פקס שנחת בלשכת ראש הממשלה דורש שחרור מחבלים תוך איום לחשוף סוכן בכיר. רומן שגיבורו הוא מפקד יחידת הסוכנים של צה"ל המתומרן בסבך שיקולים אישיים ופוליטיים

המטרה מקדשת

יריב ענבר

ידיעות ספרים, 2016, 311 עמ'

"טבסקו" הוא כינויו של מרגל בכיר וחשוב, יועץ לשר ההגנה באחת ממדינות ערב, מקור מודיעיני בלעדי בפרויקט "סהרה", שלמדינת ישראל יש מן הסתם אינטרס עליון לאסוף מידע על אודותיו. טבסקו גויס ומופעל על ידי יחידת הסוכנים של אמ"ן. הוא שייך לקבוצה הקטנה של סוכנים איכותיים שראש הממשלה בעצמו יודע על קיומם. והנה, בעיצומה של ישיבת ממשלה, מקבל ראש הממשלה דוד רז פקס שבו הוא נדרש להיענות לדרישת החמאס לשחרר תוך שבוע מספר גדול מאוד של אסירים תמורת החייל החטוף אליעד שגיא, והדרישה מלווה באיום: אם לא יעשה כן תיחשף זהותו של טבסקו.

כך נפתח ספר המתח "המטרה מקדשת", שנכתב על ידי יריב ענבר, שכבר על עטיפת הספר מוכרז כי שמו האמיתי אסור לפרסום. בגב העטיפה מסופר כי ענבר שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים בקהילת המודיעין. לא ידוע היכן בדיוק שירת ומה היו דרגתו ותפקידיו, אך מהאופן שבו הוא כותב ניכר כי הוא מכיר היטב את עולם הפעלת הסוכנים, אלה שבחרו או פותו לבגוד בארצם ולשרת את האויבת המרה – מדינת ישראל.

אין לקורא מושג באיזו מדינה ערבית חי טבסקו. היא מכונה בספר "אכדיה" ובירתה "אכד", ועל הקורא להסתפק בכך. אכדיה הקדומה הייתה אשורית–בבלית ואכד הקדומה שכנה ליד בגדד של היום, כך שייתכן שאכדיה הוא שם קוד לעיראק. אבל אז אין זה קוד מתוחכם כל כך. גם לא ברור מהו פרויקט "סהרה", והקורא צריך להסתפק בהנחה שמדובר בפרויקט מסוכן, שחיוני שישראל תעקוב אחר התפתחותו. כנראה שהפרטים הללו חשובים פחות ממערכות היחסים בין הדרגים המדיניים והצבאיים המתוארות ברומן. החייל החטוף אליעד שגיא אינו בן דמותו של גלעד שליט. הוא חייל שנחטף לאחר ששליט כבר שוחרר, והספר מציג פעם נוספת את הדילמה הקשה הכרוכה בשחרור מחבלים רוצחים כדי לפדות חייל ישראלי אחד הנמצא בשבי.

הצצה‭ ‬מעניינת‭ ‬לעולם‭ ‬האפל‭ ‬של‭ ‬הפעלת‭ ‬סוכנים‭. ‬מתוך‭ ‬סדרת‭ ‬הטלוויזיה‭ "‬פאודה‭"‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

משפחה מתפרקת

הספר נע בקצב מהיר וסוחף בין העולם המבצעי של הפעלת הסוכנים לבין העולם הפוליטי, רווי היצרים ומאבקי הכוח. אורי ורד, קצין בדרגת אלוף–משנה המפקד על יחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, נדרש על ידי מפקדיו – ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה – למצוא דרך לחלץ את טבסקו מאכדיה, כדי למנוע את חשיפתו ונפילתו. במקביל הוא נדרש לסייע לשב"כ לאתר את מקור הדלף ולזהות את הבוגד שמאיים לחשוף את אחד הנכסים המודיעיניים הערכיים ביותר של מדינת ישראל. חוקרת השב"כ המובילה את המשימה היא דגנית היפה והחושנית, שהייתה בעבר בת זוגו של אורי. ברקע – טרגדיה קשה, שלמרבה הצער היא טרגדיה מוכרת. אלי, מפעיל ביחידה, נרצח לפני שנים על ידי אחד הסוכנים שהפעיל ואורי נשא לאישה את יפעת, אלמנתו של חברו הטוב, ואימץ את בתה הקטנה.

האיום לחשוף את טבסקו תופס את אורי ברגע קשה ומעיק. הוא ומשפחתו אמורים לצאת לחופשה ביוון, וכפי שאירע פעמים כה רבות בעבר, אורי נאלץ לאכזב את אשתו ושני ילדיהם ולשלוח אותם לחופשה לבדם, בלוויית הבטחת סרק שיצטרף אליהם בהמשך. אך הפעם יפעת מציבה בפניו אולטימטום: או שיפרוש מהצבא, או שהיא תפרק את המשפחה. ואיום זה מלווה כצל את כל התנהלותו במשבר שפרץ סביב טבסקו.

אורי נע בין ישיבות ליליות במטה היחידה לבין לשכת ראש הממשלה. בהתחלה הוא לא מודע לכך שחשיפתו האפשרית של טבסקו כרוכה בעסקה עם חמאס, והמאבקים הפוליטיים העזים והבוטים בין ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המוסד מתנהלים מעל לראשו. בינתיים, מפעילו של טבסקו פורק כל עול, ואנשי המבצעים של המוסד, המנסים להתחקות בווינה וברומא אחר מקורו של הפקס המאיים, מסתבכים לא מעט.

בתוך כל המהומה הזאת תלוי ועומד גם קידומו של אורי. הוא מתמודד על תפקיד הנספח הצבאי בסינגפור. האופן שבו יתנהל בפרשת טבסקו יקבע את עתידו, ולא פחות מכך האופן שבו יתנהל מול אשתו ומול דגנית שהגיחה לפתע מעברו.

יועץ סתרים אמריקאי

המחבר מיטיב לתאר את הדיסוננס הקוגניטיבי שבו שרויים מרגלים מסוגו של טבסקו. הם לא יכולים להכיר בכך שהם בוגדים, ולכן הם עוטפים את בגידתם ברציונליזציה מלאכותית: "טבסקו לא הרגיש שהוא מרגל. הוא אהב את ארצו והיה משוכנע ששיתוף הפעולה שלו עם מוסא ושלוחיו משמר את האינטרסים הלאומיים שלה. הוא האמין שיבוא יום שבו ישרור שלום בין המדינות, וחשש ממעגלי איבה שעלולים להחזיר את מולדתו שנים לאחור. הוא היה נחוש לגרום לישראל להכיר בכוחה האמיתי של ארצו והיה בטוח שאם תדע את האמת תימנע מתקיפות מנע … בדרכו שלו האמין בלב שלם שהוא שומר על יציבות האזור ועל עתידו". כל הכבוד לקציני היחידה ששכנעו את טבסקו בהבלים האלה, שנועדו להקל עליו במעשה בגידתו. את ההצדקה המופרכת הזו למעשיו הם תיבלו מן הסתם בכסף ובכבוד שהרעיפו עליו, ובתחושת הרפתקה וסוד שגרמו לו לחוש מיוחד ונעלה על הסובבים אותו. המחבר מתייחס כבדרך אגב לתחרות הנצחית בין המוסד ויחידת הסוכנים של אמ"ן, ושולף את טבסקו כקלף מנצח.

הרמטכ"ל, באחד מדיוני החירום הנערכים סביב האיום לחשוף את טבסקו, עומד על הייחודיות של מפעילי הסוכנים ועל פוטנציאל ההשפעה שלהם, החורג לעתים בהרבה מכוח האש של יחידות צבאיות אחרות: "החבר'ה האלה, שחמושים רק במילים ובכושר שכנוע, מבינים משהו עמוק יותר. זה המקצוע שלהם והם עושים אותו הכי טוב בעולם; לעתים קרובות הרבה יותר טוב מחטיבות שלמות של לוחמים". ואכן, אנשי היומינט, המודיעין האנושי, הינם חריגים לא רק בקרב כלל הצבא, שטנקים ומטוסי קרב הם בעיניו כלי נשק ברורים ומובנים יותר ממרגלים עלומים, אלא אפילו באגף המודיעין שאליו הם משתייכים. אגף המתמחה יותר בטכנולוגיה, מחשבים ולוויני ריגול מאשר במפגשים חשאיים בסוויטות במלטה או בפריז או בבקתות אבן מטות ליפול בחשכת לילה בוואדי נסתר.

ראש הממשלה ושר הביטחון מתוארים בספר כאנשים ציניים, שטובתם הפוליטית והאישית עומדת לנגד עיניהם. החלטות ביטחוניות מהמעלה הראשונה והדילמה המוסרית והמעשית הקשה הכרוכה בשאלת שחרור מחבלים רוצחים בתמורה לחייל חטוף מוכרעות לא לגופו של עניין אלא מתוך אינטרס אישי ולאחר חישוב פוליטי קר. החלטות הרות גורל מתקבלות בעצתו ובהנחייתו של יועץ סתרים אמריקאי ולאחר מאבקי כוח גסים ומניפולציות נכלוליות. המחבר כותב בפתח הספר, תחת הכותרת "הבהרה", את הדברים הבאים: "במהלך שנות השירות הכרתי ופגשתי רבים וטובים חדורי אמונה שעושים לילות כימים ומקריבים הקרבה אישית עצומה למען המדינה; חלקם אף מסכנים את חייהם. לצערי, פגשתי גם אחרים". נראה שהספר מהווה כתב גינוי ואשמה כלפי האחרים האלה.

נגיעה בשכול

"המטרה מקדשת" הוא ספר שכיף לקרוא אותו. הוא מספק אקשן מבצעי ופוליטי ומציע הצצה מעניינת לעולם האפל של הפעלת סוכנים. הספר אמין ומשכנע כשהוא מתאר מהלכים מבצעיים מול סוכנים או פעולות לאיסוף מידע בסמטאות של בירות אירופאיות. גם התיאורים על המתרחש במפקדות של יחידות צבאיות ובחדרי דיונים של צמרת צה"ל נקראים כאותנטיים. תיאור המתחים המשפחתיים שבהם נתון מי שמשרת כקצין בכיר בקבע נראה כן ואמיתי והוא מעורר מחשבה. הספר חלש יותר בתיאור התככים הפוליטיים בלשכת ראש הממשלה. כאן הסצנות נראות יותר שטחיות והן נוטות לקריקטורה. בהקשר זה, גם היה מועיל להימנע מהטעות המקובלת בקיצור תואר "ראש הממשלה" ל"רוה"מ".

עטיפת הספר סתמית והיא מתבססת על צילום אווירה שאין לו קשר אמיתי עם העלילה. כך גם חלקים מהעלילה עצמה. כאשר המחבר עוסק בעולם הנורא וקורע הלב של השכול הוא עומד על ספו של דבר מה עמוק ובעל משמעות, אך חבל שהספר עוסק בכך רק בחטף. קצב האירועים המהיר של הספר בא על חשבון היכולת לפתח הזדהות של ממש עם הדמויות. דווקא הדמויות הנשיות בספר הגברי–לכאורה הזה היו בעיניי יותר מסקרנות ומעניינות, אבל לא באמת ניתנה לנו האפשרות לחזות בהתפתחותן, ומקומן של דגנית ויפעת, למשל, נותר משני ומאכזב למרות הפוטנציאל הרב הטמון בהן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016