טרחנות מקסימה | גילית חומסקי

בעידן של אמת נעדרת, משובב נפש לגלות אוסף סיפורים קצרים שהמכנה המשותף להם הוא חיבתו של המחבר לשני דברים בסיסיים – אמת וסיפור. סופר שהוא תחקירן

3גברים לבנים מתים

אבנר שץ

לוקוס, 2016, 219 עמ'

קשה לכתוב על "גברים לבנים מתים" בלי להתייחס לעידן שבו הוא נכתב, עידן חופש המידע. גם כי אוסף הסיפורים הזה מעיד על עצמו שנכתב בהשראת סופרים גבריים היסטוריים, בארומת תקופות קודמות. אבל בעיקר בגלל שני רכיבים נשכחים שמהולים בו: אמת וסיפור.

לכאורה, אנחנו קרובים היום יותר מתמיד לאמת. עידן הרשת והפיכתנו למה ששץ מכנה "בני הקהילה הגדולה של צוקרברג" הפכו את רובנו למיטיבי קרוא וכתוב מעודכנים ונגישים לשלל מקורות, שסופרי העבר ועיתונאי העבר יכלו רק לחלום עליהם. אלא שכמו במשל הלב והמעיין, ככל שאנחנו מתקרבים אל האמת היא נעלמת. ומטריד יותר: ככל שאנחנו מתקרבים גובר החשד כי איננו מתעניינים בה כמו שהיינו רוצים לחשוב.

בעולם הישן, לפחות בכל הנוגע לאנשי המילים, חלוקת התפקידים הייתה מוגדרת. תפקיד העיתונות היה לחשוף שחיתויות, להביא עובדות חדשות, להציף סיפורים שניסו להסתתר. תפקיד הספרות היה לספר סיפור, ובאמצעותו לחשוף אמיתות מסוג אחר. ההבדל הברור הדגיש את המכנה המשותף. הסופר, כמו העיתונאי, הוא בלש עם נפש חקרנית המבקש לספר סיפור.

אלא שבהדרגה העיתונות עברה לניו ג'ורנליזם, שהשתלב עם חסיון מקורות, שמצדם התבלבלו עם בדיון מקורות. ההבדל בין ספרות לעיתונות הפך פחות ופחות ברור. באה הרשת החברתית, ומוטטה את החומות כליל. הרוב המוחלט של הדיונים הציבוריים שאנחנו מנהלים בלהט מתבסס על הנחת יסוד לא קיימת. משפט תמים מוצא מהקשרו, מצוטט ברשתות ומוביל דיונים עתירי מלל, שבבסיסם אין כל אמת. הטריגר הראשוני הוא ממילא רק פלטפורמה. השפה החדשה מגיעה עם צל של מטא שפה. כשמאן דהו מסמן לייק, הוא לאו דווקא מאשר את העובדות או מסכים איתן. בהרבה מקרים הוא בעיקר מאותת לרעהו כמו ציפור ביער: אנחנו מאותה הלהקה. ככל שנהיינו ורבליים יותר והמידע נהיה חופשי יותר, האמת הלכה והיטשטשה. כרגע היא בחזקת נעדרת וקיים חשש לחייה.

פורסט‭ ‬גאמפ‭ ‬של‭ ‬אירועים‭ ‬היסטוריים‭ ‬מכוננים‭. ‬קולונל‭ ‬מיינרצהאגן‭ ‬בניירובי‭, ‬קניה‭, ‬1915

פורסט‭ ‬גאמפ‭ ‬של‭ ‬אירועים‭ ‬היסטוריים‭ ‬מכוננים‭. ‬קולונל‭ ‬מיינרצהאגן‭ ‬בניירובי‭, ‬קניה‭, ‬1915

הנפש החוקרת

על רקע כאוטי זה, "גברים לבנים מתים" התגלה כהפתעה מרעננת וחיננית. שץ, בסבלנות של ארכיבר, כותב מתוך סדר פנימי וחתירה ממוקדת. אין לדעת אם עובדה זו נובעת מכך שהוא קשור, לפחות על פי עדותו, לסופרי העבר, או שהוא פשוט צלח את ים המלל הסוער סביב ושרד כדי לספר. הספר לא מאמץ את תפקידיה הפומפוזיים המסורתיים או החדשים של הספרות. זה לא "הסיפור של כולנו". הספר, שמצהיר על עצמו שמקורותיו נטועים באסכולה הישנה, הוא דווקא דוגמה לתמהיל של ערבוב הנפש הכותבת והנפש החוקרת; תמהיל שעובד.

מדובר באוסף סיפורים קצרים, חלקם אישיים ובגוף ראשון, שהמכנה המשותף לרובם הוא חיבתו של המחבר לשני דברים בסיסיים: אמת וסיפור. שץ כותב בכנות על התבגרותו מול אמיתות ונרטיבים. הוא לא מתלהם, הוא מדייק. משהו בלב נרגע ומתקפל אל תנוחת קריאה שנשכחה. לפעמים האמת היא איתור מדויק של רגע הפקיעה, שבו כל הרכיבים מתגבשים לכדי תבשיל אחיד ומעלה ריח, ולפעמים היא אמת היסטורית.

הסיוט של כל היסטוריה לא מדויקת, פרטית או כללית, היא שמתישהו יצוץ מישהו שבניגוד לכל היגיון יתעניין בסיפור הנידח ויטרח לברר את פרטיו. שץ מתגלה כטרחן מקסים, שמקדיש את חייו לאיתור שגגות היסטוריות זעירות ולהרכבת חלקי פאזל. חוסר היכולת שלו לשמוע סיפור, לחוות עליו דעה מתבקשת ולהמשיך הלאה בחייו משעשע ומעורר הזדהות. הוא לא מסוגל לראות דמות על בול בלי לברר מי היא, לאתר את קרובי משפחתה ולשמוע את סיפור חייה.

הפייק הקדמון

 המלבב בסיפורים בעיניי, לחלוטין וללא תחרות, הוא סיפור בשם "תרמית הציפורים הגדולה". אין מילים לשמחה שהוא גרם לי. וזה עניינו בקצרה: הכותב שומע ברדיו עובדה זעירה וחסרת חשיבות על ברנש בשם קולונל מיינרצהאגן. סיפור היסטורי המתאר איך מיינרצהאגן דנן דיכא מרד, בתקופת הקולוניאליזם הבריטי, במו אקדחו. השם מיינרצהאגן מצלצל לו מוכר, והוא נזכר שכשהיה תלמיד המורה בתיכון דיבר עליו בהערכה גדולה. מתוך סקרנות ונוסטלגיה הוא מחפש אותו באמצעי החיפוש שהומצאו בינתיים. הוא מגלה כי הקולונל מככב בהערות שוליים של ספרי היסטוריה וצפרות, כלוחם, כחוקר, כמגלה 14 (!) סוגים שונים של ציפורים וכציוני מושיע העם.

הקולונל נפגש עם היטלר. הקולונל הציל את חיפה. הקולונל הוא פורסט גאמפ של אירועים היסטוריים מכוננים. לאות הערכה על פועלו יש על שמו כיכר בירושלים. אלא שחיפוש עומק מעלה נתונים די מפתיעים. ככל שהמספר מחטט בעובדות הניתנות לבדיקה מסתבר שאף סיפור מסיפורי הגבורה שהקולונל מתאר ביומניו לא התרחש במציאות. הקולונל בעיקר גנב סיפורים של אחרים ומחקרים של אחרים. את יומניו ההרואיים זייף ואף הפך אותם לנבואיים רטרואקטיבית. הקולונל ראה 14 סוגים של ציפורים שאף אחד אחר לא ראה מעולם, לא לפניו ולא אחריו. אשתו של הקולונל, אגב, גילתה כנראה את תרמית הציפורים. מעט אחר כך מצאה את מותה בתאונת ירי משונה, שבה נכחו רק המנוחה ובעלה עתיר העלילות.

הקולונל, אם כן, הוא הפייק הקדמון. האיש שהצליח להושיט יד מן העבר ולכתוב על עצמו את הערך בוויקיפדיה. מונעת מרוח הסיפור, הלכתי לגגל בעצמי. מתברר שאכן יש בארץ רחוב וכיכר על שם הקולונל. הערך בוויקיפדיה כבר עודכן, ועכשיו הוא מתאר את חשיפת התרמית ומוביל (גם) לסיפור של שץ. הסיפור הקטן והאמיתי הזה, שסופר כפשוטו ובלי יומרות, מתקן בעולם האמיתי. ומה שכל כך שובה לב בו הוא שגם אם היה מומצא לגמרי, עדיין היה בבסיסו יותר מרובד אחד של אמת.

הגיגול של קולונל גאמפ לא היה הגיחה היחידה שלי אל מחוץ לספר. האופן שבו הוא כתוב משפיע על הקריאה. בהיתקלות בפרט מוכר, שהאופן שבו שץ מתאר אותו לא לגמרי הולם את הידוע לי, מתעורר דיסוננס. הייתכן ששץ עצמו, בשבתו כסופר היסטורי, הוא לא תמיד היסטוריון מדויק? זה בכלל משנה? כנראה שלא. תמהיל העיתונאי–סופר–בלש עובד כאן כמו שהוא.

געגוע ללא ידוע

אזהרת מסע: הקריאה מצריכה סבלנות. חרף הצהרת הספר על היותו מושפע מגברים לבנים מתים (ורוחם אכן שורה על הסיפורים, במוזכר ובמובלע), הוא הזכיר לי בעיקר את הסיפורים הקצרים של סופרת קנדית חיה – אליס מונרו. כמו אצל מונרו עתירת הנופים, גם כאן קריאה מרפרפת לא תעבוד. אין עלילה מובהקת שמאפשרת לדלג על פסקאות בתוכה ולגלות מי היה הרוצח. הסיפורים ארוגים בפרטים, ורק קריאה איטית וסבלנית תשחזר את אותו רגע הפקיעה שרבים מהסיפורים משחזרים, שבו כל הרכיבים מתגבשים.

סיפורים רבים בקובץ הם סיפורים על יורדי ים ישראלים למהדרין. עושה רושם ששץ עצמו מכיר את הים היטב. הקריאה מעלה קימוט מצח של היזכרות בפרט נושן: משונה שאין לנו יותר סיפורים וספרים על הים הגדול. כל כך התרגלנו להסתכל על עצמנו מזווית אחת, פנימית, ספציפית, ששכחנו שיש לנו ים. גם הכמיהה של שץ אל הנדודים היא בו זמנית מוכרת ונדירה. בסיפור נוסף וחינני הוא מתאר איך נתקף דחף עז לנסוע בעקבות "טייפי", ספרו הראשון והנשכח של מחבר "מובי דיק", אל איי הים הדרומי.

תשוקת המסע לא עולה בקנה אחד עם היכולת הכלכלית, ומאוחר יותר הפיזית, בעולם האמיתי, והמחבר נקלע אל מערבולת קומית מכמירת לב כשהוא מנסה לנסוע בדרך היחידה המוכרת לו: לשכנע מישהו לשלוח אותו לשם כאדם כותב. בסיפור הזה מסתתר, בין היתר, פריט טריוויה שהוא מתנה, ומתנות יש להעביר הלאה. הנה הוא: בגרמנית, יש מילה ייחודית המתארת את תחושת הגעגוע אל מקום שמעולם לא היית בו, Fernweh.

הצורך הבסיסי בחקר האמת אולי עוד יקום כמו הספינקס ויגדיר את עצמו מחדש. ואולי באמת תם זמנן של העובדות, ותפקיד האנשים הכותבים, עיתונאים כסופרים, הוא לנווט בין קרחוני רלטביזם. כך או כך, בזמן הקריאה הנוכחי, "גברים לבנים מתים" הוא ספר מענג, עם תמהיל מדויק של אמת וסיפור.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

Advertisements

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: