותי. על תנועת המוסר ועקדת אושוויץ

מדוע לא מצליח אדם להתגבר על חולשותיו ותאוותיו? למה הוא נכנע להן? התחלנו לדבר על כך ברשימה הקודמת. ביקשתי להביא בפניכם את דעותיהם של כמה הוגים יהודים שבתקופות שונות דנו בשאלה זו, ועדיין לא הגעתי לסוף הרשימה. היום מבקש אני שנקרא על עמדתו של ר' ישראל סלנטר (1810–1888), מייסד תנועת המוסר במאה הי"ט (בהמשך הר"י).

דילמת הבן והתלמיד

אחד הנושאים החשובים ביותר במשנתו של הר"י בסוגיה זו הוא ניסיונו לחדור אל מעמקי הנפש האנושית. ר"י השתמש במושגים שהתחילו להתפתח באותה תקופה, לפני זיגמונד פרויד. ר"י הבחין בין שני סוגי כוחות שיש באדם (אור ישראל מכתב ב') "אשר נקראו אצל חוקרי נפשות האדם, כוחות מאירים ברורים או כהים". הכוחות הברורים הם אלו אשר אנו מודעים להם. לא כך הכוחות הכהים, אלו שבתת–ההכרה. והנה, הכוחות הכהים חזקים יותר ופעמים רבות מנצחים את הכוחות הברורים במאבקים ובקונפליקטים שביניהם. כיצד ניתן למנוע זאת? על ידי החינוך. לא זה האינטלקטואלי, אלא דווקא ההתנהגותי, חינוך שיצליח לקדם את האדם בהתפתחותו המוסרית. התפתחות זו דומה, כותב ר"י, ללימוד קריאה על ידי הילדים, או, אם תרצו, כתיבה עיוורת במקלדת.

בתנועת המוסר הובאה דוגמה לא צפויה למאבק בין כוחות אלו. שני צעירים לומדים בישיבה מסוימת וקרובים לראש הישיבה – בנו ותלמידו. התלמיד הוא דמות מופלאה העשויה לתרום תרומה עצומה לעם ישראל. לא כך הבן – תארו אותו כרצונכם וכדמיונכם, אך אל נא תגזימו. והנה לילה אחת פורצת שרפה, וראש הישיבה שבקושי התעורר רואה שהוא יכול להציל רק אחד מהם. הכוחות הכהים שולחים אותו לבן, הבהירים – לתלמיד. הדילמה מתארת נכונה סוג של דילמות שאיתן התמודדו לא מעט אנשים בסיטואציות שונות בחיים. מה פסקה תנועת המוסר? מובן מאליו! אך האמנם אתם מסכימים לכך? אני מתאר לי שרבים מקוראיי יזדהו דווקא עם הכוחות הכהים. אני כשלעצמי אשמור הפעם על זכות השתיקה, אך הרשו לי לספר לכם מאורע טרגי שהתרחש בשואה.

פדיון הבן

תשובות רבות ושונות ניתנו על ידי הוגים ופרשנים בהסבר פרשת העקדה. רבות מהן נכונות. לכאורה, לפי הפשט המקראי עומד אברהם בפני הוראה שרירותית לעקוד את בנו. אך לא כך נתפסה העקדה בתודעתה של המחשבה היהודית. יצחק עלה לעקדה לא עבור ציווי שרירותי, אלא עבור מצוות ואידיאלים. האמנם? מנין לנו? את התשובה לשאלות אלו אתן מפיו של אחד מבני בניו של אברהם, שעמד גם הוא בפני ניסיון העקדה, באושוויץ. אינני יודע את שמו. סיפורו הגיע אלינו על ידי אחד משרידי אושוויץ, הרב צבי הירש מייזליש.

בהקדמה לספרו ההלכתי של הרב מייזליש, "שאלות ותשובות מקַדשי השם", מספר הוא לנו שבערב ראש השנה תש"ה נערך מצוד ואחריו סלקציה של הנערים שאיכשהו הצליחו לשרוד במחנה. והוא כותב: "ואחרי הבחינה וצירוף הלז [הסלקציה] נשארו בערך ארבעה עשר מאות נערים… ולקחו אותם תיכף בבלוק מבודד סגור ומסוגר עד יום מחר… ולא קבלו יותר שום אוכל ומשקה לפיהם, והשומרים הקאפוים עמדו על השער". יום המחרת היה יום ראשון של ראש השנה, והיה ברור "שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד".

לכמה יהודים במחנה היו בנים, השרידים היחידים שנשארו לפליטה ממשפחותיהם, והם ניסו להצילם. פדיון הבן "בזהב או מרגליות" שהצליח האב להגניב למחנה פירושו, כמובן, שליחת נער אחר במקומו, שהרי הקאפוס היו אחראים למספר הכולל של הקרבנות. והנה, מספר הרב, "ניגש אלי איש יהודי, יהודי פשוט… שאמר לי כדברים האלה: 'רבי, הבן–יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שָמה, בתוך הנערים הנידונים לשרפה, ויש בידי היכולת לפדותו; והיות שידוע לנו שבלי שום ספק הקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה אם אני רשאי לפדותו. וכאשר יפסוק כן אעשה!".

פסק דין שבשתיקה

רעדה אחזה את הרב מייזליש. הוא הסביר שאין באפשרותו לפסוק בשאלה כה חמורה ללא ספרים, ללא התייעצות עם חכמים וללא יישוב דעת. הוא סירב לפסוק הלכה. אולם האב בשלו: "רבי! אתם מוכרחים לפסוק לי כעת". היהודי הפציר, הרבי סירב שוב ושוב, או אז אמר היהודי לרב ביידיש: "משמע שאין אתה יכול להתיר לי". הרב מתחנן ומוחה: "יהודי יקר, אינני אוסר ולא מתיר, אינני פוסק כלל… כאילו לא שאלת אותי כלל". אולם היהודי ענה לו בהתרגשות גדולה: "עשיתי מה שצֻוֵויתי, שאלתי רב. אתה הרב היחידי כאן… היות שלא פסקת שמותר לי לפדות את בני, סימן שלא הצלחת למצוא היתר… אחרת ודאי היית מודיע לי שזה מותר. עבורי זה פסק דין". היהודי הפשוט והתמים הזה לא פדה את בנו.

כידוע, בראש השנה קוראים אנו על לידתו של יצחק, וביום השני על העקדה. והרב מספר שהיהודי היה כל היום "הולך ומדבר לעצמו… כי אף שיש בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת", וביקש שקרבנו "יהיה חשוב לפני השם יתברך כעקדת יצחק אבינו". הרב מייזליש מסיים: והקב"ה "כינס את כל חיל שמיא [חיל השמים] ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר כביכול… ישראל אשר בך אתפאר". זאת העקדה באושוויץ, אחד הגילויים הנשגבים ביותר של המוסר היהודי והאתיקה האנושית, אם אמנם היא קיימת.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 בינואר 2017,ב-גיליון ויגש תשע"ז - 1013, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: